הפצעת שמשו של ספר הזוהר בשמי עולם היהדות האירתו במידה שאין שני לה. במשך מאות השנים מאז נתגלה, מהווה ספר הזוהר לביטויו של העמוק והנסתר ביותר בתוככי הנפש היהודית. מיום התגלות ספר הזוהר על במת ההיסטוריה היהודית התווסף ליהדות מימד אלוקי מאיר חדש,  ומאז ועד היום מוסיפה היא הולכת ומוארת ממקור הזוהר האלוקי הקדוש הזה.

למעשה, ספר הזוהר עצמו מתייחס לחידוש העצום המצוי בגילוי המיוחד האצור בין דפיו. כך נפתח תיקוני זוהר (לפי נוסח הדפוס ובתרגום מארמית לעברית): "'והמשכילים יזהרו כזהר הרקיע' (דניאל יב, ג): "והמשכילים" – אלה רבי שמעון והחברים. "יזהירו" – כאשר התכנסו לעשות חיבור זה (הוא ספר הזוהר), רשות ניתנה להם, ולאליהו עמם ולכל הנשמות שבישיבות (של מעלה) לרדת ביניהם… והעילה העליונה על כל נתנה רשות לכל השמות הקדושים ולכל ההוויות ולכל הכינויים לגלות להם את הסודות הטמירים, כל שם לפי דרגתו. ורשות ניתנה לעשר הספירות לגלות להם רזים טמירים שלא ניתנה רשות לגלותם עד שיבוא המלך המשיח".

אין זה פלא, אפוא, שעל הזוהר דווקא יצא מפיו של הרה"ק רבי פינחס שפירא מקוריץ, שעל פיו היו שגורים ביטויי תודה לקב"ה על שלא נולד בתקופה שבה הזוהר טרם התפרסם בעולם, הביטוי החריג והמפתיע על פיו "הזוהר עזר לי להשאר יהודי" (תורת רבינו פנחס מקארעץ, בילוגריי 1931, עמ' 117).

קצת על אופיו של ספר הזוהר

ספר הזוהר מורכב למעשה מכמה חלקים לא רשמיים, והעיקריים שבהם:

*) גוף הזוהר, שהוא חטיבה גדולה המורכבת מדרושים על קטעים שונים של התורה.

*) "ספרא דצניעותא" – פירוש על חלקים מששת הפרקים הראשונים של ספר בראשית.

*) ה"אידרות", ובתוכן: "אידרא רבה" – "הכינוס הגדול", תיעוד החבורה שכינס רשב"י שבמהלכו מגלה להם  רזי תורה; "אידרא זוטא" ("הכינוס הקטן") – שבו מתוארת הסתלקותו השמיימית של רשב"י; ו"אידרא דבי משכנא" המופיעה בפרשת תרומה, ובמהלכה רשב"י ושלושה מתלמידיו דנים בה בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.

*) "היכלות דרשב"י" – תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא 'היכלות דרשב"י'. בחלק זה מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים.

*) "רעיא מהימנא" – פירוש קבלי על טעמי מצוות עשה ומצוות לא תשעה שבתורה.

 *) "תיקוני זוהר" – פירוש חדש לספר בראשית, המחולק לשבעים פרקים שכל אחד מהם מתחיל בפירוש חדש למילה "בראשית".

שפתו של הזוהר היא בעיקר ארמית, ועוד יותר מזה היא סימבולית ומרומזת, ועל כן סודותיו סתומים וטמירים, ומשמעות דבריו קשה מאוד לפיענוח. גדולי המקובלים אכן עסקו בפירוש הזוהר בצורה אינטנסיבית שהניבה פרשנות רבה ועניפה, ולאחר שגילה האר"י את תורת הקבלה שלו, החל גל חדש של פירושים לזוהר בהתאם לקבלת האר"י או בתיווך עם קבלת הרמ"ק (הראשון שערך פירוש מקיף לזוהר על פי קבלת האר"י היה רבי משה זכות, הרמ"ז, בחיבורו "מקדש ה'").

האם גם תורת חב"ד עוסקת בביאור הזוהר באופן שיטתי?

עובדה ידועה היא שתורת חסידות חב"ד עוסקת הרבה, אגב הרצאת דבריה, בביאור מאמרי הזוהר. כך היא דרכה: החסידות מרבה לצטט מן הקבלה, להסביר מונחים מתורת הנסתר ואף להסתייע בהם בביסוס כמה מרעיונותיה. אולם האמת היא, שלרוב, ביאורים אלו אינם אלא אמצעי כדי לחדד ולהבהיר את המסר החסידי, והחסידות אינה רואה עצמה פירוש לקבלה. וכפי שאמר אדמו"ר הרש"ב: החסידות היא לא פירוש על הקבלה, אלא להיפך, שהקבלה היא פירוש לחסידות.

