ההחלטה להכריז, עם החלטת החלוקה של עצרת האו"ם בנוגע לסיום המנדט הבריטי על שטחי ארץ ישראל, "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – התקבלה (לפי דעתם של היסטוריונים רבים) ברוב מצומצם של "מועצת העם". 

היו אז ששה תומכים מול ארבעה מתנגדים ושלושה נעדרים (שנים שהו בירושלים הנצורה ואחד בארה"ב).

יש מקום להניח כי אילו נציגה של חסידות חב"ד, נציגו של הרבי הריי"צ שניאורסון זצ"ל נשיאה של חב"ד באותה עת, היה נדרש להצביע באסיפה זו בעד או נגד – הוא היה מצביע נגד.

הציונות כתנועת חילון לאומית

כעיקרון, עם הופעת הרעיון הציוני בשיח היהודי במפנה המאות ה-19 וה-20, חב"ד הייתה ראש החץ האנטי-ציוני ביהדות הדתית. 

האדמו"ר הרש"ב שניאורסון זצ"ל ביטא התנגדות רעיונית חריפה מאוד נגד הרעיון שמבקש להקים מדינה כדי "לנרמל" את העם היהודי, וכדי להפוך אותו לעם "בריא" במסגרת "משפחת העמים".

חשוב להבין את הסיטואציה בלי אנאכרוניזם:

הציונות עם הקמתה הייתה תנועה של מה שהיינו מכנים היום "יוצאים בשאלה", או יותר מדויק של יהודים שמרדו ביהדות הנאמנה (מה שמכונה היום: "היהדות האורתודוכסית"), והיא הייתה תנועה למען עזיבת הדת לטובת "לאומיות ישראלית בריאה".

העם היהודי שהתרכז במזרח אירופה ורוסיה היה באותן שנים בעיצומו של משבר דתי נוראי שהשתולל בכמה חזיתות: 

תחילה, הייתה זו החזית ה"משכילית", שבחלקה הגדול חתרה לרעיון של טמיעה בקרב המדינות שבתוכן חיו היהודים.

לאחר מכן רוח של מהפכנות ששררה אז בקרב כל צעירי מזרח אירופה פרצה לחלונות בתי היהודים. 

למשל, באותם ימים החלו צעירים להתמסר לרעיון המהפכני הסוציאליסטי בהשראת הגותם של קרל מארקס ופרידריך אנגלס, והדבר חילחל עמוקות גם בקרב צעירים יהודים רבים לאורכה ולרוחבה של אירופה המזרחית ורוסיה.

אחרים התמסרו לרעיון ה"לאומי" שהתפשט אף הוא באירופה מאה קודם לכן. רעיונות אידיאולוגיים נוספים שוטטו באוויר, (בפולין ה"בונד" עשתה שמות), ותנועות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות שטפו את המרחב הזה כולו.

"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור"

הנשירה של הצעירים מהעולם המסורתי של הוריהם – הייתה דרמטית. הסחף היה אדיר. ביאליק, שהיה עילוי בישיבת וולוז'ין ועזב אף הוא את דרך אבותיו, שורר בשנת תרס"ב את השיר הזה, המבטא את נחשול הנשירה האדיר:

לְבַדִּי.
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ,
כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר.
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ,
נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

כחלק מקוקטייל "מהפכנות" זה, החלה התנועה הציונית לקרום עור וגידים. ראשיה היו, ברובם, בחורי ישיבות, חלקם עילויים ממש, שעזבו בטריקת דלת אידיאולוגית את אורח החיים והאמונה הדתיים, אך נשארו דבקים בזהותם היהודית מבחינה לאומית-סקולרית (בניגוד לרבים אחרים שנשרו ונספחו לתנועות אחרות, כמו הקומוניזם שלימים מקרבם הוקמה היבסקציה).

החזון הציוני, אם אפשר לתמצת אותו תמצות חריף שכזה, היה לעשות ניתוח הפרדה בין ה"דת" לבין ה"לאום" בזהות היהודית. לשיטתם של הוגיה, המרכיב הדתי ביהדות היה יסוד מנוון, תשתית חולה שאבד עליה הכלח, יסוד אשר גורם ל"גיבנת היהודית" ומונע מהלאום הזה התנרמלות בקרב משפחת העמים.

התוכנית הייתה אפוא להקים מדינה יהודית "נורמלית", חילונית, המושתתת בעיקר על היסוד הלאומי בלבד. "ככל העמים בית יעקב". כמו בצרפת, כמו באמריקה. כמו בכל מקום "נורמלי".

