את הקטע הרלוונטי שאצטט להלן, אמר הרבי תוך־כדי התייחסות לסוגיה בוערת באותו הזמן, סוגיה ששבה ונשנית בדברי הרבי לאורך הכרך הנוכחי בכמה הזדמנויות (ראה למשל: עמ' 143, 173, 213, 342 ועוד) – היא קריאתו של הרבי לביסוס שכונת קראון־הייטס. כידוע, באותה תקופה נרשמה הגירה שלילית מאסיבית של תושביה היהודיים והדתיים של קראון־הייטס, שהייתה קודם לכן שכונה יהודית מרכזית בברוקלין, וזאת כתוצאה מהגירה חיובית זוחלת אל תוך השכונה של קהלים שביאתם, בלשון־של־המעטה, לא גרמה נחת לתושבים הוותיקים. הרבי לא קיבל את הבריחה כאופציה, ודרש מחסידי חב"ד להישאר בשכונה וגם לפעול לביסוסה ככל שניתן.

"כ"ק אדמו"ר", מתמצתים לנו עורכי "תורת מנחם" (ומצנזרים את תוכן הדברים עצמו), "דיבר בצער על העדר הפעולה בנוגע לחיזוק השכונה, שלאחר שמדברים על זה במשך שנה וחצי, הנה כל מה שעשו אינו אלא טיפה בים לגבי מה שהיו צריכים לעשות… והאריך גם בנוגע להעדר ההקשבה ושימת לב להמדובר בהתוועדות", ובהקשר זה אמר הרבי:

"בהתוועדות הקודמת דובר אודות פירוש רש"י… ומכל הקהל הגדול שהיה נוכח בהתוועדות, לא נמצא אפילו אחד שיעורר על 'קלאץ קושיא' שהייתה בעניין זה. ומזה מוכח, שלא מקשיבים… וגם אלו שחוזרים על הדברים הנאמרים, ורושמים אותם, ושולחים ברחבי העולם, ולאחרי שמתקבצים כמה וכמה רשימות אזי שולחים לכורך לכרכם בספר כך שניתוסף עוד כרך שיכולים להניח על גבי המדף, – הרי העניין עצמו אינו נוגע…". הרבי אף מוסיף בכאב, "בדרך כלל כותבים ושואלים כו' גם בעניינים של מה בכך, ובשביל זה יש להם פנאי. ואילו כשמדובר אודות פירוש רש"י, לא שואלים מאומה… כשמדובר אודות קהל גדול, ואף אחד אינו שואל, הרי זה דבר בלתי טבעי לגמרי".

קריאה, לא רק בשורה

הפתיחה אפוא התייתרה. צאתו של כרך חדש מהתוועדויות הרבי, היא לא רק בשורה – שמלבד מה שמדובר באוסף עצום של שיחות הרבי שלא היו נגישים לקהל רחב מקרב חסידי חב"ד (בישראל, על כל פנים, מדובר כנראה במרבית כלל החסידים) – ושגם עבור קוראי האידיש, שהיו חשופים ל"שיחות קודש", הרי אין כלל להשוות בין איכות העבודה ושלימותה כפי שאלו באות לביטוי בעבודת של ועד הנחות בלה"ק בסדרת "תורת מנחם התוועדויות": הלוא אחרי ככלות הכול, "שיחות קודש" אינם אלא תצלומים של ההנחות ראשוניות, במידה רבה: טיוטתיות, שיצאו בזמנו, ואשר לא שוכללו כלל עד הנה.

אך כאמור, זו לא רק בשורה – אלא קריאה: לא לאכזב את הרבי! לא להסתפק בעצם צאת כרך נוסף בסדרה הענקית, ולהניחו במדף תוך עלעול קצר; אלא לשלב בסדר היום לימוד בשיחות הללו, באופן כזה שעשוי להניב שאלות והערות… ויש לציין, שבהשגחה־פרטית הספר יוצא לאור ממש מתאים לזמן, "את הכל עשה בעיתו", שכן השיחות מלוות את תקופת השנה שבין שבת הגדול לראש חודש תמוז, כך שניתנת לנו האפשרות ללמוד את השיחות והמאמרים בעיתם ובזמנם.