הרב נחום גרינוולד, במאמרו העוסק ביחס בין תורת הקבלה לבין תורת החסידות, הסביר את דברי אדמו"ר הרש"ב כך: 

"החסידות היא לא פרשנית של הקבלה. נכון אמנם שעל־ידי החסידות מתבארות ומתבהרות סוגיות קשות בקבלה, אולם לא לשם כך באה החסידות לעולם. אין החסידות לקבלה כרש"י המפרש את גמרא, כמהרש"א לרש"י ול'תוספות' וכ'כסף משנה' לרמב"ם. לשם כך קיימים מפרשים רבים לקבלת האריז"ל, וכן ספרים קדומים יותר ובהם 'שער השמים', 'ויקהל משה', 'שומר אמונים', 'יושר לבב' ו'שערי גן-עדן'. כיוצא באלו ספריהם של חכמי ירושלים וספרד כגון 'חסדי דוד' לרש"ש וספרי חכמי ספרד בדורות האחרונים כגון 'שמן ששון'. ספרים אלו הם שנועדו לבאר את כתבי האריז"ל כמו גם ספרי קבלה אחרים. מהי אפוא כן החסידות? –… ובכן, עניינה של החסידות נע סביב שני צירים מרכזיים: א) להורות ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, דהיינו שאין מציאות כלשהי מחוץ להקב"ה אלא אלוקות היא הכול והכול הוא אלוקות. ב) שזהותו העיקרית של יהודי היא נשמתו ושהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ושני יסודות אלו עוברים כחוט-שני – באופן גלוי או סמוי – לכל אורך תורת החסידות, רעיונותיה והוראותיה בעבודת ה'… [אלא ש]כאשר החסידות נזקקת למושגים ורעיונות מן הקבלה אין זה אלא כדי להסתייע בהם ועל-ידם להבהרת רעיונותיה המרכזיים… לתורת החסידות יש לה בשורה משלה ורעיונות משלה ואפשר 'לחיות' איתם ועל-פיהם גם ללא התעמקות והתעסקות פרטנית במושגים מתורת הקבלה".

שיעורו המיוחד של אדמו"ר הזקן בזוהר

אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה יש יוצא מן הכלל. לקביעה כי חסידות איננה פירוש לקבלה יש חריגים, ואחד החריגים הבולטים ביותר הוא הספר "ביאורי זוהר", שכתב אדמו"ר האמצעי מביאורי אביו אדמו"ר הזקן על הזוהר.

הביאורים הללו, שעל יסודם נכתב הספר, נאמרו במסגרת שיעור מיוחד בזוהר שקיים אדמו"ר הזקן בכל ליל שבת לבניו, שבמהלכו אמר להם דברי חסידות על הזוהר. על בסיס ההנחות שכתב אדמו"ר האמצעי משיעור זה – ערך והדפיס לאחר מכן, אחר הסתלקות אביו, את הספר. (ואגב נאמר, כי עובדה זו מעידה בלי ספק על מקומו המרכזי ביותר של ספר הזוהר בתורת חב"ד – שהרי זהו הספר היחיד, מלבד חמשה חומשי תורה, נ"ך וסידור, שמי מרבותינו נשיאנו כתב עליו ספר ביאור ממאמרי חסידות באופן ייעודי).

על שיעורו זה של אדמו"ר הזקן בזוהר, שיעור שעליו מבוסס כאמור הספר "ביאורי זוהר", סיפר אדמו"ר הריי"צ (ליקוטי דיבורים ח"ב עמ' 363):

"בשנים האחרונות לשהותו של אדמו"ר הזקן בליאזנא, בשנת תקנ״ז בערך, החל לומר חסידות בפני בניו ביחידות — נוסף על התורה שהיה אומר ברבים. בכל ליל שבת קודש היה אומר בפניהם מאמרי חסידות, והיו אלה ביאורים על הזוהר. לעתים נדירות הורשו יחידי סגולה להצטרף לשמיעת מאמרים אלה".

אולם למעשה, שיעורים אלו בספר הזוהר, שמשנת תקנ"ז מסר אדמו"ר הזקן במעמד בניו – החלו עוד הרבה לפני כן, באופן פרטי. "וכאשר שמעתי מפי קדשו ז"ל", מספר אדמו"ר האמצעי, "לא פעם ושתים, שכל ימיו עשה קבע ללמוד הזוהר הקדוש בשבת דוקא (והיינו בליל שבת כמו שראינו) בעיון גדול".

