"דמותו של הבעל שם טוב עצמו היא במידה רבה דמות עלומה בשביל מרבית הציבור", אומר העיתונאי והפרשן יאיר שרקי, שחיבר לפני כשנתיים יחד עם עורך עיתון משפחה ואיש התקשורת יוסי אליטוב את הספר "צמאה לך נפשי" – אבני דרך לחיים במשנת רבי ישראל בעל שם טוב.

לדבריו, שמו של הבעל שם טוב נישא בחרדת קודש בפי כל, אך בקורות חייו כמעט ולא עסקו, ו"כך הלך והעמיק המסתורין סביב עובדות חייו הבסיסיות של מי שהחיה את היהדות בתקופה מאוד חשוכה בהסיטוריה היהודית".

שרקי איננו נבהל מערפל ביוגרפי זה. "אכן סימני שאלה רבים מרחפים סביב הביוגרפיה שלו, ובמידה רבה גם למהות דמותו, אבל אולי זאת כל הנקודה: כמו באופן מכוּוַן, דמות הבעש"ט מטשטשת את גבולות הזמן והמקום, ולפיכך רלוונטית לכל תקופה בשווה".

החיבור מלא הכימייה של שרקי ואליטוב ועבודתם המשותפת (גילוי נאות: עמדה לי הזכות לסייע בעריכת טיוטת כתב היד, בשלבים הסופיים לקראת ההכנה לדפוס), הולידו יצירה מיוחדת במינה. אליטוב, כחב"דניק וותיק, בנו של אחד הרבנים החשובים בחב"ד ומרביצי תורתה עשרות שנים בכל רחבי תבל, הביא עמו עמקות וצלילה לשפע של ידע בחסידות; ואילו שרקי – בוגר ישיבת"מקור חיים" בנשיאות הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ובנו של הרב אורי שרקי תלמידו הגדול של הרב "מניטו" – הביא אתו לתוך הטקסטים זוויות חדשות ו"מוסיקה" נוספת.

בחג שבועות חל היארצייט של הבעש"ט, יום ההילולא (הבעש"ט נפטר בו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760). פניתי וביקשתי מהשניים לשוחח עמי לכבוד היום ולכבוד החג על דמותו של הבעש"ט, מתוך הפרספקטיבה של מי שצללו למאות מתורותיו, בחרו מהן מכלול נבחר של מה שהם מכנים "אבני דרך לחיים". לשמחתי, ואני מודה להם, הם נענו ברצון…

השפעה על הנצח

אז אמרתם שהבעש"ט הייתה דמות עלומה, ובכל זאת אין יהודי דתי ואולי גם מסורתי שלא שמע את שמעו של האיש והושפע ממנו עמוקות, בדרך זו או אחרת. מדוע? מה היה בו שגרם לכזה חלחול לתודעה היהודית?

"החסידות שהקים הבעל שם טוב", משיב שרקי, "התחילה את דרכה באחת מתקופות השפל שידע העם היהודי – במישור המוראלי והלאומי. והיא הייתה לתנועה עממית, רחבה, ויראלית. תנועה הפונה לכל יהודי באשר הוא ומציעה לו חיים של מעורבות, של להט, של שאיפה מתמדת להגיע גבוה יותר ורחוק יותר. ואין ספק בדבר שהתנועה הזאת באמת שינתה את פני העולם היהודי כולו, וממשיכה לשנותו עד לימינו. הפצת המעיינות, למשל, חורגת בימינו הרבה מעבר לתחומן של חצרות חסידים. בישראל המודרנית החסידות כתנועה אינה נחלתם של חסידים בלבד.

"הסיבה לכך היא, שרעיונותיהם של אבות החסידות נוגעים ביסודות הנפש של האדם. במצוקותיו ובשמחותיו, בכאביו ובפחדיו, באהבותיו ובהלך רוחו. לא פלא כי גם במחוזות שלא אימצו את דרך החסידות באופן רשמי, היא עדיין משמשת כתובת לכל מי שמחפש להעמיק בתורת הנפש, ביחסיו של אדם עם עצמו, עם מקומו ועם אלוקיו.

