"כמה טריפות היו שם? 100 טרפות בבני המעיים?! זו ממש מגיפה" — אלו המילים שקידמו את פני, כשהרה"ג הרה"ח הרב ברוך אוברלנדר שליט"א פתח בפניי את שערי ביתו, במרכז הרובע היהודי של בודפשט. אני פוסע פנימה, אל הסלון הגדול, ושמא מוטב לומר: אל תוך ספריית הענק העשירה והמהפנטת, שבתוככי בית רבה של בודפשט, אב"ד הבד"צ דקהילות החרדים דשם, ושליחו הראשי של הרבי בה.

(יש לציין, שזוהי ספרייה שעבורה הוסיפו קורה מיוחדת לבית. הרצפה החלה לשקוע, ומהנדס מיוחד שהגיע קבע כי אין מנוס אלא מלפרק את הספרייה, להוסיף קורה של ברזל למבנה, ורק אז ניתן היה להשיב את הספרייה למקומה…)

הרב אוברלנדר מסיים את השיחה, עם ראש צוות המשגיחים שלו המפקחים על שחיטת העופות שבהשגחתו המהודרת. בשחיטה הפעם, כך מסתבר, נתגלתה כמות טרפות גדולה מן המצוי, כ־8 אחוז, דבר שמעיד ככל הנראה על מגפה שפשטה בלול…

זמן קצר לאחר מכן, התכנסו בביתו של הרב אוברלנדר – יו"ר ועידת התביעות של ממשלת הונגריה (שהוא היום גם חסיד חב"ד וחבר בקהילת חב"ד בהונגריה – ר' אריאל מנחם (יורי) סאבו) ונציגי אירגון של חסידי סאטמר מניו יורק שעוסקת בשיקום בתי־חיים, לדון בפרוייקט ענק של ממשלת הונגריה לשיקום בתי חיים יהודיים במרחבי הונגריה.  אני בינתיים הלכתי לנוח מהטיסה…

יומיים ליוויתי את הרב אוברלנדר, והדפוס שקידם את פניי, חוזר ונשנה. המון פניות הלכתיות, מהעיר וגם הרבה מחוצה לה, שיעורים סביב השעון, מפגשים אישיים עם בני הקהילה. שוב ושוב שיחותינו נפסקות, לשאלתו של שליח, לפניית חבר קהילה, לשיחות הטלפון ולהודעות הדחופות בדואר האלקטרוני.

סגירת מעגל מדהימה

הרב אוברלנדר הוא נצר למשפחות נכבדות ביותר של יהודי הונגריה, ובין היתר הוא ממשפחת רבי משה ואחיו רבי אליעזר דוד גרינוולד זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה בסוף המאה ה-19, הידועים על שם חיבוריהם: "ערוגת הבושם" ו"קרן לדוד". אביו גדל בקהילה החרדית של נייפעסט, שלימים הפכה לחלק מ"בודה־פשט", ואמו מקהילת מאקאווא בדרום מזרח הונגריה, וחוו בה גם את אימי מלחמת־העולם־השנייה. משפחת אמו הובלו למחנה עבודה שטרסהוף באוסטריה. ואילו משפחת אביו, הודות לתושייתו, ניצלה, כשעטו על עצמם זהות נכרית.

"באחד הביקורים של אבי ז"ל בביתי, הוא הלך לחלון והתבונן אל הרחוב. חלפו שניות אחדות והנה אני רואה אותו קופא. קיפאון מצמית. ניגשתי אף אני לחלון, ובבת אחת הבנתי. מחלון זה נשקף חצרו של בית הכנסת הניאולוגי. ביום תום המלחמה, כשאבא נכנס לרובע היהודי (שהפך בזמן המלחמה לגטו), הוא נכנס דרך רחוב 'ושיליני', שבצידו האחד בית הכנסת הניאולוגי ומצדי השני הבית, שבו גם דירתי. כשהוא עבר ברחוב, ראו עיניו מחזה מבעית – כל החצר העצומה של בית הכנסת הייתה מלא עם מאות ואולי אלפי גופות (הרי נפטרי הגטו, פונו לשם). כעת כשאבא ניגש לחלון שבביתי, הלם את תודעתו מה שראו עיניו ומה שהביא למוחו הזיכרון. אבל אם מתבוננים לעומק יותר, איזו סמליות יש כאן! אבא, באותו מקום שבו נחשף לחורבן הכי גדול, אך כעת ניצב בביתו של בנו, המפעיל פעילות גדולה של יהדות במקום בריש גלי, כשיהדות הונגריה שבה ומשגשגת (לפי ערך הכמויות והאתגרים). זוהי  סגירת מעגל מדהימה".

וכאשר הרב אוברלנדר מדבר על שגשוג ופריחה בקהילה היהודית בהונגריה, הוא לא מגזים כלל, כאשר עוד ידובר. די אם נציין כי בשבת מתקיימים בבודפשט ששה מניינים לתפילות בבתי כנסת ובתי חב"ד שבהנהגת שלוחי חב"ד; גנים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון; שיעורים מסביב לשעון, בית אבות, מערכת כשרות מהדרין מקיפה – בתי אוכל, מאפיות, משחטה; מכון פעיל מאוד להוצאה לאור (ספרים, מגזינים ופרסומים שבועיים).

מ"פאפא" ל"ליובאוויטש"

אבל בל נקדים את המאוחר. לפני שהרב אוברלנדר הגיע להונגריה, אביו ואמו עזבו אותה (בנפרד) – והגיעו לווילאמסבורג שבניו יורק, שם  באו בברית הנישואין. "אבא שלי חי בתודעה של 'ניצול שואה'. כלומר, הוא חש כי היהדות נחרבה באירופה וכי יש צורך לקוממה מחדש, ולכן היה מסור בכל ליבו לעזרה לקהילה, לביסוסה, הקמת בתי כנסת  וכו'. השקיע בכך כל כוחות נפשו. מיד כשסיים את העבודה היה הולך לפגישות עבודה וכדומה בענייני הקהילה. אבא השתייך לקהילת פאפא. הוא למד בישיבת פאפא (עיר צפונית לאגם בלטון שבהנוגריה), וכשנכנסו הגרמנים הוא שהה בישיבה. כשהגיע לוילאמסבורג, כמובן, השתקע בקהילתו של ראש הישיבה שלו – רבי יוסף גרינוולד (האדמו"ר מפאפא, בעל 'ויחי יוסף', מגדולי רבני הונגריה עוד מלפני השואה), ושם, כאמור, השקיע כל כוחותיו.

