מדוע "בעיית גיל העולם" חדלה להיות אישיו משמעותי עבורי?
"מעולם", כך כתב הגרי"ד סולובייצ'יק, "לא הוטרדתי באורח רציני על ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה, הן במישור הקוסמי והן במישור האורגני" (איש האמונה, עמ' 12). אני, לעומתו, לא יכול לומר ש"מעולם" זה לא הטריד אותי, אבל בוודאי שבשלב מסוים העניין חדל להיות אישיו שיש לו משמעות לגבי אמונתי. וזאת משתי סיבות מרכזיות.- "דע", כך כותב הרמב"ם, "שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם [=מה שאנו מאמינים בחידוש העולם, דהיינו – שהעולם הוא נברא] – אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש [אין זה מפני שבתורה כתוב שהעולם הוא נברא]. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות הא-לוה גוף… היינו יכולים לפרש כפי שעשינו לגבי שלילת הגשמות" [שכשמו שהסברנו את הכתובים המתייחסים אל הקב"ה כאילו יש לו לגוף בצורה כזאת השוללת את גשמות הא-ל, כך גם היה ניתן לפרש לגבי חידוש העולם הכתוב במקרא. העובדה שבכל זאת אנו מאמינים בחידוש העולם – לכך יש שני הסברים, כפי שהרמב"ם ממשיך ומפרט בהמשך דבריו – במורה נבוכים, חלק ב, פרק כה. הציטוט דלעיל מתוך תרגומו של פרופ' שוורץ, ח"א, עמ' 341).
- ההבנה שהקשר – מבחינת המאמין – שאמור להיות קיים בין התורה למדע עומד על רובד עמוק יותר מאשר הרובד הטכני.
***
אגב, האמת היא שהאמור לעיל רלוונטי לשטח הרבה יותר רחב מאשר סתם בעיית גיל העולם. כפי שהאריך הרב מיכאל אברהם – שהוא לדעתי מחשובי ההוגים הדתיים בימינו – להוכיח בצורה חדה מאוד [במאמרו: מבט שיטתי על יחסי אבולוציה ואמונה, בתוך: דנא-פיקר ומורלי (עורכים), לדעת בארץ דרכך, א, עמ' 297 – 326], כלל שאלת אופן הבריאה אינה אמורה להטריד ברמה המהותית והפילוסופית את המאמין בא-ל בורא עולם ומנהיגו, ואם כבר – להיפך! (עוד אייחד בעז"ה פוסט מיוחד על קובץ זה בהזדמנות קרובה).ההצעה המעניינת של הרבי מליובאוויטש לבעיית גיל העולם
ועדיין, התארוך העברי מבוסס על האמונה שהשנה – שנת התשע"ז היא השנה ה5777 לבריאת העולם, ולכן השאלה בדבר גיל העולם עלתה ועולה מדי פעם לדיון. גם הרבי מליובאוויטש זצ"ל נשאל על כך כמה פעמים. הרבי הציע הצעה מעניינת:לאור התנאים הבלתי נודעים אשר שררו בתקופות ה'פרה-היסטוריות', תנאי לחץ אטמוספרי, טמפרטורות, רדיו-אקטיביות, קטליזטורים בלתי ידועים וכו' וכו'… זאת אומרת, תנאים אשר יכלו לגרום לריקאציות ושינויים בעלי אופי וקצב שונים לחלוטין מאלו הידועים בתהליכי הטבע הקצובים של היום – אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שדינוזאורים היו קיימים לפני 5722 שנה ונתאבנו בקטקליזם טבע אדירות במשך מספר שנים ולא במשך מליוני שנים – מכיון שאין בידינו אמצעי מדידה מתקבלים על הדעת או קני מידה לחישובים באותם תנאים בלתי ידועים (אמונה ומדע, עמ' 93)[1].