כמבוא קצר לספר, שמכיל התוועדויות עשירות של הרבי במלוא היקפן הכביר הידוע, אבקש לשלות כמה פנינים ולצייר כמה קווי מתאר לנושאים מרכזיים ששבו ונידונו לאורך התוועדויות הרבעון השלישי של שנת תשל"א, אותו מרכז כאמור כרך ס"ד.

מנהג אמירת ההגדה בשבת הגדול

מטבע הדברים, חטיבה נכבדה בכרך ס"ד עוסקת בסוגיות שונות, בנגלה, בחסידות ודברי התעוררות מענייני חג הפסח. נביא דוגמה לביאור של הרבי, ש"משום מה לא שאלתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר מהו הביאור על שאלה זו" – "ועלה בדעתי לבאר" (עמ' 127).

מנהג חב"ד לומר קטעי הגדה בשבת הגדול, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"; זאת למרות דעת אחרונים (המובאים באוצר מנהגי חב"ד עמ' ד, עמ' יח), שאין לומר הגדה בשבת הגדול שכן בהגדה גופא נאמר "יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דהיינו שאת ההגדה יש לומר רק בליל הפסח. ולכאורה, שואל הרבי, טעמם של השוללים לומר את ההגדה מתקבל על הדעת, ומהו הנימוק למנהג חב"ד?

והסביר הרבי, על פי פירוש "ששמעתי פעם מחסידים" בנוגע למאמר המדרש (ויק"ר פכ"ד) על הפסוק "קדושים תהיו" – "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם". פירשו חסידים, שאת המילים "יכול כמוני" יש לקרוא בניחותא – "שכאשר יהודי רוצה, יש בכוחו להיות קדוש כמו הקב"ה". ובאותו אופן, אפוא, יש לפרש גם את דברי חז"ל המצוטטים בהגדה: "יכול מראש חודש" בניחותא, "שאכן יכולים לפעול זאת כבר מראש חודש", "ועל פי זה מובן מנהג חב"ד שאומרים ההגדה בשבת הגדול – שהרי כבר מראש חודש יכולים לפעול עניינים אלו, ועל אחת כמה וכמה בשבת הגדול".

"לחזור עוד הפעם ועוד מאה פעם"

בימים שלפני פסח וימי הפסח, הרבי שוב ושוב חוזר על החובה להוסיף בלימוד תורה – בכלל, ובימי הפסח בפרט.

ראשית כל, בכל השיחות בהן עסק בנושא, הדגיש הרבי את הקשר המיוחד בין חג הפסח לתורה (למשל: "וכמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה, ודרשת רז"ל על הפסוק, וזמן חרותנו – הרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (עמ' 32). או: "במיוחד ינצלו ימי חג הפסח להוספה בלימוד התורה, הוספה בכמות והוספה באיכות", שהרי יש "שייכות מיוחדת דלימוד התורה וחג הפסח, הנרמזת גם בשם "פסח": פה – סח, והרי שיחת ודיבור האדם צריכים להיות בדברי תורה" (עמ' 52)).

מעבר לכך, היו הרחבות הרבה בעניינים שונים. למשל, בשיחה אחת (עמ' 32) הרבי האיר נקודה מעניינת מאוד – את הייחוד של ימי חול־המועד בנוגע לחובת תלמוד תורה.

והחשבון הוא זה: בימות השבוע הרגילים – חל כלל גדול בעולמה של הלכה, הקובע כמי "שאינו יכול לעסוק תמיד בתורה – חייב לקבוע לו עיתים לתלמוד תורה, כפי כוחו וכפי יכולתו" (הל' תלמוד תורה לאדה"ז, פ"ג ה"ד-ה). במילים "מי שאינו יכול", כמובן, הכוונה היא למי שצריך לעבוד לפרנסתו – ולא למי שלא יכול מפני שהוא מעוניין לנוח… והלכה זו למעשה פוטרת את האדם העובד מחובת תלמוד תורה כל העת ("והגית בו יומם ולילה") ומצמצמת אותו לזמנים מסוימים, בבוקר ובערב. בימים־טובים חל הכלל ההלכתי ש"חציו לכם", ויש לומר "שמכיון שחציו לכם – הרי בחלקו זה שניתן "לכם" פטרה התורה מחיוב מצות תלמוד תורה". בשבתות – מצינו ש"מאחרין לבוא לבית הכנסת" (כך כותב הרמ"א בהלכות שבת), יש את מצוות עונג שבת – שבזמן זה פטרו את האדם מהחיוב התמידי של תלמוד תורה.