"בקהילה זו גדלתי – ב'חדר' ובישיבה של קהילת פאפא. משפחתנו, אגב, היא בקירבת משפחה למשפחת האדמו"ר מפאפא. סבי היה גם דוד רעייתו של האדמו"ר. בכל מקרה, כשלמדתי בישיבה הייתי למשך תקופה מסוימת מה שנקרא "תורה שרייבער", הייתי כותב את התורות של האדמו"ר, ובכלל הייתי קרוב אליו (בהונגריה המנהג, שראש הישיבה היה בוחן את כל תלמידי הישיבה כל שבוע, ולפעמים בוחן בנפרד על כמות יותר גדולה של חומר הנלמד, וממילא הייתה לנו היכרות קרובה איתו)".

ואיך מתחיל הקשר לחב"ד?

"קודם כל, תמיד ידעתי על הרבי ועל גדלותו. זה היה כשהייתי בערך בגיל בר מצווה. כחובב ספרים, הייתי מתעניין הרבה בספרות תורנית ובמסגרת זאת גם ניגש לא מעט לחנויות הספרים. כשיצא לאור הכרך הראשון של "חידושים וביאורים בש"ס", מיד רכשתי אותו, והספר כל כך הלהיב אותי. זוכרני איך התפלפלנו בישיבה על השיחה שלמדתי בעניין דברי הגמרא "אשת לוט מהו שתטמא", והדיון הנפלא שם בגדרי טומאה על פי יסוד דברי הגאון הראגצ'ובי. אלו היו מושגים חדשים של חשיבה תורנית, שכלל לא שמענו ולא שיערנו שקיימים…

 לאחר מכן הייתי מתעניין הרבה בשיחות הרבי, וכשה'ויחי יוסף' היה מסיים ללמוד את הליקוט השבועי שהיה נשלח אליו, ושמשו היה מניחו במקום מסוים בפינת בית המדרש, מיד הייתי ניגש ולוקח. אני התחברתי באופן מיוחד ל"רש"י שיחות", שכבשו את ליבי. את מלאכת הדקדוק הקפדנית המופלאה  – אהבתי מאוד, ולכן הייתי ממתין כבר ל'ליקוט' הבא, אחרי שסיימתי ללמוד בעיון רב את ה'ליקוט' הזה. כך שממובן זה, בוודאי שהכרתי בגדולתו התורנית העצומה של הרבי. אבל, ביחד עם זאת, הייתי חסיד 'פאפא' נלהב.

"התפנית בעלילה החלה כאשר התפוצץ בסאטמר הסיפור עם הגאון החסיד רבי מענדל וועכטער שליט"א. אנחנו, תלמידי הישיבה בפאפא, היינו קרובים במידה מסוימת לסאטמר, אולם תמיד היתה הדגשה על עצמאותנו ואת העובדה שאנו קהילה בפני עצמנו. אנחנו פאפא ולא סאטמר. ולכן כאשר התברר שזרקו את ר' מענדל מכל תפקידיו, סגרו לו את הישיבה ונידוהו והחרימוהו, משהתברר כי הוא מלמד חסידות חב"ד – אנו הזדעקנו. בשלב מסוים עלה הרעיון שהרב וועכטער יגיע אלינו לישיבה, כדי להסביר לתלמידים מהי תורת החסידות, והרעיון התקבל בברכה.

"ואכן, כל הישיבה התאספה במועד שנקבע, והוא נתן שיעור שהרעיד את כל הישיבה. הוא העלה כמה נושאים, אך עיקר הדיבור היה על "גבול" ו"בלי גבול", הפער האינסופי בין הגבול (הנעלה ביותר) לבלתי בעל גבול – "כי אין ערוך בין אצי' להמאציל יותר ממה שאין ערוך בין העשי' לאצי'", שהפער בין אחד למיליון אינו בערך כלל לפער בין המספר הכי גבוה שניתן לעלות על הדעת, לבין האין סוף. ובהמשך לזה דיבר על השיטה החסידית של 'השגחה פרטית' של הבורא על דבר קטן וגדול שבבריאה.

"יצאנו מהשיעור הלומים והמומים לגמרי. כל עיני השכל נפתחו. אלו היה מושגים שלא חשבנו עליהם קודם לכן, שלא הכרנו, עומק נפלא. כל הישיבה סערה ודנה בסוגיית גבול ובלי גבול כל השבוע. בתור לקבלת המנה העיקרית בחדר האוכל, בחדר המדרגות, בבית המדרש – בכל מקום.

"חלף שבוע והתקבלה הידיעה ש"ועד החינוך" הודיע לראשי הישיבה כי אין יותר לאפשר לרב וועכטער לתת שיעורים לתלמידי הישיבה. אנו, התלמידים, התרעמנו: מדוע שלא יגיע? עקב כך החלטנו שבשבת נזמין את הרב וועכטער לתת שיעור מיוחד בבית הכנסת של הבחורים. כך נמסר לי בסוד כי הרב וועכטער יתן לקראת סעודה שלישית שיעור מיוחד. ואכן, ברגע שהרב וועכטער נכנס סגרו את הדלתות, אין נכנס ואין יוצא, מי שבפנים בפנים. כולנו ידענו שזאת הפעם האחרונה, וגם הרב וועכטער הבין זאת. והוא נתן שיעור כזה… במשך שעתיים לא הפסיק מלעלות עוד סוגיות יסוד, את כל שאלות ה'כבדות'. ואחרי שפתח נושא והדהים את כולנו – אמר: וההסבר לזה בהרחבה הוא בתורת החסידות. הוא רצה להראות לנו שיש עומק, שיש תבנית, שיש תכלית.

"בעקבות שיעורו זה של הרב וועכטער, החלטנו – ארבעה חברים – ללמוד תניא ביסודיות, וכך קבענו חברותא. למדנו בספר "שיעורים בספר התניא" באידיש שאז יצא לאור. אכן, כעבור זמן מה הסתיים השיעור. אחד מחברי השיעור התחיל ללכת ללמוד ישירות מפיו של הרב וועכטער, חבר אחר החליט שהוא רוצה ללמוד תניא אבל לא ללמוד את ההערות של הרבי מליובאוויטש על התניא – ולאידך, בלי שיעורים בספר התניא לא היה ביכולתנו ללמוד תניא כראוי, וכך התפרק השיעור.