אלו דברים מאוד ארוכים שקשה כמובן לעמוד עליהם בצורה מלאה ומפורטת עם מראי מקום ברשימה כזאת, אבל אלו הם הדברים. ד"ר יעקב וינרוט המנוח בעמדה שהגיש לוועדת טל בנושא חוק הגיוס הרחיב את הדיבור על האידיאולוגיה האנטי דתית של הוגי הציונות בראשיתה, ואתם מוזמנים לקרוא את מחקרו המעמיק.

אסתפק רק בציטוט קצר (שדווקא לא מופיע אצל וינרוט), שלדעתי מתמצת את כל העניין בצורה מבריקה, כדי שלא יאשימו אותי בעיוות ובהאשמה לא מבוססת של הציונות. 

הציטוט הוא מספרו של פרופ' אליעזר שבייד: "להיות בן העם היהודי", עמ' 39, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת.

"היה במסר של בית הספר ושל תנועת הנוער (בייחוד בה), יסוד חזק מאד של "שלילת הגולה" בנוסח של ברדיצ'בסקי-ברנר. בתאור דמות העם היהודי הדגישו את התמונה שעלתה מסיפורי מנדלי מוכר ספרים, י"ח ברנר, ברדיצ'בסקי, ובביאליק של "בעיר ההרגה" וטשרניחובסקי של "חרבי, אי חרבי!" ו"לנוכח פסל אפולו".
"זאת הייתה "שלילת גולה" שגלה הרחק אל מעבר להכרה שהגלות היא אסונו ומצוקתו של העם היהודי. הרחק מעבר לרגש ההזדהות והחמלה עם העם הסובל, השואף להיגאל מגלותו.
""שלילת הגולה" בנוסח שלימדוני בבית הספר ובתנועת הנוער – האשימה את העם היהודי בכך שגלה ונשאר בגלותו. היא החתימה את כל היצירה של תקופת הגלות בחותם הגלותיות המנוונת.
"היא הטילה, איפוא, על העם את קולר אסונו, והציגה את ההוויה שצריכה להתרקם בארץ ישראל כניגוד מוחלט ל"הוויה הגלותית".
"ההוויה היהודית החדשה לא תשאב אלא מן המורשת של התקופה הקדומה: מורשת התקופה שבה ישב העם בארצו. כלומר, מורשת תקופת המקרא ותקופת החשמונאים. חלקי המורש היהודית – אולי מלבד "הנועות המשיחיות" הפעילות – קיבלו הארה שלילית.
"מובן מאליו שהמסורת היהודית-דתית המאוחרת על מכלול תכניה, נפסלה על הסף כ"גלותית" מובהקת".

אחד ממפעלי חייו הבולטים של אדמו"ר הרש"ב זצ"ל, כמנהיגים יהודיים-דתיים אחרים, היה המלחמה באותו סחף אדיר שסחף את הצעירים היהודיים. 

צריך להדגיש שוב: מדובר היה בילדים של המשפחות הדתיות ביותר, משפחות חסידים, ורבנים, ויראים ושלמים שבקרב היהדות הנאמנה. 

על חלק ממכלול פועלו של אדמו"ר הרש"ב בהקשר זה סקרתי ברשימתי בעיתון כפר חב"ד לחג הפסח בשנה זו – העוסקת במאבקם המשותף של רבי חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא עם הרבי הרש"ב. חלק אחר מתואר בראיון שערכתי עם הגאון הרב נחום גרינוולד ומופיע באתר זה (לחצו על הקישור כדי לקוראו).

את הרעיון הציוני הקדום זיהה הרבי הרש"ב, בצדק כמובן, כאחד מהאוייבים הגדולים של היהדות הנאמנה. הוא ראה באידיאל השואף לעקור את המרכיב הדתי מהיהדות – תוך השארת והבלטת וחילון המרכיב ה"לאומי" ביהדות – משיחיות של שקר. הוא הפך לאחד המנסחים והפועלים הגדולים נגד הציונות כרעיון ונגד הציונות כמפעל פוליטי.

