אחד מבניו של הגאון החסיד המופלא רבי דוד צבי חן (הרד"צ), מגדולי ונכבדי חסידי חב"ד בכל הדורות, היה רבי אברהם חן ע"ה. רבי אברהם חן התקרב בשלב מסוים בחייו למחשבה הציונית־דתית והיה מתופסי המהלכים בחוגי העילית במדינה שבזמן ההוא. אבל לצד זאת, לבו נשאר חם לתורת חב"ד ולתנועת חב"ד.

בשנות החמישים קיים רבי אברהם חן, בביתו בשכונת רחביה שבירושלים, שיעור שבועי בתורת חב"ד, והשתתפו בו מסולתה ושמנה של בכירי ירושלים. ובהם מי שהיה שר חינוך ולימים נשיא המדינה – שניאור זלמן רובשוב (שז"ר). אחרי פטירתו של הרב חן בשנת תש"כ, החליטו מוקירי זכרו להמשיך את השיעורים שנתקיימו בביתו – בשם "חוגי ח"ן" – ואת מקומו כמוסר השיעור מילא הגאון הנודע רש"י זווין.

הרבי היה מעורב מאוד, על ידי שז"ר, בתכני השיעורים ובעניינים אחרים שהיו כרוכים בהם. בשלב מסוים הרב זווין לא יכול היה משום טרדותיו העצומות – דוגמת יצירת המפעל הכביר של האניציקלופדיה התלמודית – להמשיך במסירת השיעור, והוא ביקש מאברך צעיר – כבן עשרים־ושש־שבע – שימלא את מקומו. מעצמנו אנו יכולים להבין שאם הרב זווין מצא אברך בעשור השלישי לחייו כראוי להיות ניצב על מקומו שלו, שהייתה לכך איזו שהיא סיבה.

לאברך הזה קראו הרב עדין שטיינזלץ (לימים כידוע הרבי יבקש ממנו לשנות את שם מפשחתו ל"אבן־ישראל" וכך יעשה).

אכן הגאון העילוי המופלא, עמוק המחשבה ובהיר ההסברה, התגלה כבר כאברך צעיר כאישיות תורנית מעמיקה ביותר ומרתקת.

בשורות הבאות אינני עתיד לסקור את דברי ימי חייו, ולא אעמוד על המאפיינים הביוגרפיים המרתקים של הדמות האינטלקטואלית והחסידית – בהחלט שילוב נדיר ביותר של שכל רם ולב בוער ויוקד – הגדולה הזאת. זאת עשו ויעשו נוספים, ועושר הרגעים, ההנחיות והאנקטודות שפורסמו בימים מאז פטירתו מצריכים עבודה גדולה כדי לאפיין באמצעותם דמות של מחנך גדול ורב דגול. 

מה שאבקש הוא – לצעוד במשעולי כתיבותיו התורניות, בתמצית דתמצית.

***

המפעל החלוצי להנגשת התלמוד

כבר בשנת תשכ"ג היה הרב עדין בעיצומו של מפעלו החלוצי לביאור ולהנגשת התלמוד לבני דורנו, ואחריו יבואו אחרים ויחקוהו.

[ואם כבר הזכרנו את החיקויים לפירושו לתלמוד, אמר לי פעם בנו, הרב מנחם (מני), את הדברים המעניינים הבאים:

"הפירוש העברי של מהדורת ארטסקרול חדר מאוד לשוק והוא מקובל היטב; אבל אני סבור שההבדל התוכני בין הביאורים הוא ממש תהומי: הפירוש של ארטסקרול מייתר, במידה רבה, לימוד אחר. הוא מאפשר, ברמה מסוימת לפחות, לימוד שלם של הסוגיה בצורה מעמיקה, כולל צלילה לפרשנים ראשונים ואחרונים, והכול מובא באופן מעובד ולעוס "Well done". אתה קורא מהתחלה ועד הסוף ויש לך, בעצם את הכול. אך דווקא הפירוש של אבא, באופן שבו הוא בחר לכתוב את הפירוש לתלמוד ויתר מפעליו הפרשניים, עשוי בצורה כזאת שהוא מאפשר ללומד לעמוד במקום שלו. הוא לא עושה את כל העבודה עבור הלומד אלא מצעיד אותו פנימה באמצעות מלווה מאוד אדיב, אבל הנכנס פנימה אל היכל הגמרא זה הלומד, הוא ולא אחר, והוא נדרש להתייגע, לחשוב ולהרוויח את הדברים בכוחות עצמו"[1]].

