ספר תהילים. שתי מילים שמקפלות בתוכן את מה שמעבר למילה, את מה שמעבר לדיבור.
"אילו ידעתם", אמר האדמו"ר ה"צמח-צדק", "כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי רום – הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו! שמזמורי תהילים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים ופועלים פעולתם בחסד וברחמים".
עיקר כוונתו היא לכוח של פסוקי התהילים במובן הרוחני הפנימי, המיסטי, וזהו דבר שמעבר לידיעה ומעבר להשגה.
אולם יחד עם זאת, משהו מאותו כוח מופלא, טמיר ונשגב של מזמורי התהילים חדר אל תוככי מעבה העולם שלנו, הגשמי, ורושם זה מתבטא אף הוא באופן גשמי ומוחשי.
בעיניי דומה, כי רושם זה מוצא את ביטויו בעוצמה הכבירה שיש במזמוריו ובפסוקיו הן באצילות הפיוט והוד השירה, מבחינה אסתטית ושירית, מהם ארוגים האותיות כבמטה קסם לאותו טקסט מרומם; הן במעמקי הרוח והסוד – הרעיונות הפנימיים העמוקים – האצורים במילותיו ובפסקאותיו; והן במרחב האינטלקטואלי הכבוש בין השורות.
לשלוש סגולות שונות המייחדות את האדם פונה, אפוא, ספר תהילים וכובש אותן כיבוש מוחלט: לכושר ההשגה האמנותי-האסתטי של האדם; למעמקי הנפש, ליכולת של האדם להתעלות; ולכוחות המחשבה וההתבוננות. בספר תהילים מתלכדים היגיון השכל, המיית הלב והרגש האמנותי לקריאה ופנייה אל האינסוף, הקב"ה.
לא סתם ספר זה מצא מקום יוצא דופן לא רק מבחינה ספרותית, אלא גם מבחינת יחסם של בני האדם אליו בכל הזמנים והמקומות. נראה שאין עוד ספר במקרא שנתלוו אליו כל כך הרבה דמעות, כמו גם דברי תודה ושמחה. אכן, ספר התהילים הוא הספר שנעשה בו השימוש האנושי הרב ביותר בכל תולדות עמנו, משום שדרכו ואתו יכול כל אדם – הן המשורר והן מי שאינו יודע למצוא את המילים והביטויים המתאימים – להתחנן ולהודות, לשפוך את מר לבו או פשוט לשוחח עם הקב״ה. בין שמדובר באישה בודדת המבכה את צרותיה, באדם שנמצא במבוך מדיני או צבאי או במי שבא לשיר שיר תודה, לכל אלה משמש ספר תהלים פה.
היטיב לנסח זאת הגאון החסיד הרב עדין אבן-ישראל, "ספר תהילים הוא הספר היחידי שבו האדם הוא המדבר, הוא זה שפונה אל הקב״ה. הספר מחולק, לחמישה חלקים (״ספרים״) – אולי מתוך כוונה ליצור הקבלה בין חמישה חומשי תורה ובין חמישה ״חומשי״ תהלים, כאשר התורה במהותה היא התגלות מלמעלה למטה, בעוד שספר התהילים כתוב מנקודת הראות של האדם, על מוגבלותה ומורכבותה".
הרב אבן-ישראל ממשיך וכותב כי, "אף שהספר נקרא ״תהלים״, לאמור: ספר המדבר בתהילת ה', יש בו הרבה יותר מאשר דברי תהילה בלבד, למעשה אפשר למצוא בו כמעט כל מה שאדם היה רוצה לומר לקב״ה. בין בבירור ובמפורש ובין בצנעה ובהעלם – תמיד נרגיש ונמצא את המשורר כאדם מסוים, פרטי. מבחינה זו אפשר לומר כי חלק מגדולתו של הספר היא בכך שהוא תמיד סובייקטיבי".
מהדורה שלא נראתה כמותה
לפנינו מונח הספר החדש והמופלא – והאמת שאנו צריכים לומר לא "ספר" סתם כי אם יצירה גדולה – שעתיד להיות מושק ביריד החסידות הגדול של י"ט כסלו המתקיים בבנייני האומה: ספר תהילים קורן עם פניני חסידות.
הגדולה שלו בעיני היא השילוב הנדיר – מבחינת איכות התוכן והעיצוב המהפנט והפדנטי – של שלוש ההיבטים: האינטלקטואלי-שכלי, העמקני-הפנימי והאמנותי.