המחצית הראשונה של המאה ה-20: רצף של קטסטרופות שניתכו על העם היהודי

אולם בחמישים-שבעים השנים מאז קם וניצב הרעיון הציוני בראשיתו ועד קום המדינה, התרחשו כמה דברים, ובמיוחד בעשור שבו קמה המדינה, דברים שאי אפשר להתעלם מהם:

1. בשנת 1918 (תרע"ח) המפלגה הבולשביקית השתלטה על רוסיה רבתי ושללה בכוח זרוע אדיר ודורסני את הקיום הדתי ברחבי המדינה. חסידי חב"ד במיוחד הכירו זאת מקרוב. לכל חסיד היו בני משפחה רבים שנרדפו, עונו וגם – שנכנעו. (אף אלו שלא נכנעו, הרבה ברירות לא היו להם, וקיום יהודי נורמלי כמעט לא התאפשר). יהדות רוסיה נחרבה!
2. בשנת 1939 החלו הגרמנים ימ"ש את כיבוש פולין, וכעבור כ-5 שנים נתגלו מימדי האסון: יהדות מזרח אירופה נחרבה ונשמדה!

על רקע שני מאורעות אלו (ובפרט הסירוב לקבל פליטים יהודיים בכל המדינות בעת המלחמה, וגם לאחריה), אי אפשר בכלל לשלול לדעתי את ההיתכנות שלו היו נדרשים לכך, נציגי חב"ד היו תומכים בהקמת המדינה.

בשלב זה, חשוב להבין, הקמת המדינה כבר לא הייתה חלק מאיזו אידיאולוגיה של תנועה מהפכנית-רומנטית של כמה "יוצאים בשאלה" (למרות שמנהיגי המדינה שבדרך היו בניה של תנועה זו); אלא בעיקר חלק מתחושת דחיפות של עם מוכה אסון שחייב לבנות לעצמו איזה בית.

לכן בספר אגרות קודש (חלק יא, עמוד פה) מופיע מכתב של הרבי, שנכתב למחנך ששאל כיצד להתייחס לתאריך ה' אייר, היום בו הוכרזה מדינת ישראל, וכך הוא משיב:

"הנה ידוע פתגם הבעש"ט שמכל דבר שהאדם רואה או שומע, יכול ובמילא גם צריך ללמוד הוראה בעבודתו עם השי"ת, ועל כן במאורע (הכרזת המדינה), שנוגע לכל אחד ואחד מבני ישראל, ובפרט אם רואים שמסר השם יתברך רבים ביד מעטים באופן נסי, הרי זה צריך לעורר תוספת כח לעבדו יתברך… וגם אלו המתנהגים אחרת נופלים תחת ממשלתו של היצר הרע, וזהו נוסף על כל שאר הענינים הנהגה דכפוי טובה".

עובדה היא, שחסידי חב"ד שהיו באותו זמן בארץ שמחו שמחה גדולה כשהמדינה קמה ונהייתה. הם ידעו להעריך את גודל הנס. זה לא שהם הפכו לציונים, ממש לא. הם ידעו היטב מה סברו רבותיהם, והם גם ידעו היטב מה טיבם הדתי של החבר'ה הללו שמנהיגים את המדינה. אבל לנוכח הנסיבות, השמחה הייתה גדולה. 

בקהילת חב"ד בתל אביב (שפחות או יותר הייתה הקהילה החבד"ית המשמעותית היחידה בארץ אז), שבין חבריה היו דמויות הוד גדולי וטובי חסידי חב"ד, אפילו אמרו הלל ושמחו ורקדו. זאת שמעתי מכמה עדויות של אנשים שהיו אז במקום.

כמה מחשובי חסידי חב"ד הזקנים, תלמידי הרבי הרש"ב ומקורביו – למשל הגאון החסיד רבי שאול דב זיסלין, שהיה המשפיע בסניף המפורסם של ישיבת תומכי תמימים בשצעדרין; הגאון החסיד הרב אלכנסדר יודאסין, בוגר ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, רבה של קהילת חב"ד יפו בזמנו במשך 45 שנה, רב שכונת נווה צדק וחבר בית דין רבני חב"ד; והגאון החסיד רש"י זווין אב בית דין רבני חב"ד – הם רק חלק מדמויות הוד חב"דיות שהביעו תמיכה נלהבת במדינה, וזאת על רקע ההכרות שלהם עצמם עם הרדיפות שעברו היהודים בברית המועצות.