בכל מקרה, באותה שנה, תשכ"ג, "עלה במחשבת חברי החוג ללמוד חסידות חב"ד אשר בירושלים", כפי שתיאר זאת שז"ר, להוציא לאור קובץ על אישיותו ותורתו של אדמו"ר הזקן. "והכוונה – לכלול בו מאמרים מאת חברי החוג ומגידי השעורים בו או אורחי החוג מחו"ל…".

מלאכת הכנת הספר נתעכבה. כמה שנים אחרי כן, במכתב מה' חשון תשכ"ט לרב עדין, כתב הרבי:

"הפתעה נעימה הייתה לי לקבל זה עתה מסכת שבת (חלק ראשון) שהו"ל על ידו בתוספת ביאוריו וכו'. ואשר חלקו שרואה פרי טוב בעמלו. ויהי רצון שילך בזה הלוך ומוסיף ואור…".

באותו מכתב הוסיף הרבי:

"ומעניין לעניין: כאן המקום להביע צערי ותמהוני רב אשר עד עתה לא יצא לאור הקובץ המוקדש לרבנו הזקן. ואף שאין צועקין על העבר, אביע תקוותי שלחג גאולת רבנו הזקן הוא גם גאולתנו ופדות נפשנו, יופיע כבר קובץ האמור כרוך…".

אמנות ליטוש הרעיון

בכ"ד טבת תשכ"ט ירד, סוף סוף, הספר אל בית המדפיס. זהו התאריך שבו חתם שז"ר את הקדמתו לקובץ הק"ן.

לא בכדי הרבי דירבן את הופעתו של הספר בצורה נחרצת כל כך. שכן קובץ זה, שבמשך שנים נישא לשם ולתהילה בין יודעי ח"ן, היה קובץ פורץ דרך, מפני שבו נתגבש קו כתיבה חדש בתורת חב"ד שנע על התפר שבין העיוני־מחקרי לבין החסידי־דביקותי.

ולא בכדי עורכו היה הרב אבן־ישראל. מטרתו של המרכזית של הספר הייתה לפתוח צוהר מעמיק לעולמם של אינטלקטואלים ואנשי ספר ועיון לתורת חב"ד, אבל זאת מבלי לערבב רוח זרה ורוח ממיתה. להביא את כל הלהט ואת כל העומק, אבל לא בלישנא דרבנן ולא בשפה החסידית הפנימית, אלא בקטגוריות המחשבה ובכבשוני השפה של האדם המשכיל הממוצע והמתקדם, דתי וגם: לא דתי. 

לימים, מטרה זו שעמדה בבסיס ספר הק"ן תהפוך לתמצית מפעלותיו הגדולים של הרב אבן ישראל.

באותו קובץ פרסם הרב עדין מאמר גדול ויסודי: "חב"ד שבשיטת חב"ד", שבו ניתן לזהות את המאפיין המרכזי של יצירתו התורנית שהלכה והקיפה כותרים רבים – אמנות של ליטוש הרעיון וזיקוקו בניסוח מבריק. בביאוריו לדברי חסידות באו הדברים לידי ביטוי מובהק בחיתוך החד והנוגע אל הנקודה החסידית הפנימית של הרעיון העמוק, הדק מן הדק, כך שיהיה מובן בטבעיות לאיש משכיל בן הזמן שאיננו מגזע החסידים ואפשר גם לא שומר מצוות. זוהי יכולת מיוחדת, שרק מי שעומד בין המשפתיים ולבו ער ודעתו רחבה – מסוגל לה.

"כאשר אך החלה שיטתו של האדמו"ר הזקן", פותח הרב עדין את מאמרו הנזכר, "לקבל צורה מסוימת הגדירו תלמידיו את עצמם כ"חסידי חב"ד". הם רצו להדגיש בכך כי עבודת ה' שלהם בדרך החסידות אינה עבודה שבלב בלבד (חסידות חג"ת), אלא גם עבודה שבמוח – במאמץ אינטלקטואלי ושכלי מכוון. אחת התוצאות של הדגשה נוספת זו, הריהי ההתעמקות המרובה בכל העיונים הפסיכולוגיים הנוגעים לכוחות השכל שבנפש, הלוא הם חב"ד שבנפש…". והוא הולך ומסביר יפה יפה את חב"ד שבנפש על פי תורת חב"ד.