"אגב, יש משהו אירוני בעובדה שהאיש שזעזע את היהדות, המהפכן הרוחני שחולל מהפכה בחשיבה של העם היהודי – לא טרח להשאיר חותם פיזי במציאות. הוא לא התבסס במקום אחד, לא הותיר חפצים או ירושות (מלבד סידור התפילה שלו, ששמור כיום בספריית חב"ד בניו יורק) וכמעט שלא נותרו ממנו מזכרות גשמיות. אבל אין ספק כי השפעתו על הנצח משמעותית יותר מכל עדות היסטורית או ביוגרפית".

דרך לחיים

אז בואו נצלול פנימה. האם יש קווים שיכולים לאפיין את מחשבתו של הבעש"ט? מה הייתה הבשורה שלו?

"כדי להבין את דמותו ואת תפקידו ההיסטורי של הבעל שם טוב", מסביר אליטוב, "אולי כדאי להשתמש בדימוי של רכבת. רכבת ארוכה, רכבת היסטורית, שמתחילה את דרכה עם רבי שמעון בר יוחאי, ממשיכה בגדולי המקובלים כמו רבי מאיר איבן גבאי, רבי משה קורדיברו, רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש), ומגיעה ליהדות מזרח אירופה תחילה בדמות ה"נסתרים" שהסתובבו בעיירות היהודיות. ואז – התגלותו של מורנו הבעש"ט.

"במידה רבה, להתגלות הבעל שם טוב נודעת בשורה חדשה וייחודית – הוא מרומם את האדם למעלה. זה, אם תרצה, הגרעין היסודי, נקודת התמצית של תורת החסידות שמחוללה הוא הבעל שם טוב. הבעש"ט ובשורתו והתנועה שחולל, מבקשים להגביה את האדם ולרוממו אל מעיינות הקודש של התורה, להביאו לפסגות נעלות ולהניחו על המסילות המובילות לקראת הגשמת ייעודו. בכך יש הרבה יותר מ"רק" לגלות ולהביא אליו את שפעת המעיינות סודות התורה.

"אם נחזור לדימוי של הרכבת, בתחנה הראשונה – התחנה של הזוהר הקדוש – נתגלתה לנו פנימיות התורה, עצם המציאות של המחשבה הזאת. לאחר מכן, ובעיקר בהתגלות תורת האר"י, הונחו תוכניות וקווי מתאר של הגילוי הזה; האר"י במיוחד פיענח את העוצמות של הזוהר. לאחריו הגיעו שורה של גדולי ישראל שהמשיכו את הגילוי הזה.

"מה שהבעש"ט עושה זה לקחת את כל הדבר הכביר והנשגב הזה ולהפוך אותו לדרך, דרך בעבודת ה', לדרך של חיים. אלו שוב לא רעיונות השייכים למועדון סגור ואקסלוסיבי של יחידי סגולה, אלא תשתית של תפיסת חיים, של דרך, וזו בעצם המהפכה של תורת החסידות שממנה נשתלשלו כל ענפי החסידות, חב"ד, קוצק, ברלסב, קרלין וכו' וכו'".

"הייתי מוסיף", מעיר שרקי, "שמה שעושה הבעש"ט הוא קריאה לפריצת הגבולות, להפשרת הקיפאון, להתחדשות בחיים הדתיים, ללהט תמידי שבוער מתוך נשמתו של האדם ומניע אותו לעבוד את קונו בחיות ובדבקות".

משנה סדורה ואחידה

בזכרון העממי היהודי הבעש"ט נתפס כצדיק נסתר שהתגלתה, מחולל ניסים (זוהי גם משמעות הכינוי שלו בתקופה ההיא), פחות כבעל הגות שיטתית. אתם ערכתם ספר על תורותיו. האומנם הייתה תורה לבעש"ט?