נמצא, שהימים שבהם על האדם הרגיל חלה חובה הכי מוגברת ללמוד תורה הם ימי חול המועד. אלו ימים שבהם חל  איסור מלאכה, ואלו אינם ימים טובים כך שלא חל בהם "חציו לכם". ולכן מובן "תוקף החיוב של לימוד התורה, ביתרון מיוחד, בימים אלה".

ובשיחה אחרת (עמ' 102) שב הרבי והדגיש בתוקף את החובה להוסיף בלימוד התורה: "יש לחזור עוד הפעם – ועד מאה פעם -… אודות ההוספה בלימוד התורה באופן ד"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", כולל גם "לגנוב" מהזמן ד"מלאכתך עראי" כדי להוסיף ב"תורתך קבע"…".

לקראת ימי הפסח הרבי גם עורר בחוזק על מבצע מצה, "שכל אלו שיש להם השפעה, ישתדלו להבטיח ולדאוג למספר גדול יותר של יהודים שתהיה להם "מצה שמורה" לפסח, על כל פנים עבור ה"סדרים", ולכל הפחות עבור הכזית מצה" (עמ' 22).

תקנת שתיית ד' כוסות ב"סעודת משיח"

עוד מענייני פסח השזורים בכרך זה – מצויים בהתוועדות אחרון של פסח, במהלכה עסק הרבי באריכות בביאור עניינו של אחרון של פסח (עמ' 63).

בהמשכה של אותה שיחה, דיבר הרבי על מנהג שתיית ארבע כוסות ב"סעודת משיח". משיחה זו עולה, כי למרות שמקובל לומר שאדמו"ר הרש"ב הוא שהנהיג את המנהג בשנת תרס"ו – שאז בעת 'סעודת משיח' שנערכה בישיבת 'תומכי תמימים', הרבי הרש"ב ציווה לתת לכל אחד מתלמידי הישיבה, ה'תמימים', יין לשתיית ארבע כוסות (היום יום, עמ' מז) – הרי שלאמיתו של דבר, ככל הנראה היה זה מנהג חד־פעמי, כפי שתיאר זאת הרבי (עמ' 73): "לפני שלושים שנה באחרון של פסח תש"א, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות שנת תרס"ו, שאז הייתה הפעם הראשונה שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אכל הסעודה ביחד עם תלמידי תומכי תמימים, וגם צוה לתת לכל תלמיד ד' כוסות. ומצד החשיבות של שלושים שנה (כמובאר בקבלה העניינים שבזה) – ישתו גם עתה ד' כוסות, וביתר שאת וביתר עוז".

בהמשך הוסיף הרבי (עמ' 74): " אף על פי שהתקנה דשתיית ד' כוסות הייתה לכתחילה רק עבור תלמידי תומכי תמימים, ואפילו אצלם לא הייתה תקנה זו בתוקף כל כך… [למרות זאת] קרוב לודאי שעניין זה שייך לכל אשר בשם ישראל יכונה".

ובמילים אחרות, למעשה, מנהג שתיית ארבע כוסות ב"סעודת משיח", כתקנה כללית למימוש באופן של "הנהגה בתוקף", הוא תקנה של הרבי. "וכיוון שבכל שנה צריך חידוש – יהיה החידוש דשנה זו שגם הנשים ישתו ד' כוסות (כמו ד' כוסות דימים הראשונים, שבהם חייבות נשים כמו אנשים. אבל מובן שאין צורך שתהיה כוס גדולה… אלא יכולה להיות גם כוס קטנה, וגם אין צורך לתשות את כל הכוס, אלא מספיק גם מיעוט הכוס" (עמ' 76).