לפי דברי שז"ר בהקדמתו האמורה לספר הק"ן, 

"תוך כדי הכנת הקובץ לדפוס הופיעו בניו יורק בהוצאת קה"ת כרכים חדשים של מאמרי האדמו"ר הזקן, שהיו ספונים כל השנים בכתב יד ועין קורא לא שזפתם, מלבד נשיאי חב"ד שהיו לומדים בהם רבי מפי רבי, ולא היו ידועים כלל לא בקרב לומדי ספרי חב"ד ולא בקרב חוקריהם. לפי הצעת חברי החוג נאות האדמו"ר שליט"א להתחיל להוציאם לאור. שני הכרכים שיצאו עד עכשיו – הכרך האחד הידוע בשם "הנחות הר"פ" ז"ל והשני – "אתהלך – לאזניא". טרם הספיקו להכנס למחזור הדם של העוסקים בתורת חב"ד, ועדיין לא נכתב עליהם בשום מקום. תודתנו נתונה לראש החוג, רבנו עדין שטיינזלץ נ"י, שלימד בחוץ פרקים נבחרים של הכתבים הללו המכונים מאמרי אדמו"ר הזקן, ונתבקש איפוא למלא את החסד ולהקדיש בקבוץ מחקר מפורט על תוכנים של הספרים הללו ועל החידושים שבהם".

ובאמת, מאמרו המונמנטלי של הרב עדין – תחת הכותרת "מאמרי אדמו"ר הזקן" – הוא בלי ספק יצירה גדולה וחשובה. "להוצאתם  של ספרים אלה לאור", כתב בין היתר באותו מאמר, "יש חשיבות יתירה, מאחר שאין הם רק תוספת של מאמרים בלבד. יש בהם (וביחוד בספר השני, הקודם מבחינת זמן כתיבתו, הלא הוא ספר "אתהלך ליאזניא") משום גילוי של צד חדש ונוסף על יצירת אדמו"ר הזקן, צד שלמעשה לא היה ידוע מקודם, או שנותרו לנו רק מתי מספר דוגמאות וסיפורים בעל פה עליהם. כאן, בשני ספרים אלה שהוצאו כעת מגניזתם, מתגלים צדדים חדשים – חדשים בנושא, שונים במקצת בגישה ונבדלים בהרבה במבנה הכללי שלהם. מתגלה לנו בספרים אלו תקופה שלמה של יצירה חב"דית של אדמו"ר הזקן, ששונה הייתה מן הצורות המובהקות בהן התבטא בימי זקנתו, וגם שטחים חדשים של עבודה ויצירה שלא ידענן כי ברבגוניותו עסק וכתב ודיבר גם בהם".

הביאור המונמנטלי לתניא

בשנים הבאות, במקביל ליצירתו הגדולה בביאורו על התלמוד – כאמור יצירה פורצת דרך, שהנגישה את התלמוד למאות אלפי לומדי תורה – החל במלאכת כתיבת יצירה מופלאה נוספת: הוא הביאור לספר תניא קדישא. 

מהדורה זו שנמכרה במאות אלפי עותקים – זאת עוד לפני שהחלו מבצעים שונים למכירת ספרים על פי משקל… אלא – בתשלום מלא ולא־זול (אני רכשתי כבחור את הסדרה במחיר מלא ובדמים רבים, אבל למרות התשלום שהיה בשבילי אז כבד במאוד – שמחתי בה והנני שמח בה ב"ה עד היום).

גם את פירושו לתניא מאפיינות הסגולות הייחודיות לו לרב עדין: העמקה גדולה, "דקירת" הנקודה, וזאת בניסוח מדויק, בהיר ופשוט אך ביחד עם זאת מלא ברק. כתיבותיו כולן מבוססות על ידע פנומנלי, אבל אין הוא כותב עם מראי מקום לכל מילה, למרות שבהחלט יכול היה, וזאת כדי להקל וכדי להנגיש. בדרך כלל אין בביאור הזה לתניא משום אמירת "חידושים" בתניא, וכל כולו ביאור צמוד לדברי רבינו המיוסד על דרושי החסידות של רבותינו נשיאנו– אבל איזה חידוש! איזה פלא!

"ספר התניא", הוא מסביר במבוא, "אינו מטפל בעיקרו בבעיות פרטיות אלא חותר להגיע אל שרשי הדברים, להעמיד את בעיות האדם על הנוסחה היסודית ביותר ולפתור את הבעיות בדרך הכוללת ביותר. הספר מבוסס על הכללה מעמיקה מאד של בעיות הנפש הפנימיות, הוא דן במקורן הראשון של הבעיות, בטוב וברע בכללם, ככוחות יסודיים ומהותיים שבנפש. ההדרכה שבספר התניא מכוונת את האדם לראות את אלפי הסבכים, הספקות והיצרים שבתוכו  – כגילויים של בעיית יסוד אחת  – המאבק בין הטוב והרע שבתוך נפשו שלו.

