"תורת מנחם – התוועדויות" – הסדרה המרכזת את תמלול התוועדויותיו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל – הוא ספר ממין אחר. דומני שלא אגזים אם אומר כי אין כדוגמתו בספרייתנו.
בדרך כלל, לספר יש מה שמכונה בספרות המקצועית "תמה" מרכזית (לפי ההגדרה האנציקלופדית: תמה "היא רעיון מרכזי הנמצא בבסיס יצירה ספרותית"), או מספר "תמות" מרכזיות.
בוודאי נכון הדבר אם זהו ספר שעוסק בנושא אחד, כמו: "הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים", או: "שמירת שבת כהלכתה". הרצאת הדברים בספרים מסוג זה הולכת וסובבת ציר מרכזי אחד – הטקסט של ההגדה, או הלכות שבת וכו' – ואליו מוקדשת כל תשומת הלב וכל מאמציו העיוניים של המחבר.
הדברים אמורים גם גבי ספרים המהווים בית-כינוס של מאמרים אשר זוהי גופא ה"תמה" מרכזית שלהם. למשל, ספר מאמרים על פרשיות השבוע ומועדי השנה, או ספר מאמרים ומחקרים לכבודו של רב או חוקר דגול; או ספרי שאלות ותשובות בהלכה, או קבצי מאמרים בנושאים שונים. כמוהם אף ספרי ליקוטים מסוגים שונים, דוגמת.
אלו כאלו יש להם נושא מרכזי, או אוסף מוגדר של נושאים. אם זה – להביא ליקוטי מאמרים, אם זה – תשובות הלכתיות ואם זה – ליקוטי פתגמים וכיוצא. הכול לפי מטרתו ולפי יעדיו של המחבר, תוך שהדברים מחלוקים בחלוקה קטגוריאלית כלשהי, לפי ימים נושאים או פרקים. ספרים ממינים אלה, כמותם יש רבים בספרייה התורנית האינסופית כמעט.
סוגה ספרותית שאין לה אח וריע
אולם "תורת מנחם – התוועדויות" אינו שייך לאף אחת מן הסוגות הללו. אכן, יש בו מכל אלו ואף יותר. יש בו בחינת ספר ליקוט מאמרי חסידות על פרשות השבוע; ויש בו קיבוץ שיחות עיוניות בנגלה ובהלכה, בקבלה ובאגדה לפי סדר מעגל השנה; יש בו אף דברי מוסר, התעוררות והדרכה; הספר גם מכיל אוצר בלום של ידיעות היסטוריות הן מפי הרבי והן אודות הרבי ואודות פועלו לחיזוק והפצת היהדות, ועוד ועוד – אבל לא זו מהות הספר.
כידוע, התוועדויותיו של הרבי היה להן סגנון משל עצמם. אופי הלימוד שלימד הרבי בעת התוועדויות הוא מה שנקרא בלע"ז לימוד "סינופטי", כלומר: שיש בו תצפית כוללת על כמה דברים הנראים בו⁻זמנית. כך, יש והקשה הרבי בשיחה הב' קושיות בנושא אחד, ובשיחה הג' העלה לדיון סוגיה אחרת בנושא אחר לגמרי, ובשיחה הד' עבר לדון בעניין שונה בתכלית. אחר כך עבר לדבר מעניינים שונים, בענייני השעה, כלל-ישראליים ועניינים פנים-חב"דיים; ואז שב להסביר את הסוגיות (השונות זו מזו לחלוטין) שהועלו בתחילה, והתייחס ראשון ראשון ואחרון אחרון.
אין זה מן הסגנונות המוכרים בספרות, ומי שבא אל הספר כקורא וכמעיין "רגיל" המבקש לקרוא שיחה שיטתית ושלמה של הרבי לפרשת השבוע או בענייני דיומא – והוא איננו מכיר ספר זה מלפנים – עשוי למצוא את עצמו מופתע. כי "תורת מנחם התוועדויות", כאמור, הוא פשוט תמלול שיחותיו של הרבי ומהווה בעצם תיעוד התוועדויותיו של הרבי לפי סדר הילוכן במדויק (כשרבות מהן שוחזרו מן הזיכרון שעות לאחר אמירתן).
