שו"ת צמח־צדק – מפוענח ומבואר

וכאן באים אנו לבשורה החדשה והמשמעותית שבמהדורה החדשה של שו"ת צמח־צדק, שלדעתי אין מניעה לקרוא לה שו"ת צמח־צדק מפוענח ומבואר.

המהדורה החדשה – מלבד מה שהיא מביאה בפני קהל הלומדים את השו"ת עצמו במהדורה מאירת עיניים, מפוסקת, מחולקת לתתי־פרקים ולפיסקאות, עם כותרות וכותרת משנה – פותחת ללומד הממוצע את השו"ת ומאפשרת לו להיכנס לבית מדרשו של הצמח־צדק ולשמוע ממנו "שיעורים כלליים" בסוגיות החמורות בהלכה ובש"ס.

כעת, אחרי שעיינתי בשני הכרכים הראשונים של המפעל שיצאו לאור (על חלק אורח־חיים) אני יכול לומר שלכל בחור ישיבה רציני ולבטח לכל אברך השייך ללימוד ניתנה עתה האפשרות לצלול אל תוך המים האדירים של תורת ההלכה והנגלה של הצמח־צדק ולשחות בהם בבטחה ובהנאה.

כשלעצמי ערכתי את הניסוי הבא. פתחתי כמה סימנים אקראיים בספר והחילותי ללמוד בהם – ולא נזקקתי לשום ספר אחר בינתיים. אלו הממצאים שגיליתי, כמו שאומרים, "על בשרי" ברמה האישית:

• ראשית, כל ההפניות הרלוונטיות לש"ס ולפוסקים ראשונים ואחרונים – פוענחו עבורי (ועבור כל קורא כמובן – אלא שכעת כותב אני מזווית מבט אישית) על ידי העורכים בטוב טעם, בתוספת אי אלו הערות והבהרות במקומות הנחוצים. לא נזקקתי אפילו לא פעם אחת לפתוח ספר פיזי שאליו הפנה רבינו כדי להבין את הדברים. הסוגיות שבהן עוסק, מתומצתות בבהירות בהערות, כמו גם הפניות אחרות.
• שנית, במקומות שבהם רבינו רומז רמיזה או כותב משפט שמצריך עיון רציני באו ביאורים בלשון פשוטה ונהירה על מנת שהלומד יוכל להבין למה כיוון רבינו.
• שלישית, ודרמטית, לכל אורך הרצאת דברי רבינו מופיעות בהערות השוליים סיכומים קצרים למען ירוץ בדבריו הקורא. לי, מכל מקום, זה עזר מאוד. הופתעתי לגלות כמה בקלות ובמהירות, לפי ערך, התקדמתי עוד ועוד בלימוד דברי רבינו בבהירות.

כל אלו מלמדים על מעלה עצומה במהדורה החדשה של השו"ת, ומבחינה פנימית לחיבור: החיבור עצמו משוכלל ומורחב ומונהר.

הרחבה והעשרה

כך, בנוסף לפתיחה והבהרה, הביאור וההערות כוללים – במקומות הנצרכים – תמצות הדיונים על דברי רבינו בספרות הפסיקה מאז ועד עתה, ועוד הרבה הפניות חשובות.

לדוגמא, בסימן לו מתייחסת רבינו לקושיית השואל – שהיא (כמובא בהערה 1) קושיא שהובאה בהרבה ספרים (כשרובם הביאו הקושיא מתשובתו זו של רבינו) ודנו בה ליישבה בכמה אופנים שונים.

השאלה היא בנוגע לדברי הרשב"א בשיטת הרמב"ם לגבי חיוב אכילת פת בשבת – שהיא מדאורייתא; שלפי זה נשאלת השאלה: אם אכן מן התורה מחויבים לאכול כזית פת בשבת, כמו בליל א' של פסח, אם כן לפי שיטת ריש לקיש ש"חצי שיעור מותר מן התורה" – "כשחל יום הכיפורים בשבת יהיו מחוייבים לאכול כזית פת ביום הכיפורים". זאת משום ששיעור איסור אכילה ביום הכיפורים הוא ככותבות, ששיעורה הוא יותר משיעור שני זיתים. יוצא שחצי שיעור ממכותבת הוא כזית,  והיות שלפי שיטת ריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה, והיות שיש חיוב מתן התורה לאכול פת בשבת – צריך להיות שביום הכיפורים שחל בשבת יהיה הדין לאכול כזית פת.

