"זהו אחד היסודות העיקריים של בית מיטיב. אם בניין לשם קיומו זקוק לא לבטון בלבד, אלא לבטון שמחוזק עם חתיכות ברזל בתוכו – שמחה בבית היא מן היסודות החיוניים לקיומו של הבית. זו אמירה, אגב, שנכונה לא רק לבית ולמשפחה אלא גם לציבור וקהילה. בית שבתוכו שוררת מתיחות ואווירה בלתי נעימה; ציבור ששרויה בתוכו מרירות והתמרמרות – אין להם שום קיום. משפחה ללא חדווה, לא יכולה להיות משפחה. חיי זוגיות לא יכולים להתקיים ללא הרינה הפנימית הזאת שאמורה להתרונן בתוכם. זאת היא האמת: דבר לא יסתדר, אם לא תשרור בו שמחה".

הרב חיים ולדר הוא איננו רק אחד הסופרים הרגישים והמוכשרים שצמחו בציבור החרדי בדור האחרון – סופר שליווה אותי בילדותי ומלווה את ילדיי בהווה עליהם, וכמוני וכמוהם – עוד רבבות; הרב חיים ולדר הוא איש חינוך ברמ"ח ושס"ה. אולי נכון לומר: הוא בראש ובראשונה איש חינוך, מומחה לניואנסים הדקים לחינוך.

"כבר בגיל שלוש עשרה, כמדריך במחנה־הקיץ ראיתי את זה מתהווה. את הרצון להעניק לחניכים, וגם את מתנת הקב"ה: היכולת לעשות זאת". אחר לימודים ב'כולל' הפך ל"מורה־חייל", ואחר כך מורה מן המניין. "אהבתי מאוד את ההוראה, וראיתי בה הצלחה. בס"ד גם התלמידים אהבו אותי חזרה". לא פלא שכשראש עיריית בני ברק, לפני עשרים שנה, הרב מרדכי קרליץ, פנה אליו וביקש ממנו לעמוד בראש המרכז לילד ולמשפחה בבני ברק, (מרכז חינוכי שעוסק במתן פתרון לפרט ולמשפחה ובכך מבקש להטרים את הבעיות הקשות שעתידות חלילה לצוץ בהמשך ובכך למנוע נשירה), תגובתו האינסטינקטיבית הייתה סירוב. "באמת ובתמים לא רציתי לעזוב תפקיד שמאוד אהבתי. הרב מרדכי קרליץ "הלשין" על סירובי בפני הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. הרב שטיינמן קרא לי ושאל אותי: 'מדוע אינך רוצה לקבל על עצמך את התפקיד'? – אני מאוד אוהב ומצליח בתפקידי כמורה, עניתי, מדוע לי לעזוב זאת? הרב שטיינמן השיב לי תשובה מאוד חכמה: 'בסופו של חשבון', כך אמר, 'בכיתה, הכישרון שלך מועיל בעיקר לארבעה תלמידים. יתר התלמידים יסתדרו הלוא גם עם מורה רגיל, ואותם ארבעה, שעם מורה רגיל לא כל־כך יסתדרו, אכן מסתדרים איתך, עובדה שמעניקה לך אושר גדול. אבל חשוֹב נא, שאתה, למשך שנה שלימה, מועיל במיוחד לארבעה תלמידים בלבד. לעומת זאת, אם תיקח על עצמך את המשימה של ניהול המרכז לילד ולמשפחה, תוכל לסייע לארבעה תלמידים כאלה, כפול כמה מאות… להם ולהוריהם. מה, אפוא, בעיניך עדיף?'. ומאז אני שם".

הניסוחים והנוסחאות החינוכיים של הרב ולדר הם אפוא פרי של ניסיון עשיר ומגוון, אבל גם של כישרון לא רגיל לזקק ולחדד נקודות רגשיות עדינות בשפת אמן בהירה. בכמה הרצאות שלו בהן השתתפתי, הבחנתי בחדות הזאת שוב ושוב. לכבוד 60 הימים של השמחה המיוחדת לחודשי אדר, אל תוכם נכנסנו זה עתה, ביקשתי לשוחח עמו על אתגר שילוב השמחה כמרכיב אינטגרלי במארג החיים המשפחתיים. איך בעצם ניתן לשלב בין הציפיות, הדרישות, הרצון לעצב ולחנך מתוך סמכות הורית ורצינות דתית – לבין שמחה, חדווה ונועם? 

