במאמר דלהלן אתמצת מספר נקודות ממאמר חשוב שהתפרסם לאחרונה על ידי ד"ר אסף מלאך: "הציונות ההיסטורית": חלופה לגישתו של חיים גנז לבחינת צדקת הציונות.
המאמר יחסית ארוך והוא משתרע על פני 18 עמודי A4, אבל יש בו נקודות מאוד חשובות למחשבה, ולכן אבקש להביא כאן מספר טיעונים מרכזיים העולים בו.
כבר כעת אפנה את המעוניינים להעמיק בסוגיה דלהלן, לקרוא גם את מאמרה החשוב של פרופ' רות גביזון: המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה שהתפרסם ב"תכלת" גיליון 13.
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" – נקודת פתיחה
המאמר עוסק בביקורת על גישתו של פרופ' חיים גנז לביסוס הזכות המוסרית של היהודים להקים מדינה בכלל ובשטחי ארץ ישראל בפרט, כמו גם להגדרת המגבלות והחיובים ההכרחיים לביסוס זכות זו – כפי שבאה לביטוי בשניים מספריו.
מאמר זה מעניק מבט לזווית מעניינת ביותר המדגימה כיצד התפיסה התשתיתית – אם להכליל – של התפיסות השמאליות היא בעצם להיתלות בראוי המוחלט, האוטופי, תוך התעלמות מכל הנתונים הפרגמטיים בשטח.
כדי להבין את שיטתו של גנז ואת כשליה, אנו צריכים להתחבר לנקודת יסוד אמיתית שמטרידה אותו, זוהי נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה, מפני שהיא קיימת והיא תלווה אותנו עוד זמן רב.
הנקודה היא, שבשטחה של ארץ ישראל אכן התהוותה מאז ומתקיימת לה גם כעת, סיטואציה בעייתית ומורכבת מזכויות רציניות בעלות משקל המתנגשות זו כנגד זו חזיתית. "זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי".
במונחים של צדק אבסולוטי, מי צודק? בסדר, ברור ש"הנרטיב" של כל צד הוא כזה-וכזה. אבל ככל שאנו יכולים לדון לפי האמת, בצד מי הצדק?
מן הראלי אל עבר האבסטרקטי האוטופי
בזה, בתמצית, עוסק גנז.
"חיים גנז", כותב מלאך, "פרסם בשנים האחרונות שני ספרים הממוקדים בציונות ובמדינת ישראל ומעמידים אותן לפני קנה-מידה נוקב של צדק: ציונות שוויונית ותאוריה פוליטית לעם היהודי. בספרים אלו אין הפניית מבט או ניתוח משמעותי של נורמות ההתנהגות של המדינות הסובבות את ישראל כרקע לרף המוסרי הנדרש ממנה, ואף לא אזכור או הסבר של הנחיתות המובנית של ישראל במוסדות האו"ם, המתבטאת ברוב אוטומטי נגדה בלא מעט פורומים בינלאומיים חשובים.
"אין בספריו גם בחינה משווה של הנורמות שהוא דורש להחיל על מדינת ישראל. בחינה כזו הייתה מבהירה עד מהרה שאין כמעט מדינה בעולם שעומדת בהצלחה במבחני צדק כאלו. בהיכל הצדק שבנה גנז הוא דן בעקרונות הצדק כבנוסחאות מתמטיות, אך את החשבון הוא מגיש למדינת ישראל בלבד".
♦♦♦
הנה לנו כבר הדגמה ראשונה להתעלמות מן הראלי אל עבר האבסטרקטי האוטופי: הכמיהה להבנה מוחלטת, לצדק מוחלט, לפישוט המורכבות האימננטית שבמציאות.
משחק עם "קונסטרוקציות אבסטרקטיות"
כפי שכבר עמדתי על כך ברשימה אחרת, וכפי שכבר ציינתי בראשית רשימה זו, אחת התכונות המאפיינות את השמאל "הליברלי", היא ההתמסרות לחלום, לאוטופי, לתקווה של צדק מוחלט, תוך משחק עם "קונסטרוקציות אבסטרקטיות" – כפי שניסח זאת יפה מלאך.