הנכד (הדתי לאומי) של החסיד ר' פולע כהן ע"ה (ואחיינו של הגר"י כהן שליט"א), מתאר בספר הזכרונות המשפחתי שכתב (עמ' 99), שבשנים הראשונות,

 "פולע חגג את יום העצמאות של מדינת ישראל בתפילת חג, אי אמירת תחנון ואפילו אמירת הלל, אמנם ללא ברכה… לימים במלחמת ששת הימים כאשר הודיעו ברדיו על כיבוש הכותל המערבי בידי חיילי צנחנים, ואז פולע ורבקה יחד עם גרשון ופרידה גרו בביתה של דבורי, יצא  פולע למרפסת ובכה מהתרגשות".

ובאמת באתר הרשמי של חב"ד בישראל כתוב בהקשר זה כך:

"יסודותיה של תנועת חב"ד הם התורה, השולחן ערוך ותורת החסידות המבוססת על הקבלה. הוגי הציונות, ברוח הרצל, חרתו על דגלם יהדות שונה. מן הטעם הזה רוב מנין ובנין של היהדות הדתית התנגד להמצאת הציונות החדשה ושל הכוונה לכונן מדינה שתהיה ככל העמים, בניגוד לרוח ישראל סבא ובניגוד לאפיון שקבעה התורה לעם ישראל "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
"האמור היה שייך לטרום הקמת המדינה, כל עוד הנושא היה תיאורטי. מרגע שקמה המדינה והיתה למציאות, שאלות העבר הפכו לבלתי רלוונטיות. עכשיו היה צריך להחליט האם מכירים במדינה, חיים בה, משרתים בצבא, משלמים מסים לשלטון, בוחרים לכנסת וכו'. רוב חוגי היהדות הדתית (והחרדית) הכירו בקיומה של המדינה, לא החרימו אותה, השתתפו בניהול חייה ומוסדותיה, וכך גם תנועת חב"ד. בהוראות אדמו"ריה (הרבי הקודם רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל – הריי"צ, וממלא מקומו הרבי מנחם מענדל זי"ע, נשיא דורנו) מגלים חסידי חב"ד מעורבות מלאה בחיים האזרחיים…
"בהוראת הרבי שולבה רשת החינוך היסודית של חב"ד בזרם הממ"ד של משרד החינוך. הרבי הורה להקים בארץ מוסדות רבים, הוא הורה לשמור על חוקי המדינה, עודד את חיילי צה"ל ושלח את חסידיו לשמחם בחגים. הרבי התכתב באופן תמידי עם ראשי מוסדות השלטון, אירח בהתוועדות פומבית בניו-יורק את נשיא המדינה מר זלמן שז"ר, קיבל לפגישה רשמית את ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל, הורה לחסידיו בכפר חב"ד להזמין ולארח את נשיאי המדינה, ראשי הממשלה, שרים וחכ"ים. הורה להקים אגודה לעידוד משפחות הגיבורים ששכלו את יקיריהם במערכות ישראל, חייב להצביע בבחירות לכנסת ולשלטון המקומי".

ואכן, על רקע מאורעות שלושים השנים שקדמו לקום המדינה, צריך להיות עיוור ואטום לב כדי לא להבין את עוצמת הנס הגלום בכך שהיהודים הצליחו להקים מדינה שבה הם ריבונים לעצמם, מגינים על חייהם מפני אויביהם ושבה לא ירדפו את שומרי המצוות.

תודה על נס חשוב, לא שמחת גאולה

החסידים לרגע לא חשבו שהמדינה היא גאולה. 

הם ידעו היטב כי מי ששולט בה אינו נאמן כלל למסורת, וכי בחלקם הם אפילו מנגדים מובהקים למסורת ישראל סבא. 

הם ידעו כי עדיין אתגרים רבים נכונו לה בגשם וברוח. 

אבל עדיין – להתעלם מהנס הזה, מהמתנה שה' נתן לעמו, אחרי האסונות הכבדים שניתכו על ראשו, לזאת הם לא יכלו.

אפילו הרב שלום דובער וולפא, שהוא בלי ספק סמן מאוד נלהב נגד הציונות בקרב חסידי חב"ד, כותב בספרו "בין אור לחושך" (עמ' 24): 

"כשהתרבו תושבי ארץ הקודש, ולאידך התגברו ההתנכלויות של הערבים, הרי ופשוט ברור שעל פי שולחן ערוך היה צורך להתארגן ולהקים שלטון יהודי".