"שוב, כפי שאמרתי בראשית הדברים, כל מערכת של חיים צריכה להיות מלווה עם שמחה, עם אושר, עם חיוך, עם אנרגיות טובות. במיוחד, כאשר מדובר על המערכת הזוגית והמערכת המשפחתית. החשבון הפסיכולוגי הוא נורא פשוט: אדם ממורמר, הוא אדם שלא טוב לו, וכשאדם לא טוב לו – הוא מחפש מקומות אחרים… יש לכך השלכה חינוכית מאוד ברורה בין שמחה לבין חינוך. אני רוצה לומר, ברשותך, משהו מאוד חריף, אבל הוא נכון; ואני מדבר כרגע במישור החינוכי-פסיכולוגי המאוד בסיסי. זה הכלל: אם לילד, לנער, לאדם, טוב בחייו – הוא לא יחפש מקום אחר, ובמילים אחרות: הוא לא יעזוב דרך אבות! אדם שטוב לו, לא ירצה לשנות ולזעזע את עולמו. הוא יחשוש לאבד את מה שיש לו, וכזכור מה שיש לו – זה טוב. ומאליו מובן שחילופי הדברים הוא כאשר לא טוב לו. זה קורה, אגב, גם הפוך. יש אנשים שמאמינים בקב"ה, שמאוד מעריכים ומוקירים חיי תורה ומצוות, אבל לא עושים את הצעד ולא משנים את עולמם הלכה למעשה, והסיבה היחידה לכך היא… משום שטוב להם, והם פוחדים לאבד זאת. הטוב והנועם עוטף, ומונע לעשות שינוי, ולוּ מאי הרצון לאבד את המעטפת הטובה הזאת. ב"ה אני עובד כבר עם נוער וחינוך כבר 26 שנה, ולא ראיתי נער שטוב לו, והוא בוחר "לחזור בשאלה" כמו שזה נקרא".

ובכן, אם אני רשאי להשאיל ניסוח מעולם הניסוחים שלך, אשאל: איך מחייכים את החינוך?

"זו שאלה שאני שואל לא אחת, בשעה שאני מקיים סדנאות חינוך להורים שמתקשים בחינוך, שמתקשים עם משמעת, עם סמכות הורית. (אגב גם 'משמעת יתר' וגם 'סמכות יתר' – זו התקשות בחינוך, זו התקשות עם משמעת ועם סמכות הורית. גם הורים ש"לוחצים" יתיר על המידה, זקוקים לסיוע, כדי למטב את האופן שבו הם מחנכים את ילדיהם, וכדי למנוע פגיעה בהם, פגיעה שברגיל באה דווקא מרצון טוב). מה חייך אצלכם את החינוך, כשהייתם ילדים? שאלתי את אותם הורים, סדנה אחרי סדנה.

"אני מבקש מהם לשתף אותי בתשובתם לשאלה: מה חייך אצלכם את הבית? ואני מציע גם לך עכשיו, וגם לכל הקוראים כעת את השורות הללו לשאול את עצמם: מה גרם בביתך, כשהיית ילד, שמחה, אור, חיוך? התשובות הן תמיד נורא מעניינות ומרגשות. אחד סיפר, שבעת שאבא שלו היה נוטל אותו למירון ורוקד עמו בעת השמחה עם 'ניגוני מירון', היו אלו הרגעים השמחים של ילדותו. זו הייתה ההזדמנות שלו לחוות את אביו שמח ומתרכך, מסיר את השריון הקשוח והכל־כך לא נעים בו היה מתכסה כל יתר ימות השנה. אחר דיבר על המאכלים בבית. עוד מישהו סיפר על המוסיקה שהייתה מושמעת בבית, על הטיולים, על הווי המשפחתי, וכך הלאה. ובעצם, כל אחד מתחבר למקום שחייך אצלו את החינוך, שהפך את הבית למקום שכיף להיות בו".

איך זה מתחבר לשמחה?

