תהליכים לדה-הומניזציה של עם – מקבילות בין מצרים של פרעה לגרמניה של הרייך השלישי

זו לשון הפסוקים:

(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. 

(ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.

 (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ  הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ.

 (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.

(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

המפרשים מדברים על שלושה רכיבים מרכזיים בדרך ל"גזירות פרעה" ולאופי ביצוען.

1. ההתעצמות של בני ישראל.
2. הטקטיקה של חלחול הדה-הומניזציה של בני ישראל לכל שדרת העם.
3. הביצוע ההדרגתי של התוכנית לצמצום כמותם וכוחם של בני ישראל.

נרחיב:

ההתעצמות של בני ישראל:

הפסוק מתאר שבני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאוד ותמלא הארץ אותם". פשטות המילים עצמה מלמדת את הסיפור כולו: בני ישראל – הזרים, מנקודת המבט של מצריים הילידים – מתבססים היטב במצרים ומתרבים בה. הם ילדו הרבה ("שילדו נשיהם תאומים ויותר. ואני ראיתי ארבעה בנים שילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם כי עד שבעה יגיעו בבטן אחת"[1]); הם חיו הרבה ("שלא היו מתים כדרך עם רב"[2]) והיו בריאי גוף[3].

לפי פרשנים אחדים,  הרי שמעבר לזה, ושמא מנקודת מבט מצרית ניתן לומר: מעצבן ומתסיס מזה, ניצבה העובדה שבני ישראל "נעשו עשירים גם בממון מאוד, כמו שנאמר 'ובכל מאודך'. [ו]זהו שנאמר ויעצמו במאוד, היינו בממון שנקרא מאוד, באותו מאוד – נתעצמו מאוד"[4] (בכך כך מוסבר כפל לשון הפסוק "ויעצמו במאוד מאוד": במאוד, בממון, נתעצמו – והתעצמותם זו הייתה רבה, מאוד).

הטקטיקה של חלחול הדה-הומניזציה של בני ישראל לכל שדרת העם:

הרמב"ן מתעכב על תיאור הפסוק את פרעה כפונה אל עמו ומשכנע אותם, למעשה, לנקוט בפעולה נגד האויב הסמוי אך המסוכן; מדוע נזקק פרעה לדרך זו, למה שלא יפתח מידית במצבע לטיהור וחיסול בני ישראל וחסל?

הרמב"ן מציע לכך שלוש סיבות, שיש לראותן סיבות מצטברות, אותן אנסח במילותיי כך:

1. ראשית כל הם עצמם – פרעה וצוות והאליטה של מצרים – שכבר הפנימו לעומק עם "בעיית בני ישראל", עדיין לא היו בשלים ומסוגלים בעצמם לנקוט במהלך חריף שכזה בשלב כזה.
2. מעבר לכך, הנחתה של החלטה כה דרמטית וכה קיצונית על ראש העם המצרי, שעד לרגע זה נהג ביחסי שכנות וידידות, גם אם ייתכן שלא הייתה נטולת דעות קדומות, עם בני ישראל – הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ללא מסע תעמולה שירכך את הקרקע.
3. הצהרת כוונות מפורשת וקונקרטית מדי על מהלך מידי מדי עשוי היה לקומם את בני ישראל עצמם למרד, דבר שמן הסתם היה משבש מאוד את המהלך, במיוחד אם מצרפים את 2 הסיבות הקודמות לכך. היה צורך "להרדים" גם את כוחות ההתנגדות הישראליים.

הפתרון של פרעה היה מתוחכם, אליבא דרמב"ן. הוא החל בהתוויית תווית של "זרים" על בני ישראל – הטלת המס (ש' א, יא) נועדה בראש ובראשונה לתייג את בני ישראל כזרים בארץ הזאת, מה שכמובן מיניה וביה מתחיל לעורר מתחת לפני הקרקע את התזוזות הטקטוניות הגדולות: אם זרים הם, אם רשמית זרים הם – האין שגשוגם הכמותי והכלכלי בא על חשבוננו? ומכאן הדרך לדה-הומניזציה – קצרה, ומשזו באה, שוב אפשר שייווצרו התנאים לפתרון סופי יותר של הבעיה[5]. 

הביצוע ההדרגתי של התוכנית

כך התנהל ביצועה ההדרגתי של התוכנית לצמצום כמותם וכוחם של בני ישראל : תחילה התוויית תווית (מס של זרים), אחר כך שעבוד תחילה 'מרצון' ולאחר מכן במידת אינוס הולכת וגוברת[6], עד פתיחת מסע להשמדתם[7].

בימים ההם ובזמן הזה

מעניין, כאמור בפתח הדברים, שתהליך דומה שב ונשנה לעמנו באמצע המאה העשרים. מאליו מובן כי הנושא רחב מדי מכדי מאמר קצר, אך הנה בתמצית שלוש העובדות המקבילות.

1. ההתעצמות של יהודי גרמניה. "כמעט לא היה עוד שילוב בין שתי מסורות תרבותיות, דתיות או אתניות כה עשיר ויצירתי בשיאו", כותב אילון[8]. הוא מוסיף ומספר כי "בניסיון של הרגע האחרון לבלום את האיום הנאצי, החליטו המנהיגים המזועזעים של הארגון המרכזי של יהודי גרמניה לפרסם אנציקלופדיה של "מצליחנים" ושל "הישגים" יהודיים בכל התחומים… הספר עבר הכרס הגיע ל10,060 עמ'"[9]! "כל עוד", כותב פרידלנדר, "הצליחו יהודים מועטים בלבד לטפס בסולם החברתי… עצרו מספרם המוגבל, התפקיד שמלאו וההגנה שניתנה להם את התפשטות האיבה. כשאפשרה האמנציפציה… למספר רב של יהודים להתקדם התקדמות חברתית… הם הלכו ונעשו לכל מיני צורות של איבה חברתית"[10].
2. הטקטיקה של חלחול הדה-הומניזציה של היהודים לכל שדרת העם. "זה היה התהליך", מספר סבסטיאן הפנר על שנת 1933. "במבט לאחור הוא נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאוד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו"[11].
3. הפתרון הסופי: דל העט כמובן מלתאר את תמצית הספרות בעניין הפתרון הסופי, אולם אין בעיני ספק כי המסע להשמדת היהודים היה מתוכנן וקפדני והמתין לשעת הכושר. "הנאצים יצאו להשמיד את היהודים… [כי] הם האמינו כי המקורות הללו [אותם ייצגו היהודים] מושחתים ומאיימים במישרין על גרמניה… מטעמים אלה הנאצים רדפו את היהודים והשמידו אותם תוך שימוש לא רק בשפת הנחיתות הגזעית, אלא גם בשפה שייחסה להם כוחות כבירים"[12].

הנה כי כן, אין חדש תחת השמש.