אדמו"ר הזקן אף הסביר פשר מנהגו זה:

"שכתב ברעיא מהימנא בזהר (פרשת נשא) ד'בהאי חבורא דספר הזהר ביה יפקון מן גלותא' [=שבחיבור זה של ספר הזוהר בזאת יצאו מן הגלות] כו', היינו בלימוד בעיון גדול דוקא. ואמר [=אדמו"ר הזקן] על עצמו, שאין רגילותו ללמוד בכל שבת רק דף א' או ב' – אבל בעיון והעמקה גדולים וביגיעה רבה בדקדוק הלשון בכל מילה שיהיה מכוון על פי אמיתית חכמי הקבלה".

בהקשר זה של לימוד אדמו"ר הזקן בספר הזוהר, מוסיף אדמו"ר האמצעי ואומר משפט מופלא: "אשר נראה בעליל לכל עיני ישראל אשר רוח הקודש הופיע עליו בהגלות נגלות אורו בסתרי סודות ורזין דאורייתא, ובפרט בביאורו בפירוש המאמרים מכוונים לאמיתתן ממש".

מפעל הדפסת החסידות של אדמו"ר הזקן

אחרי פטירת אדמו"ר הזקן, החל אדמו"ר האמצעי במפעל להדפסת כתבי אביו. הספר הראשון אותו ערך אדמו"ר האמצעי מכתבי המאמרים של אביו ואותו הביא לדפוס בשנת תקע"ו – היה סידור עם דא"ח. הסיבה לבחירה להדפיס תחילה ספר זה ברורה מעצמה – שהרי בעיקרה החסידות באה להורות דרך בתפילה.

אכן, כבר בהקדמה ל"סידור עם דא"ח", מספר אדמו"ר האמצעי לקהל החסידים על תכנונו להוציא לאור ספר שיוקדש לביאורי הזוהר של אדמו"ר הזקן: "אם יהיה עם לבבם נאמן לעסוק בהם באמונה ולהגות בהם ללכת בזה בכל דרכי ה' להטות לבבם לה' ויהיו נא דברי קודש הללו המיוסדים על אדני פז מעוז מתיקות התורה קרובים אליהם בנפשם ולבבם למען ידעו לרדוף לדעת את ה' בכל ימיהם ולזרעם אחריהם… – ודאי לא אמנע טוב כיד ה' הטובה עלינו להביא בדפוס כל הכתבים שנאמרו בפירוש מאמרי הזוהר וכו'".

ובאמת, בחלוף זמן קצר מאז הדפסת סידור עם דא"ח, ועוד באותה שנה, הביא אדמו"ר האמצעי לדפוס את הספר ביאורי זוהר. (יצוין שהספר, שלפני שנים ספורות יצא במהדורה חדשה ומאירת עיניים אזל מן החנויות, וכפי שנמסר לי בקרוב מאוד עתידה לצאת מהדורה חדשה עם הוספות רבות ותיקונים).

ה"איגרת השלוחה לכללות אנ"ש"

בפתיחת הספר נדפסה הקדמה מיוחדת מאוד של אדמו"ר האמצעי, תחת הכותרת "איגרת שלוחה" לכל אנ"ש, ובתוכה כתב לחסידים בין היתר:

"כבר יעדתי בהקדמה לסידור הנדפס נידון הדפסת ביאורי מאמרי הזהר, אחרי רואי את העם הנכספים לחזות בנועם אמרות ה' טהורות, חיים הם למוצאיהם, וטועמיהם מעץ החיים יחיו בחיי עולם, עתה אמרתי ללקט באמרים מהני מילי מעליותא, הביאורים הטובים והנבחרים שנמצאו בידי העתקות מכתב יד, ומעט מגוף כתב יד [=לכאורה הכוונה לגוף כתב יד של עצמו שכתב בצעירותו], וצויתי להגיהם בכי טוב ונתתי רשות להדפיסם ולחלקם ביעקב, לרוות צמאון המשתוקקים לקבוע בנפשם אור עולם מאור תורת אמת, מארי דאורייתא בנסתר ובנגלה מופת דורנו רוח אפינו בצילו נחיה חיי עולם כבוד אאמו"ר הגאון האלקי המנוח ז"ל נ"ע, אשר שמענו מפי רוח קדשו ז"ל בכל ליל שבת ושבת פירושים וביאורים מאמרי הזהר בכל סדרא דף אחד, זה כמה שנים".