פרשת "מיהו יהודי" והפרדת הדת מהמדינה

נושא אחר שמקבל נפח מאוד גדול במהלך ההתוועדויות שבכרך זה – סערת "מיהו יהודי", אודותיה מדבר הרבי באריכות, ובכאב לב עצום. בין היתר התבטא הרבי (עמ' 140): "ומזה מובן גם בנוגע לאלו ששותקים בשעה שיש גזירה איומה על בני ישראל, כמו הגזירה ד"מיהו יהודי" .. ובכן: מדובר כאן אודות גזירה על כלל ישראל – 13 מיליון יהודים, שרוצים לזרוק ולאבד אותם שיתבוללו רחמנא ליצלן בין 3 מיליארד גויים! זוהי גזירה שלא היתה כמוה בישראל – לא היטלר, לא המן, לא פרעה, ולא לבן הארמי, העלו על דעתם לגזור גזירה כזו! ואף על פי כן, לא צועקים ומרעישים על זה, אלא יושבים ושותקים!".

ובשיחה אחרת (עמ' 275): "אתה לא מבין מדוע גיור חייב להיות כהלכה? תבוא בטענות להקב"ה! ובכל אופן, הטענה אינה משנה את המציאות. משל למה הדבר דומה – שיטענו ל מחלה שעוברת בירושה מאב לבן, שזהו היפך הצד והיושר, שבגלל שהאב חולה – יצטרך הבן לסבול, ועד שאפילו בתנ"ך נאמר הדבר בלשון פליאה: "אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה". ובגלל ז ידרשו, שכל הרופאים יכריזו שלא קיימת מחלה שעוברת בירושה! הרי גם אם יתאספו כל הרופאים שבעולם ויכריזו כך – יגרמו סכנה לכל העולם, אבל לא יוכלו לשנות את המציאות שיש בעולם בירושה".

יצוין כי אגב אחת השיחות העוסקות בענייני פרשת "מיהו יהודי", חבויה אמירה מאוד מעניינת של הרבי (עמ' 307): "היו כאלה שרצו להעלות על סדר היום את העניין של הפרדת הדת מהמדינה… אבל מתי שייך לומר הפרדת דת מהמדינה? בשעה שיש דעה לעניין של דת, ואילו כפי שהמצב הוא עכשיו שם, אין דעה לעניין של דת – אלא הם כמו "עבד" לממשלה… אומרים להם מה לעשות, והם מצייתים לכל דבר". אין "דת" להפריד מן "המדינה", אומר בעצם הרבי, כי מלכתחילה לא ניתן במדינה מקום ממשי לדת…

המשמעות האמיתית של חופשת התלמידים

התייחסות מעניינת אחרת, שהרבי חוזר אליה בכמה הקשרים שונים בהזדמנויות שונות, נוגעת לעניין ניצול ימי "החופש הגדול". הרבי כמובן מסתייג מהמילה חופש, אך מעבר לזה עומד על נקודה חינוכית מאוד עמוקה. "במשך כל ימות השנה – הנה מצד חוק המדינה… מצד מה יאמר הבריות והמלעיגים, עוסקים [התלמידים] במשך כמה וכמה שעות בעניינים שאינם תורה ומצוות…". אין ברירה, וייתכן שאפילו צריך את זה (כפי שהרבי מעלה טיעון להלן בעמ' 431). אבל בימי החופש הרי פטורים מהצורך להקדיש שעות ללימוד חוכמות חיצוניות (שהם "דברי הרשות").

"וזהו כללות העניין ימי החופש: במשך עשרה חודשים בשנה אין ברירה ומוכרחים להשקיע ריבוי שעות עבור לימודי חול", ותמורתם "נתן הקב"ה הצלה רבה במשך חודשיים, שבהם נפטרים לגמרי מלימודי החול ומאלו שמלמדים אותם – ויכולים לשהות במשך כל הזמן בד' אמות של תורה, תפילה והלכה… החופש הוא מעניינים המבלבלים" (עמ' 433).

הרבי קרא גם לנצל את הימים שלקראת החופשה ואת ימי החופשה עצמה כדי להשפיע על עוד ילדים יהודיים לעבור למוסדות חינוך יהודיים: "בזמן שבו מתחילים להתכונן לתקופת הקיץ… לדאבוננו יש כאלו שבמקום לעסוק בזה [-לשכנע בדברים היוצאים מן הלב גודל החשיבות והנחיצות לשלוח את הילדים לישיבות], הם מתכוננים לנסיעה בקיץ ל"קאנטרי" (עמ' 172).