"באותו זמן החל החברותא שלי, הרה"ג הרה"ח הרב נחום גרינוולד שליט"א, שהתקדם הרבה בתורת חב"ד (ובין היתר למד בחברותא עם הרב וועכטער), להשפיע עלי בעדינות ובחוכמה לכיוון חב"ד. היה דואג שיגיעו אלי ההנחות מההתוועדויות של הרבי ועוד. גם אציין, כי באותו זמן היה מגיע לידי העיתון כפר חב"ד וקראתי אותו בשקיקה. המאמרים והכתבות, וגם זה מאוד העשיר את עולמי. וכך התחלתי לנוע לכיוון חב"ד. בשלב מסוים שיחותינו בנושא עלו מדריגה,  והיו דנים ומשוחחים שעות. והכל היה בשיטות של 'מחתרת': היינו מקפידים לא לדבר בתוך בניין, רק בחוץ ובפינות שקטות. ואכן, פעם אחת ישבנו לבדנו בבית המדרש. כמעט והתחלנו לדבר שם בקול, תוך שאנו סבורים לתומנו כי אין איש נוכח. בפועל אמרנו לעצמנו: יש לנו כלל ברזל לדבר רק בחוץ, וקמנו והלכנו החוצה. והתברר שבעזרת נשים אכן ישב מישהו שהמתין לבואנו במשך שעות (!) כדי לברר האומנם אנו מתקרבים לחב"ד…

"בכל מקרה, ההחלטה הייתה שאני נוסע ללמוד בישיבת סלבודקה בבני ברק. בשלב זה הייתי קרוב לעולמה של הגות חב"ד, אבל בהגדרה ובקפדנות – חסיד פאפא".

איך מסלבודקה מגיעים לחב"ד?

"בישיבה למד בנו של הגאון רבי לוי יצחק הלפרין זצ"ל – ראש המכון המדעי־טכנולוגי להלכה – והרה"ח הרב זלמן לנדא שליט"א, שהיה אז בחור, ניגש אליו לשאול מי הבחורים המעונינים ללמוד חסידות. הוא ניגש אלי ולחש באוזניי כי נכדו של הרב לנדא מבקש לשוחח עמי, וכך נוצר הקשר וקבענו לימוד עם ר' זלמן לנדא, שממנו קיבלתי המון מתורת החסידות ודרכי החסידות. בתחילה קיימנו את השיעורים בבתי כנסת שונים, אך בסוף העדפנו לשמור על חשאיות – והשיעור נקבע להיות בביתו של הגאון החסיד הנודע רבי יעקב לנדא זצ"ל. כך, בנוסף לשיעוריו הנפלאים של ר' זלמן, זכיתי קצת להכיר מקרוב את סבו הגדול. שתי נקודות זכורות לי מאוד. אחת, מקרה שבו הגיע לרב לנדא יהודי שחזר בתשובה והתגורר בבני ברק. הוא היה קשור לחב"ד ולמד בכולל בכפר חב"ד, ונפשו בשאלתו: היות שהנסיעות לכפר חב"ד אורכות זמן רב, האם לא מוטב ללמוד בכולל בבני ברק ולחסוך ביטול תורה של שעתיים. לאידך, הוסיף ושאל, בכפר חב"ד לומדים גם חסידות. נענה הרב לנדא ואמר נחרצות: 'תורה בלי חסידות זה לא תורה, תמשיך לנסוע לכפר חב"ד'! הנקודה השנייה הזכורה לי במאוד, היא איך שהרב לנדא סוחב מהארון את הכרך הראשון מהרמב"ם כי הקפיד ללמוד את השיעור היומי ברמב"ם. ר' זלמן אז סיפר לי, שהסבא שאל אותו בתרעומת: למה לא סיפרת לי מיד ביום הראשון על התקנה החדשה של הרבי?!

"על כל פנים, משם – הדרך לכפר חב"ד הייתה קצרה… הגעתי במשך השנה כמה וכמה פעמים לביקורים. מי שבמיוחד מאוד דאג לי אז במסירות ואירח אותו בלב ונפש חפצה הוא הרה"ג הרה"ח מרדכי מנשה לאופר שדאג הן בגשמיות והן ברוחניות, ולמד אתי.  אחרי פסח החלטתי כי אמשיך את לימודי בישיבת תומכי תמימים המרכזית. אכן, אבי ז"ל אמר לי נחרצות: איני מרשה לך ללכת לכפר חב"ד בלי הסכמת ה'ויחי יוסף'. נכנסתי אפוא ל'ויחי יוסף', ואמרתי לו שאני רוצה כעת לעבור ללמוד בתומכי תמימים בכפר חב"ד. שאל אותי ה'ויחי יוסף': מה לומדים שם? עניתי, שלומדים נגלה וחסידות. בנגלה – המסכתות לעיונא כרגיל, ובחסידות – מלבד תניא ולקוטי שיחות – בעיקר לומדים את המאמרים של הרבי הרש"ב. כאשר ה'ויחי יוסף' שמע זאת אמר בקול נלהב: טוב מאוד! שיהיה בהצלחה גדולה ובשעה טובה ומוצלחת וכו', וכך קיבלתי את האישור, ונסעתי ללמוד בכפר חב"ד. יש לציין שברכת הדרך שלו לא הפתיעה אותי, כי כולנו ידענו שהוא מאד חיבב את תורת אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו, וגם שהוא, כמו אבותיו ורבותיו, עודדו את תלמידיהם להגות בספר ה'תניא'. מי שהשפיע עלי בתומכי תמימים בעיקר היה המשפיע הגאון החסיד רבי זלמן גופין שליט"א – הן בשיעוריו העמוקים והבהירים בחסידות, והן בשיחות אישיות, ואני חב לו תודה עמוקה. כך הפכתי ל'תמים' מן המניין. אחר כך נסעתי לרבי, ושם שהיתי כמה שנים".