באותה איגרת, מוסיף אדמו"ר האמצעי ומבאר באריכות גדולה – כדרכו – במעלת לימוד וזהר, ומסיים את דבריו בקריאה מיוחדת לחסידים:

"והנה באמת לא לדרשה קאתינא להתגדל לעשות עטרה… – רק לא באתי כי אם להגדיל מעלת אור יקר הערך בעסק פנימיות התורה… ולזאת באתי בארוכה וקצרה בדברי אמת האלה שיהיה עם לבבם נאמן להגות בהם בכל עת מצוא, ובפרט בשבת, שאז זמן גילוי התענוג האלקי בנשמות… ויתאספו נא אגודות חברים מקשיבים איש את רעהו יחזק ולא להשפיל את עצמם בשפלות של שקר כו'… וכאשר ראה אראה הליכות דרכם בקודש באור תורה זו בנפשם ולבבם בעבודה שבלב ומוח, ודאי לא אמנע הטוב האמיתי כאשר עם לבבי נאמן לעולם, להביא בדפוס עוד שנים ושלשה חלקים כאלה בביאור מאמרי הזוהר שאלקט מכל הכתבים שנאמרו זה כמה שנים וכידוע. ומלבד מאשר תהילה לא-ל עוד ידי נטויה להביא בדפוס כתבי תורות וביאוריהם אשר דרש דרש לרבים מדי שבת בשבתו… שיחזיק כמה חלקים, אך שלא להכביד על אנ"ש זה יצא ראשונה לדעת את אשר בלבבם כו'".

אדמו"ר האמצעי, אפוא, כותב שהיה בדעתו להוציא לאור עוד כמה כרכים של ביאורי הזהר (בתנאי שהחסידים יעסקו בכרך הראשון בצורה רצינית ובהעמקה הראויה). בפועל, אדמו"ר האמצעי לא הדפיס עוד מדרושי ביאורי הזהר בספר בפני עצמו, אך הדפיס כידוע הרבה ספרים בעניני חסידות, כגון הספרים עטרת ראש, שערי אורה, שערי תשובה ועוד.

ההערה של המהר"ם בנעט על "ביאורי הזוהר"

עדות מעניינת על ההתקבלות וההדים שחולל הספר עם יציאתו לאור, מסתתרת בתוך מכתב שכותב אדמו"ר האמצעי לחתנו אדמו"ר הצמח צדק. המכתב נשלח בעוד אדמו"ר האמצעי שוהה מחוץ לליובאוויטש לצורכי רפואה.

כפי שמספר בעל הבית רבי, אדמור האמצעי "היה חלוש בטבעו. במשך ימי רבנותו נחלש יותר ויותר כי הוא היה משתת, מאוד בצער כל אחד ואחד ברוח וגשם, וצערם היה נוגע לו עד הנפש ממש, ומזה נחלש מאוד עד שנחלה גם כן ולא היה יכול לקבל עליו עול היחידות". כלומר, עקב מחלתו הפסיק אדמו"ר האמצעי לקבל חסידים ליחידות. באיגרת שכתב לחסידים באותה תקופה נאמר: "אין בי כח להכיל שום צער ועגמת נפש משום אדם… וגם זה ידוע שאין בכוחי כעת לומר דברי חסידות ברבים עד אשר יחזקני ה' מעת. לזאת אמרתי להודיע לכללות אנ"ש צערי שיחוסו עליי… ויעשו תקנות בכל עיר ומניין שלא יסע שום אדם לכאן עד שיודיע לב' וג' אנשים… ואם יראו שהדבר מוכרח – אזי יתנו לו מכתב לאחי הר"ח חיים אברהם שי' ולחתני הר"ר מנחם מענדיל שי', שיבוא ענינו לפניהם דווקא"".

אולם למעשה, הצמצום בפעילות הציבורית לא החזיר את אדמו"ר האמצעי לאיתנו, "ואדרבה נחלה ביותר. ועל כן הסכימו הדאקטורים [=הרופאים] שיסע למרחצאות החמים [למעיינות המרפא בקארלסבד], ונסע בקיץ תקפ"ה לקארלסבד ושהה שם כל הקיץ עד שחזר שם לבריאותו בעזהשי"ת, ובא לביתו על חג הסוכות דשנת תקפ"ו שלם בגופו ובתורתו, שהתחיל לומר עוד הפעם דברי חסידות" בשופי. "והיה הוא ואנ"ש בשמחה רבה ועצומה".

במהלך הנסיעה הזאת למעיינות המרפא, פגש אדמו"ר האמצעי שניים מגדולי ישראל – רבי עיקבא איגר ורבי מרדכי בנעט. "בפוזנא הייתי אצל הגאון הישיש רבי עקיבא איגר", מספר אדמו"ר האמצעי במכתבו לחתנו אדמו"ר הצמח צדק, הפותח במילים "לחתני בן אחותי". ובמכתב נוסף, הוא מספר על תוכן דברי התורה "שפלפל עמי הגאון מנקלשבורג הר"ר מרדכי באנעט".