אדמו"ר הצ"צ מביא שלושה תירוצים לביאור קושיא זו. אך עוד לפני התשובה הנה דקדוק מעניין מאוד, שמובא במהדורה שלפנינו (הערה 7) ממה שכתב אחד המחברים: "בספר חיי משה (ברונדא) במילואים והסופת לשו"ת ברכת אברהם ח"ג יס' ג, מפלפל בארוכה בטעם שהביא רבינו הקושיא רק לדעת ריש לקיש דסבר ליה חצי שיעור אסור מדרבנן, ולא [הקשה] לדעת ר' יוחנן – אף על גב דגם לר' יוחנן איסור חצי שיעור הוא איסור קל, כיון שאינו מפורש להדיא בקרא אלא מריבויא דקרא ילפינן ליה".

בהמשכן של ההערות הבאות שם, מביאים העורכים ריבוי נקודות נפלאות מדברי אלו שדנו בדברי רבינו, וגם כמובן מובאים כל מקום בדברי הרבי הדן בשיחותיו בדברי רבינו בסימן זה.

כך למשל בתורת מנחם תשמ"ה (מובא שם בהערה 61), מסכם הרבי את אחת מתשובות הצ"צ על הקשויא הנ"ל: "שאף על פי שמצות אכילת שבת היא בכזית ואיסור אכילה הוא בככותבת, מכל מקום מכיון שבהדיא אמרה תורה ביום הכיפורים (גם כשחל בשבת) תענו את נפשותיכם – הרי על ידי זה בטלה מצות עונג שבת כשחל בו יום הכיפורים, כי עינוי ועונג הפכיים הם".  

דוגמא למלאכת ההנגשה והביאור

והרי דוגמא קלאסית למלאכת ההנגשה והביאור המשוקעת במהדורה החדשה:

סימן ל' בחלק אורח חיים פותח כך: "לעניין שליחות, אפילו ידענו דניחא ליה, כיון שאין ממנו אותו בפירוש לא נעשה לשלוחו וכמו שכתב הרשב"א בהא דמיבעיא ללן התם [ה]תורם משלו על של חבירו אם אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזו לשונו—".

הנה אפוא כך מתחילה התשובה של הצ"צ – צלילה ישירה אל תוך המים העמוקים. נדמיין נא לעצמנו שהגענו לסימן הזה מתוך הפנייה מסוימת בעניין שאנו דנים בו, נניח – במהדורה החדשה של שוע"ר – וזו ההתחלה המצפה לנו. רק כותרת הסימן יכולה לתת לנו רמז על מה מדובר: "עוד לעניין זכיה בשבת, אם נחשב כשלוחו באינו יהודי דאדעתא דנפשיה קא עביד, אף שהוא זכות גמור". אבל הרמז הזה מאוד מצומצם. אנו מופנים בעצם ללמוד גם את הסימן הקודם, והסיכוי שבאמת נתחיל ללמוד את הסימן רק הולך ופוחת.

ובכן, הפיסקה הקודמת הייתה רלוונטית עד המהדורה החדשה של שו"ת צמח־צדק. כעת באה מהדורה זו ובהערה 2 לסימן זה פותרת את הבעיה. זו לשונה:

"התשובה שלפנינו באה בהמשך למה שייסד רבינו בתשובה הקודמת (סימן כט אות ג־ה), במה שכתב אדה"ז בוקנטרס אחרון סימן רסג (ס"ק ח) דנכרי העושה מלאכה מאליו בשביל ישראל נחשב כשלוחו – דהיינו דווקא בדבר שהוא זכות גמור לישראל, שאז נעשה כשלוחו מטעם 'זכין לאדם שלא בפניו'. אבל בדבר שאינו זכות גמור אין הנכרי נחשב כשלוחו של ישראל בלא ציווי ואמירה מפורשת. ועל פי זה מסיק שם, דנכרי העושה מלאכה מאליו על סמך שהישראל ישלם לו על כך – אין בו איסור שליחות, כיון שאין כאן זכות גמור לישראל (אם לא שהישראל מצווהו בפירוש לעשות מלאכתו בשבת).

"ובתשובה זו מוכיח רבינו יסוד זה בארוכה מדברי הפוסקים, ובסוף דבריו (אות ה) מוסיף עוד טעם להיתר הנ"ל".