היום זה נראה מאוד טבעי שהרב אוברלנדר הוא השליח הראשי בהונגריה. אבל כשהרב אוברלנדר הגיע לשם לפני שלושים שנה, בשנת תשמ"ט, זה בכלל לא היה ברור או טבעי. הוא למעשה היה השליח הראשון למדינות מזרח אירופה. כיצד אפוא הגיעה דווקא אליו משימה זו?

"ימים ספורים אחרי חתונתי, בעיצומם של ימי ה'שבע ברכות', הגיע אלי טלפון מהשליח הרה"ח הרב יעקב בידרמן (השליח הראשי באוסטריה השכנה, שבתחילה היה שולח להונגריה נציגים מפעם לפעם; אלא שחיפש שליח קבוע למקום). אני מבין שאתה מגיע ממשפחה הונגרית, אומר לי הרב בידרמן, מה דעתך על שליחות להונגריה? אני עניתי מיד: בוודאי! וסיכמנו שנבוא לבקר שם. רק ברגע אחרי שהנחתי את השפופרת נזכרתי שאני בעצם התחתנתי לפני כמה ימים, וצריך לשאול גם את האשה… כמובן שבינינו כבר דיברנו שנינו שאנו מעוניינים לנסוע לשליחות, אבל בכל זאת… סיפרתי לאשתי על ההצעה והחלטנו שניסע לבדוק את המקום, לוודא היתכנות.

"הגענו בי"א ניסן תשמ"ט להונגריה – זה היה יום ראשון – והמקום היה 'מת' באופן מוחלט. שום תנועה, וכמעט אין איש בחוץ. אבל למרות זאת, ככלות הכל התרשמנו שמדובר במקום אנושי ולא באיזה ישימון, מקום שניתן בהחלט לעשות שם עבודה ולהתפתח. אגב, באותו סיור הלכנו באזור הרובע היהודי, ולפתע ראיתי חנות פתוחה. ניגשנו לשם ושאלתי בהונגרית את בעל המקום אם הוא יהודי, והתברר שאכן כן. מיד הצעתי לו, אפוא, להניח תפילין… הוא הסכים, אבל רק אם נלך מאחורי החנות, ל'בוטקה', שבה דרו הוא ורעייתו. כשסיים את הנחת התפילין וקריאת־שמע, פנה אלי הרב בידרמן ואמר לי: "טוב, אתה קנית את המקום… הגעת לכאן, תקשרת בהונגרית, הנחתי ליהודי תפילין 'על הדרך', המקום הוא שלך". 

"שבנו לפסח למילאנו, ואחרי החג כתבתי לרבי, והתחלתי את המכתב ש"מציעים לנו לצאת לשליחות בהונגריה", שביקרנו במקום, מה שראינו, שאני יודע מעט הונגרית וכו' – וסיימנו בשאלה "האם להתעניין".

"ובכן, את הפתק הכנסתי בבוקר והלכתי הביתה (גרתי אז ברחוב מונטגומרי בין שדרות אלבני וטרוי). כשהגעתי הביתה בחזור מ־770, הייתה כבר הודעה במזכירה האלקטורנית מסב רעייתי הרה"ח ר' צבי מאיר שטיינמץ (המשורר 'צבי יאיר') ז"ל, שהרב לייב'ל גרונר מחפשני. התקשרתי לרב גרונר מיד, ואמר לי: יש תשובה מהרבי. רצתי מיד ל־770 והרב גרונר הקריא לי את התשובה: הרבי הקיף את המלים שבתחילת המכתב "לצאת לשליחות" וכתב: "באם יש שם מקוה כשרה, אזכיר על הציון".

"בזה אפוא הבנו שהעסק 'נסגר'. הרבי נתן את אישורו. אכן, חשבתי שעדיין יהיה לנו זמן להתארגן, משום שעד שנקבל את הויזה בטח יארכו כמה ימים טובים… התקשרתי לשגרירות ההונגרית. להפתעתי נאמר לי: בתשלום הרגיל הויזה תגיע למחרת, ובתשלום נוסף –מיד באותו יום.  הנסיעה לשליחות להונגריה, אם כן, נעשתה קרובה ומיידית.

"נשאר לנו רק לברר האם המקוה כשרה. מי שהיה מטפל בכל המדינות באזור ובכלל זה גם בהונגריה מטעם חב"ד – היה ה'שליח הנודד' הנודע, הרה"ח הרב אברהם יצחק גליק ע"ה (יהודי מאד מיוחד, אריסטוקרט ולבבי וחסיד מסור כאחד). פנינו אליו והוא פנה אל  הגאון הרב מאיר פוזן, אחד המומחים הגדולים בדיני מקוואות, ותיאמו שבחודש תמוז ייסעו לעשות בדיקה לגבי כשרות המקווה. כאן הייתה השגחה פרטית מופלאה: אני התלבטתי רבות האם לספר לאבי כבר בשלב הזה שאנחנו בדרך לשליחות בהונגריה. הסיבה הייתה, מפני שבהיותי חתן אבי שאל אותי מתי אני מתכנן לצאת ל'שליחות', ואני עניתי שבוודאי בשנה הראשונה אלמד בכולל. בעקבות אמירתו זו הוחלט שירכשו לנו – בני הזוג – את כל הדברים הנחוצים. חשתי אפוא שלא בנוח שחודשים ממש ספורים אחרי החתונה אני בא ומודיע לו כי נשתנו התוכניות ואני יוצא תיכף לשליחות, והעדפתי לדחות את הקץ של ההודעה הזאת. ביקשתי מכל הנוגעים בדבר, בכללם הרב גליק ע"ה, לא להסגיר שום פרט ולשמור הכול בסוד. בשלב מסוים הרגשתי שאני חייב לספר להוריי על כל העניין, וכך עשיתי.

"וכאן מגיעה ההשגחה הפרטית המופלאה: בדיוק כשהרב גליק והרב פוזן הגיעו לבדוק את המקווה בהונגריה, ערכו הוריי ביקור פרטי שם להשתטח על 'קברי אבות'. הוריי הלכו ברובע היהודי והנה הם פוגשים יהודים עטורי זקן. אמי פנתה לאבי ואמרה לו: בוודאי הם קשורים לחב"ד. הם ניגשו אפוא אליהם ושוחחו. ואכן, התברר שהרב גליק הוא איש חב"ד. ואז שואל אותו אבי: נו, מתי יהיה שליח חב"ד בהונגריה? הרב גליק – שלא דמיין כמובן שלפניו עומד אבי – חש שזה לא ייחשב כהפרת הסוד, כי מדובר בסתם אנשים שבוודאי אין להם דרך לגלות זאת להוריי, הוציא מכיסו את צילומי הפספורט שלנו, והראם לאבי: הנה, הם עומדים להיות בקרוב השלוחים פה… ואני חושב לעצמי, מה גדול המזל שסיפרתי לאבי מבעוד מועד על דבר היציאה הזאת לשליחות!

