הפוסט הנוכחי אינו קשור באופן ישיר לעולם היצירה התורני, אבל בהקשר רחב הוא כן קשור, משום שהוא עוסק בעולם הישיבות (החב"די).
החלטתי לכתוב אותו ולפרסם אותו בעקבות דיון סוער, טעון ורגיש מאוד שהתקיים בקבוצת הוואצאפ של הכיתה שלי בבית הספר היסודי (החבדי) בו למדתי בילדותי.
אני מקווה שהעלאת הדברים תהיה לתועלת. אני כותב את הדברים באהבה גדולה (לכל הצדדים שיידונו להלן), ומתוך רצון טוב כנה.
***
תגובות כואבות של בחורים שנפגעו מן המערכת הישיבתית – מדגם מייצג
תחילת הדיון הייתה בהודעה שכתב אחד מחבריי הטובים והיקרים, שאני מאוד מעריך ואוהב, וכה כתב:
"בוקר טוב חברים,
"קראתי באיזשהו פוסט על בחור שהתאבד ואיכשהו הובלע שם שסילקו אותו מהישיבה ב…, ונראה שהוא בחור חבדניק..
"ואני אומר "עד מתי יהיה זה לנו למוקש",
"עד מתי ראשי הישיבות לא יבינו שהם משחקים בחיים של נפשות של "תמימים", ועד מתי אנחנו נשתוק למול הנושא האמור, עד מתי?!"
ואז חבר יקר אחר כתב:
"אני סוחב איתי את מה שעשה לי שהעיף אותי מהישיבה בבושת פנים לפני 100 פלוס בחורים… ועד היום אני זוכר ופגוע מאד ותראה כמה זמן עבר!! חשבתי לעצמי יום יבוא ואני יגיד לו מה אני מרגיש.. אני כותב את זה מסיבה פשוטה כן! זוכרים דברים כאלה הרבה שנים..
על כך הגיב מגיב שלישי:
"אני מעיד שהמחנכים שלנו (לפחות חלקם), מבינים היום שהם טעו…
ולכן אני חושב שרצוי שתהיה דרישה מצד ההורים לביקורת חיצונית של אנשי חינוך עם חשיבה שונה שיוכלו להעיר ולהאיר את עיניהם של המחנכים..
"תסתכלו סביבכם ותראו, שכל אחד מן החברים שנפלט מהישיבה הלך לכיוונים אחרים, ויש לזה השלכות רבות וקשות…".
ואז המגיב הרביעי הגיב כדלהלן:
"חבל שפיספסתי את כל הדו שיח שהתנהל…
"אני סוחב עד היום מילים והתנהגויות כלפיי!
אני לא טוען ולו לרגע אחד שאני "צדיק שכולה תכלת"
"אבל לקרוא ל*** איש חינוך זאת תהיה בושה למערכת החינוך
"לצערי, ***, אני חולק עליך לא אני האשם שהסכמתי ורציתי להישאר… היינו ילדים (כן בן 15 הייתי ילד שרצה עדיין לגור אצל ההורים).
"ולכל אלה שטוענים זה כבר שנים מאחורינו התשובה היא שלעולם זה לא יהיה מאחוריי…
"אזכור לעולם ולא כי אתקנם או אפגע חלילה. על כבודי מחלתי… אלא אשמור על ילדי מאותם "אנשי חינוך" פושעים".
ומגיב חמישי השחיל בתמצית את דעתו:
"גזענות קשה למזרחיים, זה ההסבר היחידי למה שעברתם".
האמור לעיל, הוא תמצית, הטענות שהעלו כמה וכמה מידידי ילדותי ונעוריי.
והאמור להלן – עיקריי מחשבותיי בעקבות הדיון, שעוד הלך והתארך:
***
מה היעד של ישיבת חב"ד ולמי היא מחויבת?
נקודת המוצא של החברים בעלי הביקורת על הדמויות החינוכיות הראשיות של הישיבות היא, לעניות דעתי זו: "הם, כמערכת, היו חייבים להיות שם כדי לשרת אותי ולעשות לי טוב, ולגרום לשנות הנעורים שלי להיות מקסימים".
כעת השאלה היא מהי נקודת המוצא של הישיבה ושל המערכת.