"אשאל אחרת. מה גורם לאנשים להיות שמחים ומאושרים? התשובה היא זו: כשאוהבים אותם, כשמכבדים אותם, וכשמעריכים אותם. אגב, זה מוכח מחקרית: מחמאות משחררות במוחו של אדם דופמין. כידוע ליודעים, תרופות נוגדות דיכאון, פועלות על מנגנון ויסות הדופמין, האחראי על תחושת האושר במוח. ובכן, במקום ליטול תרופות כימיקליות נוגדות דיכאון – אפשר פשוט להחמיא… ויש אנשים שלא יודעים להחמיא. ויש אנשים שלא רק שאינם יודעים להחמיא, הם יודעים לבקר, והם עושים זאת היטב ותדיר. תן דעתך: אם מחמאה משתווה לכדור נוגד דיכאון, אזי ביקורת משתווה לכדור שיוצר דיכאון!

"יש כאלה שחוששים להעניק מחמאות, מן הפחד שהענקת המחמאה תגרום למוחמא לשׂבוע נחת יותר מן המידה, ואולי להעניק לו בכך עוצמה שתבוא על חשבונו של המחמיא… אבל כפי שאמרתי, יש כאלה שהם לא מחמיאים פשוט מפני שהם אינם יודעים להחמיא, משום שלהם עצמם מעולם לא החמיאו. יש את אלה שהענקת מחמאה נדמית בעיניהם כמשהו מטופש לעשות. באותה מידה, יש כאלה שאינם יודעים להביע אהבה. הם אוהבים, אך הם אינם יודעים כיצד להביע אותה. הבעת והחצנת אהבתם, מעוררת בהם חלחלה וצמרמורת, כמו צליל חריטה של מתכת על לוח חלק…

"אבל החומרים שמהם מורכבת השמחה הם: אהבה, כבוד, נוכחות הורית. שילד יודע שאבא ואמא שלו יודעים מה קורה בחיים שלו; שהם מתעצבנים על הדברים שמעצבנים את הילד שלהם, ונעלבים יחד איתו, ושמחים מן הדברים שמשמחים אותו. ילד שיש לו גב, הורים שהוא יודע שהוא סומך עליהם – ילד שחווה את הוריו כך, הוא ילד שחי בבית שכיף לו לשהות בתוכו. אך האמת היא, שיש כאלה ילדים שעבורם ההורים הם האחרונים בבני האדם עליהם יסמוכו. הם חווים את הוריהם כשיפוטיים, כבלתי מכילים, כביקורתיים וכמקטינים. הם יספרו לכל העולם ואשתו את כל העובר עליהם, וידממו דממה מוחלטת מול הוריהם". 

אולם הלוא תמיד יש מרחק מסוים בין ילד לבין הוריו. מטיבו ומטבעו, הקשר בין הורה־ילד תמיד נמסך בו ריחוק מסוים.

"אכן, יש מרחק מסוים שהוא טבעי. ילדים, באופן טבעי, אינם ששים לשתף את הוריהם בכל כמוסי ליבם. יחד עם זאת, בתבונה הורית ניתן לצמצם את המרחק הזה ולהשאיר אותו ב'אורך' הנכון שבו הוא צריך להיות. תזכור, שהמרחק – כשהוא ב'אורך' מסוים – בין הורה לילד הוא דבר נכון ורצוי. הורים הם אינם החברים של הילד. הילד צריך הורה. אבל יחד עם זאת צריך להיות ביניהם גם מקום פתוח, של שיתוף, של הקשבה, של מרחב נוח ובטוח ונעים שבו הילד משתף, מספר, ובו ההורים תומכים ומחבקים".

איך שומרים על שיווי המשקל הזה?

"הרעיון הוא להיות נוכח בחייו של הילד, וזאת בצורה טריוויאלית. לדעת מה קורה איתו. מה הוא עושה, עם מי הוא מסתובב, מה מעניין אותו, סביב מה נע עולמו. שיחה פתוחה בין הורה לילד למשך חצי שעה בשבוע – בכוחה לייצר קשר נושם ומצמיח בין ילד לבין ההורה שלו. אנשים עשויים לומר: 'אתה עושה צחוק? חצי שעה בשבוע? אני הלוא מדבר שעות עם הילד שלי…' ובכן, לא נכון. אנשים רבים לא מדברים שנים עם הילדים שלהם. לצורך העניין, 'תוריד את הפח', 'אני אגיד לך חידוש' או 'תגיד לי חידוש', זה לא נקרא לשוחח עם הילד. לדבר עם הילד – זה לדעת על חייו, מי המורה שלך? מי החברים שלך? האבא צריך לדעת על־פה מי ה'כוורת' של הילד שלו, מה מעניין אותו, מהן החוזקות ומהן החולשות שלו, איזו פוליטיקה יש בכיתה. ברגע שאתה יודע את כל הרקע ושולט היטב בחומר, הפרטים שמאכלסים את היום־יום שלו – אתה לא 'חופר' לו, משום שלא תזדקק על כל מילה שיאמר לשאול שוב ושוב כדי להבין את פשרה, אתה הרי מכיר את עולמו. הילד אפוא במצב דברים שכזה ירשה לעצמו לספר עוד ועוד, משום שהוא יחוש שהשיחה קולחת, שאתה מבין אותו. זה מה שאפוא נדרש כדי להגיע אל הילד, ליצור שיחה שבועית כדי ללמוד ולדעת מה קורה בנפשו של הילד. ומשנוצר הידע הזה אין ספק שברגעי קושי, או ברגעי ההצלחה, הילד יבוא וישתף.