"ואכן, אף כי הספר כתוב באיפוק רב, הריהו מצייר בתנופה ואף בדראמטיות עצורה את חייו של האדם – כמערך מלחמה עצום המתחולל במשך כל ימי חייו בין הטוב והרע, בין הדחפים הכופים את נפשו לרדת למטה לבין השאיפה להעפיל כלפי מעלה. פרקי הספר המשתלשלים זה מזה ומשולבים זה בזה מובילים את הלומד בו להכיר את פנים הנפש, את השניות המהותית שבתוכה, את מערכי הכוחות הנלחמים, את יתרונותיהם וחולשותיהם, את דרכי המלחמה ותהפוכותיה".

והנה לדוגמא בביאורו לפרק כז (עמ' 15) הוא עומד על צמד מושגי היסוד בחב"ד, שיסודם כמובן בזוהר הקדוש, "אתכפיא ואתהכפא", ובין היתר כותב כך: 

"אם לומר זאת בלשון בוטה, כשאדם פועל בדרך של "אתהפכא", בהיפוך מידותיו והזדהותן עם הקדושה, הוא עושה זאת בסופו של דבר מתוך מניעים אנוכיים. המניעים הללו עברו אמנם שינויים של עילוי ועידון. הם אינם גסים וחומריים, הם אינם חס ושלום כנגד הקדושה אלא באחדות עם הקדושה, אך עדיין עושה אותם האדם למען עצמו. בדרך זו נמצא ומורגש תמיד גם ה"אני" של האדם, גם כשהוא גדל ורוצה דברים עליונים יותר ויותר, עדיין ה"אני" הוא זה שרוצה. דרך החינוך היא שאת הילד הקטן מפתים בממתקים, כשהוא גדל מעט על ידי בגדים, כשהוא גדל יותר – על ידי כסף, וכשהוא גדל עוד יותר – על ידי כבוד, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לרצות את הדבר מעצמו. במעבר מהממתק דרך הכבוד אל אהבת הדבר בעצמו, יש אמנם היפוך באובייקטים של הרצייה, אבל בשרשה נשארת הרצייה אחת – הרצון לרכוש דבר לעצמו. את הגדול אין מפתים בממתקים משום שממתקים אינם מפתים אותו. כשמתפים אותו על ידי כבוד זה נראה אחרת, וכשמפתים אותו בשכר העולם הבא זה נראה יפה יותר, אבל בתמצית אין הבדל בין הממתק והכבוד. בכולם הפיתוי הוא לקבל דבר לעצמו. לעומת זאת, האדם שעושה מתוך "אתכפיא" מבטל בעצם את רצונו לעצמו. הוא אמנם אינו מגיע להזדהות, אבל דווקא משום כך הוא עובד ה' באמת, במובן זה של הכנעת עצמו וביטול מציאותו לגבי המציאות האלוקית".

היכולת החריגה הזאת, לצמצם במילים בהירות ידע עצום והבנה מעמיקה, באה לביטוי בביאוריו לאיגרת הקודש, שעוסקת כידוע הרבה בדברי קבלה. הנה למשל בביאורו לאיגרת יט (עמ' 154), הוא עומד על המושג "ז"א": 

"המכלול של שבע הספירות התחתונות הוא יותר מאוסף של ספירות בודדות. כמו בנפש האדם, המידות הן מכלול לעצמו, כמו עולם שלם או אדם כשהוא לעצמו. דהיינו: הן מתנהגות ופועלות כיחידה שלמה אחת שיש לה ראש ורגל, פנים ואחור, ויש לה מטרה ודרך לעצמה. מכלול ("פרצוף") זה נקרא "זעיר אנפין", שפירושו בארמית: "פנים קטנות" – "פנים" כמו פרצוף, כמו קומה שלמה, ו"קטנות" משום שהן קטנות ביחס לפנים הגדולות ("אריך אנפין" = פנים ארוכות) השייכות לספירת הכתר הכוללת (מקיפה) את כל עשר הספירות, מכתר ועד מלכות. במובן זה זעיר אנפין הוא מעין הַקְטַנה, מיקרוקוסמוס, של המכלול הגדול של אריך אנפין".