לפי איך שאני מבין מניסיוני ומהתעסוקתי בתחום (אני צריך להזכיר לחברים שערכתי ספר בן 800 עמודים שמרכז את כל דברי והתייחסויות אדמו"רי חב"ד על ישיבת תומכי תמימים ואופייה, בהוצאת קה"ת), תפיסת המוצא של ה"מערכת" היא זו:
ישיבת תומכי תמימים היא מקום שאמור להיות בית גידול לעובדי ה' בנוסח הייחודי של חב"ד.
בניגוד לרושם שלפעמים נוצר, חב"ד היא לא תנועה פלורליסטית, "רב-תרבותית", פוסט-מודרנית ורלטביסטית.
לחב"ד, כתנועה דתית (אני לא מדבר כרגע בהכרח על המצב העכשווי בשטח בכל ריכוזי חב"ד), יש דרך. יש דרישות. יש תביעות – והתביעות הן מאוד מאוד מאוד משמעותיות וטוטליות.
לא מספיק לגור בשכונת חב"ד – כדי להיות מחויב לערכים, לתביעות ולדרישות של התנועה הזאת.
[האמת חייבת להאמר: חב"ד בפירוש מנטרלת או לפחות משתדלת לנטרל את הגורם העדתי.
לכן, תוכל למצוא משפיעים, ראשי ישיבות ובטח ובטח אחוזים נכבדים מן התלמידים (חמישים אחוז? לבטח מתקרב לזה) מיוצאי עדות המזרח.
ישיבת תומכי תמימים בלוד ובכפר חב"ד נקראת רישמית: "ישיבה לעולי רוסיה ולעולי תימן".
בניגוד לישיבות אחרות, אין חלילה וחס שום מכסה של אחוזים או אפילו משהו שמתקרב לזה, ואין עדיפות לאשכנזים בתור אשכנזים.
כי צבע העור – כעיקרון – לא משנה.]
אבל בהחלט כן יש עדיפות למי שנאמן ל– לפחות בהצהרה, ברצון טוב, ובחתירה מעשית ליישום כדרך-חיים את –דרכה של חב"ד, דרך שהיא תרבותית ודתית גם יחד.
מהי כוונתי?
עד עכשיו כל הדיון נסב סביב שני מוקדים: "התלמידים שנפגעו", ו"הרבנים [או המערכת] הפוגעים".
אבל היי, רגע!
יש מוקד נוסף: הוריהם של תלמידים אחרים שרוצים שהישיבה תהיה אולטרה-מצטיינת, והם ההורים של רוב התלמידים.
הם רוצים שהישיבה תהיה מצוינת. שהיא תגדל את הבחורים לפי הערכים שהרבי הרש"ב, הריי"צ והרבי זכר צדיקים לברכה תבעו ורצו.
שלא יהיו בה תלמידים "פרחחים" (אם להשתמש במילה רחובית משהו), שלא יהיו בה בחורים שבאורחות היום-יום שלהם בפירוש לא מתאימים לרוחה של ישיבת תומכי תמימים המקורית.
הגורם האחראי בישיבה לא מקבל טלפונים רק מהורים לתלמידים מאתגרים מבחינה חינוכית המבקשים "לפנים משורת הדין". הם מקבלים גם טלפונים זועמים מהורים ששלחו את ילדיהם למקום שהם מצפים שהוא יתעלה בין כתליה מבחינה רוחנית וחב"דית, ולא להיפך.
בהחלט, כפי שהעיר לי באופן פרטי אחד מידידיי שקרא את הטיוטה המוקדמת של טקסט זה, משמעות הלימוד בישיבה בימינו אינה דומה כלל לימים עברו. לא מדובר עוד בפריווילגיה של מצטיינים, אלא ב"חובה חברתית" ובתנאי יסוד בסיסי כדי להמשיך להיות בעצם בן הקהילה.
ולכן, גם אם המטרות מציבות סטנדרטים גבוהים, כל עוד הלימוד בישיבה הוא סטטוס חברתי נורמטיבי ולא מקום למצוינים בלבד כמו אז, אין הרבה הצדקה לבריחה של מחנכים מהתמודדות בטיעון של חוסר התאמה למטרות הישיבה. כך ששילוח מהישיבה צריך להיות בקריטריונים מחמירים לאין ערוך מימי תומכי תמימים.