הדגמה להתייחסות ביקורתית להצעת הרבי
בכמה התייחסויות שמצאתי לדברי הרבי, כולל מאנשי מחקר ומדע דתיים, הדברים היו ביקורתיים. כך למשל כותב פרופ' מרדכי כסלו (וראה גם: חננאל סרי, פתרון חידת הנבוכים, עמ' 47):
יש לומר שהביקורת על שיטת התיארוך בעזרת C14, שכל כולה אקסטרפולציה – מובנת לשעתה, אף על פי שהאלטרנטיבה – שא-להים ברא מאובנים כתבניתם – אינה מבוססת, כמובן, על עיקרון האקטואליות.
על-פי השקפה אמונית זו, אם לפי התיארוך על ידי C14 יוצא שגיל הממצאים גבוה מ-5760 שנים, סימן שהם נבראו אחרת מהרגיל בששת ימי הבריאה, או שקצב התפרקות C14 השתנה. ואם המסקנות מהטבעות השנתיות של העצים מראות שהם חיו לפני יותר מ-5760 שנים, סימן שכאשר נבראו, הם נבראו בקומתם – בני 200 או 2000 שנה.
בינתיים החלו להצטבר עובדות המראות שהשינויים בריכוזי C14 באטמוספירה קשורים לשינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ או בפעילות השמש, להופעת כתמי השמש, ועוד. בכדי לבדוק עד כמה השיטה אמינה תיארכו המדענים טבעות שנתיות בעזרת C14. בשנות הששים והשבעים קיבלו רצף כרונולוגי (בן אלפי שנים) של טבעות עצים ובהתאם מדדו את גילן. בשנת 1979 נערכה באריזונה סדנה של מדענים העוסקים בנושא של כיול התאריכים של C14 והוסכם, שבגלל התנודות בריכוז פחמן 14 באטמוספירה, יש לכייל את התאריכים בעזרת הדנדרוכרונולוגיה (תיארוך גזעי עצים על ידי טבעות שנתיות) (1971 ,Donley and Wendland ;1979 ,.al et Tans).
תאריכים שהתקבלו בעזרת שתי השיטות דומים למדי, סדר הגודל של התנודות בהבדלים בין הגילים שהתקבלו אינו עולה על 10%. כך, הביטחון באמינות התוצאות המכוילות חזר להיות משביע רצון.
אם כן, יש בידינו כרגע שתי שיטות תיארוך שאמנם מבוססות על אקסטרפולציה אבל הן בלתי תלויות ומאמתות זו את זו, ולכן התיארוך כעת יותר אמין.
במשך הזמן הצטברו אלפי תאריכי פחמן 14 שהתקבלו בשיטת הדעיכה, ובשיטת מאיץ החלקיקים spectrometry mass accelerator – AMS – החל משנת 1977 (1998 ,Suter). וכן בשיטות תיארוך מוחלטות אחרות, כגון לומינסצנציה תרמית, שהטווח האפקטיבי של המדידה שלה הוא 2000000 שנה ויותר (1983 ,Wagner) – החל משנת 1970, אם כי יישומה בקנה מידה נרחב נתקל בקשיים. כך הצליחו לתארך רצפי שכבות של אתרים ארכאולוגיים, שלפני כן גילן נקבע בשיטות של תיארוך יחסי, והתקבל לוח כרונולוגי עבור אלפי החפירות הארכאולוגיות הפרהיסטוריות בעולם.
יקצר המצע מלפרט את כמות הממצאים שהתגלו בארץ מהתקופות הפרהיסטוריות ואופיים. אביא רק מסקנות אחדות שידועות כבר עשרות שנים. הארכאולוגים מייחסים לשתי תקופות – הכלכוליתית והניאוליתית – עשרות רבות של אתרים, עצמות ושלדים שלמים של מאות בני אדם, אלפי מבנים, מאות אלפי כלי חרס ומאות כלי מתכת שחלקם מעוצבים בצורה מושכת את העין, מאות אלפי שרידים של בעלי חיים וצמחים מבויתים שלא נמצאו בתקופות קודמות; כל זאת בארץ. במילים אחרות, שרידים משכנעים של כפרים, חקלאות וקדרות מפותחות ואף חרושת עץ ומתכת נמצאו ותועדו.