איזה ביאור! יש פה הכול (אם יקרא הקרוא את הדברים בדקדוק ובעיון הלוא יבחין כי גם הניואנסים הקטנים נמצאים הם בתוך הטקסט ובתבונה רבה – אך יחד עם זאת:), הניסוח שווה לכל נפש, ויש בו גם בחירת מילים כל כך מיוחדת וכל כך מדויקת ("זעיר אנפין = הַקְטַנה של המכלול הגדול של אריך אנפין"). פשוט נפלא.

ויכולני להביא עוד דוגמאות רבות שהלב נשבה בקסמן (ראה למשל ביאורו לקונטרס אחרון עמ' 95, ההגדרה הנפלאה ל"מוחין דגדלות ומוחין דקטנות") – אבל הרב אבן־ישראל כתב עוד כמה וכמה חיבורים שיש לעמוד עליהם, וכבר היריעה הולכת ומתקצרת…

המהדורה המדעית למדרש הגדול

לא רבים יודעים, אבל בשנת תשל"ו, אחרי תקופה של הפסקה ועיכוב, יצא חיבור שעליו עמל הרב עדין שנים רבות, בערך משנת תשכ"ד. זוהי "מהדורה מדעית" לספר המדרש הגדול לחומש ויקרא, בהוצאת מוסד הרב קוק. זהו צד נוסף באישיותו התורנית של הרב – צד של יכולת קריאה בכתבי יד, של בקיאות גדולה הנדרשת לשם ציון המראי מקום ובכתיבת הפירושים.

מהו מדרש הגדול? זוהי "אחת היצירות הגדולות של יהדות תימן, אוצר שנתייחד כמעט לה לבדה". זהו "ילקוט מדרשים, מדרשי הלכה ואגדה, על כל התורה כולה… [ו]בעיקרו – לקט ממקורות אחרים". המדרש לספר ויקרא "יכול להחשב כקובץ הכולל בתוכו כמעט את כל מה שאמרו חז"ל בנוגע לספר ויקרא והלכותיו".

בעל המדרש הגדול איננו מציין את המקורות שמהם שאב את דבריו. אדרבה, שיטת העריכה המיוחדת שלו מצרפת מקורות שונים ורבים יחד. הרב אבן־ישראל נטל על עצמו, מלבד העבודה בבירור הנוסח על יסוד כתבי היד, גם את בירור מקורותיו של המחבר העלום והדגול. מלאכה זו מצריכה בקיאות גדולה – מלבד בש"ס בבלי וירושלמי והתוספתא – במדרשים של ספר ויקרא: ספרא (הוא תורת כוהנים), מכילתא דר"י, מכילתא דרשב"י, ספרי, במדרש רבה, פסיקתא רבתי ופסיקתא דרב כהנא ועוד מדרשים אחרים כפרקי דר' אליעזר.

"כל קטע מדברי המדרש הגדול", כותב הרב עדין במבואו למהדורתו, "שהוא מקור לעצמו ניסיתי למצוא את מקורו או על כל פנים למצוא לו מקבילות במקורות אחרים. במלאכה זו השתדלתי לשים לב לא רק לקטעים ארוכים ביחס אלא אף למשפטים בודדים הנכנסים (כדרך המדרש הגדול) בתוך מקורות ראשיים אחרים, כיון שכאמור במדרש הגדול מצרף ומשלב מקורות רבים יחד ליצירה אחידה, ויש לעיתים למצוא מקורות מרובים ושונים מאוד אפילו לקטע קטן אחד". ועל פירושיו הוא כותב כי "בדרך נמנעתי מלחדש דברי פירוש, והשתמשתי ככל האפשר בפירושים המצויים, בעיקר בפירוש הראב"ד לספרא ובפירוש רש"י לתלמוד".

[מעניין שמאוחר יותר פרסם הרב עדין מאמר בנוגע לבירור נוסח המשוקע במדרש הגדול שלא מצוי בש"ס שלנו. הרב עדין התחבט בשאלת מקורו של הנוסח הזה, והציע כמה תיאוריות אפשריות. לרבי הגיע עותק מן המאמר, אך לא באמצעות הרב עדין. במכתבו (איגרת יא'תתפז) – אחרי הבעת תמיהה על כך שהמאמר לא נשלח אליו בצורה ישירה – הרבי הציע לו מקור הרבה יותר פשוט לדברי המדרש גדול (על בסיס ניתוח יסוד הדברים במדרש הגדול).]

