הרחבה למעמיקים: הדגמה מסוגיית סתם יינם של גויים

אתן דוגמה מעניין אחר כדי שיהיה יותר ברור במה מדובר.

איסור יין של גויים הוא מגזירת "שמונה עשר דבר"^[1] – שגזרו על "סתם יינם" משום בנותיהם, כלומר, להתרחק מהם וממסיבותיהם, שמסיבותיהם מביאות לידי חתונה ולזנות עם בנותיהם. כאשר אדם משתתף במסיבה המלווה בהוללות, וכאשר האדם שותה יין, לעיתים עד לשוכרה ולעיתים כדי התבשמות בלבד, הרי "היין בוער בו" והחשש קיים שמא יגררו מזה תוצאות בלתי רצויות שעלולות להגיע בסופו של דבר לידי חתונה עם בנות הגוי^[2].

עולה מטעם זה של האיסור, כי חכמים חשו לחיתון ועירוב בין יהודים ונכרים, וגזרו על יין הנכרים. אולם מדברי הגמרא נראה כי יין הנכרים אסור מן התורה. הגמרא שואלת "יין מנלן" שאסור בהנאה? ומשיבה: "אר רבה בר אבוה: אמר קרא [אמרה התורה] 'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם' – מה זבח [נכרי] אסור בהנאה, אף יין [של גוי] אסור בהנאה"^[3]. נראה מכאן, אם כן, כי יין של נכרים אסור מן התורה, ואיך אמרו שגזרו עליו משום בנותיהם?

התוספות^[4] העלו קושיא זו ותירצוה: ודאי, עיקר הגזירה של סתם יינם היא משום בנותיהם. אולם חכמים לא היו אוסרים את היין בהנאה מטעם זה בלבד, כמו שלא גזרו על פתם ושמנם של הגויים. חכמים עשו יין זה כנסך גמור, על סמך דברי התורה שהביאה הגמרא.

נמצא כי שתי דרגות הן: האחת, יין נסך (שהתנסך לעבודת כוכבים) שהוא אסור בהנאה מן התורה; והאחרת, סתם יינם, שעיקר איסורו הוא משום בנותיהם, אבל לבסוף גזרו ואסרו אותו מחמת יין נסך על סמך דברי התורה.

הרמב"ן^[5] והרי"ד^[6] כותבים במפורש, כי הגם שאלמלא החשש של "משום בנותיהם" לא היה נאסר סתם יינם, שכן חשש יין נסך הוא חשש רחוק. אבל בעקבות החשש של משום בנותיהם, גזרו ואסרו את היין, וטעם האיסור הוא: חשש יין נסך.

כלומר, שהסיבה האמיתית בגינה חפצו חכמים לאסור את יינם של גויים הוא חשש יין נסך, אבל טעם זה לא היה בו די בכדי לאסור את סתם יינם. אכן, משנתעורר חשש החיתון עם בנות הנכרים, נמנו וגזרו איסור על סתם יינם – אך טעם האיסור היה: חשש יין נסך, ונסמכו על דברי התורה.

אכן, יש מן הראשונים שכתבו, ששתי גזירות היו ב"סתם יינם". 1) מתחילה גזרו עליו משום בנותיהם – ולא אסרוהו אלא בשתייה ולא בהנאה, כבשולי גויים ופתם ושמנם שאינם אסורים אלא באכילה. 2) אולם ראה בית דין שלאחריהם שהורגלו הנכרים הרבה לנסך יין לעבודה זרה, לפיכך הוסיפו החכמים איסור על היין וגזרו על "סתם יינם" גם איסור הנאה, משום החשש שמא ניסך הגוי את היין לעבודה זרה, שמחשבת הגוי לעבודה זרה^[7]. ויין שהגוי חשב עליו מחשבת עבודה זרה אסור בהנאה, כדין יין נסך.

הרי שישנן שלוש דעות כיצד התפתחה ומה מכילה הלכת "סתם יינם":

גישה אחת – הלכת "סתם יינם" באה למנוע תערובת, הנוצרת באופן טבעי כאשר קיימת תופעת מסיבות משותפות המלוות בשתיית יין מבשמת, תערובת שבסופה נולדים נישואי התבוללות. ולכן אסרו את היין הן בשתייה ואפילו בהנאה.

גישה שנייה – עיקר הגזירה הייתה מצד משום בנותיהם, אבל מפני זה לבד לא היו גוזרים, ונגזרה הגזירה משום חשש יין נסך על סמך דברי התורה בנידון. כלומר, הבסיס לגזירה הוא אמנם משום בנותיהם, אך אחר שגזרו, סמכו על יין נסך. והגזירה היא אפוא על שום יין נסך.