אדמו"ר האמצעי מספר באותו מכתב על כך שהמהר"ם בנעט "עיין בביאורי הזהר מאמרים, [ואמר] שעמוק הוא מאוד, והוטב בעיניו מאד. אך בעניין כשושנה בין החוחים [שנתבאר בביאורי הזוהר בתחילתו], אמר שי"ג מדות הרחמים במלכות שנקראת מראה, שאין הגילוי רק בבריאה. ואמרתי לו: יש י"ג מדות הרחמים במלכות מהארת אריך אנפין… וקבל והודה בטוב ונחת".

אופיו של הספר – כביאור ייעודי לזוהר

האופי המיוחד של ביאורי הזוהר אינו בא לביטוי רק במסגרת החיצונית שבתוכה נמסרו – שאלו ביאורים שהושמעו סביב ספר הזוהר (בדומה לביאורים שהושמעו במאמרי החסידות שנסובו סביב פסוקים מן התורה) – אלא גם בתוכן: היו אלו דברי חסידות שהתמקדו בביאור ופרשנות חסידית לספר הזוהר.

"יש בביאורי הזוהר ענין מיוחד שלא מצינו בשאר דרושי החסידות", מסביר הרב דוד אולידורט, העורך הראשי של ספריית אוצר החסידים – קה"ת. "בעוד שברוב דרושי החסידות הרי ה"דיבור המתחיל" של הדרוש אינו אלא כמין פתיחת שער להכנס לעובי הקורה של בירור סוגיא מסויימת בפנימיות התורה; עד שלפעמים מכונה ה"דיבור המתחיל" בפי החסידים על דרך הצחות בשם "דרכון" בלבד, כאומרים: שלא זהו עיקר ויסוד המאמר, אלא שביאור פרטי הענינים שבהם מתחיל הדרוש הוא דבר צדדי בלבד שדרכו נכנסים לעובי הסוגיא – הרי שבביאורי הזוהר נראה שכוונת ומטרת אדמו"ר הזקן אכן היתה לבאר את דברי הזהר על בוריים כפי הבנתם בדרך הנכונה".

"ומעניין הוא", מוסיף הרב אולידורט ומציין, "שבמאמרי ביאורי הזוהר מצויים יסודות גדולים בעולמה של תורת החסידות. אולי ההסבר לכך נעוץ בעובדה שספר הוזהר הוא ספר היסוד של פנימיות התורה, ועל כן אך טבעי הוא, שביאור דברי הזהר על פי תורת החב"ד – ממילא מבאר ומלבן ענינים יסודיים בפנימיות התורה".

"טול למשל", אומר הרב אולידרוט, "את היסוד הגדול בתורת חב"ד, המיוסד על דברי רבינו הזקן באגרת הקודש שבתניא סימן כ', שדוקא עצמותו ומהותו של המאציל ברוך הוא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו חס ושלום – הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט. על יסוד זה מבואר בדרוש שבביאורי הזהר פרשת בשלח, ש"היש הנברא – הוא היש האמיתי", כלומר, שהרגשת ה"ישות" והמציאות של היש הנברא הגשמי, מה שבהרגשת הנברא הוא קיים מצד עצמו (שהרי נבראים גשמיים אינם מרגישים וחשים כיצד מציאותם וקיומם תלויים בבורא, עד שהרוצה לטעות ח"ו יוכל לחשוב שהעולם נמצא מצד עצמו) – הרי הרגש זה שרשו ומקורו הוא ב"יש האמיתי", הוא הקב"ה לבדו, שהוא אמיתית המציאות שנמצא באמת מצד עצמו ואין שום מציאות שקדמתו ח"ו".

נקודה יסודית נוספת שנידונה באריכות יחסית בביאורי הזוהר, עוסקת במקורם של דברי התנאים והאמוראים. "רבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמוד דלהון על רזין דאורייתא סדרו לי" (כך נאמר ברעיא מהימנא, זח"ג רמד, ב). כפי שמסביר הרב מנחם מענדל קסטל (היכל הבעש"ט חל"ג עמ' קפד), "בספרות הקבלה בכלל בודרושי החסידות בפרט, נתבאר בהרחבה כי פסקי התנאים והאמוראים לכל פרטיהם ודקדוקיהם נאמרו בהתאם לראייתם העמוקה בשורש החכמה שבתורה כמו שהיא למעלה. ראייתם של חז"ל בתורה שלמעלה הייתה אצל כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו ולפי בחינתו, והשגתם לא נבעה רק מתוך שכל אנושי טבעי, רק רוח ה' נוססה בקרבם".