נזכרתי בתכונת יסוד זו כשקראתי את הפיסקה הזאת החשובה הזאת בדברי מלאך:
"כל המעלעל בהיסטוריה העולמית בכלל ובזו של הדורות האחרונים בפרט מבין מיד את הסכנה הטמונה בגישה הליברלית, על אף ההבטחה המפתה והחזון משובב הנפש שביסודה. כלקח היסטורי, התומכים הזהירים של גישה זו נזהרים מיצירת מצג שווא באשר להיתכנות של תיקון מהיר, קל וצודק של הסדר הבינלאומי ושל כינונו על אדני מוסר. פעילות "מוסרית" מדי בסביבה שאיננה מאמצת הנחות יסוד ליברליות ודמוקרטיות עלולה להתברר כמשיחיות שקר, וממילא כעוול מוסרי המפנה מקום לרוע, אף אם היא רצופה כוונות טובות".
אז על מה בעצם הדיון?
ובכן, "השאלה הבסיסית ביותר הנוגעת לזכות של עם להגדרה עצמית היא "מהו עם", או בסגנון אחר, מיהו בעל הסמכות לקבוע מי נחשב לעם, בהינתן העובדה שבאו"ם חברות רק 193 מדינות.
"בין חוקרי מדע המדינה יש אומדנים העוסקים במאות ואלפי קבוצות לשוניות וקבוצות אתניות בעולם, והשאלה מה המאפיינים המכריעים מי ייכלל בקבוצת ה"עמים" הזכאים להגדרה איננה שאלה מסדר שני…
"כדי להבין את מורכבות העניין די אם נחשוב לרגע על מדינה כמו פפואה-גינאה החדשה, שאוכלוסייתה מונה כשבעה מיליון נפש המחולקים ל- 848 קבוצות לשוניות ואתניות. האם לכל אחת מהן עומדת זכות להגדרה עצמית לאומית?
"מה הם אפוא התנאים ההיסטוריים לכך שנתייחס לקבוצה כאומה מובחנת ונזכה אותה בזכות המדוברת?
“בלי להשיב על שאלה זו, הזכות הא-היסטורית נשארת כהמחאה ללא חתימה שאיננה מקדמת חלוקה צודקת ואיננה מאפשרת פתרון של שום סכסוך ממשי".
באיזו זכות התיישבנו על אדמת ישראל? או: "אסון מוסרי ההולך ונמשך"…
בהקשר הישראלי, "גנז מעורר את השאלה החשובה הנוגעת לצדקת הציונות: אלו עובדות, הוא שואל, "הצדיקו את מימוש הזכות לשלטון עצמי במקום שיושבת בו קבוצה אתנו-תרבותית אחרת"?
"לדעתו, הזרם המרכזי של הציונות הסתמך בעניין זה על תפיסה שהוא מכנה "הציונות קניינית". גרסה זו של הציונות מבוססת אך ורק על "טהרת ההיסטוריה וזכויות הקניין". לעם ישראל יש בעלות על ארץ ישראל מאז ומקדם, ומשום כך ראוי גם שיהיו לו זכויות עודפות במדינה היהודית. לדעת גנז, גישה זו גוררת "מסקנות מעשיות הרות אסון מוסרי ההולך ונמשך" – באשר הן מקנות ליהודים תחושה של בעלות בלעדית על כל הארץ, תחושה שלשיטתו היא חסרת ביסוס מוסרי, ובאשר הן מקנות ליהודים בסיס להפליה מוגזמת וחסרת בסיס של המיעוט הערבי, גם בגבולות המדינה היהודית המוצדקת בעיניו".
גנז בוודאי לא מכחיש את זכותו של העם היהודי להתיישב בישראל; כיצד הוא אפוא מצדיק זאת לאור האמור לעיל?
"לדעתו אסור היה ליהודים להסתמך על כך וליישם את הזכות האמורה ללא החלטות של טריבונל בינלאומי שיבחן את שאלת חלוקת הארצות בעולם באופן ראוי ושוויוני".