החיבור על המדרש הגדול הוא חריג במכלול יצירתו של הרב עדין, משום שעיקר יצירתו הייתה הנגשה־מעמיקה של ספרי היסוד בתורה: כך ביאורו לתלמוד, כך ביאורו לתניא, יצירות שעליהן כבר עמדנו, וכך יצירות נוספות שעוד נעמוד או נזכיר להלן. בריאיון שערכתי לפני כמה שנים עם שני בניו, הרב מנחם (מני) והרב אמחי"ה, אמר לי הרב מני כי התפיסה של אביו, "שיונקת ונובעת כמובן מהשיחות של הרבי, היא לדאוג לתת לכל יהודי את היכולת ללמוד ולהגיע לתורה בכל מקום באשר הוא שם, להעניק לו חומרים יהודיים שהם שלו, ושיהיו קריאים לו בצורה המותאמת לרקע שלו".

צלילה למעיינות התפילה

יצירה חשובה נוספת בשטח זה הלוא הוא הספר "הסידור והתפילה", שמנגיש ספר יסוד בעולמו של עובד ה', שהוא לא רק ספר שקוראים בו, אלא ספר עמוק שמצריך הסבר וביאור. הסידור, הסביר הרב עדין, הוא מעיין המביא עימו את תמציתם של כל המקורות היסודיים של היהדות. יש שהוא מפכה לאיטו, כדי לתת מילים בפיהם של תינוקות ופשוטי עם, ויש שהוא מתגבר להיות "רחובות הנהר", על כל ההרחבה וההעמקה שמגלים בו גדולי חכמי ישראל. אבל תמיד – הוא "מקור מים חיים", המרווה את צמאון הנפש, המצמיח ומגדל את ליבם של ישראל בכל מקום ובכל זמן.

ואכן, "הסידור והתפילה" מהווה מדריך למעיין ולמתפלל, לסידור ולתפילה. הוא מיועד למתפלל הוותיק והמנוסה והן למי שטרם בא בשערי תפילה וסידור. הוא סוקר בהרחבה את מכלול תכניו של הסידור, את דיני ומנהגי התפילות והברכות הכלולות בו, את פירושן ואת משמען והגותן – וכל זאת בסגנונו הייחודי האמור של הרב עדין, המשלב פשטות, עמקות וברק.

"התפילה", כותב שם הרב עדין, "היא הביטוי המובהק ביותר של הרגש הדתי שבאדם, של היחס בינו ובין בוראו… התפילה היא התייחסות ישירה וחד־משמעית אל ה'. בכל דרך שהיא נעשית ובכל צורה בה היא נאמרת, התפילה היא בעיקרה דבר אחד – פניה מפורשת של ה"אני" האנושי אל ה"אתה" האלוקי. במשמעותה הבסיסית ביותר, התפילה היא דיבור ישיר כאשר האדם פונה אל הבוקרא, ומדבר אליו".

אור בתנ"ך

מפעל חשוב נוסף, שנשלם בשנים האחרונות, המגלם בתוכו את הסגולות המיוחדות של הרב עדין – הוא מפעל הביאור לכל התנ"ך. את ייחודו וכוחו הנפלא אדגים מספר תהילים, השגור על לשוננו במידה רבה אך גם סתום ובלתי מובן באותה מידה…

הביאור הבהיר והידידותי של הרב עדין הופך את השירה של יום האתמול, לביטוי של רחשי הלב שלנו היום. בכל פרק ופרק הוא מצליח להאיר את המילים העתיקות באור חדש ובכך להעיר את הלב אל תוכנם של הפסוקים. הספר מלווה לכל אורכו בפירושי מילים קשות וביטויים סתומים לצד הסברים כלליים המתייחסים למשמעותם המופשטת של המזמורים.

הנה דוגמה לביאור מילה קשה, ומיד בסמוך לה הסבר כללי המתייחס למשמעות המופשטת של המזמור:

פרק ה בתהילים מתחיל בפסוק הבא – לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. מהן הנחילות הללו, מה פשר המושג? כך מסביר זאת הרב אבן-ישראל: 

"מה הן הנחילות אין אנחנו יודעים בדיוק, אך סביר להניח שהוא כלי נגינה המלווה את המזמור הזה, ויש שפירשו שהוא כלי נגינה שיש בו קול זמזום, כנחיל דבורים. והיו שפירשו שהוא לחן עתיק (שהיה קרוי "אל הנחילות") שלפיו יש לשיר מזמור זה". לאחר מכן מסביר הביאור, כי "מזמור זה הוא מזמור תפילה, אלא שאיננו מפרט את בעיותיו של המתפלל, אלא מתעמת עם אנשים שונים ההולכים בדרך לא טובה. והמשורר שב ומדגיש הן כעצה לאחרים והן כבקשה לעצמו, את הרצון בקרבת ה' ואת חשיבות ההליכה בדרך הנכונה".