יתירה מזאת, הוא מצטט משיחות הרבי וכותב שהדרך שבה הגיעו חלק מתושבי ישראל,

 "למקום הצלה זה [=ארץ ישראל] וכן ניצחון המלחמות על אלו שקמו להשמיד – כל זה היה בנסים גדולים וגלויים… לא נותר כל מקום של ספק כי אפשרות ההצלה שנוצרה מקורה בקב"ה, מקור הטוב והחסד, שהוא בעל הניסים והנפלאות המשדד כל המערכות והוא שסיבב את הסיבות שהביאו לניסים אלו ולהצלה גדולה של מיליוני יהודים" (שם, עמ' 23).

זה כמובן לא אומר שיש הזדהות עם הרעיון ה"לאומי" במובן שהעניקו לו הוגי הציונות בראשיתה, או שיש סלחנות לחתירה להפוך את עם ישראל ל"עם נורמלי" בין משפחת האומות תוך ניטרול היסוד הדתי שבו. 

"עמדתה של תנועת חב"ד", כך נאמר באתר הרשמי של חב"ד בישראל שם, "כי הבסיס הקונסטנציוני של המדינה חייבת להיות תורת ישראל וההלכה היהודית. ה"ציונות" – כמונח המקובל בתודעת הציבור הרחב – קבעה כלל מנוגד לאמור, ועל פיו הכנסת יכולה לחוקק חוקים העומדים בסתירה להלכה. לא ניתן לצפות, כמובן, ממי שמסר את נפשו למען החזקת היהדות בדרך התורה והחסידות, מאחורי מסך הברזל, שיסבור אחרת. יהודים מסרו את נפשם ונעקדו על עקרונות אלה, בכל ימיה של ההיסטוריה היהודית".

הרבי גם הדגיש, שביטויי השמחה על הניסים הללו צריכה להיות בדרך של הוספה בתורה ובמצוות, ולא סתם בחגיגות באופני ובסמלים נוכריים הזרים לרוח ישראל סבא.

אבל אחרי ככלות הכול, כמובן, ששמחה והודיה לקב"ה על עצם הניסים הללו הם דבר טבעי ומובן מאליו. זו תהיה כפיות טובה לומר אחרת.

הכל תלוי מאיפה באת…

מבחינה סוציולוגית בחב"ד של הדור השביעי יש כמה קבוצות, ובתוכן רלוונטיות לדברים שאֹמַר להלן שלוש: יוצאי רוסיה – ברובם המוחץ בני חב"ד של הדור השישי; יוצאי היהדות החרדית הירושלמית, ויוצאי בני הציונות הדתית. 

לפי הערכה גסה שלי (אבל כמובן זו הכללה בלבד ולא אמירה מתוקפת ובדוקה), בקרב בני שתי הקבוצות האחרונות נוכל למצוא כאלה המבטאים מיליטנטיות הרבה יותר גדולה ביחס לכל הקשר ציוני מבני הקבוצה הראשונה, ויש בהם מי שמפגין חוסר הבנה של המורכבות שקשורה ביום הזה ואף אטימות גדולה.

השערתי היא, שיהא זה סביר להניח כי עמדתם מושפעת ממקור המוצא שלהם:

בני רוסיה, שרובם חוו על בשרם, או הכירו היכרות בלתי אמצעית מי שחווה כזאת, את המשמעות של קיום יהודי דתי בסביבה עוינת ומתעבת – לא יכולים להתעלם מהנס של קיום יהודי תחת שלטון עצמי. הם בהחלט יודעים שהמצב הנוכחי רחוק מלהיות מושלם, אבל בהשוואה למה שהיה, הנס עצום.

לעומת זאת, יוצאי היהדות החרדית בירושלים ומי שגדל תחת השפעתם, חוו את הקמת המדינה בצורה אחרת לגמרי. הם חיו הרבה לפני קום המדינה בקהילות היישוב הישן בירושלים ומבחינתם חיו תחת גפנם ותחת תאנתם, ופתאום באו הציונים החילוניים הכופרים והשתלטו להם על היישוב היהודי. זו נקודת המבט האוטומטית שעל ברכיה גדלו, זה הנרטיב שאותו ינקו. זו הייתה החוויה העמוקה ביותר של אנשי היישוב הישן. אפשר כעת להבין מדוע הם לא יכולים להרגיש בבטן את עוצמת השמחה על הנס, גם אם אולי להבין חלקית שכלית מדוע יש גם צד של שמחה בהקמת המדינה (דיברתי עם כאלה שגם לא לזהות ולו חלקית שום דבר טוב שיש במדינה, מבחינתם מוטב שלא הייתה קמה).