רק "בעקבות התגברות האנטישמיות, נותרה ליהודים רק "הגנת הצורך" או "הכורח", הפוטרת אותם מ"עונש" בגין העוול שגרמו לערבים תושבי הארץ בנוטלם מהם את אדמתם ללא החלטת הטריבונל המדובר. הגנה זו אין בה די לדעתו לפטור אותם מהצורך לפייסם ולפצותם…. לדעתו… ראוי היה לבטל את האופי היהודי של המדינה ולהסתפק בתמיכתה בטיפוח התרבות היהודית לצד טיפוח התרבות הערבית. רק המצב המתמשך של הסכסוך היהודי-ערבי ומצב האיום המתמשך שהיהודים נמצאים בו מצדיק, בעיניו, גרסה מצומצמת של "הפירוש המדינתי" של הזכות, אך ראוי לה להצטמצם לסוגיות ביטחוניות ולשאלות של הגירה שתשמר את הרוב היהודי".
נסכם: לדעת גנז הצדק המוחלט קרוב יותר להיות בצדם של הערבים (או הפלסטינים). מדוע? אם נאמר זאת בלשון תלמודית: "המוציא מחברו עליו הראיה", אנו – היהודים – התיישבנו במקום שבו כבר גרה קבוצה אתנית אחרת. גם אם נניח שהיהודים צודקים בטענת בעלותם על הארץ מבחינה דתית, עדיין יכולים היו להקים בית לאומי במקום אחר ולא על חשבון קבוצה אתנית כלשהי.
הדבר היחיד שבעצם עומד לזכותם של היהודים מקימי המדינה היא העובדה שהם פעלו מתוך הכרח, בדלית אופציה אחרת. זה לא פוטר אותם מהצורך לפצות את הנפגעים בהם פגעו, ולפיכך ההצעה כוללת מרכיב פיצוי של "זכות שיבה" מסוימת.
שלושת הכשלים של הראייה האוטופיסטית: שיפוט סלקטיבי, נאיביות מסוכנת והצבת סטנדרט כפול
1. שיפוט סלקטיבי.
גנז מתעלם מטיעונים לפיהם:
1. "היהודים הם קבוצה מובחנת עם תרבות (ציביליזציה) בולטת ועשירה ועל כן מגיעה להם הזכות להגדרה עצמית;
2. "אין ליהודים אף מדינה אחרת שבה הם יכלו או יכולים להרגיש בני בית ולפתח את תרבותם בחופשיות ובעידוד המדינה;
3. "היהודים שמרו על זיקה של תפילה ותקווה מתמדת לשוב למולדתם ההיסטורית ורבים מהם אף ניסו לשוב אליה במשך הדורות;
4. "ערביי ארץ ישראל היו קבוצה קטנה מאוד בראשית הציונות, והארץ הייתה ריקה יחסית;
5. "הקבוצה הערבית עצמה שהייתה בארץ ישראל נעדרה כל גיבוש לאומי וכל תודעת השתייכות קבוצתית בראשית הציונות, וזו נתגבשה אצלם רק על בסיס התנגדותם להגירת היהודים לארץ ישראל;
6. "ההזדהות הלאומית שהתגבשה אצל ערבים רבים במאה העשרים, בהם רבים מערביי ארץ ישראל, הייתה פאן-ערבית, ועל כן נכון לראות את מימוש זכותם של הערבים להגדרה עצמית לאומית במסגרת מדינות ערב הרבות והעצומות הפרושות על פני המזרח התיכון כולו;
7. "המובחנות התרבותית של ערביי ארץ ישראל מערביי המזרח התיכון, וודאי מערביי המדינות הסמוכות לישראל איננה חזקה, והם קרובים אליהם מבחינה לשונית, תרבותית ודתית ועל כן במסגרת המשאבים המוגבלים לא יהיה זה צודק לתת להם מדינה משלהם;
8. "הגדרת הפלסטינים כעם מובחן התבססה על התערבות בוטה של אינטרסים חיצוניים של הבריטים בשלב הראשון ושל מדינות ערב בשלב שני;
9. "ליהודים במיוחד מגיעה מדינה מחמת האיום הגדול הנשקף להם ברחבי העולם, בהיותם תרבות המשמשת תפקיד מרכזי כגורם שלילי איום "לדאבון-לב אף התממש במשך דורות רבים ברמות שונות –שטני בשתי הדתות הגדולות בעולם של אפליה, דיכוי ורצחנות;
10. "הערבים אינם נכונים לפשרה ולקבלת נוכחות היהודים בארץ ישראל כמעט אם מבחינת גודל הטריטוריה ואם מבחינה חוקתית.