ההגדרה של הרבי לשאלה "מי הם חסידי חב"ד"

עוד פנינים הרבה אצורים לאורך דפי הכרך. בעמ' 207, למשל, מתפלמס הרבי עם תנועת הפמיניזם. "אם הנשים רוצות להשתחרר, אין להן לחקות את האנשים – אלא להיות מה שהן בעצמן…" (עוד התייחסות הקשורות למעמד ותפקיד הנשים – בעמ' 51 ובעמ' 281).

בשיחה אחרת מסביר הרבי מה זה חסיד חב"ד (עמ' 402): "חסידי חב"ד הם אלו שעוסקים באור פנימי ועצמי של חסידות חב"ד – פנימיות התורה, שזהו ה"מאור שבתורה"… כשעוסקים בפנימיות התורה, חסידות חב"ד… וביחד עם התעסקותו באור פנימי ועצמי של חסידות חב"ד, צריך להתעסק גם עם צרכי הציבור והפרט".

התייחסות ביוגרפית מעניינת מופיעה בעמ' 29. הרבי מתייחס לפירוש רש"י על הפסוק (ויקרא ז, ב), : "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם", ובפירוש רש"י: "ישחטו" – "ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בציבור, נאמר ישחטו, רבים, ותלאו בעולה, להביא עולת ציבור לצפון". ושואלים על זה: איך יכול רש"י לומר "שמצינו אשם בציבור" – היפך גמרא מפורשת במסכת תמורה "אשם ביחיד איתיה, בציבור ליתיה"?! והקושיא כה חזקה, עד "שהמפרשים האחרונים [מזדעקים] שאינו מובן כלל, ועד שיש אומרים שפירוש רש"י זה לא היה ולא נברא! רש"י מעולם לא כתבו, אלא תלמיד של רש"י רשמו על הגליון, והמעתיק הכניסו בפירוש רש"י.

ובטרם ביאר את העניין, הקדים: "ברצוני לספר אודות ענין של השגחה פרטית: בעת חתונתי שנערכה בוורשה, הגיע גם רבה של לובלין ר' מאיר שפירא, וגם נתן לי מתנה בתור "דורון דרשה" את ספרו שו"ת אור המאיר שנדפס אז (כפי שנהגו כמה ליתן ספרים בתור "דורון דרשה"). בעת החתונה וה"שבע ברכות", רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שאדבר עמו בלימוד, ואני השתמטתי, כדרכי. אבל כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר חיבבו ביותר וכו', עיינתי אז בספרו, וראיתי שבין התשובות יש גם תשובה לא' שתמה על פירוש רש"י זה, שהוא נגד ש"ס מפורש כו'. [והוסיף בבת שחוק:] ובמילא, אין לחשוד בי שהנני בקי בכל ספרי השו"ת של האחרונים… ראיתי אז תשובה זו, ונשאר הדבר בזכרוני".

התבטאות אישית מדהימה אחרת מופיעה בהמשך אותה התוועדות (עמ' 35): "בהיותי באהל – כדרכי בכל יום ט"ו בחודש, בלי נדר – היתה לי התעוררות לערוך התוועדות (למרות שאף פעם לא נערכה התוועדות ביום זה בימות החול), מבלי לדעת סיבת הדבר; מה עלי לומר, איזה מאמר חסידות וכו'. ומה גם שבדרושי רבותינו נשיאינו אין מאמרים על חמשה עשר בשבט. ולאחרי ההתלבטות בדבר, הנה לפועל נערכה התוועדות, ונאמר מאמר חסידות ושיחות (שיחה ועוד שיחה וכו'), ותוכן הדברים היה אודות הצורך "לכבוש" את העולם על ידי לימוד התורה – על יסוד דברי הגמרא ש"אילן" קשור עם תלמידי חכמים.

"ועכשיו רואים את ההשגחה הפרטית שבדבר: בימים אלו נערכה אסיפה גדולה אודות הגזירה שנתעוררה בממשלת ארצות הברית בנוגע לגיוס תלמידי הישיבה לצבא, ות"ל שנתבטלה הגזירה. ובכן, עתה נתבררה סיבת ההתעוררות לעריכת ההתוועדות הנ"ל – שהיתה בבחינת הקדמת רפואה למכה, שעוד לפני הגזירה, "הרעישו" אודות כיבוש העולם ע"י הוספה בלימוד התורה הן בכמות והן באיכות, מתוך תענוג כו', ובזכות זה בטלה הגזירה… [וסיים בבת שחוק:] ובכל אופן, למדתי מזה הוראה – שמכאן ולהבא, כשתהיה התעוררות כזו, לא אתלבט אם לערוך התוועדות…".