גישה שלישית – הלכת "סתם יינם" נתפתה והלכה: מתחילה חששו מתערובת בין גברים יהודים לבנותיהם של נכרים, ואסרו את היין בשתייה. לאחר מכן גברה תופעת ניסוך יין לעבודה זרה, וחשש גם שמא ינסך הגוי את היין לעבודה זרה, ואסרו את יינם גם בהנאה.

בכל מקרה, ברור לכולם שההלכה הקבועה היא שסתם יינם אסור בשתייה ובהנאה. מה שלא מנע בפועל בתקופות מסוימות מיהודים לנהוג היתר מסוים בדבר זה, ולקבל אסמכתאות הלכתיות לכך! וכאן הבן שואל, איך זה ייתכן?! איך לוקחים הוראה ברורה של חז"ל ולמעשה מושיבים אותה בסל המחזור?

מניין אני יודע שבתקופות מסוימות ראו היתר בדין זה?

ובכן, ובדברים דלהלן אני מתבסס על מחקרו הדקדקני של הפרופ' הרב חיים סולובייצ'יק, בנו של הגריד"ס: יינם (ברשותי המהדורה הראשונה של החיבור, שבינתיים יצא במהדורה מחודשת בהוצאת מגיד),

בימי הביניים מילא היין תפקיד חשוב בהרבה מתפקידו היום. בדרך כלל לא שתו הבריות מים, ואפילו נזירים סגפנים מיעטו בשתייתם. שתיית מים זמן ממושך נחשבה בעיני הבריות לא רק קיפוח אלא אף השפלה חמורה. מים נועדו לבהמה וחיה, ורק העני, העירום מכל, שתה אותם.

ויסקי טרם הומצא, תה וקפה עוד לא הגיעו לאירופה ואת הצימאון היה אפשר לרוות רק ביין או בשכר. באנגליה שתו שכר באין ברירה כי רוב היין היה מיובא ויקר. אך בארצות הגפן, צרפת ומערב גרמניה ודרומה, הבריות ביקשו לשתות יין ככל האפשר, והצימאון היה גדול; גם מפני שהבשר היה מתובל או מומלח (כל צורת שימור אחרת לא שימשה אז)^[8], וגם מפני שהשתייה הייתה שעשועו העיקרי של בן ימי הביניים ואף מפלטו היחיד^[9].

כמויות היין ששתו הבריות, היו אדירות. מובן אפוא איך נעשה היין בצפון אירופה לאחד ממוצרי הסחר החשובים ביותר ולפרקים החשוב ביותר.

נמצא, שבתקופת חז"ל תבע איסור הנאה ב"יינם של גויים" שהיהודים יתרחקו ממוצר שהיה נטול משמעות כלכלית, ואילו בימי הביניים תבע איסור זה מקהילת אשכנז ששכנה על גדות הריין ואשר מטה לחמה היה המסחר עם שכניה הנוצרים שתתרחק מהסחר העיקרי של ארץ מושבה ושתשדיר הנאה ממקור מחייה ראשון במעלה^[10].

הגיבוי ההלכתי להיתר באיסור סתם יינם

מקהילת אשכנז בתקופה ההיא, שרדו  כמה שורות עלומות שם הזורעות אור על עמדת חכמיה וקברניטיה בסוגיית איסור הנאה בסתם יינם, באסופה שיצאה מבת מדרשו של רש"י והמכילה פסקים של חכמי הריינוס בצורתם המקורית.

וזה לשון הפתיחה של "הלכות יין נסך" באסופה זו:

"יין של ישראל שנסכו גוי, אף על פי שאסרו חכמים בהנאה, אנן נהגינן לזבוני לגויים, משום שבזמן הזה אין מנסכין לעבודה זרה. מיהו יין נסך של גוי אסור"^[11].

גם אם יין של יהודי התירוהו בהנאה, יין של גוי נשאר איסורו במלוא תוקפו.

מהעדויות אנו לומדים שלפעמים, יהודי לותיר ראו להם היתר למכור את "יינם של גויים". בימי הביניים סבלה הכלכלה ממחסור ממושך במטבע. שטרות של נייר טרם היו וכסף היה במטבעות, אך חלק נכבד מאוצרות המתכות נועד לתפארת הכנסיות ולא להנפקת מטבע. מאות בשנים היה מאזן התשלומים בין מערב אירופה לארצות האיסלם וביזנץ שלילי, והגירעון הקבוע שולם בתשלומי זהב.