ואכן, אם יש לו לספר מיוחד זה ציר מרכזי אחד – שהוא לב ליבו ושדרת גופו – הרי ציר זה הוא משהו שמעבר למילה ומעבר לשדרה רעיונית ותמה מרכזית: זוהי התוועדות של הרבי.
זהו, לדעתי, הייחוד הגדול של הסדרה הייחודית הזאת (שגם אם היו כמה ניסיונות "לחקות" אותה על ידי אחרים, הרי שכמדומה בעיניי שניסיונות אלו הרי הם בבחינת ניסיונות-נפל), וזהו דבר מה שאין לו אח וריע.
כרך השישים!
אין כמובן אפשרות לסקור במאמר קצר את שישים הכרכים שנדפסו עד כה מן הסדרה, את האוצר הבלום הזה של ידיעות מופלאות בכל חלקי תורה; ויותר מזה – את האוצר הבלום של שעות על גבי שעות, בכמות בלתי נתפסת, של "שהייה רוחנית-תורנית במחיצת הרבי", ואת אופיו הייחודי של סוג הספרות התורנית הבלבדי הזה.
לפיכך אבקש לצמצם את עצמי לכרך השישים, שזה עתה ראה אור, ושבהשגחה פרטית מכיל בדיוק את התוועדויות לתקופה זו של השנה – בין פסח לשבועות (דשנת תש"ל), בין יציאת-מצרים למתן-תורה.
"שמעתם דבר כזה?!"
בהתוועדות הראשונה שבכרך זה (בעמ' 30) מתייחס הרבי אודות תלמידי ה"קבוצה", והנה כמה ביטויים מיוחדים שנאמרו באותה שיחה:
"מדובר אודות כמה עשרות בחורים שרוצים לבוא לכאן מעבר לים כדי ללמוד פנימיות התורה. והם מוכנים לעשות זאת מתוך מסירות נפש – החל מהצורך ללוות כסף עבור הנסיעה… וכבר ביקשו וקיבלו ממשרד הבטחון היתר יציאה למשך י"ב חודשים – בגלל שנוסעים כדי ללמוד פנימיות התורה! …
"ולאחרי כל זה הנה המניעה היא דווקא מכאן, שטוענים שאי אפשר לקבל קבוצה גדולה כל כך, כיון שאין מספיק מקומות עבור שינה ואין מספיק כסף עבור הוצאות האכילה!
"שמעתם דבר כזה?! – בכל ניו יורק אין מספיק כסף כדי להשיג מקומות שינה, מיטות, מצעים ומגבות וכו', ואין מספיק כסף לקנות עוד כמה פרוסות לחם (שהרי הרבה יותר מזה לא נותנים להם)!".
בהמשך הדברים הרבי מעיר הערה מאוד מעניינת שיש לה השלכה רבת משמעות, וניתן ללמוד ממנה על גישתו של הרבי בסוגיה אקוטית זו:
"ולהעיר גם מהמענה של הגאון הרגצ'ובי לאחד ששאל אודות שני תלמידים, האם יכול לדחות את התלמיד שאינו מסוגל כל כך ללמוד לטובת תלמיד שמסוגל ללמוד יותר טוב – שאסור לעשות זאת, ובלשון הכתוב: 'מי עמד בסוד ה"!
"ומה שטוענים שיש ביניהם 'וילדע בחורים' – הנה גם אם אמת נכון הדבר שיש מישהו כזה [כ"ק אמר בבת שחוק: אכן אם הוא לא היה 'א ווילדער', לא היה מוציא 1500 לירות כדי לנסוע מעבר לים…], הרי זוהי הסיבה שאינו 'ראש ישיבה' אלא תלמיד, וזהו תפקידו של ראש הישיבה – לחנך את התלמיד שלא יהיה במצב כזה, אבל לא לדחותו ולוותר עליו!".