"כעבור שבועות ספורים, ביום כ"ב אב, כבר היינו על אדמת הונגריה, כשלוחים. אני חייב להזכיר  את מי שליווה את הפעילות שלנו למן ההתחלה, בהתמסרות, בעצה ותושייה – הלוא הוא הרה"ח ר' נפתלי קראוס ע"ה מתל אביב, שממש ראה זאת כמפעל חיים".

היו דילמות ולבטים בתחילת עבודת השליחות?

"די בהתחלה, הגיעה לפתחי הצעה מסוימת שגרמה לי ללבטים רבים. מצד אחד זו הייתה הצעה שטמונה בה הזדמנות גדולה. פרשתי את לבטיי בפני ידידים מבינים, בראשם הרב יעקב בידרמן ור' נפתלי קראוס. ובהחלט היה מי שצידד להיענות להצעה. מצד שני, היה מי שטען בפני כי הדבר יגרום ל"חילול השם" כלשונו. שלחתי אפוא את התלבטותי לרבי כדת מה לעשות, ותיארתי בפירוט את כל הצדדים. התשובה של הרבי הייתה זו: הרבי הקיף את המילים שיש מי שאומר "שיש פה עניין של חילול השם" וכתב (הלשון מתוך הזכרון): "1) אם כן, מה השאלה? 2). ילמד הלכות חילול ה'. 3). יחפש מישהו בכל העיר שילמד אותו הלכות חילול השם. 4) אזכיר על הציון". זו הייתה תשובה מדהימה, ועבורי היא מורת הדרך ואלומת האור עד עצם היום הזה.

"אני הבנתי מדברי הרבי הוראה כללית, רמת הפעילות שלנו חייבת להלום את הדקדוק הקפדני ביותר "למהדרין" בכל העניינים, ואני משתדל בכל כוחי ללכת בכיוון זה. כך שגם כאשר מדובר על סוגיות שיש בהן 'היתרים' מסוימים, אנו מקפידים ללכת באופן של 'מהדרין'".

הלכה ושליחות

דבריו של הרב אוברלנדר נוגעים בנקודות חשובות מאוד בעולם השליחות; נקודות שבהן הוא אחד מראשי המדברים – אלו הן הנקודות הנוגעות בממשק בין סוגיות הלכה מורכבות ביותר לבין סיטואציות חדשות ופרובלמטיות במיוחד.

"מבחינה מסוימת", מסביר הרב אוברלנדר, "הרי שבעולם היהודי לא היה מצב כזה – ששורר במאה השנים האחרונות – שבו כ־80 אחוז מעם-ישראל, רוב רובו של העם, מנותקים לגמרי ממסגרת ההלכה. כל התלמוד, כל מערכת הפסיקה והשולחן־ערוך לא נכתבו כלפי סיטואציה זאת בה רוב פיזי של העם לא קושר את עצמו בצורה גלויה ורצונית למערכת זו.

ממילא, מי שחי בערי־השדה (להבדיל ממי שחי בעיר־ואם בישראל), המבקש לבנות קהילה, לייסד ולנהל מוסדות חינוך וכו' – אינו יכול להתייחס ליהודים שבמקומו לפי הפשטות העולה מדברי השולחן־ערוך והפוסקים הקדמונים. אין זה מן האפשר להתייחס לרוב המוחלט של העם היהודי במושגים של "מומר לתיאבון", "מומר לכל התורה כולה", "מחלל שבת הרי הוא כנוכרי", וכדו'. משום שבמקרה כזה הנה מיניה וביה וויתרנו על רובו המוחלט של עם ישראל, רח"ל; מאליו מובן שזהו מן הנמנע.

"ישנו ספר "בינה ודעת – הלכה והנהגה לבעלי תשובה", שהמון סעיפים מסתיימים במלים "הרי הוא כגוי או כנכרי" ולפעמים מוסיף "הלעיטהו לרשע וימות". המחבר מתמקד במאה בעלי תשובה, וסוגר את הדלת בפני כל עם ישראל. זה מצב אבסורדי.

"מובן מאליו שהמצב הזה הוא פיקוח נפש רוחני, שגם זה מושג הלכתי בהלכות שבת (או"ח סוף סימן שו), וצריך לעשות את הכל כדי להציל את 80-90 אחוז של בני אברהם יצחק ויעקב שחיים היום אתנו, בקהילותינו, כמו למשל בהונגריה. אמנם ברור שבכל זאת אין אפשרות לעשות דברים שהם היפוך ההלכה והיפוך ההלכה בשלחן ערוך. הרי אין אפשרות לקרב יהודים למסגרת ההלכה על ידי שנעשה דברים נגד ההלכה! ואנו עומדים בנקודה זאת בפי דילמות מאוד לא פשוטות, וזאת משום שעדיין לא נוצרה ספרות הלכתית רצינית שמטפלת בשיטתיות בסוגיות החדשות הללו שעומדות לפתחנו (ובעיקר לפתחם של השלוחים).

"הכלל שמנחה אותי במקרים שאין אפשרות אחרת, על פי הנחייתו של מורי ורבי הגאון רבי גבריאל צינר שליט"א (בעל 'נטעי גבריאל') – מבוסס על דברי הש"ך (סוף סימן רמב כללי הוראות או"ה כלל ה), האומר שבשעת הדחק בדרבנן ניתן ללכת להקל גם על פי שיטה יחידאית נגד הרבים. ולגבי דידי, מצבם של יהודים ושל היהדות בערים כמו בודפשט, שיש בו  עשרות אלפי יהודים שבפועל רחוקים ל"ע מהתורה ומהיהדות, אין לך שעת דחק גדול מזה. אלא שכמובן חייבים להדגיש, שזה עצמו צריך להעשות על פי שאלת רב מורה הוראה מוסמך.