עקב זאת, בסוף המאה השביעית הפסיקה אירופה לטבוע מטבעות זהב, ולא שבה לטבוע אותם עד שהשתנה המאזן והתייצב באמצע המאה השלוש עשרה. המס שניתן לוויקינגים בצפון דלדל עוד יותר אוצרות המדינה, ובמחצית השנייה של המאה התשיעית כמעט חדלו גם מטבע של כסף. גם כששבו לעשות זאת, היה מחסור חריף ומתמשך במטבע^[12].

אלא שאפילו כשהיה מטבע בנמצא, פירעון החובות בחברה החקלאית היה תכופות בטובין. רוב החקלאים לוו כסף בעת הנטיעה ופרעו את חובם בעת הבציר, בדרך כלל בפרי הבציר, והבציר בה"א הידיעה באזור הריין היה היין.

כך נמצא, שיהודים פרעו חובותיהם לגויים באמצעות "יין של גויים". זאת אומרת, שנבעה הנאה (עקיפה משהו) מיין של גויים. רבי יצחק ברבי יהודה ממגנצא אמנם לא התיר פעולה ישירה מעין זו, אך הציע, מבלי שנשאל, דרך חלופית באומרו "אפשר להערים"^[13].

במאה העשירית ובמאה האחת עשרה עוד החזיקו היהודים במקרקעין. מקורות לטיניים ומקורות יהודיים כאחד מזכירים כרמים בידי יהודים, שהיו קונים ומוכרים ואם ממשכנים אותם בעבור מלווה. אך כבר בסוף המאה העשירית ובמאה האחת עשרה ניכרת נסיגה: יהודים מוכרים מקרקעין יותר משהן קונים. לא ברור אם במאה השתים עשרה פנו רוב יהודי גרמניה להלוואה בריבית או שהוסיפו לעסוק בעיקר בסחר.

אין ספק שבמאה השלוש עשרה כבר היו למלווים בריבית. על כל פנים, היה צורך של יהודים רבים בהלוואה, ואין הלוואה בלא ביטחונות, ובחברה חקלאית הביטחונות הם המקרקעין. בימי הביניים, כבימי התלמוד, המשכנתה הייתה "משכנתה מוחזקת", כלומר משכנתה בשליטת המלווה. המלווה ירד לתוך שדה הלווה ואכל את הפירות בלי לנכותם מסכום החוב או שניכה מהחוב סכום סמלי בלבד. הפירות שנאכלו בלי ניכוי הם הריבית, והמשכנתאות לא היו קצרי מועד^[14].

כזכור, האזורים שישבו בהם רוב יהודי גרמניה בעיצומם של ימי הביניים הם אזורי הגפן. שמען של ארצות אלה יצא בזכות יינן. יין, הוא מוצר שתמיד היה אפשר למוכרו, והוא שימש מקור פרנסה לא אכזב. אין תימה אפוא שהיהודים קיבלו במשכנתה כרמים שלמים, לפעמים אפילו כפרים שלמים, ושלטו ביבול שלהם.

הדבר מוזכר בתשובות מהר"ם מרוטנבורג: "ראובן ושמעון ולאה היו שותפים, ומסר להם הבעל חוב כפר לגבות ממנו התבואה בכל שנה ושנה"^[15].  אך גם בלי משכנתה, צורת פירעון חוב מקובלת הייתה באמצעות טובין, כלומר, היין.

כך אנו מוצאים בתשובותיו של מהר"ם מרוטנבורג: "ראובן שמעון ולאה היו שותפים… ובא הגוי ורצה ליתן להם יין בפירעון החוב כמו שנתן בשכבר בשנים שעברו"^[16].

רש"י אסר תופעה זו. אמנם, הוא אומר, בזמן הזה אנו אומרים שסתם יינם מותר בהנאה, "אבל כמה שאפשר להרחיק – ירחיק"^[17]. ולכן אין להורות היתר בדבר זה, שמא כולם יעסקו ויסחרו בסתם יינם, והדבר יהפך להיתר.

לאידך, בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל התירו פעולות מעין אלו, כגון ליקח מן הגוי בחובו, ויין ישראל שנגע בו גוי – מותר למוכרו. ורבי יעקב חזן מלונדרץ כתב "וכן ראיתי כל בני צרפת עושים"^[18].

זוהי כמובן דוגמה אחת, מעניינת וקדומה.