שרקי: "נכון הוא שתורותיו התאפיינו בפתגמים קצרים, אולם אלו מקפלים בתוכם רעיונות ענקיים. תורתו הגרעינית, כפי שאמרה, פזורה בציטוטים בכתביהם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו – בעיקר בספרי רבי יעקב יוסף מפולאנה. בעצם, כל הספרות שיש מהבעש"ט היא פרי ליקוטים של שמועות אלו שהיו פזורות בספרים רבים. אבל למרות שמדובר בליקוט כמעט אקראי של דברי תורה, חידושים ומשלים מן הגורן ומן היקב – מכולם עולה משנה סדורה ואחידה, כמו שיוסי אמר מקודם. בבסיסה של משנתו נעוצה ההכרה בנוכחות האלוקית במציאות כולה, בכל מקום ובכל זמן, "מלוא כל הארץ כבודו". הבעש"ט הוא שהחדיר לעולם היהודי את האמונה בהשגחה הפרטית במובן הפשוט ביותר: השגחה אלוקית ששולטת בכל רגע ורגע, ומכוונת בכל זמן נתון כל התרחשות קטנה בקצה העולם".

"באמת המטרה המרכזית של הבעל שם טוב לא הייתה לכתוב תורה", מוסיף אליטוב. "כדי להבין טוב יותר מה עשה הבעל שם טוב, את ייחודו, אפשר אולי לעשות זאת באמצעות התבוננות בפועלו של המגלה הראשון של תורות הסוד, רבי יצחק סגי נהור, המורה הרוחני של הרמב"ן. הגישה המרכזית שעמדה ביסוד העברת מסורות הסוד על ידי רבי יצחק סגי נהור הייתה, שהעולם איננו כשר להכיל סודות אלו, ולכן חייבים לשמור אותם בסוד, להצניע אותם, ולהטמיע את החידושים הגדולים אגב החידושים 'הרגילים' של דרוש (הרמב"ן בפירושו לתורה הטמין מאתיים וחמישים תורות מהזוהר באופן מוצנע).

"גם בעולם החסידות, שבעצם נוטלת את התורות הקבליות והופכות אותן לדרך חיים, אנו שמים לב לשתי נקודות בולטות: ראשית כל, הבעל שם טוב איננו כותב ספרים. זאת אומרת שגם בתפיסה שלו, אין זה מתפקידו לחשוף את הרעיונות שבעבר הוצנעו, אלא לגלות אור וחיות רוחניים כדרך חיים עבור כלל ישראל. שנית, גם אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, אנו תמיד מוצאים את הדיון – לעיתים ויכוח – עד כמה יש לחשוף, עד כמה ראוי לחשוף, מהם הגבולות ומהן המגבלות".

האמירה הרדיקלית

אז מה בעצם עושה הבעש"ט?

אליטוב: "ניתן לומר שהוא פועל בשני אפיקי פעולה. בחוג תלמידיו הוא חושף תורות נשגבות וסודות נעלים. לעומת זאת, לציבור הרחב הוא מנסח מסרים יותר פשוטים ויותר מרובדים, מותאמים לקהלי יעד שונים, ובהם הבשורות החברתיות המרכזיות של הבעל שם טוב – היכולת של כל יהודי, כפשוט כנעלה, כתלמיד חכם וכעובד כפיים, להתעלות להתחברות עם הנשגב, עם האינסוף, עם הקב"ה.