אכן, חידוש גדול יותר מפורש בביאורי הזוהר: לא זו בלבד שכל דברי חז"ל נאמרו בהשראת רוח הקודש, אלא יתירה מזו, שאת גופי ההלכות ופסקיהם ראו התנאים והאמוראים דבתורה העליונה למטה ורק אחר כך "הורידו" והלבישו תורה זו בתוך גדרי השכל של העולם שלנו. "כל התנאים והאמוראים היה פסק דין שלהם רק על פי הבטם בשורש החכמה שבתורה כמו שהיא למעלה, ועל פי אותה החכמה היו מעיינים ומפקחים אך יהיה הילוך אורחות ה'" (פרשת וישלח). ויש לציין כי ברשימות הרבי מצויה התייחסות לדברים אלו: "אולי אפשר לחלק [בין ראיית התנאים והאמוראים הלכות התורה כפי שהם בשרשם למעלה ובין ראיה דנבואה, שעל זה אמרו 'תורה לא בשמים היא'] = על דרך שמחלקינן בין ידיעה דנביא וחכם: שחכם משיג (המציאות), מה שאין כן נביא יודע (המהות)…". ואין כאן המקום להרחיב.

המשא־ומתן התורני המרתק בין ה"פחד יצחק" לרבי מלויובאוויטש 

דין ודברים מרתק התקיים בין הרבי מליובאוויטש זצ"ל לבין הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, הפחד יצחק, במהלכו דנו בחליפת מכתבים, הלוך ושוב, בדברי אדמו"ר האמצעי בספר "ביאורי זוהר". זו התכתבות ארוכה, שזכתה לפני כמה שנים לפיענוח רחב ומאיר עיניים של הרב יעקב לייב אלטיין (היכל הבעש"ט ח"ג עמ' ט). בתמצית דתמצית ממש, הדיון נוסב סביב דברי הזוהר בפרשת ויחי , שמאז מיתת רחל היה יעקב שרוי כל ימיו בצער, אך משהסתכל ביוסף בא לידי שלום ושלוה, כאיל ראה את אמו של יוסף כי דמותו של יוסף דומה לדמותה של רחל.

מבאר ה"ביאורי הזוהר" את מאמר זוהר זה כך: מדריגת יעקב היא בריח התכון המבריח מן הקצה על הקצה, שהוא בחינת פנימיות הכתר, ומדריגת רחל היא ספירת המלכות, ויחוד יעקב ורחל משמעותו השפעת האור האלוקי על ידי יעקב מ'קצה העליון', פנימיות הכתר, עד לספירת המלכות, מדריגת רחל. ונמצא כי דוקא על ידי רחל בא יעקב לידי שלימותו. אולם, משמתה רחל – נפסק יחוד עליון זה, ומכאן גודל צערו של יעקב, כי בלי רחל חסר בשלימות עבודתו להמשיך אלקות למטה על ידי ספירת המלכות. אכן כשראה יעקב את דמותו של יוסף, ספירת היסוד (שעל ידה עוברות ההשפעות העליונות למדריגות התחתונות), התנחם משום שזה דומה לדמות האם, לספירת המלכות, מאחר שעל ידי יוסף נמשכת השפעתו של יעקב למטה (אף שאין זהות ממשית בין רחל ליוסף, כי יש הבדל באופי ההשפעה למטה בין השפעה מספירת היסוד להשפעה מספירת המלכות).

על זה שאל הגר"י הוטנר: איך אפשר שתהיה השפעה מספירת היסוד שלא על ידי ספירת המלכות? הלוא יסוד מוסד הוא שכל ההשפעות בעולמות צריכות לעבור דרך כל עשר הספירות כדי להגיע למטה, ואם כן: מה מועילה ספירת היסוד שאכן עניינה להוריד ההמשכה למטה? אחרי ככלות הכול, בלי ה'מלכות' היא לא נמשכת למטה בפועל!

על שאלה חזקה זו השיב הרבי: "אף שצדק בדבריו שמוכרח הדבר שכל ההשפעות בעולמות יהיו על ידי ספירת המלכות – אבל יש חילוק בזה: אם בהתלבשות או דרך מעבר". שכאשר רחל הייה בחיים, ההשפעות שעברו דרך יעקב הגיעו לעולמות על ידי התלבשות בבחינת רחל; ואילו אחרי מותה, נמשכו למטה על ידי יוסף, ספירת היסוד, והמעבר למטה דרך ספירת המלכות היה רק בדרך "מעבר". ועל זה שאל הגר"י הוטנר מה ששאל והרבי ענה מה שענה, והמעיין המבקש להרחיב את היריעה – יראה את הדברים במקורם (באגרות-קודש ח"ז) ובהרחבתם במאמרו של הרב אלטיין כאמור.