גנז גם "מתעלם כליל מההכרה המפורשת בזכויות ההיסטוריות והלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל על ידי מוסדות חבר הלאומים, אז המוסד העליון לתיאום בינלאומי, שהעניק לבריטניה את כתב המנדט שאשרר ברמה הבינלאומית את ההתחייבות של בריטניה בהצהרת בלפור".
2. נאיביות מסוכנת
גנז רוחש כבוד מיוחד כלפי מוסדות בינלאומיים וכלפי תפקידם בהפקת צדק . "לדעתי", כותב מלאך (בצדק לטעמי), "כבוד זה מהול בתמימות, אך גם בחוסר הבנה של יחסי הכוחות במערכת הבינלאומית ובזיכרון היסטורי סלקטיבי".
המציאות היא, "כידוע, בעצרת הכללית של האו"ם יש רוב אוטומטי מובטח לכל הצעת גינוי נגד ישראל. אין זה מפתיע בהתחשב בכך שבארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, השם דגש מרכזי על מדיניות אנטי-ישראלית, חברות מדינות, המייצגות 57 המדינות המוסלמיות ובכך שבארגון חברות כ-120 המדינות הבלתי-מזדהות, מדינות "העולם השלישי" שכרות ברית עם העולם המוסלמי בהתנגדותו הקבועה לישראל".
התוצאות של עובדה זו באה לביטו בכמות ההצבעות האנטי ישראליות – הדיס פרופורציונאלית ביחס לכל העולם כולו יחדיו! – (ממש מזכיר את דברי חז"ל על אברהם "העברי", כעומד מעבר אחר של העולם, כשכל העולם האחר מן העבר השני…).
מתן אמון כה רב עמוק במסגרת הבינלאומית ובכוח הצדק שאאצור בהכרתה, מלמד על נאיביות או על תמימות שגובלת בסכנה של ממש.
3. הצבת סטנדרט כפול
"גנז ממשיך וקובע שעל ישראל לקבל זכות שיבה מצומצמת של פליטים שמקומותיהם המקוריים אינם תפוסים, וזאת בגלל "חובתה של ישראל לבטא הכרה במצב הקשה ובסבל שגרמה שיבת היהודים לארץ ישראל לפלסטינים".
"הדברים הללו מפתיעים ומנותקים מהנעשה בזירה הבינלאומית", מציין מלאך. "בן-דרור ימיני סיכם לאחרונה את "נורמת ההומוגניזציה" שרווחה במאה העשרים, שבמסגרתה הועברו אוכלוסיות גדולות של מיעוטים כדי לייסד 5 מדינות לאום באותן שנים שבהן הוקמה מדינת ישראל. ימיני מונה תנועה עולמית 6 – 60 מיליון נפש: טרנספר הדדי בין טורקיה ליוון, טרנספר הדדי בין אוקראינה לפולין, מיליוני גרמנים-אתניים שברחו בשלהי מלחמת העולם מכל רחבי מרכז ומזרח אירופה, דרום רוסיה והבלקן אל עבר גרמניה, 53הטרנספר ההדדי בין הודו לפקיסטן ועוד ועוד".
מכל זה כמובן מתעלם גנז, מתוך האוטופיה המשיחית לפיה עם ישראל נדרש לסטנדרט מוסרי שאף אחד אחר בעולם אינו נדרש לו.
אם ברצונכם להעמיק יותר בדברים – אמליץ לכם לקרוא את המאמר במלואו.