הרי לפנינו, כדוגמה בעלמא בלבד, כלי עזר ראשון במעלה להנגשת ולביאור דברי רבינו למעיין.

הוכחת הצ"צ מהגמרא לכך שלא מועילה הבעת שביעות רצון כדי להחיל דין שליחות

לסיום הנה טעימה קלה מן הדיון בסימן עצמו:

כפי שהובא קודם מהמבוא של המהדורה החדשה לסימן ל', בסימן זה עוסק אדמו"ר הצמח־צדק בשאלת תחולת גדרי שליחות במקרים בהם אין מינוי מפורש של המשלח.

נקודת המוצא של הדיון היא לגבי שאלת שליחות נוכרי בשבת (ככלל ההלכה היא שאין דין "שליחות" אצל נוכרי, אבל לגבי איסורי שבת החמירו וקבעו שחל גדר שליחות גם על נוכרי – כדברי רש"י שבת קנג, א). השאלה היא זו: אם יש מצב שבו, דה־פקטו, הנוכרי עושה שליחות ליהודי, אך היהודי לא מינהו בצורה מפורשת כשליחות אלא בצורה מרומזת בלבד, כגון שגילה דעתו שנוח לו – האם חלים כאן דיני שליחות (ואז הפעולה אסורה) או לא.

בתוך המשא־ומתן, הצ"צ מביא ראיה לכך שאין די בהבעת שביעות רצון מפעולה של הזולת כדי להחיל גדר של שליחות, מסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (כב, א). וכך נאמר בסוגיה שם:

"כיצד אמרו דין זה שהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה"? כלומר, שהתורם תרומה לכהן מן התבואה שבשדה שלא מדעת הבעלים בכל זאת תרומתו תרומה? — "הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה".

כלומר, אם אדם נכנס לשדה חבירו וליקט מן הפירות לצורך בעל הבית, ואף תרם תרומה לכהן – אך הוא עשה זאת שלא ברשות, אזי המבחן לתקפותה של התרומה היא כדלהלן: אם בעל הבית חושש שהיה במעשה זה של החבר משום גזל — אין תרומתו תרומה, שהרי הדבר נעשה בניגוד לרצון בעל הבית, ואם לאו [לא] — תרומתו תרומה.

איך יודעים? מביאה הגמרא דוגמא לכך: "הרי שבא בעל הבית ומצאו שהוא תורם מן השדה, ואמר לו: כלך [לך] אצל יפות" כלומר, צריך היית לבחור לשם תרומה יפות יותר.

במקרה כזה, כך אומרת הגמרא, אם אכן נמצאו פירות יפים בשדה — הרי זו הוכחה שבעל הבית מרוצה במעשה זה, וכיון שנמצא שבעל הבית הסכים בדיעבד לאחר מעשה לתרומה זו — תרומתו תרומה; ואם לא נמצאו יפות מהן, משמע שכעס בעל הבית עליו ורק בלעג אמר לו "כלך אצל יפות", וממילא מובן שלא הסכים לתרומה מעיקרה, ולכן אין תרומתו תרומה. ואולם אם ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן על פירות שתרם אותו אדם בין כך ובין כך — בין שאמר לו ונמצאו יפות מהו, בין שלא נמצאו — תרומתו תרומה, שהרי הוספה זו על התרומה ראיה היא שהסכימו הבעלים למעשה.

וממשיכה שם הגמרא ואומרת: "תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח". כלומר, רבא מסביר את הברייתא הזו על פי שיטתו של אביי באופן זה: שמדובר כאן באופן שהבעלים מינה מתחילה את האיש הזה לשליח, והספק היה רק לאיזה שיעור נתכוונו הבעלים לתרום.

ואכן הגמרא אומרת שכך מסתבר, שאם תאמר "דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם (במדבר יח, ג) גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", ואם כן שליח שלא מדעת אינו יכול להפריש תרומה. וראה שם המשך הסוגיה.

מכל מקום – לומד הצמח־צדק – מכאן עולה באופן ברור, שאילו היה מדובר בסיטואציה בה הבעלים של השדה לא מינה את אותו אדם להיות שלוחו להרמת תרומה, הרי שתרומתו של הלה לא הייתה לה שום תקפות – גם אם הבעלים היו מביעים שביעות רצון גמורה מן פעולתו של הלה, וזאת משום ששליחות צריכה מינוי מפורש בטרם השליחות.