איך לכתוב את מאמרי אדמו"ר הזקן? בין אדמו"ר האמצעי ל'צמח־צדק'

בדורנו זיכה אותנו הרבי שהדפיס בשנת תשכ"ח את הספר "ביאורי הזהר" לאדמו"ר הצמח צדק, שרובם ככולם הם דרושים אלה של אדמו"ר הזקן (עם עוד דרושים) בתוספת הגהות וביאורים מאדמו"ר הצמח צדק. בשנת תשל"ח נדפס כרך שני מביאורי הזהר לאדמו"ר הצמח צדק, ולאחרונה יצאו לאור שוב בהוצאה מחודשת ומאירת עיניים. "למעשה", אומר הרב אולידורט, "חלק גדול מביאורים אלה הם הגהות למאמרים שב"בביאורי הזהר" המקורי לאדמו"ר האמצעי, ובספרים אלה נידונו הסוגיות הנ"ל בסגנונו המיוחד של אדמו"ר הצמח צדק, הכולל ציוני מקורות מספרי חז"ל וספרי קבלה, וכן תיווכים בין מהלכים שונים בביאורי סוגיות אלה במאמרי אדמו"ר הזקן עצמו".

כאן אנו באים לעמוד על ההבדלים שבין האופן האמצעי כתב את ה"ביאורי זוהר" לבין איך שכתבם אדמו"ר הצמח צדק – שבנושא זה הם נפלגו ביניהם.

באופן כללי צריך להבין, שמגיל צעיר ביותר היה אדמו"ר האמצעי צמוד לאביו בעת שאמר מאמרי חסידות, "והיה שותה בצמא דברי קדשו של מר אביו הקדוש נ"ע. הוא היה בור סוד שאינו מאבד טיפה ולא הפסיד אף דיבור אחד ממה ששמע מאביו. כי לבד כח זכרונו שהיה גדול מאוד, עוד זאת, שתיכף כשהיה שומע מאביו – היה רושם הדברים", כדברי בעל ה"בית רבי". היו לו לאדמו"ר האמצעי שלושה סוגים של רשימות: "הא', מהדורא קמא שהיה רושם הדברים ששמע מאביו כמו שהם. הב', שרשם אחר כך באריכות גדול מאוד בהסבר הדברים. והג' שמהאריכות היה עושה אחר כך קיצור, כמו בדרושי הסידור וכדומה".

לאדמו"ר הצמח צדק, לעומת זאת, הייתה גישה אחרת כיצד יש להתייחס לדברי אדמו"ר הזקן. הוא היה סבור שחייבים לשמר את לשונו הזהב של אדמו"ר הזקן בצורה אותנטית ככל שניתן, ולכן אין להכניס לתוך דברי אדמו"ר הזקן ביאורים ותוספות. יש צורך, הסביר אדמור הצ"צ, להפריד בין גוף דברי אדמו"ר הזקן, לבין התוספות שאותם ניתן להוסיף רק בצורת הגהות.

בהקשר זה בעל "בית רבי" מספר, שאחרי שקשרו את אדמו"ר האמצעי גם ל"עלילת וויליז", הוא שאל את חתנו אדמו"ר הצמח צדק: "מפני מה יש עלי כל כך קטרוגים, שעלילה דוויליז שאין לה שום שייכות אלי, מסבבים אותה גם כן אלי?". ועל כך השיב אדמו"ר הצמח צדק: "לפי דעתי, זהו מפני שדברי רבינו הגדול נשכחו". כלומר, מסביר בעל ה"בית רבי", "רבינו [האמצעי] היה אומר דברי חסידות באריכות גדול מאד, עד שהשומעים לא היו יכולים להבחין אנה הם דברי רבינו הגדול שעליהם נבנה הדרוש". לעומת זאת, לאדמור הצמח צדק – "דרך אחרת הייתה לו, לשמור דברי רבינו הגדול כמו שהם, ורק אחר כך להוסיף ביאור".

ומעניין הוא שבמכתב הנ"ל שכתב אדמו"ר האמצעי לאדמו"ר הצמח צדק, אודות השיח התורני שהיה לו עם המהר"ם בנעט, מרמז אדמו"ר האמצעי להבדלי גישות אלו שהיו לו עם חתנו ה"צמח צדק": "למחר רצוני לפלפל עמו במה שכתב האור החיים על פסוק רפאים יחשבו כו', ומעט בעניין קץ המשיח. אך לא יכול לקבל רוב טובה כו'. וכשם שמצוה כו'. וקל וחומר הוא ממך כו'".