ודוגמה נוספת. כשהייתי ילד פנה אלי אחד מתלמידי-החכמים בבית הכנסת שבו הייתי מתפלל ושאלני בהלצה: "היכן יש בתהילים פסוק הכתוב בצרפתית?" כמובן שלא ידעתי מה לומר, ואז הוא אמר את פסוק ז ממזמור ו כשהוא אומר את המילים במהירות: "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". מי שינסה לקרוא פסוקים אלו לעצמו במהירות אבל בקול, יבחין להערכתי די בנקל לצליל הצרפתי הנשמע בין המילים. אבל האמת היא שזה לא רק צליל. נדמה לי שלא אגזים אם אומר שעבור יותר מכמה אנשים, משמעות מילים אלו מובנת, כמעט כמו שמובן להם משפט בצרפתית…

כעת בואו נראה כיצד מפרש זאת הרב אבן-ישראל בכושר הניסוח המדויק והבהיר שבו ניחן: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי – "כלומר, אפילו האנחות שנאנח החולה מפני חולשתו וכאביו מייגעות אותו; או שהוא כל כך כאוב עד שעצם ההיאנחות מייגעת אותו". אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי – "מרוב דמעותיי נעשית מיטתי בלילה כמקום של שחייה, כלומר: מיטתי נרטבת מדמעותיי"; ובלשון מקבילה: בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה – כביכול הדמעות מרובות כל כך, עד שהן ממיסות את המיטה". פשוט קסם של ביאור.

עוד הרבה ספרים חשובים כתב: המבוא לתלמוד והמדריך לתלמוד – שני שבילים שגם תלמידי חכמים יתבשמו מאוד (בוודאי מן הראשון שבצמד), "חיי שנה" על מעגל השנה, ו"חיי עולם" על פרשת השבוע, "הולך בדרך מצוותיך" – בעקבות ספרו של אדמו"ר הצמח צדק, ו"נשמה" ו"שלושה עשר עלי השושנה". ובליוויו ובעריכתו הראשית חובר גם ביאור מקיף לכל משנה תורה לרמב"ם, ויצא בהוצאה מפוארת בהוצאת קורן. כל הספרים הללו שווים עיון והעמקה, כל אחד מהם זכאי למאמר בפני עצמו – אבל לא עליך המלאכה לגמור.

דברים שבעל פה

הרב אבן־ישראל מסר המון שיעורי תורה, שיחות והרצאות. פה ושם קיבצו משיחותיו מלאות החכמה, ואחד מהקיבוצים הללו הוא ספר בשם "הבן יקיר לי", המכיל שיחות נפלאות בעלות עומק רב שעוסקות בנושאים שהזמן גרמא, וכוללים גם את דברי המוסר החריפים והנוקבים שהיו שגורים על לשונו.

כך למשל דיבר על ההתבוללות (עמ' 103). "התבוללות איננה בהכרח תופעה המתרחשת בגלות אלא היא קשורה – אל מה העם, וכל אחד מבני העם, מתייחס ומייחס את עצמו". לכן הטענה כאילו עצם השייה בישראל מצילה מהתבוללות היא טענת שווא. "אחד הדברים המפחידים הוא הוא שאין כאן בית מנוס היסטורי, שאי אפשר לומר ליהודי בגולה: בוא הנה ותהיה מובטח שיהיה לך המשך (יהודי)… לפני שנים נהגתי לנסוי להרבה מאוד מקיבצוי הארץ, ואמרתי בבכמה מקומות: אם אתם לא תשתנו, בניכם כבר לא יכולו לחזור בתשובה (חלילה). הם יצטרכו להתגייר!".

בהזדמנות אחרת כשידבר על סוגיית תורה ומדע, אמר (עמ' 128): "הרבה מאותם תחומים המכונים "מדעים" אינם אלא תיאוריות בעלמא. תיאורי מציאות שנבנו בידי בני אדם. אינני מערער על זכותו של התיאורטיקן לבנות דימויים ותמונות עולם שכאלה. אני רק דוחה את הטענה שתמונות אלה אכן משקפות את החיים האמיתיים.

כתיבותיו של הרב עדין אבן־ישראל אפוא מגלות גדלות בתורה שהיא רבת אנפין – ש"ס ומדרשי אגדה והלכה, בקיאות והעמקה, חסידות, קבלה, והרבה מחשבה, וכל זאת בבהירות בדולח של מחשבה חריפה.