מצד שלישי, יש כאלה בקרב יוצאי הציונות הדתית, שמרדו בבית אביהם והגיעו לחב"ד, ששוללים שלילה מוחלטת כל מה שגדלו עליו. להם יש רגישות מיוחדות לכל משהו שיכול לבטא קבלה של השילוב הזה של לאומיות ודתיות, שעליו גדלו כילדים ובו רואים כעת כשילוב הרסני לדת, שילוב לא נכון וזר לרוח ישראל סבא. ולכן, מבחינתם, כל גילוי של ביטוי שמחה שקשור במדינה (גם אם זו שמחה מורכבת שלוקחת בחשבון גם את הרקע האנטי דתי של הציונות וגם את העובדה שיש בה בציונות אלמנט משיחיות של שקר), מזכיר להם את השילוב שראו במכורתם בין ציונות לדתיות, והם מתעבים אותו. הם רואים במדינה בעיקר את המרידה בה', ומתקשים לזהות שהיא גם כלי של ניסים גדולים של הקב"ה לעם ישראל.

רוני סגל, נכדו של החסיד ר' פולע כהן ע"ה, מתאר בספרו (עמ' 165) איך שאביו – שהתגורר בכפר חב"ד אבל היה ציוני, יוצא אצ"ל. ובמופגן לא חב"די – תלה דגל ישראל על ביתו ביום העצמאות, וכמה בחורים מישיבת תומכי תמימים באו לבית הורידו את הדגל וקרעו אותו.

ככל הידוע לי ממקורות יודעי דבר, אחד הבחורים (או שמא היה היחיד) שקרעו את הדגל היה מי שהיום הוא הרב ***. הרב הנ"ל גדל בבית ציוני דתי. אביו היה נציג המזרחי ברשות המקומית. הוא הגיע לחב"ד מהישיבה התיכונית הציונית דתית בכפר הרוא"ה – ומאז הוא ממובילי ה"השקפה הטהורה" של אנטי ציוניות קנאית בתוך חב"ד.

ציוץ וסערה

הרב הנ"ל הוא גם זה שהזדעק השנה כשראה שכתבתי בטוויטר ביום העצמאות את המשפט הבא: "רק לפני 73 שנים היינו כחולמים, והנה יקרום הנס עור וגידים".

באותו ציוץ ציטטתי חלק משיר מאוד מרגש של נתן אלתרמן שנקרא "מגש הכסף".

המדובר על שיר, שעל פי ויקיפדיה, מקובל לקוראו בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זה לא ממש שיר שמחה, אלא שיר שנכתב עם שמחה הנובעת מתוך כאב. השיר מתאר שני חיילים יהודיים שנהרגו במאבק למען הקיום היהודי בארץ ישראל:

— — אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ
נַעֲרָה וָנַעַר
וְאַט־אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה
לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם
בַּנָּתִיב יַעַלוּ הֵם
הָלוֹךְ וְהֵחְרַשׁ
לֹא הֶחְלִיפוּ בִגְדָם, לא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם
אֶת עִקְּבוֹת יוֹם־הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו־הָאֵשׁ
עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגוֹעַ
וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים — —
דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ
וְעָמְדוּ לִבְלִי־נוֹעַ
וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים
אַז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינָת־הַיְּהוּדִים

זה השיר המרגש, שמתוכו את ציטטתי רק קצת מהבית הראשון:

…וְהָאָרֶץ תִּשְׁקט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת
 תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ
עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים
וְאֻמָּה תַעֲמד — קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת…
לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס
הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי…
הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן. הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר
וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה

מי שקורא את השיר הזה קריאה נבונה יבחין כי השיר משלב שמחה ועצב, גילה ופחד, למשל: אַז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם. או: עוֹטָה חַג וְאֵימָה. או: וְאֻמָּה תַעֲמד — קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת…

ההנגדות שהמשורר מצמיד זו לזו (בגלל הרקע הכואב והמחיר המצמרר ששילם היישוב היהודי בעד הקמת המדינה), מבטאות בעיניי את הסיפור של היום הזה גם כעת, שבעים ושלוש שנים אחרי. הקמת המדינה היא נס. נס אדיר. נס שכאמור צריך לומר עליו תודה גדולה לקב"ה. אבל – הוא לא נס מושלם. עלינו עוד הרבה להתפלל ולעמול קשה כדי להגיע למקום הנכון והמגיע לעם היהודי. בגשמיות, וברוחניות.