אבל סוף כל סוף, כאשר מדובר בחור שאינו מתאים באופן מובהק למבנה הרוחני של הישיבה – יש פה אתגר מאוד לא פשוט. ולא תמיד התמרון בין שני הצדדים הללו הוא קל ונעים.
כשיש מאתיים חמישים תלמידים צעירים ואנרגטיים בישיבה, עם אינספור משימות ומטלות, ועם מעט מאוד תקציב לעוד אנשי צוות – גם המוכשר שבמחנכים לא יקרה לו שלא ימעד ולא יטעה.
***
גזענות? אפלייה עדתית?
האמנם היחס שחבריי דיווחו עליו קשור לגזענות?
ובכן, אני לא חושב שחב"ד, כמו החברה הישראלית בכללה, כמו האנושות בכלליותה – נקייה לגמרי מהטיה על בסיס גזע וצבע עור. זה המצב, ולא רק כהי עור סובלים מזה.
איך ניסח זאת אחד מחבריי: "הייתה גזענות, יש גזענות ותהיה גזענות. אני נשוי לתימניה וגם אצלם מחזיקים בהרבה תפיסות שנחשבות גזעניות כלפי אשכנזים, מרוקאים ואפילו תימנים אחרים. ציד מכשפות כלפי תפיסות גזעניות של אנשים יחידים לא יקדם אותך לשום מקום. אנשים תמיד ישנאו את אלו ששונים מהם, או לפחות ישייכו את החסרונות שלהם לזה שהם X. התפקיד שלנו הוא להילחם בגזענות ממוסדת ולא של יחידים".
ואכן ברור לי שהאפלייה בחב"ד, ככל שהיא קיימת, היא לא תופעה שחורגת ממשהו טבעי אנושי, וחב"ד כחברה בסך הכל, בוודאי ביחס לחברות שמרניות אחרות, יכולה להיות גאה בצמצום הפערים הללו וביכולת להכיל ולאהוב ולקיים חיי קהילה הרמוניים בין כל בני העדות.
אני מאוד מאמין בזה שבחב"ד, כתנועה – צבע העור הוא מרכיב שהולך ונדחק מן השיח (לא מספיק, אבל באופן יחסי המצב הולך ומשתפר).
הנקודה הדרמטית: תביעה לטמיעה תרבותית
לדעתי הנקודה הדרמטית שבה נעוץ מוקד הסוגיה, על מלוא המכאובים שהיא נושאת, היר שחב"ד – לפחות בכיסים שבה הרוח המקורית עודה נשמרת (והישיבות הן חלק מן הכיסים הללו) – בהחלט רגישה מאוד מאוד לטמיעה תרבותית.
חב"ד כחסידות פתוחה לגמרי לכל אחד.
ושימו לב, אינני מתכוון לפתיחות החב"דית הידועה מבתי חב"ד ומסבר הפנים היפות בה הם מקבלים כל יהודי באשר הוא. פה אני מדבר על על חב"ד כמנגישת יהדות, אלא על חב"ד כקהילה, ויש להפריד בין שני ניואנסים אלו הפרד גמור; ולמרות זאת, גם הקהילה הפנימית של חב"ד פתוחה לכולם. כפשוטו ממש. וכל מי שמכיר חברות שמרניות יודעת עד כמה זה לא טבעי ועד כמה זה מחודש ואצילי.
יחד עם זאת, לשערים הפתוחים של חב"ד יש תנאי. אכן כל אחד מוזמן בברכת "ברוך הבא", בלבד שיקבל על עצמו להיטמע בתוך התרבות החבדית, ולקבל את התורה, את הטקסיות ואת הפולחנים החבדיים.
לטעמי, זוהי דרישה לגטימית לגמרי. מי שלא נוח לו עמה, שיסיק את מסקנותיו עם עצמו ויחליט אם מעוניין הוא להצטרף אל שורותיה אם לאו.