ריבוי ואחדות בדברי תורה והלכה

כמה וכמה נקודות תורניות נפלאות צדו את עיני בעברי על ההתוועדויות. למשל, ביאור לכך שלמרות שהכלל הוא ש"אלו ואלו דברי אלוקים", ההלכה בהכרח היא כדעת צד אחד: "כיוון שפסק ההלכה הוא למעלה מהדרגה ד"אלו ואלו אלוקים חיים", להיותו משם הוי' (כמאמר רז"ל "והוי' עמו שהלכה כמותו"), שלמעלה משם אלקים, ולמעלה אפילו מ"אלקים חיים" (בחינה בינה, כמבואר בספרי קבלה…), והכלי לזה הוא עניין הביטול. ועניין ההלכה הוא השורש ומקור לכל האופנים והפירושים שבתורה… – כמו ששם הוי' הוא השורש ומקור שממנו נמשכים כל העניינים" (עמ' 9).

כלומר, ההלכה למעשה מקורה נעלה יותר, ולכן ייתכן מצב שבהשתקפות שלה כלפי מטה ייתכנו תצוגות שונות. התצוגות השונות אינן שגויות, ומנקודת מבטן הן מבטאות את שנכון ברובד שלהן; אך יחד עם זאת, כלפי השכבות העליונות יותר יש אמת אחרת. "וכידוע המשלים על זה מאור שמאיר על ידי זכוכית בגוונים שונים, שעם היותו פשוט, הרי הוא נראה לפי גווני הזכוכית; וכן המשל ממים שבתוך הכלי שנראים לפי גוון הכלי… וכן הוא בתורה, שהאופן האחד של לימוד על דרך ההלכה הוא השורש והמקור שממנו נמשכים כל האופנים והפירושים שבלימוד התורה".

עוד דוגמה לביאור מעניין – הוא ההסבר של הרבי לשאלה מדוע "בשעה שיהודי לומד תורה לא מבלבל אותו שום דבר [דהיינו שהוא יכול להתרכז לגמרי בלימוד, ולא צריך להיות לשם זה איזה "לומד תורה מיוחד" – מ"ב], ודווקא בשעת התפילה נופלים לו מחשבות המבלבלות [שמפריעות פשוט להתרכז במינים של ריכוז בסיסי – מ"ב]?"

ומבאר הרבי (עמ' 329), שה"יחוד נפלא" עם הקב"ה שנעשה באמצעות לימוד תורה – זהו יחוד שבמדידה והגבלה, יחוד אינטלקטואלי, "ולכן אף על פי שהיצה"ר אינו מרוצה מזה שיהודי ילמד תורה, מכל מקום לא יהפוך את העולם בשביל זה…". לעומת זאת, היחוד נפלא בשעת התפילה הוא בלי מדידות והגבלות, ו"אם היצה"ר לא יזדרז מיד להפריע, הנה ברגע שלאחרי זה יתעלה היהודי השמימה.. ולכן משקיע היצה"ר את כל הכחות להפיל לו מחשבות זרות".

ארכה היריעה, ועדיין לא הספקתי לגעת גם לא בתמצית, בעוד נקודות רבות שציינתי לעצמי לכלול במסגרת סקירה זו. למשל, הקטע החשוב שבו שולל הרבי את הביטוי "חילוני" ו"להבדיל" ביחס ליהודי (עמ' 411), או ההסבר הרחב מדוע חשוב לחנך באופן שבתחילה זה "שלא לשמה" (עמ' 201), או דברי הרבי על כך שעבודת ה' לא צריכה להיות שלא "כדרך הדיפלומטים הידועים" (עמ' 13).

אכן, אין בשורות דלעיל אלא טעימה קטנטנה מים גדול, שאנו מתגעגעים למימיו, ומתפללים שתיכף יבוא המשיח ונחזור לשמוע מפי הרבי שיחות קודשו, תורה חדשה.