התרבות החומרית של האדם הפרהיסטורי בראשית תקופת הברונזה הקדומה מרשימה אף היא (אוסישקין, תשל"א; בר-יוסף, תשל"ז; גופנא, 1982; כסלו, תשמ"ט ב).
כאמור, גיל העולם נאמד היום במיליארדים של שנים. גילים גיאולוגיים של משקעים ימיים או אלמוגים (עד מיליון שנה) אפשר לתארך בעזרת היסודות הרדיואקטיביים אורניום (U234), פרוטאקטיניום (Pa231) או תוריום (Th230). לבה או אפר וולקניים מתארכים בשיטת אשלגן/ארגון.
עד כאן דברי פרופ' כסלו מהם עולה שהוא מקבל לחלוטין את התיארוך המדעי כאמין דיו, ומשכך דוחה את פתרונו המוצע של הרבי.***
אישוש מעניין לאינטואציה המדעית שעמדה בסיס הצעת הרבי
אכן, בשבת קראתי בספר "בין עולמות – שאול מייזליש משוחח עם פרופ' משה קוה על מדע ואמונה, יהדות תרבות חינוך וחברה", בהוצאת ידיעות ספרים, שיצא זה עתה. כבר בשלב זה עלי להדגיש שהפיזיקאי פרופ' קווה הוא טיפוס רציונליסטי מובהק, ולא מהטיפוסים האפולוגטיים. "בכל דור ודור", הוא למשל אומר, "יהיו תגליות מדעיות חדשות וגדולי התורה יהיו חייבים להתחשב בהן ולהכניס אותן אל הקונטקסט היהודי-תורני… ולשם כך יש לחנך ללימוד תורה ולמחקר מדעי… גם אם יהיו בעתיד תגליות מדעיות אשר יגרמו למתח בין קביעות התורה ובין הידוע במחקר המדעי, תפיסת עולם זו עדיפה!" (שם, עמ' 42).
ובעניין שאלת גיל העולם הוא אומר: "אין כל קושי לקבל את הממצאים הקושרים את ראשית היקום המוכר לנו ב'מפץ הגדול' ומעמידים את גילו על 14 מיליארד שנים בקירוב ואת גילו של כדור הארץ על 4.5 מיליארד" (שם, עמ' 21).
בדבריו של פרופ' קוה מצאתי כאמור משהו די מעניין, שאני לפחות לא הייתי מודע לו, אבל לפני כן אקדים כמה משפטים מפיו של פיזיקאי שהוציא ספרון המסביר ברהיטות פופולארית כמה סוגיות יסוד בפיזיקה.
וכך מסביר בפשטות הפיזיקאי קרלו רוביליו (שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה, עמ' 15): תיאורית היחסות הכללית של איינשטיין גילתה "יקום זוהר… רצף מתעתע של תחזיות שנדמה היה שהן הזיות של מטורף, אבל אומתו כולן בניסויים" .
"ראשית כל, המשוואה מתארת כיצד מתעקם המרחב סביב כוכב. כתוצאה מהעקמומיות הזאת לא רק כוכבי הלכת סובבים סביב הכוכב – גם האור לא מתקדם עוד בקו ישר וסוטה מדרכו. התחזית של איינשטיין הייתה שהשמש מסיטה את האור. ב1919 נערכה מדידה, והתוצאה אימתה את התחזית שלו.