לדעתי אפוא, ככל שאתה נטמע תרבותית, תהיה מקובל בפנים, לא משנה כלל מהו צבע עורך ומהי מדינת מוצאך; וככל שתהיה מהוסס וחלקי בטמיעה שלך, כך תתקל בהחמצת פנים מסוימת (ומובנת לטעמי) – גם אם תהיה אשכנזי דגול.
במידה מסוימת, לא מספיק שאתה גר בשכונת חב"ד…
כדי לחדד את הנקודה הזאת, אקח לדוגמה ישיבה של חסידות גור. יש בעיר מסוימת שכונה של גור וישיבה של גור. מישהו גר בשכונה הזאת, מקורב לחסידות, אבל באופן מוצהר הוא איננו חסיד גור. יש לו טלביזיה בבית, הוא לא בדיוק מגד זקן, הוא מודרני והוא אשכנזי. האם ישקלו בכלל להכניס את ילדיו לישיבה של גור?!
הישיבות של חב"ד לא חושבות כך, על פי ההנחיה של הרבי. כלומר, הן לא מציבות כלל כתנאי להיכנס בשעריהן מה מידת הנאמנות המשפחתית של הנער לדרכה של תנועת חב"ד. יתירה מזו: במידה רבה לפנים משורת הדין, הן מכניסות לתוך שעריה לא רק בחורים שמגיעים מבית שהחבדיות שלו והנאמנות שלו לדרך החבדית מאוד חלקית, אלא גם בחורים שמגיעים מבית כזה ולא ממש מפגינים רצון טוב לקבל את הדרך הרוחנית החבדית ולא באמת מוכנים להשקיע את המאמץ הדרוש כדי להיטמע. עד כדי כך!
הישיבה החבדית של ימינו מקבלת אותם, בגלל ההבנה של המורכבות, בגלל הרצון להאיר פנים, בגלל ההבנה והחשיבות של הצורך להכיל ולקבל. רוב התלמידים מן הסוג הזה באמת מסתגלים ומממשיכים בדרך. כבחורים הם לא תמיד חסידים גדולים, אבל חלקם לפחות כן הופכים במשך הזמן לחסידים וחלק לא.
אבל לפעמים יש מקרים בהם בחור לא רוצה, ואולי גם לא באמת מסוגל, לקבל את האתוס החבדי שמבעבע בישיבות; יש ובחור באמת לא בנוי להיות תלמיד בישיבה שהמרכיב הלימודי והחסידי הוא כל כך דרמטי וכל כך תובעני, ולדעת אנשי הצוות בישיבה הוא עובר בהנהגתו את כל הקווים האדומים של הישיבה ושל ערכיה.
לא מדובר בבחורים רעים, חלילה. הם נשמות יקרות, קדושות ואהובות, והכל בסדר, אבל ישיבה חבדית קלאסית היא ככל הנראה לא בדיוק המקום המתאים להם מבחינה חינוכית, רוחנית ומנטלית. ובוודאי שיש מסגרות אחרות (בתוך הקהילה החבדית ומחוצה לה) שיותר מותאמות לסוג בחורים זה, אבל פעמים רבות – כך אני זוכר לפחות – הבחורים הללו מתעקשים להישאר (מטעמים מאוד מובנים לי). ואין שום מקרה שבו לא נותנים צ'אנס פעם אחת, ופעם שנייה. לעיתים זה עובד, וולפעמים זה מתפוצץ.
שוב, אני לא מתייחס כרגע לדרך הקונקרטית שבה זה קרה לאחדים מאיתנו, ואני לא מצדיק עוולות ככל שהתרחשו, ואני בטוח שהתרחשו. (כפי שהעיר חבר אחר, "גם הרבנים חטאו בתוך ביתם כמו גם בישיבתם באשמתו ושלא באשמתו – בדיוק כמו הורינו היקרים לליבנו שניסו לחנך אותנו בפרימיטיביות ולא ברוח התקופה").
אבל עצם התביעה של להבליג ולהכיל תמיד, לגמרי, בכל תנאי – זה כבר הרבה יותר מורכב.
מצד שני, חייבים להתחיל להפנים הן כאנשים פרטיים, הן כאשני החינוך והן המערכת כולה: איזה כאב, כמה משקעים, אילו פצעים עמוקים בנפש כל הטיפול במצבים הללו מותירים – לעולמי עד.