אכן, סביר להניח כי מאז שחר הדפוס, הודפס כבר ספר התהלים באלפי מהדורות שונות. אולם דומה שמהדורה זו מעניקה חוויה חדשה וצביון שונה. היא מאפשרת לקורא בו זמנית להבין את תוכנם של פרקי התהלים, להעמיק אל הרובד הפנימי שבהם ולהתחבר אליהם רגשית, וזאת לצד ציורים ייחודיים מעוררי השראה.
הספר יוצא בשתי מהדורות, במהדורת "סידור", ובמהדורה אמנותית מרהיבה ומיוחדת (בגדול של דף A3).
"למנצח אל הנחילות" – מהן הנחילות?
את מזמורי התהילים מלווה ביאורו המקיף של הרב עדין אבן־ישראל. הביאור הבהיר והידידותי הופך את השירה של יום האתמול, לביטוי של רחשי הלב שלנו היום. בכל פרק ופרק מצליח המחבר להאיר את המילים העתיקות באור חדש ובכך להעיר את הלב אל תוכנם של הפסוקים. הספר מלווה לכל אורכו בפירושי מילים קשות וביטויים סתומים לצד הסברים כלליים המתייחסים למשמעותם המופשטת של המזמורים.
הנה דוגמה לביאור מילה קשה, ומיד בסמוך לה הסבר כללי המתייחס למשמעות המופשטת של המזמור:
פרק ה בתהילים מתחיל בפסוק הבא – לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. מהן הנחילות הללו, מה פשר המושג? כך מסביר זאת הרב אבן-ישראל: "מה הן הנחילות אין אנחנו יודעים בדיוק, אך סביר להניח שהוא כלי נגינה המלווה את המזמור הזה, ויש שפירשו שהוא כלי נגינה שיש בו קול זמזום, כנחיל דבורים. והיו שפירשו שהוא לחן עתיק (שהיה קרוי "אל הנחילות") שלפיו יש לשיר מזמור זה".
לאחר מכן מסביר הביאור, "מזמור זה הוא מזמור תפילה, אלא שאיננו מפרט את בעיותיו של המתפלל, אלא מתעמת עם אנשים שונים ההולכים בדרך לא טובה. והמשורר שב ומדגיש הן כעצה לאחרים והן כבקשה לעצמו, את הרצון בקרבת ה' ואת חשיבות ההליכה בדרך הנכונה".
פסוק בתהילים הכתוב בצרפתית?!
דוגמה נוספת. כשהייתי ילד פנה אלי אחד מתלמידי-החכמים בבית הכנסת שבו הייתי מתפלל ושאלני בהלצה: "היכן יש בתהילים פסוק הכתוב בצרפתית?" כמובן שלא ידעתי מה לומר, ואז הוא אמר את פסוק ז ממזמור ו כשהוא אומר את המילים במהירות: "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה".
מי שינסה לקרוא פסוקים אלו לעצמו במהירות אבל בקול, יבחין להערכתי די בנקל לצליל הצרפתי הנשמע בין המילים. אבל האמת היא שזה לא רק צליל. נדמה לי שלא אגזים אם אומר שעבור יותר מכמה אנשים, משמעות מילים אלו מובנת, כמעט כמו שמובן להם משפט בצרפתית…
כעת בואו נראה כיצד מפרש זאת הרב אבן-ישראל בכושר הניסוח המדויק והבהיר שבו ניחן:
"יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי – כלומר, אפילו האנחות שנאנח החולה מפני חולשתו וכאביו מייגעות אותו; או שהוא כל כך כאוב עד שעצם ההיאנחות מייגעת אותו.
"אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי – מרוב דמעותיי נעשית מיטתי בלילה כמקום של שחייה, כלומר: מיטתי נרטבת מדמעותיי;
"ובלשון מקבילה: בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה – כביכול הדמעות מרובות כל כך, עד שהן ממיסות את המיטה".
פניני חסידות לספר הכי חסידי במקרא…
לספר תהלים יש מקום מיוחד הן בתורת החסידות והן באורחותיה, ולא בכדי. מי שאומר תהלים תדיר נחשף לכמה מאפיינים "חסידיים" מובהקים המציצים מבין שורותיו, תנועות נפש שתורת החסידות אמנם לא טענה לזכות יוצרים עליהן – אך חרתה אותן על דגלה וביקשה להטביעם בעומק לבבות הצועדים בנתיבותיה. התבוננות פנימית נוקבת, עד נקודת הלב; שיתוף שם שמים בכל המאורעות החיים האישיים והציבוריים; אהבה בוערת ונפש צמאה ומשתוקקת; יראת רוממות והכרת חסרונו של האדם לנוכח ה'; תשוקת תיקון עולם וגאולה שלמה; כל אלו ועוד בוודאי משיקים ליסודות תורת החסידות.