"אבל לא רק המרחב מתעקם – גם הזמן מתעקם. איינשטיין חזה שהזמן חולף מהר יותר בגובה רב מעל לפני כדור הארץ ולאט יותר בקרבת כדור הארץ. נערכה מדידה והתוצאה אימתה את התחזית. אמנם ההפרש קטן, אבל תאום שגר לחוף הים יגלה שאחיו התאום שגר בהרים מבוגר קצת יותר ממנו. וזהי רק ההתחלה".
התגלית…
כאן אני מגיע לנקודה שבגינה התיישבתי לכתוב פוסט זה, וכך אומר פרופ' קוה: "כמה מגדולי ישראל, במעין הברקה יהודית טיפוסית, טענו כי הקב"ה בהיותו כל יכול מסוגל לברוא את העולם בשישה ימים, תופעה המתפרשת במחקר המדעי על פי תפיסת האדם על פני מליארד שנים… מתברר שלאמירה שנונה זו נמצא בסיס מדעי! "ידוע לנו שסמוך לרגע הבריאה לפני 14 מיליארד שנים (המפץ הגדול), היקום היה מרוכז בצורה דרמטית בנפח קטן. על פי תורת היחסות הכללית של איינשטיין, כאשר ריכוז החומר גדול במיוחד – הרי התהליכים מואצים דרמטית, ותהליך שאורך בימינו פרק זמן של מיליארד שנה יכול להתבצע בתוך דקות או שעות בלבד. "באחרונה ערך פרופ' שרדר חשבון מדוקדק שפורסם בספר שכתב בנושא. הוא חישב את התהליכים ביצירת היקום בעזרת יסודות בתורת היחסות של איינשטיין והגיע למסקנה ש-14 מיליארד שנים הנמדדות כיום על ידי המדענים, בהנחה שצפיפות היקום לא השתנתה, אכן נדחסות לכדי שישה ימי בריאה… "גם אם יימצא", מוסיף ומעיר פרופ' קוה, "שהסבר זה אינו מלא (לדוגמה, נוכל לומר כי תורת היחסות של איינשטיין היא תיאוריה קלאסית שאינה מביאה בחשבון את תורת הקוונטים), הרי המסקנה תהיה על כל פנים שמושגי היסוד של יקום וזמן השתנה במאה העשרים, וששאלות קדומות עשויות לקבל מענה במסגרת זו של הבנה מדעית חדשה" (שם, עמ' 51).
מן העניין לציין כי פרופ' שרדר, עשה את הד"ר שלו בפיזיקה גרעינית באוניברסיטת MIT ובה גם שימש כמרצה לפיזיקה. הוא חבר הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית, וכיום מתגורר בירושלים וחוקר ב'מכון ויצמן למדע' בישראל. פרסומיו המדעיים המקצועיים חבקו מספר נושאים, למן אטמוספרת הראדון של הירח ועד להיווצרות חלב אֵם בבלוטות החלב. – ובכן, פרופ' שרדר הוא יהודי אורתודוקסי.
***
לאחר פרסום מאמר זה קיבלתי תגובה לגבי רעיונו של פרופ' שרדר שיש בה עניין מידיד מלומד (וחסיד חב"ד) והנני מביאה כלשונה:"רעיון מעניין אבל לא בטוח שפותר את הבעיה. משום שבתנאים האלה [של המפץ הגדול] שום דבר לא יכול להתפתח. היווצרות כדור הארץ ויציאת החיים צריכים תנאים אחרים לגמרי. וזה לוקח הרבה מאוד זמן. העולם צריך להתקרר כדי שיווצרו אטומים וצריך להתפשט מספיק כדי שהטמפרטורה תרד. אבל אז התהליכים מואטים מאוד".
___ [1] והרבי מוסיף: "גם אם נניח שמשך הזמן שנותנת התורה לגיל העולם הנו קצר מדי בשביל תהליך ההתאבנות (אם כי איני רואה איך אפשר לקבוע זאת בוודאות), עדיין נוכל לקבל בקלות את האפשרות שאלקים ברא מאובנים כתבניתם, עצמות או שלדים" (שם, 94).