אם בדברים הללו הפנה הרבי את דברי ההתעוררות והמוסר למארחים, הרי שבהתוועדות הבאה, שהתקיימה בשבת הגדול י"ב ניסן, הרבי התייחס אל האורחים עצמם (עמ' 51):
"אף על פי שכל ההיתר על הנסיעה לחו"ל הוא רק כדי שעל ידי זה יוסף אצלם בלימוד התורה עוד יותר מכמו שהיה בארץ ישראל (כפסק דין הרמב"ם שאין חולק עליו), הנה במקום ללמוד תורה – נמצאים במצב של פיזור הנפש ומסתובבים ברחוב לראות מה נעשה עם 10 מיליון גויים.
"בכל העולם יש יותר מעשר מיליון – שני מיליארד גויים! ובוודאי תתמלא הכוונה שרצה הקב"ה לפעול על ידם, אבל מה נוגע לך מה נעשה עם הגויים?! …
"שאלתי את אחד הבחורים מדוע אינו לומד, הרי הוא הבטיח (גם לי אישית) שילמד, וענה שאכן הבטיח שילמד, אבל כוונתו הייתה לאחרי חג הפסח… וכיון שהבין משאלתי שכוונתי שילמד עוד לפני פסח, השיב שישתדל בזה! …
"אין כוונתי לומר מוסר, ולא לספר בגנותן של ישראל, אלא שילמדו מזה שחייבים להתחיל ללמוד מיד, עוד לפני חג הפסח".
האם ירושלים נחשבת "בנויה" בימינו?
בשנת תשכ"ח (בהתוועדות אחרון-של-פסח) הביע הרבי את דעתו כי מבחינה הלכתית רצוי להימנע מלהיות בירושלים בפסח שני (י"ד אייר), באותן שעות שבהן היו מקריבים קרבן פסח, וכל-שכן וקל-וחומר בנוגע לפסח ראשון – וזאת, כדי שלא להיכנס לחשש של ספק וספק-ספיקא וכו' של חיוב כרת, בעקבות האפשרות לכאורה שנוצרה עם שחרורה של ירושלים להקרבתם.
הרבי פירט את דבריו ואמר:
"הזכרים מבני י"ג שנה ומעלה יהיו משך שעות אחדות בדרך-רחוקה מירושלים תבנה-ותכונן – לאו מילתא רברבא הוא [=אינו עניין מסובך כלל], ועל-אחת-כמה-וכמה – שאלה שהם בלאו-הכי בדרך רחוקה לא ידחקו את השעה ליכנס לירושלים תבנה-ותכונן דווקא בשעות אלו".
בתוך הדיון (ראה לקוטי שיחות כרך יב עמ' 222) ציין הרבי, כי "כל אלו שהיו בדרך-רחוקה בפסח ראשון (ובהם – רוב האורחים) ירוויחו הכל על-ידי שיהיו בדרך-רחוקה בפסח שני".
באותה עת נשא ונתן הגרש"י זוין בסוגיא זו עם הרבי (מכתבי הרבי אליו נדפסו בלקוטי שיחות חי"ב עמ' 221-223), אולם בסופו של דבר, בי"ג אייר תשל"ה (לקו"ש שם עמ' 216) פרסם הרבי את דעתו – כי לאור שינויי הנתונים:
"נשתנה המצב ואין עתה היכולת והאפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן-פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב-פסח או בי"ד אייר קרוב לירושלים-תבנה-ותכונן".
בהקשר זה מעניינים דברי הרבי בהתוועדות (עמ' 49):
"עניין זה קשור גם עם מה שצויין במכתב [כללי לפסח שכתב הרבי באותה שנה] בנוגע לשקלא וטריא אם מותר להקריב קרבן פסח בזמן הזה: "ולהעיר מברכת אשר גאלנו: שמחים בבניין עירך… ונאכל שם מן… הפסחים".
"ישנם כאלה שאינם בעלי שכל ישר, שרצו לסלף את כוונתי – שכיוון שעכשיו ישנו כבר 'בנין עירך', אזי יכול להיות גם 'ונאכל שם… מן הפסחים' (ויש כאלו שרוצים גם לבטל כמה ברכות הקשורות עם בניין ירושלים וערי יהודא). ובכן דבר פשוט הוא – ובאמת אין צורך להבהיר זאת – שלא זו הייתה כוונתי.