"בנוסף לזה, מאוד חשוב המגע ההורי. חיבוקים ונשיקות. ילד זקוק לדמות אב ולדמות אם, ומשניהם לקבל אהבה. ומילים טובות ומילים חמות.

"עכשיו, ברשותך, אבקש לגעת בשאלתך בנוגע לנושא השמחה עצמה. איך מייצרים אווירה של שמחה, של נועם, של נינוחות חיובית ואנרגיה טובה בית. התשובה היא, שכדי להחדיר בבית אווירה שמחה ונעימה, אני מציע לכל אחד, קודם כל, ללמוד לייצר בבית הומור. הומור עצמי הוא דבר שמאוד נכון להכניס אל תוך המשפחה. הומור עצמי מהווה כמו חיסון עבור הנפש. איך בעצם פועל חיסון? מכניסים מעט מהנגיף, בכמות מבוקרת, בתנאים ידידותיים של מעבדה, לתוך הגוף, וכך נוגדני המערכת החיסונית של הגוף יודעים להתמודד כשהנגיף תוקף את הגוף "על אמת". בדיוק באותה צורה פועלת הזנת "הומור עצמי" אל תוך המערכת המנטלית של המשפחה. כשאדם לומד לצחוק מעט על עצמו, על חולשותיו, בדרך מבוקרת ובסביבה ידידותית ומקבלת – הנפש מתחסנת מפני מתקפת ביקורת רעילה התוקפת את החולשות שלנו, ויש במהלך החיים מספיק גורמים שידעו לתקוף אותנו על זה. החשיבות של היכולת לצחוק מעט, ברוח טובה ובצורה חיובית והגיונית, על עצמנו גם מייצרת את הקלילות והנוחות של האדם לחיות עם עצמו כמו שהוא. זו יכולת שמעניקה תרומה אדירה גם מבחינה חברתית. נזכור נא: בחברת מי נעים לנו לשהות? בחברה של אנשים שמחים ופתוחים, אנשים שלא צריך ללכת על בהונות, "על בלונים", בסביבתם מן הפחד שמא מילה "שלא במקום" תפגע בהם ותעליב אותם. אנשים שניתן לדבר עמם בצורה שוטפת, כך שגם אם אומרים להם איזו הערה ברוח טובה – הם יודעים לזרום איתה הלאה. הומור עצמי, הוא החומר שמייצר את המרחב הזה בנפש.

"אבי היה יודע, בגבול ובמידה, בחכמה, "לרדת על עצמו", וזה העניק לנו – ילדיו – כל כך הרבה בריאות נפשית, שמחה ואהבה. מצד אחד הוא היה מאוד סמכותי, והיה לנו את מלוא הכבוד והיראה כלפיו, אבל מצד שני הוא לא היה קשוח. כמו שאמרתי, הוא ידע לרדת על עצמו. זה תמהיל שאינני יכול לדייק אותו במילים, אבל אני מקווה שרוח הדברים מובנת. כך אני גם נוהג בביתי. אני מעודד בבית, בנסיבות הנכונות, את ילדיי לספר מדי פעם בדיחה על עצמם. זה מעניק להם "נקודת זכות" אצלי… אבל עליי להדגיש שנדרשת פה זהירות יתירה. אסור להעביר את הזקנה את הכביש על כורחה, אם היא בכלל רוצה להמשיך הלאה במדרכה. אם הילד לא מעוניין או לא מסוגל לזה, אז בפירוש לא! להגן על ילד זה דבר קריטי, ואולי אנשים פחות מודעים לכך, אך המקום שבו הילד סופג את האלימות המילולית והמנטלית הכי גדולה הוא בבית, ולאחר מכן אלו החברים, ולאחר מכן ברחוב".