"הדרך שלי להתמודד עם בעיות הלכתיות כגון אלו היא פשוט להיכנס לעובי הקורה. אני מברר בעצמי ככל שידי מגעת מה דעת ההלכה במקרה הנידון, ומסכם את כל השיקולים לכאן ולכאן, וכותב את נטייתי להכרעה. ואת הדברים אני שולח להרב צינר ולעוד רבנים גדולי ההוראה. ואני ממליץ לכל שליח ללכת בדרך הזאת – א. כי אין לך 'שימוש' גדול מזה. כאשר אתה מקבל הכוונה של רבנים מורי הוראה גדולים, ואתה יודע מה הצדדים, יש ביכולתך אכן לקלוט את דרך הפסיקה ואת העומק שלה. ב. זו דרך להשיג ידיעות חשובות, וגם להבין את הבעיות ואת המורכבות של הדברים – וזה מביא לידי זהירות ולידי יראה ולידי הצלחה".

כפי שציין הרב אוברלנדר, במקרים של שאלות הלכתיות העולות לפתחו – הוא עצמו נכנס פעמים רבות לעובי הקורה ומברר את הצדדים להלכה בעומק. בתור אב"ד להבד"צ של הקהילות החרדים הרב אוברלנדר מתעסק תדיר בעסקי גיטין וקידושין, בירורי יהדות וגירות, כשרות ועוד. ואכן, כל מי שמתמצא מעט בספרות הקבצים התורניים בני ימינו, שבהם מתפרסמים מאמרי הלכה העוסקים בשאלות עכשוויות, מכיר ויודע כי מאמריו של הרב אוברלנדר בסוגיות הללו תופסים מקום של כבוד.

"צריכה האמת להיאמר", מסביר הרב אוברלנדר, "שרוב הפוסקים לא באמת 'חיים' את המצב שב"ערי השדה". מטבע הדברים אין להם את המודעות למצב כמות שהוא, על שכבותיו העדינות והרגישות. ולכן בירורי הלכה שכותבים רבנים המצוים היטב בסבך המציאות המורכבת, ולאידך ביררו לעומק את הסוגיות ההלכתיות ברוחב ובשיטתיות – יש להם משקל כבד.

"אתן כמה דוגמאות.

"לפני שנים רבות התחילה יהודיה אחת מיהודי בודפשט להתעניין ביהדות. משפחתה ל"ע הייתה מתבוללת. היא התחילה להשתתף בשיעורי תורה מפי זוגתי הרבנית ונשות חב"ד שתחי' דכאן עירנו בודפשט, התחילה לשמור מצות מן הקל אל הכבד ולהשתתף בתפילות בקהילתנו, עד שנעשתה יראת שמים ושומרת מצות גמורה ונקראה שמה בישראל…. על יסוד המלצתנו, עזבה את בית הוריה ומקום עבודתה הטוב וגלתה למקום תורה, לסמינר לבנות של חב"ד בניו יורק. שם המשיכה להעמיק בלימודי יהדות ורכשה ידיעות נרחבות. כעבור שנתיים משהגיע זמנה להקים בית ישראל, מצאה את בן זוגה שי'. בחור ירא-שמים שחזר בתשובה ולמד באחד מישיבות חב"ד. הם נישאו בשעטו"מ, ומנהלים בית יהודי חסידי למופת, ונולדו להם כמה ילדים שיחיו. להפתעתם נודע להם, שהוריו של הבחור הם מיוצאי הקהילה הקראית שבמצרים. הם פנו אלי בשאלה להורות להם דבר ה' זו הלכה, מכיון שהוא בן להורים קראים, האם מותר לו לבוא בקהל. והאם גם אחרי שכבר נישאו חייבים הם להתגרש, או שבדיעבד לא יפרדו. עוד שאלוני, מה דינם של ילדיהם שיחיו כשיגדלו וירצו להינשא.

"האמת היא שחששתי לדון בזה. אולם האשה באה הלוך ושוב בוכיה ודמעתה על לחיה. היא שפכה את מר לבה שאחרי כל מה שהקריבו כדי להתקרב לחיי תומ"צ ולזכות לבנות בית בישראל, נכשלו וחיים בנישואין אסורים? לא יכלתי עוד לסרב להם מלהזדקק לענינם. לנגד עיני היו דברי חז"ל (סוכה נג, ב) שכדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. ובשו"ת רעק"א (ח"א סימן קכג) כתב, ד"כמו דמקילין משום עיגונא, הכי נמי במקום דחק ועיגון לפוסלו מקהל, דאין לך עיגון גדול מזה". כמה גדולה מצות התרת אשה מכבלי העיגון וכמה שקדו ויגעו רבותינו על כך, הלא כל הפוסקים בתשובותיהם ייחדו על זה דברים. על כן קבלתי על עצמי ועיינתי בכובד ראש בצדדי השאלה שהונחה לפתחי.

"נכנסתי אפוא לסוגיה זו. השקעתי עבודה עצומה, וביררתי את ההלכה. בסיכומו של מאמר בן 60 עמוד בכתב קטן שכתבתי בנושא, הגעתי למסקנה הבאה: "לא באנו לדון בהיתר כללי לנישואי כל הקראים לכתחילה, שהרי רבינו שמשון, ה'בית יוסף', הרמ"א ועוד הרבה פוסקים אחריהם אסרו את הקראים מלבוא בקהל. אמנם בנידון שלפנינו ישנם כמה צדדים להיתר… ולפי כל זה יש להתיר נישואי הבעל עם אשתו. וילדיהם כשיגדלו יכולים לבא בקהל לכתחילה, כיון שכבר אבי אביהם מרובא פריש, ורובם כשרים הם, ואביהם כבר הותר לבא בקהל. כנלפענ"ד בס"ד. אמנם ודאי שדברי לא נאמרו רק באם יסכימו אתי חכמי ומאורי הדור שליט"א".

"את הקונטרס שכתבתי (התפרסם בקובץ 'אור ישראל' גיליון נז) שלחתי לגדולי הפוסקים בדורנו, שהשיבוני את דעתם (דבריהם התפרסמו בקובץ 'אור ישראל', גיליון נח). וזכיתי בס"ד שהם הסכימו עם פסקי (ביניהם הגאון רבי נתן געשטטנער ומו"ר הגאון רבי גבריאל צינער).