בהקשר זה מקור חסידי אמין מביא בפנינו סיפור שהוא לא פחות ממדהים. הרה"ח ר' עזריאל סלונים השאיר אחריו ברכה רשימות סיפורים, רובם אשר שמע מהשד"ר הרה"ח ר' יחיאל היילפרין, מחסידי אדמו"ר מהר"ש והרש"ב, מי שהיה ה"חזן" הנודע בליובאוויטש. והנה הסיפור  המופיע באותן רשימות (מגדל עז, בעריכת הרב יהושע מונדשיין, עמ' קפז):

"פעם בחג השבועות אחר תפילת שחרית, העמידו לאדמו"ר האמצעי כסא בחצר, ורבנו אמר מאמר ארוך כדרכו, כשסיים לא פנו אנ"ש לביתם היות וראו כי רבנו מכין עצמו למאמר נוסף. שוב האריך בדרוש, סיימו והתכונן למאמר שלישי.

"הרה"ח רי"א מהאמיל ראה את המעשה ורץ מיד לבית חתן רבינו – אדמו"ר הצ"צ – שלא נהג לבא בקביעות לשמיעת מאמרי אדמו"ר האמצעי, כי חשש פן באריכות ההסבר יבולע ח"ו לאותיות רבינו הזקן. אך רי"א הנ"ל בראותו האש המתלקחת מאדמוה"א לא יכול לתת מעצור לרוחו, תפס את הצ"צ בזקנו, ואמר לו: מענדל, מענדל! קום הער און זע וויא גיסט זיך אלקות אין גאס! (בוא, שמע וראה כיצד משתפכת אלקות בחוצות!).

"כאשר נכנס רי"א ליחידות לאדמוה"א אמר לו רבנו: שאל נא את חתני רמ"מ מדוע אינו בא לשמיעת הדא"ח, מה הוא דורש ממני, רוח הקודש? גילוי אליהו? הלא הארת יחידה שבנפש גבוהה היא משניהם גם יחד!"

חב"ד מאנט פנימיות

לסיום נציין, שהסיפור הידוע על מסירות נפשו של אדמו"ר הצמח צדק לשמוע דברי תורת סבו הגדול אדמו"ר הזקן, ארעה כאשר ביקש להיכנס למעמד המיוחד של השיעור בזוהר שמסר אדמו"ר הזקן רק לבניו ולפעמים גם לאיזה יחידי סוגולה.

"הרבי ה״צמח צדק״", סיפר אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים ח"ב עמ' 363 ואילך), "השתוקק מאד לשמוע את מאמרי החסידות שסבו אדמו"ר הזקן אומר לפני בניו, וכאשר לא הרשו לו להיכנס, התחבא בתוך התנור ומשם היה שומע את הדברים. ביום ששי אחד, היה מזג האויר קשה מאד, קור עז וסערת שלג. הגוי המשרת החל להכניס גזרי עצים אל תוך התנור. משראה שהעצים אינם נכנסים אל תוך עומק התנור, הניחם לפתח התנור, הדליקם ופתח את מכסה הארובה. האש התלקחה וכל הבית התמלא עשן. לפתע החלו להתעופף גזרי עצים בוערים בכוח רב מתוך התנור. הגוי נבהל ופרץ בצעקה אדירה. לקול הצעקה נבהלו ובאו במרוצה הסבתא — הרבנית שטערנא וכלתה — מרת שיינא, אשתו של הרבי האמצעי — מדירתן, וגם הרבי האמצעי יצא מחדרו של אביו, כדי לראות מה אירע, ומה נשתוממו לראות על ריצפת החדר מונחים גזרי עצים כבויים ועל רצפת התנור שוכב אדם. אחיו של הרבי האמצעי, ר׳ חיים אברהם, ניגש להוציא את האיש מהתנור. והסבתא הרבנית פרצה בזעקת אימים: הרי זה מענדל! בהלה תקפה את כל הנוכחים, ניסו לעורר את הילד מעלפונו החזק וללא הועיל, עד שאדמו"ר הזקן הניח ידי קדשו על ראש החולה ונתעורר.

ועל זה התבטא אדמו"ר הזקן: "חב״ד דורשת פנימיות, וכדי להגיע לפנימיות הרי זה רק על ידי מסירות נפש בפועל. עד אברהם אבינו היו גם כן צדיקים וחסידים גדולים. אדם הראשון חסיד גדול היה, אך כדי להגיע לסדר של פנימיות הנמסרת בירושה מדור לדור היו זקוקים למסירות הנפש של עקידת יצחק, שכן, פנימיות באה רק על ידי מסירות נפש".