איך באמת מגינים, לצורך העניין, על הילד הקטן שאחיו הגדול, הבכור לדוגמה, 'רודה' בו, מעיר לו, מבקר אותו.

"אני דווקא חשוב, ואפתיע אותך בזה מן הסתם, שצריך להגן על הגדולים מפני הקטנים ולא להיפך. אני מאמין שהיות שבאופן טבעי אי אפשר להגיע לשוויון – כי מה לעשות, יש ילד גדול יותר ויש ילד קטן יותר – הדרך הטובה ביותר לטפל בעניין הוא באמצעות סידור היררכיה. אנחנו ההורים הכי גדולים – אז צריך לכבד אותנו. האח הבכור הוא הכי גדול מבין האחים, אז כולם צריכים לכבד אותו, וכך הלאה.

"מהי אפוא הדינמיקה שמייצרת מריבות ושנאות? בתשעים אחוז מן המקרים הקטן אמרת מילת גנאי כלשהי לגדול ("מי שם עליך…", "מי אתה"… וכדומה). האח הגדול, באותה נקודת זמן, מקבל מכה למעמד שלו, כי הקטן ערער את מקומו בהיררכיה. הגדול מגיב אפוא. הוא נותן לקטן מכה, ומה הקטן עושה? פורץ בבכי ורץ מיד להורים לספר שאחיו הגדול הרביץ לו. אנחנו, כהורים, ניגשים לגדול ושואלים אותו: "למה הרבצת לאחיך"? והוא עונה מיד: "כי הוא אמר לי שמן" (או כל מילת גנאי אחרת). ואז אנו נדהמים: "תגיד", אנו אומרים לו, "אתה נורמלי? אז מה אם הוא אמר לך 'שמן', בגלל זה נותנים מכות? אנו לא מוכנים שבית שלנו תהיה נתינת מקום למכות". ואז מענישים אותו (יש הורים כאלה, שמרוב שהם לא נותנים מקום למכות בבית, הם גם נותנים מכה לילד על כך שנתן מכה לאחיו…).

"בוא נסכם מה קרה כאן: הגדול לא גודל, כי הוא חטף מכה גם מלמטה, מהאח הקטן, וגם מלמעלה, מכיוון ההורים שלו. הוא נהיה קוועטש. הוא ניסה להגן על כבודו והוא חטף מאיתנו. ומהעבר השני, אנו אותתנו לאח הקטן: "אתה יכול להמשיך לקרוא לו 'שמן'"… והקטן אכן ימשיך לומר לו 'שמן'. והוא גם נעשה מושחת, כי הוא יודע שהוא התחיל, ולא רק שהוא לא נענש, אלא אחיו, זה שאותו העליב, הוא מי שנענש בסופו של יום. לא רק שהוא, המתחיל, לא הפסיד הוא גם הרוויח. לפי חוקי הילדים, למרות שהוא חטף מכה מאחיו, אם האח נענש על ידי ההורים – הוא, הקטן, זה שניצח. וכך הורים, במשך עשרים שנה, כל הזמן שופכים את הדלק לאש המריבות.

"ההצעה שלי היא נורא פשוטה. אני קורא לה "שיטת הפרמידה". אנו, כהורים, לא מתערבים! הסימן שלנו הוא נורא פשוט. כל עוד הקטן מתחיל עם הגדול, סימן הוא שאין בו פחד ממנו. כי הוא יודע שהוא יקבל הגנה. אנו צריכים להבהיר, שלמרות שאנו לא מסכימים למריבות באופן כללי, אם אתה התחלת והצקת, אנו לא נגן עליך מפני התוקפנות המתגוננת של הצד השני.

"כאמור, אלו הם רוב המקרים. נותרו עשרה אחוז מן המקרים שבהם הגדול ביוזמתו מנצל את כוחו ומתעמר בקטן. את זה לא ניתן. נעצור זאת במלוא התוקף. אם הגדול יזם התנהגות לא ראויה נגד הקטן, הוא ייענש באופן ברור לגמרי. (אגב, אני מאמין שעונש, במקומות הרצויים, הוא דבר שמאוד מועיל לילד. אני קורא לזה "תשלום").