"מקרה נוסף: בשנת תשע"א, תוך כדי עבודות שיפוץ שהתרחשו מתחת ליסודות הגשר "מארגיט" שעל נהר הדנובה, הזיזו שאריות של הגשר שנחרב בימי מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה לא פינו את ההריסות, אלא פשוט בנו מעליו גשר חדש, וכעת פינו את ההריסות לראשונה. הצוללנים שסייעו בעבודות מצאו לפתע שרידי בני אדם: עצמות, נעלים וחתיכות בגדים. השרידים הללו נאספו והועלו מעל פני הקרקע. המומחה לרפואה משפטית הגיע מיידית למסקנה כי השרידים שייכים למספר בני אדם – נשים וילדים – ששכבו שם לפחות 35 שנה. באחת הגולגולות נמצא פצע ירייה. ממצא זה חיזק את החשד, המובן מאליו, כי מדובר בשרידי קורבנותיהם של היהודים שנלקחו ונרצחו ליד הדנובה בימי מלחמת העולם השנייה (אבי, אגב, היה עד למחזה כזה). עם הזמן התברר עוד פרטים על ידי המחקר לרפואה משפטית, כי המדובר הוא, בסבירות גבוהה, בנרצחים יהודיים.

"אני נתבקשתי להביע את דעת ההלכה – גם כלפי השלטונות וגם כלפי מנהיגי הקהילות היהודיות – לגבי חובת קבורת העצמות בקבר ישראל. ישבתי אפוא ולמדתי את הסוגיה לעומק, והשקעתי בזה המון יגיעה ומחשבה, ולבסוף הגעתי למסקנה ברורה כי יש חיוב להביא את העצמות הללו לקבר ישראל. וכיוון שלקדושים הללו אין קרובים אשר יטפלו בקבורתם, הרי הם בבחינת מת מצווה, שכל ישראל מצווים לטפל בקבורתם.

"את בירור הדברים שכתבתי שלחתי לכמה מחשובי הרבנים. הגאון הגדול רבי יחזקאל רוטה כתב לי: ש"כל דבריו בזה נכוחים ונכונים ואין מה להוסיף על דבריו בזה". גם מורי ורבי הרב צינער הסכים עמי. והדברים נדפסו בקובץ 'אור ישראל' גיליון עד. שלחתי את מאמרי גם אל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, הראש"ל והרב הראשי לישראל, ועל בסיס דברי הוא כתב מכתב רשמי אל ראש ממשלת הונגריה: "צירפו אל הפניה פסק ההלכה שכתב בעניין זה אב בית הדין דקהילות החרדים… אשר חקר ובדק בחקירה ודרעשה כל נושא זה, וכתב פסק הלכה שחובה להביא עצמות אלו לקבר ישראל, וכל מה שכתב נכון ואמת, ואף ידי תיכון עמו…", ולכן הוא מבקש מראש ממשלת הונגריה לקיים את הדברים ולאפשר הבאתם לקבר ישראל.

"הנקודה היא שמדובר באמת בסוגיות סבוכה, וכמדומני שהסיבה לכך שגדולי ישראל הסכימו להיכנס ולהכריע ולצדד בפסיקותיי (מה שלא כל כך פשוט), הוא מפני העובדה שכבר הוצע בפניהם סיכום יסודי ומבורר של הצדדים ההלכתיים וכל הנימוקים התורניים שהביאוני לפסק הלכה זה, וממילא הדבר הקל להגיע להכרעה בעניין זה".

אם אנו כבר מדברים על נושא פסיקת ההלכה בעולם השליחות, וכמו שאני רואה בחוש את מקומך המרכזי בעניין זה, שהרי בשעה שאנחנו מדברים פה שעות בודדות – והנה אני נחשף מהצד לכמה וכמה שיחות טלפון בשאלות הלכתיות מחבריך השלוחים שי' מכל האיזור, מהו המסר שלך לשלוחים בנושא הזה?

"ראשית אחזור על מה שאמרתי לעיל. חשוב ביותר לברר כל סוגיה לבד, לפני שפונים לשאול לקבל הכרעת רב מורה הוראה. כך גם מבינים את השאלה טוב יותר, גם מתמקצעים בהלכה וגם עושים שימוש בפועל.

"עוד דבר שאני נחשף אליו ומאוד חשוב לי לומר נקודה יסודית. לא אחת אני שם לב לכך שיש כאלו שרוצים לפסוק הלכות וקביעות, לפעמים בעניינים מאוד מורכבים, על פי מענה כלשהו מהרבי. וזה לא פשוט. ברור לכולנו אשר "אין אחר המלך כלום", ואם הרבי הביע את דעתו בעניין מסוים – מי יבוא אחר המלך. אבל העניין עם מענות ואגרות הוא שונה, וזאת מכמה טעמים. ראש לכל הוא העובדה שהרבי הרבה מאוד פעמים הדגיש שאין ללמוד ממענות אישיים, למקומות מסוימים ולאישים מסוימים. זאת, כמובן בניגוד להוראות כלליות וברורות. אין לנו יכולת להיות מודעים לנסיבות הספציפיות באותו מקום שהרבי היה ער להן, ולהקיש מכך לכל מקום ולדורות. אבל מעבר לכך, ברוב מוחלט של המקרים אנו באמת כלל לא יודעים מה הייתה השאלה – על כל פרטיה ונסיבותיה – שעליה נסובה תשובת הרבי. גזירת הלכה וקביעה על בסיס זה – היא אפוא דבר שהוא לא נכון בעליל, והוא נגד רצון הרבי עצמו, וגם יכול להביא למכשלות חמורות.

"והנה דוגמה. יש מכתב מהרבי בו נאמר ('אגרות קודש' חלק יד עמ' רכח) בנוגע למחיצת הפרדה בבית הכנסת: "…יישר כחו וגדול זכותו על שעלה בידו לעשות הנ"ל וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו. ובודאי במשך הזמן בדברי נועם ובאופן של כבוד – יוסיפו על הנ"ל עד שיהי' למעלה מקומת איש ובזה הוא מהשיעורים שהן לפי מה שהוא אדם (כלים פי"ז מי"א), דזיל בתר טעמא דמילתא". ממכתב זה משמע שלא דחה הרבי מכל וכל את שיטת ה'אגרות משה' , ולדעת הרבי בוודאי יש להשתדל לעשות גם מחיצה שאינה למעלה מקומת האדם, וגם זה כשלעצמו נחשב כבר לזכות הרבים, גם אם אין סיכויים שבמשך הזמן יוכלו להוסיף על המחיצה. מי שקורא את המכתב בלי לדעת את הרקע, עלול להגיע למסקנה שניתן להקל בזה במקום שאי אפשרת אחרת.

