1. מדוע האדם בכלל נזקק לסיפור ההיסטורי?
מאותה סיבה שהוא נזקק לסיפור המדעי ולסיפור הדתי. אנו, בני האדם, מוכרחים מטבע היותנו ברי-דעה לשבץ את עצמנו בתוך רצף קוהרנטי, בתוך מסגרת מושגית שתתקבל על דעתנו.
ביסודו, הסיפור ההיסטורי איננו שונה מן הסיפור המדעי, שניהם נוגעים בסופו של דבר ביסודות מיתיים. גם המדע הוא בעצם סוג של סיפור שאנו – או המדענים – מנסים לספר כדי לצקת משמעות לעובדות הנראות לעינינו, וגם ההיסטוריה הוא ניסיון לצקת משמעות לרצף הדורות הביולוגי – וההיסטוריוסופיה היא כבר קשורה למדרגה שממעל, להיבט הדתי (בין אם הוא דתי "קונבנציונלי" ובין אם הוא דתי לא-קונבנציונלי, כלומר "דתי לא דתי").
2. במהותם של דברים, המדע וההיסטוריה שניהם הם בעלי פונקציה דומה למדיי.
המדע לדורותיו משרטט ומספר את הסיפור והכרוניקה של המרכיב הפיזיקלי-קוסמולוגי ביקום, קרי: סיפורו של החומר; בעוד ההיסטוריה משרטטת ומספרת את הסיפור והכרוניקה של בני האדם ביקום, קרי: סיפורה של הרוח.
3. אינטרפולציה ואקסטרפולציה
שתי החלוקות הגדולות בין "השערות קרובות ומוכחות" (אינטרפולציה) ל"השערות רחוקות ובלתי מבוססות" (אקסטרפולציה) קיימות הן במדע והן בהיסטוריה. ככל שמתרחקים אחורה, אי הוודאות והשערות מבוססות דמיון הנשענות על רסיסי מידע – גדלים והולכים.
אין ספק שברמת המיקרו – הן במדע והן בהיסטוריה – יש ואנו יודעים דברים כהווייתם ויש שלא. אך לגבי רמת המאקרו, פה כבר יש נרטיבים שונים, הן במדע והן בהיסטוריה.
4. החוויה הגדולה של תומס קון
תומס קון (כהן, כמובן… ) מספר את הסיפור הבא:
בשנת 1947 הוא "התבקש בהרוורד ללמד מדע ללא-מדענים – על התפתחות המכניקה. הוא קיווה לענות על השאלה: כמה מכניקה ידע אריסטו, ועל כן כמה עוד נשאר לאנשים כמו גלילאו וניוטון לגלות. הואיל וקרא ממרומי המאה העשרים, הוא נדהם לראות שאריסטו לא ידע כמעט כלום – הכול עוד נשאר למאה השש-עשרה והמאה השבע-עשרה לגלות. אריסטו לא רק לא ידע, הוא היה ממש מדען גרוע – לא לוגיקה, לא תצפיות, ושגיאות איומות, בעיקר בתחום הבנת התנועה והשינוי.
"איך זה יכול להיות? אריסטו היה לוגיקן ענק, ביולוג, מה לא. ואין פירוש הדבר שהוא לא יכול לטעות – אבל לא עד כדי מפלות שכזאת. המחשבה הזאת הטרידה את קון: שמא המשכלה היא לא אריסטו, אלא בדרך שבה אני קורא את הטקסט? 'ואולי למילים שלו לא הייתה תמיד בדיוק אותה משמעות בשבילו ובשביל בני זמנו כפי שיש להן בשבילי ובשביל בני דורי'.
"ואז באה אליו – לתומס קון – החוויה הגדולה: 'ישבתי לשולחן העבודה שלי עם הטקסט של הפיזיקה של אריסטו פתוח לפניי, עם עיפרון צבעוני ביד. כשהיבטתי למעלה, בהיתי לי באופן לא-ממוקד מן החלון אל מחוץ לחדר – הדימוי החזותי ההוא עדיין שמור אצלי. ופתאום החתיכות המקוטעות שבתוך הראש התמיינו להן על פי סדר חדש, והתארגנו לי כולן במקומן, יחדיו. *הלסת נשמטה לי מרוב הפתעה*, מפני שבבת אחת אריסטו אכן נראה פיזיקאי מאוד טו מאוד, אבל מסוג שעד אז לא חלמתי שהוא אפשרי. עכשיו יכולתי להבין מדוע הוא אמר מה שאמר, ומדוע הייתה לו סמכות כזאת. טענות שקודם לכן נראו שגיאות איומות, עכשיו נראו לכל היותר החטאות קלות בתוך המסגרת של מסורת שבכללותה הייתה מוצלחת'" (מתוך המבוא לספר "המבנה של מהפכות מדעיות", עמ' 12).