"בנוסף, אם נראה, למשל, שבמשחקים ביניהם הגדול מתעמר בקטן – נאמר לקטן: תתרחק ממנו. אל תשחק איתו. אם הלכת ושיחקת למרות זאת – זה עניין שלך. יש בדיחה בהקשר הזה על שני מכרים ביישוב מרוחק, שאחד אומר לשני: "בא נשחק שש־בש?" וחברו עונה לו: "עזוב, בא נריב ישר"… אם אנו רואים אפוא שהמצב הוא שכשהקטן משחק עם הגדול, הגדול מתעמר בו – אנו מבהירים לקטן: דע לך, שכשאתה משחק איתו, כאילו חתמת על חוזה שאתה מוכן שהגדול יתעמר בך. שיחקת, אל תבוא אלינו.

"אני יודע שזו אמירה שקשה מאוד לאנשים לקבל, אבל אם אנשים רוצים להבין את ההיגיון והדנ"א של הילדים, בסופו של דבר אלו הם פני הדברים: אם הקטן מתחיל עם הגדול, אות הוא שהוא איננו חושש ממנו. ובעצם משמעות הדברים היא – שהוא, הקטן, מנסה בכך לחתור תחת מעמדו של אחיו הגדול. ויש לזכור כי בסופו של דבר הניסיון הזה יתגלגל גם לפתחנו אנו, ההורים. לכן אנו יוצרים היררכיה.

"אבל— זה רק מבוא לשמחה. זו הפלטפורמה לבריאות של המשפחה, שכל אחד יודע את מקומו".

אז נחזור לשמחה.

"ובכן, השמחה נמצאת בכל מקום, זו תופעה מדהימה. היא נמצאת גם בכריך של הבוקר. אם אתה מכין סנדביץ לילד שלך, ואתה משקיע בסדנביץ', וכותב לו מכתב, ועוטף את הכריך בצורה יפה – אתה כאילו מביא לו אריזת מתנה כזאת. הילד בליבו מתפאר בזה, מתרונן מזה. זה מביא לו שמחה! לא חייב לנקוט בכל יום בכך כמובן, אבל מדי פעם להשקיע, להכין בצורה ייחודית – ככה עושים מכריך, אהבה! לעשות מכל פריט פרוזאי של החיים "עסק", להחדיר בו רגש ותשומת לב. להעניק לילד דמי כיס. להראות לילד שאתה דואג לו, שאתה מכבד ומעריך אותו. לאפשר לילד לצמוח במקומות שעושים לו טוב. אם הילד מאוד נהנה עם חברים ונשאר איתם עד שבע בערב, אל תכריח אותו לבוא בשש הביתה. תן להיות במקום שעושה לו טוב. וגם בזמנים שבהם החלטת שאתה חייב להעניש את הילד, לא לעשות זאת בשנאה ובכעס ובהשפלה, אלא להבהיר לו: אני מעניש אותך כי אלו הם החוקים שלי, אבל אני אוהב אותך.

"כמו כן, שולחן השבת הוא מרכיב דרמטי בהכנסת שמחה לבית. שתהיה בו שירה. אני תמיד מציע לארח בחורי ישיבה, שיכניסו לבית "ישיבישקייט". אווירה מרוממת בסעודות השבת מעניקה תרומה אדירה לבית. שבתות משפחתיוֹת – שמשלבת כמה משפחות מאותו בית אב – מעניקות המון למשפחתיוּת, ללכידות המשפחתית, ושווה להתאמץ כדי שהילדים יחוו את המשפחתיות הזאת. בגדול, ההווי המשפחתי יוצר שמחה וחוויה מיוחדת.