את פרקי המהדורה הייחודית שלפנינו מלווים גם פניני החסידות לתהילים – אוצר של רעיונות ופירושים חסידיים שלוקטו בעבודת נמלים ממאות ספרי חסידות שונים, ובראשם ביאורי כ"ק אדמו"ר. אמרות אלו מעניקות לתהלים נופך חדש, ומביאות את האדם להתעוררות הלב והתייחסות מעמיקה יותר למילים הקדושות.
פנינים אלו נערכו על ידי הרב דב ליברמן, תלמיד חכם המצוי היטב בכתבי תורת רבותינו נשיאינו ובכתבי החסידות בכלל, ונודע בשערים כבעל יכולת ביטוי מעולה.
"כל קטע", אומר הרב ליברמן, "הריהו כניצוץ הקורא לתשומת לב מיוחדת, מבקש לפתוח פתח שדרכו יובאו הדברים אל הלב פנימה. בהתאם לכך, כל קטע עומד בפני עצמו. אינו מבוסס על קודמו, ואף אינו מניח שהקורא כבר עבר על כל פסוקי המזמור ועמד על משמעותם".
והנה דוגמה לביאור מופלא של הרבי, המובא בספר, לפרק ב פסוק א. זו לשון הפסוק: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק".
וכך הולך הביאור:
לָמָּה רגְשׁוּ גוֹיִם! יסוד הביטחון בעבודת ה' מורה שכל אימת שאנו מוצאים עצמנו במצב המתנגד לרצון ה', ובפרט כאשר רגשו גויים ומלכי ארץ על ה' ועל משיחו, הרי כל זה הוא בבחינת יֶהְגּוּ רִיק — אין ואפס — וממילא אין מקום לחשש כלל. בדורות עברו היה לנס ולפלא ביטחונו של חזקיה מלך יהודה, שבעוד צבאו האדיר של סנחריב צר על שערי עירו לא מצא צורך בדורון, בתפילה או במלחמה, אלא רק: "אני ישן על מיטתי ואתה עושה!" אמנם הלב מפתה אותנו להטיל ספק, האומנם גם אנו, בדור שפל ובמצב שפל — בכלל ובעיקר בפרט — ראויים לביטחון שכזה? והמענה: בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ! כל יום הוא מציאות חדשה, הזדמנות חדשה ל"היום אם בקולו תשמעו", ואין חטאי האתמול פוגמים בו כלל.
הפן האמנותי
בנוסף לשני אלו, כל פרק ופרק מעוטר באיוריו הייחודיים של הצייר החסידי ר' ברוך נחשון מחברון, המתהלך כבר עשרות שנים בעירו של דוד המלך.
דומה שאין צורך לערוך היכרות עם ציוריו הייחודיים של ר' ברוך, המלאים בקסם חי – חסידים רוקדים ומעופפים, בית המקדש, קשת עצומה של צבעים, אותיות, חיות, צורות וצבעים, ואיך לא – מראות מנופי חברון וסביבתה בואכה מדבר יהודה.
ר' ברוך לוקח את התהילים, שבאופן טבעי שייך יותר לעולם השירה והנגינה, משהו שמאוד מתחבר לחוש השמיעה, אל חוש הראייה: "חז"ל מתארים כיצד שירת הלוויים, של חמישה עשר שירי המעלות היו כאלה שהביאו את האדם לתשובה. אני עדיין לא זכיתי לשמוע ניגונים כאלה שיחזירו אותי בתשובה כמו שירי המעלות שהעלו לגובהי מרומים את מקריבי הקרבנות בבית המקדש, מה שכן, מפעם לפעם אני מתחיל בלב פנימה לראות פנימה, ומה שאני רואה אני מצייר".
במענה לשאלה כיצד החוויה הזו מתרחשת בתוכך, עונה ר' ברוך:
"לתת הסבר טכני של איך התהליכים האלו קורים בנפש, זו שאלה כנראה לפסיכולוגים או לחוקרי התת-מודע, אבל אני מתחיל לראות. אני רואה תמונה או חלקי תמונה", הוא אומר בפשטות. "את מה שאני רואה אני מתחיל לעבד ולתרגם בצורה ובצבע. התהליך של היצירה הוא הדבר הכי מעניין וגם הכי כואב. אתה יכול להשקיע הרבה ובסוף לא להגיע לשום דבר, לפעמים אפשר להגיע למצב של מבוי סתום, שאתה לא יודע לאן הוא יוליך הלאה".