"הבשורה הכי רדיקלית של הבעש"ט הייתה אמירתו הנחרצת, שחזרה שוב ושוב, שכל ניסיון לתחוֹם את הקב"ה לבית הכנסת, לבית המדרש, להיכלי הלימוד – הוא מיניה וביה ניסיון לדחוק את הקב"ה מן העולם. בכל דרכיך דעהו, ניתן לעבוד את ה' גם בסנדלריה, גם בשוק, גם כ'בעל־עגלה'. כשיהודי עושה מצווה, אומר תהילים, מסייע לחבירו – הוא מתחבר עם האלוקים לא פחות מגדול הלמדנים. האמירה הרדיקלית הזאת מתבססת על תפיסה חדשה של אחדות ה', תפיסה לפיה הקב"ה נוכח בכל, שוֹרה בכל, והמשימה היא לגלות אותו בכל צעד ובכל שעל בחיינו.

"כך הבעש"ט מחולל דרמה של ממש ביהדות מזרח אירופה, ולא רק (וצריך לזכור שבתקופה ההיא, בשל שילוב של נסיבות היסטוריות רבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, רוב מניין ובניין עם ישראל מצוי היה באירופה). לא בכדי הוא מעורר חשש גדול והתנגדות גדולה, בעיקר בקרב האליטה הלמדנית. הוא מטלטל לגמרי את כל ההיררכיה לה רגילים הכול שנים רבות…

"תנו דעתכם. מגיע בן אדם, במאה ה־17, ולוקח סוד גדול שנתגלה ליחידים ממש במאה ה־2, שהתחיל להתגלות מפה אל פה בקרב יודעי ח"ן במאה ה־11 – ואומר בעצם לכלל הציבור: כולכם שייכים לסוד הזה. זוהי דרמה. זהו שידוד סדרי בראשית. לבוא ולומר שאמירת תהילים על ידי עמי־ארצות ביכולתה לחולל שינויים שמימיים ולהכתיב את סדר היום של העם היהודי באותה שנה, מה שלא יצליחו אלף תלמידי חכמים לעשות – זה שינוי, שלא רק שיש בן מן האופטימיות; זו בשורה שיכולה לסכן את ההגמוניה ותפיסות היסוד המקובלות!

שקיפות מול הא־ל

"אבל לבעש"ט היה חשוב להעביר מסר שכֶּּנוּת, ותמימות, וטוהר – הם תכלית עילאית, שיד הכל יכולה להגשים. שצריך לחבר למעשה גם את המחשבה, להפיח נשמה ב'גוף'. לתת הזדמנות לכל אדם, לתת לכל יהודי משקל, לעשיותיו וכוונותיו.

"בסופו של דבר, כל הרעיונות של הבעש"ט הולכים אל מקום אחד: הכל צריך להיות שקוף ופשוט. כך אין הבדל בין רחוב לבית המדרש, בשניהם שורה ה'; אין הבדל בין הפנים לבין החיצון של האדם, בשניהם מפעמת רוח ה'; אין הבדל במהות הדברים בין תלמיד־חכם לעם־הארץ, בשניהם נשמה קדושה; שבסופו של דבר גם הצדיק הגדול איננו מושלם וגם החוטא הגדול איננו מנותק לגמרי מן ה' – והרעיון הזה מבעיר את כל יהדות מזרח אירופה…

"כמובן, צריך להדגיש, שהבעש"ט עושה את מה שהוא עושה רק כקרון ברכבת שמתחילה אלף חמש מאות ויותר שנים לפניו… זה שלב נוסף בהתגלות, שהיא לקראת ההתגלות הגדולה של הגאולה.

"(הרבי מליובאוויטש הסביר שההתגלות של הבעש"ט נובעת מהתלכדות של שני קטבים שנתגבשו בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה: מצד אחד ההתגלות התרחשה דווקא בדורות האחרונות על שום המצב הירוד ביותר של הדורות האחרונים, שלשם החייאתם זקוקים הם לאוצר הכי נפלא, [הרבי הביא את האימרה הידועה שבעת שלפני התגלות הבעש"ט היה העם היהודי שרוי בעילפון, וכידוע שכאשר אדם נמצא בעילפון, הנה כאשר קוראים בשמו הוא מתעורר – וזה היה עניינו של רבי ישראל בעל שם טוב]; ועל זה ישנו המשל הידוע מבן המלך שחלה מאוד והתרופה היחידה להצלתו היא האבן המיוחדת שעל כתר מלך אותה יש לשחוק אותה הדק היטב, וכולי האי ואולי שאם תיכנס טיפה אחד בין שפתיו, יירפא מזה. מצד שני, דווקא בגלל שנמצאים ב"ערב שבת אחר חצות", בחציון השני של האלף הששי, בערב שבת, ערב האלף השביעי, ממש ערב הגאולה, הרי כידוע שבערב שבת טועמים מהמטעמים של שבת – וככה הקב"ה מטעים אותה באור תורת החסידות, טעימה מתורתו של משיח…)