5. הרעיון שהרעיד לגמרי את הפילוסופיה של המדע
הציטוט דלעיל הוא מאוד חשוב, כי הוא הוביל את קון לפתח רעיון – שכמובן הרעיד לגמרי את כל הפילוסופיה של המדע – עמוק ביותר בקשר למהות התפיסה המדעית כולה.
וכך הוא כותב בספרו (שם, עמ' 35):
"…אולי אין המדע מתפתח באמצעות *הצטברות* של תגליות והמצאות בודדות. בד בבד נתקלים אותם היסטוריונים בקשיים גדלים והולכים בבואם להבחין בין המרכיב ה"מדעי" בתצפיות ובאמונות העבר, לבין מה שכינו קודמיהם בלא היסוס "טעות" או "אמונה טפלה". ככל שהם מתעמקים למשל בתורת הדינמיקה של אריסטו, או בכימיה של הפלוגיסטון, או בתרמודינמיקה קלורית – הם הולכים ומשתכנעים כי השקפות אלה על הטבע שרווחו בזמנן *היו הכללות לא פחות מדעיות ולא יותר פרי של מוזרות אנושית מאלה הרווחות היום*.
"אם אמונות מיושנות אלה ראויות להיקרא מיתוסים, הרי שמיתוסים עשויים להיווצר על ידי אותם סוגי שיטות עצמם המובילים אותנו אל הידיעה המדעית, ואפשר להחזיק בהם מאותם סיבות עצמן שבגללן מחזיקים בידיעה מדעית. אם, לעומת זאת, הן ראויות להיקרא מדע, הרי שהמדע כולל בתוכו חטיבות של דעות שלחלוטין אינן מתיישבות עם אלה המקובלות עלינו היום".
6. סיפור מסגרת, תיאוריה
אנסה לחדד מעט. גם אחרי שעושים בדיקה מדעית אמפירית של נתונים ספציפיים, עדיין צריכים לסיפור מסגרת ולתיאוריה שתסביר את הדברים.
לצורך העניין והדוגמה, הבה נניח שהצלחנו לזהות את הגורם למחלה סרטנית בלבלב, כך שאנו יודעים שתאים A ו B מתמיינים ללא הפוגה וללא בקרה. כעת צריך לשאול מדוע זה קורה, מדוע אותו גורם גורם לתאים להתמיין ללא הפוגה? וזו כבר לא בהכרח שאלה שבכלל ניתנת לבדיקה אמפירית, נצטרך לסוג של הסבר קומונסנסי (או מיתי, אם תרצו…) כדי למסגר זאת ולהבין זאת.
רק באחרונה פורסם על זמר ישראלי שאובחן כחולה סרטן וקיבל טיפולים כימותרפיים במשך כמה שנים, וכעת התברר שאינו חולה סרטן. ברור שאמפירית הנתונים נראו לאין הרופאים, עובדתית הם ראו את הנתונים, אלא שהפשר המושגי שהם נתנו לעובדות הללו מוטעה היה.
7. מבחינה זו היסטוריה של האדם עובדת באותה צורה. יש נתונים מסוימים הידועים (מתקופות מסוימות ידוע הרבה, ומתקופות האחרות ידוע פחות), ועל פי הנתונים מנסים להסביר והמשיג וליצור סיפור.
8. טוב, אז מה "האמת"?
איך אפשר להגיע "לחקר האמת"? היום כמדומה, בעידן שאחרי קאנט, בשיח המדעי זו כבר לא אמירה רצינית. עקרון ההפרכה של פופר הוא בדיוק ההיפך מזה – בהגדרה, היגד מדעי הוא היגד שניתן להפרכה, שעמיד בפני הפרכה, הוא סיפור טוב שכרגע נראה הכי הגיוני.
צריך לזכור שכששלטה הפרדיגמה של אריסטו, הרי שכל מי שלא קיבל אותה נחשב לשוטה. השכלתנים היהודיים המאמינים היו צריכים לעשות מאמץ לולייני כביר כדי להוכיח שקדמות העולם אינה סתירה לבורא עולם ושייתכן להשאיר את המדעי האריסטוטלי בתוקפו גם אם נניח שיש בורא. מי שביטל את זה במחי, היה נחשב מטורף ממש.
היום שולטת פרדיגמה מיתית אחרת שמארגנת את הידע המדעי (ויש בכנפיה הצלחות לא מועטות). האם האמת בידיה? אין שום דרך לדעת.
לא מן הנמנע שבאמצעות כוחות החישוב העוצמתיים הממוחשבים הנרקמים לנגד עינינו, פתאום תתגלה הבנה אחרת של כל מבנה היקום שתשנה מיסודה את כל הפרדיגמה המדעית הנוכחית.
9. כללו של דבר
הן ההיסטוריה, הן המדע – הרי הם ניסיון לתת פשר למציאות הנתונה ולמציאות שהייתה. שניהם משתמשים בכושר החשיבה ובאינטואיציה מחשבתית. הדת וההתגלות הנבואית הם המשלימים כדי לתת פשר מוסרי לקיום ולא רק פונקציונלי עובדתי.