הסוציולוגיה של הבערות

אחת היצירות המרתקות שכתב, קטנה בכמות אך עוצמתית באיכות, היא מסה היסטורית-פילוסופית מבריקה בשם "הסוציולוגיה של הבערות". הוא יצר אותה יחד עם ידידו פרופ' עמוס פונקנשטיין – שהיה תמונת ראי מסוימת לרב שטיינזלץ. כמותו היה ענק אינטלקטואלי, יוצר פורה ובאותו גיל בערך שבו שטיינזלץ חזר בתשובה, פונקנשטיין יצא בשאלה…

בחיבור זה עסקו השניים בהיבטים החברתיים של הבערות. "הבערות המעניינת מבחינה חברתית", הם מסבירים, "איננה חוסר ידע סתמי ואי ידיעה במובן של הוויה שלילית בלבד, של דבר שאיננו קיים, או של דבר שאפשר לומר עליו שעדיין אינו ידוע". הבעיה של הבערות המעניינת מבחינה חברתית ושבה עוסקת יצירתם, היא "באי ידיעה כמבצע חברתי חינוכי. כמטרה ומטלה חברתית, בין שהיא מוצבת בצורה גלויה, מפורשת ומודעת, ובין שהיא מובעת על ידי התעלמות… קיימת גם בערות מכוונת, מודעת, הנוצרת על ידי מנגונים משומנים היטב" (הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 26).

אחד הטיעונים המעניינים בספרם הוא, שאת אידיאל "הידע הפתוח" יצרה החברה היהודית הקדומה. "תפיסת הידע הפתוח כאידיאל מושלם, הינה תפיסה קדומה מאוד בחברה היהודית. היא מופיעה בתורה, ולא פעם אחת בלבד, כאידיאל מהותי שניתן לנסחו במילים הקיצוניות של משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים"…". מן התפיסה הזאת "מתגבשת והולכת, מדור לדור, התפיסה על דבר החובה הכללית ללמוד תורה. ביסודה, הרי זו תפיסה חדשה, שבמובן מסויים איננה קיימת בכל תרבות אחרת. בעיקרה היא מדגישה את החובה הכוללת ללמוד. לא רק את האפשרות ללמוד אלא את חובת הלימוד. הכל חייבים בלימוד תורה. הכל חייבים לעסוק בה. בתפיסה זו אנו מגלים את ראשיתו של הידע הפתוח" (הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 26).

דומה כי זה האידיאל שממצה את פועלו ואת יצירתו של הרב שטיינזלץ, מנגיש הקאנון היהודי לציבור הקוראים המודרני.

[1] יש לציין גם את המדור הריאליה ומדור המושגים ההיסטוריים שמסייעים ביד הלומד עד מאוד וחסרים במקבילות. הנה דוגמה לנקודה זו (מן הביאור למשנה ההולך ונשלם על פי כתביו והנחיותיו של הרב ע"ה): בסדר זרעים במסכת כלאים המשנה עוסקת בכל הנושא של פירות שהם כלאיים זה בזה. המשנה מביאה שם דוגמה של כלאיים בין שקדים לאפרסקים, וזו לשון המשנה (פרק א משנה ד): "באילן, האגסים והקרסתומלין, והפרישים והעוזרדים, אינם כלאים זה בזה. התפוח והחזרד, הפרסקים והשקדין, והשיזפין והרימין, אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה". הלומד הרגיל הפותח את המשנה הזו ולומד שאפרסקים ושקדים הם כלאיים זה בזה – ולא מבין מה ראתה המשנה לציין שני מינים אלו בחדא מחתא? ברור ששקדים ואפרסקים הם כלאיים זה בזה – אלו שני פירות שונים לחלוטין זה מזה. זה כמו שאומר שתפוח ותפוז הם כלאיים, והרי זה דבר המובן מאליו, מדוע בכלל שנחשוב אחרת? אבל הלומד במהדורה הרב אבן־ישראל לא יתקשה כלל בשאלה זו. משום שבמדור הריאליה – וגם באמצעות התמונות – הוא ילמד כי בשלב מסוים בהבשלה של הפירות הללו, השקד והאפרסק נראים מאוד דומים זה לזה. הלומד הרואה את התמונות של שני הפירות בשלב המסוים ההוא, מבחין בדמיון עד כדי זהות. זה שופך אור אחר על כל הלמידה. וכך גם בנוגע להארות בנוגע לכלים שנהגו באותו זמן, נוהגים שרווחו באותה תקופה – כל זה מאפשר הסתכלות אחרת לחלוטין על כל הלימוד.וברא