"יחד עם זאת, חשוב מאוד גם לזכור שאחרי הבעש"ט מגיעים קרונות־‏רכבת נוספים. הבעש"ט ביקש ליטול את היהודי בן זמנו ולהגביה אותו, להניח אותו באטמוספירה חדשה, שבה הוא יודע שהוא יכול, שהוא מסוגל, שהוא קרוב אל ה' וה' קרוב אליו. אבל בוודאי שזהו רק שלב אחד בתהליך עמוק יותר. כשבן אדם מגיע לאטמוספירה כזאת, הוא מגיע רק לנקודת ההתחלה במקום החדש הזה. והוא נדרש להמשיך להתעלות… וזה מה שעושה החסידות בדורות הבאים שלה – מעמיקה ומשכללת את דרך החיים של החסידות".

כשעיתונאים כותבים את תורת הבעש"ט…

לסיום, לא נרתעתם, כעיתונאים ואנשי תקשורת, לחבר ספר על דמות כה מיסטית מלאת התחדשות ולהט דתי?

אליטוב: "לאוצרות של הבעש"ט הגענו מתוך לימוד וליבון והתוועדויות משותפות. בשלב מסוים אמרנו לעצמו: כיצד זה יכול להיות שיש כזאת פריחה אדירה של ההגות החסידית, בכל חצר ובכל חסידות יש שפע של יצירה הגותית, אבל הבעש"ט ח"ו כמעט "נשכח" מבחינה זו שתורתו כאילו נותרה קצת בקרן זווית. די אם נציין את העובדה שבמאה האחרונה לא יצא חיבור משמעותי שמביא מבחר מתורתיו ומנגישם לקהל רחב (מלבד החיבור "כתר שם טוב המבואר" שיצא לאחרונה, ומיועד בעיקר לקהל יעד תורני מובהק).

"כתוב בספרים שיש גדולי תורה, תנאים אמורים, שדברי התורה שלהם מגיעים בבחינת "מלמעלה למטה". כמובן שאנחנו לא שם, ואנחנו לגמרי "מלמטה למעלה". לא חידשנו ולא הילכנו בגדולות, אבל נתנו פירוש מאד עכשווי לבעש"ט. שתורתיו אינן "ווערטלאך", "שטיקלאך", ששומעים ואומרים "אה!" "תענוג", זה "ווארט טוב… בא נמשיך הלאה". אלא אלו תורות שמניעות לפעולה, לפעולה בלב. זאת הייתה זכות גדולה. במקום שלא היה איש, השתדלנו להיות אנשים ולו קטנים. אבל זו זכות ועונג גדול לקבל עד היום המון מיילים מאנשים שקוראים את התורות ופוגשים את עצמם שם, בתוך המאיר נבוכים הזה".

שרקי: "אין ספק שמדובר בצעד לא הכי טבעי. כשיוסי הציע לי את הרעיון, באמת נרתעתי וסירבתי. אך בסופו של דבר, שיכנע אותי הרעיון שבעצם זו כל המהות של עבודת הבעש"ט: שגם עיתונאי, איש חדשות ערוץ 2, יוכל לכתוב עליו ספר, להיות מועשר ממנו, וגם להפיץ הלאה את מעיינותיו…"