לכן בחרתי קטע שמבטא בעיני את היום הזה, ואת האמונה וההרגשה האישית שלי שצרך להכיר תודה לקב"ה על הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל, שמבטא גם את הכאב והמחיר ואת הצדדים הלא פשוטים והמורכבים של המאורע הזה.

*

הרב *** הנזכר טרח להפיץ צילום מסך של הדברים הקצרים שכתבתי וטען שאני "מסיונר"… כנראה הרגישות שלו נוכח הרקע הציוני דתי שלו, כה חמורה, עד שהוא לא מצליח להכיל ולהבין את המורכבות שיש להביט באמצעותה על המציאות הנתונה. לכן הוא קרע אז הדגל, לכן הוא רואה גם כעת אמירת תודה לקב"ה על הנס של מדינה יהודית בארץ ישראל לנוכח התנאים והנסיבות שנוצרו – ככפירה.

בכל מקרה, אני הדגשתי מיד, כי אכן – ואני עומד על כך! – יש לי הכרת תודה עמוקה לקב"ה על נס הקיום היהודי בארץ ישראל.

אומנם אני ער ומודע ומסכים שהנס הזה הוא לא נס מושלם, ובוודאי שהוא לא "אתחלתא דגאולה", תחילת ימות המשיח. אני כואב את זה שמקימי המדינה עשו זאת מתוך מחשבה של הקמת מלכות שהיא בעצם נגד ה' ותורתו. אבל מקימי המדינה, עם כל הכבוד להם ולכוונותיהם, לא הם העניין הכי מרכזי בסיפור. מבחינתי, לב הסיפור הוא העובדה שאחרי עלות הקמוניזם לשלטון ואחרי עלות הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות מזרח אירופה – הביא הקב"ה לישראל מקום מקלט בארץ הקודש. זהו נס גדול בעיניי. למזלי, אני לא עיוור ולא כפוי טובה.

ואני מכיר את הנס ברמה הרוחנית ומבחינה אישית. שני הוריי, ארבעת סביי וסב-זקן וסבתא-זקנה שלי עלו מברית המועצות לישראל בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. אי אפשר לתאר את עוצמת השינוי לטובה מבחינה יהודית שהתחולל להם עם המעבר ארצה. סבא רבה שלי, רבי זלמן סקאבלו זצ"ל, שהיה אחד מזקני החסידים המיוחדים ביותר, "תמים" מישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש ועובד ה' על דרך החב"ד באופן נפלא, היה – כך סיפר לי הרב ר' נחום קפלן מלוד – בוכה כל תפילה לשמע ולמראה קולות הילדים העונים "אמן" על הקדישים בבית הכנסת. 40 שנה הוא לא זכה לראות מחזה כזה, של בית כנסת שוקק חיים, מלא בילדים! רעייתו (הסבתא-רבתא שלי) כתבה לבנה (הוא סבי), שעדיין היה ברוסיה במועד כתיבת המכתב: "בארץ הקודש, אבא הוא כמו דג שחזר למים"!

סביר גם להניח שאלמלא עלו הוריי בשנת תש"ל (1970) ארצה, כל אחד בנפרד, ילדיהם כבר לא היו דתיים. מכאן, שגם את עובדת הקשר שלי לעם ישראל, למסורת ישראל, לתורת ישראל – קשורה לנס הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.

אני מאמין שצריך להגיד על הטוב תודה. ויסלחו לי מי שחושבים שבגלל זה אני ראוי להוקעה, ושבגלל זה יש לטרוח ולכתוב הודעה זועמת למעסיקי בעיתון כפר חב"ד, או סתם כך להמהם מתחת לשפם.

הערה בשולי הדברים:
— ברקע ה"סערה" (בכוס תה) שפרצה בגלל הציוץ שלי על היחס של הרבי למדינה: התחלתי לערוך מחקר חדשני בנוגע ליחס של הרבי לציונות ולמדינה. עבור מי שאינו מספיק מיומן במחשבה מורכבת ורבת פנים, עמדתו של הרבי מורכבת מדי, ואז הוא בוחר צד מסוים ממה שאמר הרבי או עשה – לכאן או לכאן. אני מקווה שהמחקר הייחודי במתודה ייחודית שאני עושה כעת, יעשה קצת סדר, לכולם…