"אלא כוונת הדברים היא… שההערה באה רק להעיר כי אין בנוסח הברכה הכרעה בנגע להשקו"ט דאפשריות הקרבת קרבן פסח בזמן הזה – שהרי הברכה וסיומה הן בנוגע לגאולה…
"ובנוגע לאלו שרוצים לומר שעכשיו כבר ישנו העניין ד'בנין עירך' – הנה האמת היא שנמצאים בגלות מר וארוך, חושך כפול ומכופל, ועדיין יש צרות מגויים וכו'. ופשוט שאי אפשר לומר שבגלל שבנו שם כמה בתים כבר יצאו ידי חובה וישנו כבר העניין ד'בניין עירך'! … פשוט שהכוונה ב'בניין עירך' היא לבניי ירושלים שיהיה בזמן הגאולה".
תמיכה בבתי העסק והחנויות שבשכונה
בשיחה העוסקת בנושא ביסוס שכונת קראון-הייטס מצויה התבטאות נוספת מעניינת מאוד, ממנה ניתן ללמוד הרבה על התייחסותו של הרבי בנוגע להנהגה הציבורית הקהילתית הרצויה – שזו סוגיה רלוונטית מאוד, וקשורה במיוחד לימי הספירה שבהם יש לעסוק בפעולה למען שלום ואהבת ישראל. וכה אמר הרבי בין היתר (עמ' 170):
"אין ברצוני להאריך ולהביא דוגמאות… ובנדון דידן מדובר אודות עניין שכולם יודעים אודותיו, וגם אני יודע. ולא כמו אלו שחושבים שכיוון שאינני מטייל ואינני משתתף באסיפות, אינני יודע מה נעשה. אלא אף על פי כן הנני יודע ועל אחת כמה וכמה שאחרים יודעים.
"ובכן, צריכים להיות זהירים בעניינים שבין אדם לחבירו, ולדאוג לכל לראש לטובת השכונה… וכאשר תהיה ההנהגה באופן כזה אז לא יהיה צורך ב'דין תורה'…
"ודבר נכון שכל תושבי השכונה יקיימו את ההלכה 'עניי עירך קודמין' על ידי זה שיתמכו בחנויות ובתי העסק שבשכונה כך שיהיו כולם גוף אחד, ו'איש את רעהו יעזורו', לעזור לבעלי עסק שבשכונה בפרנסתם, ובמילא יעזרו גם הבעלי עסק ליושבי אוהל, וכולם יחד ישתדלו לבסס את השכונה".
ביטוי מדהים של אהבת ישראל
בספר כלולים גם ראשי דברים משיחות שהתקיימו בעת סעודות החגים בביתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, בהשתתפות הרבי.
צדה את עיני התבטאות מעניינת במיוחד של הרבי, שכמדומה שיש בה משום קו מאפיין להנהגתו של הרבי וגם הכוונה והדרכה עבורנו.
בעת אמירת החלק הראשון של ה"הגדה" בליל הסדר, במסגרת "מגיד", יש שלב מסוים שבו שופכים מן הכוס לכלי שבור, בעת אמירת המכות וסמניהם.
"בנוגע לשפיכה מהכוס", כך אנו מוצאים בעמ' 71, " [ישנה הקפדה] 'שאין ליטול באצבע' [את היין, אלא לשפוך ממש מהכוס לכלי השבור] – אמר כ"ק: עניין השפיכה הוא – בכדי שהקליפות לא ינקו מהמלכות, שהוא עניין הכוס. וכשנוטלים באצבע – אין זו שפיכה מהכוס. ונוסף על הטעם הנ"ל, [שהוא] על פי חסידות, הרי זה מובן גם על פי מידת דרך ארץ – דכיוון שמברכים על הכוס אין לפגמו על ידי הכנסת אצבע לתוכו".
וכאן אנו מגיעים לנקודה:
"כשאחד המסובים אמר שעל פי זה אסור לעשות כן – אמר כ"ק: אינני רוצה לומר שאסור לעשות כן, שהרי יש יהודים רבים שנוהגים כך. ומה גם שמזה גופא שרבינו הזקן צריך לשלול זאת מוכח שמסתמא יש סברא כזו".