"זו גם הדרך להכניס אהבה לתורה, לחיי המצוות, ליראת השמים. שהדברים תמיד יהיו עטופים בשמחה ובחוויה. פה חסידי חב"ד עבורי הם דוגמה מדהימה, הדוגמה מאוד בהירה וחדה. זהו דבר שאני שוב ושוב פוגש אצל חב"דניקים, כולל כאלה שמגיעים אליי לטיפול. לא ראיתי חב"דניק שלא אוהב את הרבי. אני זוכר שפעם הגיע לקליניקה נער חב"דניק עם הוריו. הנער כבר היה חצי אאוט. אבל איכשהו כשהגענו לדבר על הרבי, ממש אורו עיניו. הוא סיפר לי שהוא כל כך אוהב את הרבי. שאלתי אותו, מה זאת אומרת? אבל אתה הרי מביע כזאת תרעומת על כמעט כל דברי שקשור למצוות, איך זה שאתה מספר לי פתאום על אהבה גדולה לרבי? ואז הוא ענה לי דבר פשוט וגם מדהים: אף פעם לא אמרו לי לאהוב את הרבי. אני פשוט רואה, מגיל אפס, איך אבא אוהב את הרבי, איך אמא אוהבת את הרבי, איך הם מספרים עליו, איך הם מדברים עליו, הסיפורים, הדמעות שהיו להם בעיניים כשראינו וידאו של הרבי וכו' וכו' – והיה לי ברור שגם אני אוהב אותו. זוהי הַנְחַלָה. אי אפשר להנחיל ערכים עם אווירה של אימה ושל הכרח – רק בנועם, בשמחה. כשהילד יראה שאתה אוהב את התורה והמצוות, שהוא יחווה את האהבה והמחויבות שלך מתוך חדווה ושמחה וחוויה חיובית, גם הוא יאהב ויהיה מחויב.

"צריך ללמוד הרבה מהאהבה של חב"דניקים לרבי. מישהו הכריח שיאהבו את הרבי? מישהו הרביץ כדי שיעריכו את הרבי? והנה אין חב"דניק שלא אוהב את הרבי. זו אפוא דוגמה נהדרת לאופן שבו יש להנחיל אהבה לתורה, למצוות, גם אהבה להורים עצמם אגב…

"אם לסכם את הדברים בצורה מרוכזת: תדאגו שהבית שלהם יהיה נינוח ושמח. שיהיו בו חוויות נעימות, 'צחוקים', לכידות משפחתית, הומור עצמי. צרו מרחב שיחה פתוח עם ילדיכם, שוחחו עמם ותכירו אותם, ממקום לא שיפוטי ולא ביקורתי. תוציאו את הרעל הביקורתי מן הבית, תכניסו במקומו מחמאה. מחמאות רבות. מילים טובות ומאירות. תכניסו הביתה אהבה לילדים, כבוד, הערכה, אמת ויציבות. בית שמח הוא בית שעושה לילדים טוב, וכשלילדים טוב – קל להנחיל להם את הערכים שאנו כה כמהים שהם יאמצו".

אני רוצה לשאול אותך, לסיום, שאלה שעולה בי בעקבות כל השיחה המרתקת הזאת. מה שאתה אומר נוגע מאוד בלב, אבל מצריך השקעה. הורים קמים ב־6 בבוקר, ומיד נכנסים למירוץ המטורף של היום־יום: תפילה, הכנת הילדים למוסדות החינוך, ריצה לעבודה, חזרה הביתה תשושים, ארגון הילדים וכו' וכו'. שלא לדבר על הורים 'קרייריסטים'. מהיכן שואבים את הכוח?

"תראה, זו לא תשובה שיש לי מענה אופרטיבי אליה, אך כן יש לי מענה ערכי. בסוף, לאמונתי, אדם צריך לומר לעצמו: ילדיי ניצבים גבוה מעל הפרנסה שלי. לא לוותר על פרנסה כמובן, אבל לזכור: בשביל מה אני מפרנס? בשביל מי? ככלות הכול, מה שילדים זקוקים לו באמת הם לא משחקים יפים ולא בגדי מותגים, אלא כבוד, אהבה, הערכה ונוכחות הורית. זה מה שהילדים זקוקים לו. לא סתם הציבור חרדי ממוקם במדד האושר במקום 91, כאשר הציבור הכללי נמצא במקום 82. זה לא בחינם. האושר בסופו של דבר מגיע מאהבה, כבוד והערכה, מתשומת לב ונוכחות הורית. אם ההורים לא נוכחים אך מביאים הרבה כסף הביתה, ובכן, זה נחמד, אבל מאוד לא מספיק. אז אין לי מה לומר לאלו שמעדיפים להניח את הקריירה במרכז. אבל עבור אלו שרוצים לדעת מה הדבר הנכון כדי לגדל ילדים מאושרים, בריאים ושמחים, שממשיכים בדרך אבות: שימו את הילדים במרכז, לפני כל דבר אחר".

פורסם במגזין כפר חב"ד