"אני ביררתי את העניין. פניתי אל הרה"ג ר' שמואל פסח שי' בוגומילסקי שמענה הנ"ל נכתב אליו על גבי דו"ח שכתב בשעתו, ובו ישנם פרטים על ביהכ"נ ועל המחיצה שעליו נסוב הדיון כאן. מתברר שהמדובר היה בבית כנסת 'תפארת חיים' בטראי עווניו בקראון-הייטס, בהנהלת הרב וויניק מתלמידי סלובודקה. המחיצה היה רק "כ-½2 פוס" . לאחרי השתדלות  הרב בוגמילסקי תיקנו את המחיצה: "בשבת פ' ויקרא הלכתי לחזור שם דא"ח. וכשבאתי להבהכנ"ס ראיתי שעשה פארהאנג [=וילון] שמצורף עם מה שהי' מקודם… הוא גובה כ-½5 פוס [=כ-1.68 מטר]. והיות שהנשים אינם גבוהות כ"כ לכן אפי' אם עומדים א"א לראותן".

"הרי לנו בפירוש שלא מדובר במחיצה שהיתה גבוה רק עד לכתפי הנשים, אלא מחיצה שהגיע בערך לקומת הנשים, וע"ז כתב לו הרבי: "יישר  כחו וגדול זכותו על שעלה בידו לעשות הנ"ל וזיכה את הרבים". ויומתק עפ"ז גם המשך הדברים שהרבי כותב לו: "ובודאי… יוסיפו על הנ"ל עד שיהי' למעלה מקומת איש, ובזה הוא מהשיעורים שהן לפי מה שהוא אדם (כלים פי"ז מי"א)", והכוונה: כיון שהמחיצה היתה טובה רק "היות שהנשים אינם גבוהות כ"כ", ע"כ מבקש ממנו הרבי שישפיע על הרב שירימו את המחיצה עוד קצת, שהרי אין שיעור קבוע לגובה המחיצה, כי תלוי במדת גבהם של המתפללות ואפשרות ההסתכלות, וכיון שיכול להיות שבעתיד תבואנה לביהכ"נ גם נשים גבוהות ע"כ כדאי להקדים רפואה למכה ולבנות המחיצה שתהיה למעלה מקומת כל איש ואשה. ועל פיזה, אין לנו שום מקור  שהרבי התיר אפילו בדיעבד מחיצה שאיננה גבוה אלא עד לכתפיים, כיון שאינה שוללת אפשריות של ראיה והסתכלות. וזה מראה עד כמה בעייתי מאוד לקבוע הכרעות ומסמרות על פי מענות פרטיות של הרבי, ובפרט כשהפרטים לא מבוררים מספיק. ועל כן גם במקרה שיש מענה מהרבי בסוגיא הנידונה, יש לשאול רב מורה הוראה, שרק אחרי בירור הלכתי במקורות ההלכה כדרכה של תורה, יחליט האם ההוראה של הרבי תקפה גם בשאלה הספציפית שנשאלה עכשיו.

"שליח שמייצר שליחים"

בבודפשט נוהג מודל של שליחות מיוחד, שהתוצאות בשטח מלמדות שמודל זה הביא לשגשוג הקהילה באופן בלתי רגיל. הכוונה היא לשיטת הפעולה של הרב אוברלנדר – שליח שמייצר שליחים ומאציל סמכויות, כך שכל שליח מקבל מרחב לפעולה ולצעידה קדימה; תוך שהרב אוברלנדר מוביל את הקהילה ברוחניות – בפסיקות ההלכה; בשיעורי התורה הרבים (הכלליים והאישיים) – "אני סבור", אומר הרב אוברלנדר, "שהדבר הכי חשוב הוא להרבות בשיעורי תורה. לעיתים זו יכולה להיות עבודה 'משעממת': שיעור אחד על אחד בחומש עם רש"י… זה המון מאמץ סזיפי, ואורך זמן רב עד שאתה רואה הזזה. אבל זו הדרך להגיע לתוצאות המדהימות, וכפי שנאמר ב'תניא' שרק לימוד התורה יוצר אחדות שאין דוגמתה עם החומר הנלמד". יצוין כי הרב אוברלנדר אף מרצה באוניברסיטה קורסים מוכרים – באתיקה רפואית יהודית ובמשפט עברי בכתיבות התורניות.

"הוצאנו בס"ד המון ספרים (עליהם עבדנו הרב שלמה כובש ואנוכי), חוברות ופירסומים. ביניהם: חומש עם ביאור מתורגם להונגרית; סידורים; מחזורים; שני כרכים מעשרים סוגיות מרכזיות בתלמוד, דף התלמוד בצד אחד ובצד שני ביאורים בהונגרית; ועוד הרבה מדריכים הלכתיים והשקפתיים. אנו מחזיקים אתר אינטרנט בהונגרית שמספק שפע עצום של מידע תורני וחסידי";  ובניווט הכללי.

שילוב הכוחות המיוחד בא למשל, לביטוי בכך, מי שלמעשה מנהל בפועל את הצד הכלכלי והאופרטיבי של הפעילות האדירה של חב"ד בבודפשט הוא הרב שלמה כובש, המצוי בביתו של הרב אוברלנדר מאז שהיה בן 13, והתקרב על ידיו ליהדות ולחסידות, כשלצידו אחד מהמנהלים האדמינסטרטיביים הוא גיסו הרב שמואל אויירכמן.

"כל מה שקורה בבודפשט בפרט ובהונגריה בכלל מבחינת יהדות – וכמו שראית בעצמך, קורה המון! – הוא בזכות שיתוף הפעולה בין צוות השלוחים  הגדול שמצוי במדינה; חלקם ילדי המקום ונעשו לשלוחים משפיעים ביותר, וחלקם שהגיעו לכאן ועושים אף הם מהפכה חשובה.