דומני כי גלומה במשפט זה אהבת ישראל ואיכפתיות כנה לכל יהודי באשר הוא!
זעקת 'מיהו יהודי'
ביו"ד שבט תש"ל החל הרבי לדבר לראשונה אודות סוגיית מיהו יהודי שהועמד אז על שלחן הדיונים. ואכן, חלק נכבד מהשיחות בכרך ס' עוסק בסוגיה כבדה זו, שהמשיכה להכאיב ולצער את כ"ק אדמו"ר עוד הרבה שנים, כשבעיניו הצופיות חזה את העתיד לבוא, את מצבנו הנוכחי, בו בתוככי ישראל יש מאות אלפי לא-יהודים שמוטמעים באופן מלא בחברה והדבר יוצר משבר לא פשוט בכמה וכמה מובנים, ובראשם סכנת התבוללות חמורה ועוד.
בהקשר זה התבטא הרבי בביטוים הכי חריפים, והנה דוגמה (עמ' 465):
"לא יעזור מה שבאים ואומרים לי ומאיימים עליי שאם לא אפסיק לומר שהסיבה לכך שגויים מתערבים בענייני ארץ ישראל ונופלים קרבנות כו' היא מצד העניין של 'מיהו יהודי' – אזי יפגע הדבר בענייני חב"ד ויפגע בקשרי הידידות שיש לי עם פלוני בן פלוני וכיוצא בזה. אינני יכול להפסיק לומר זאת, כיוון שהנני רואה זאת בעיני בשר.
"כשם שעכשיו נמצאים בשבת פרשת בהעלותך, בזמן של רעוא דכל רעוין – כך אני רואה, בלי ספק, שהסיבה להתערבות של מצרים או רוסיא היא בגלל שהיהודים בעצמם "הזמינו" אותם, בכך שמאפשרים לגויים שיוכלו להיכנס לארץ ישראל. מזמינים את "המחבל" להיכנס לארץ ישראל!
"אלא מאי? אתה לא רואה זאת? – למד יותר גמרא, למד ספרי מוסר, ואולי תתחיל גם אתה לראות זאת. אבל אני רואה זאת בבירור. ובכן שישאלו אותו: מה יעשה אדם שרואה שבגלל זה נופלים אנשים – שלא יצעק ברחובות?! שלא ידפוק על השולחן?! כל מי שיש לו מוח בקדקדו מבין שבמצב כזה צריך לצעוק, ולא יתכן שמי שרואה דבר כזה לא יצעק: הצילו! …
"ולכן מוכרחים להשתדל לבטל את הגזירה בהקדם האפשרי, כי כל מה שמחכים יותר יהיה קשה יותר לפעול זאת, כיון ש'השמאלניים' ישאלו: למה אתמול שתקתם?! וברו הדבר שאם ידברו בדברים היוצאים מן הלב, יכנסו הדברים אל הלב".
***
זוהי כמובן סקירה תמציתית ואקראית. עוד הרבה חומר שציינתי לעצמי שכדאי להביאו במאמר זה, חורג מן המסגרת והשמטתיו. (לדוגמא פלפול מרתק בעמ' 54, שנאמר "להשלים ביאור העניין שנדפס זה עתה ב"לקוטי שיחות" השבועי – לענות על מה ששאלו על המבואר שם", בנוגע לדברי הצל"ח שאיסורים התלויים בזמן – כחמץ בפסח – אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור אין בזה איסור מה"ת, כיון דלא חזי לאצטרופי).
אבל דומה שאחרי הכול יש בה בסקירה זו כדי לתת את הטעימה של השהייה בהתוועדות עם הרבי: עיונים בגופי תורה, שיחות בענייני הנהגה הלכתית, דברים בנוגע להנהגה קהילתית ציבורית והנהגה פרטית של תלמידי התמימים ואנ"ש, וגם בנוגע לעניינים כלל-ישראליים שבנפשו של הרבי. ועוד ועוד. והכול מתוך השקפתו הייחודית של הרבי.
אין זה רק מרתק, אלא בעיקר הזדמנות מרתקת – להיות עם הרבי.