הרב ד"ר יוסף שטמלר, רב אוניברסיטת חיפה ורב קהילת "מניין הנוער" בנווה שאנן, חיבר את הספר: "חיוב השכל ושלילתו, בהגותו של רבי שניאור זלמן מלאדי", בהוצאת אוניברסיטת בר אילן שראה אור לפני כשנה וחצי. הספר נכתב על בסיס עבודת הדוקטורט של הרב שטמלר שעסקה בנושא זה.

שוחחתי עם הרב שטמלר על השכל במשנת אדמו"ר הזקן, על החידוש של הספר, תהליך כתיבתו ועל המפגש האישי שלו עם תורת אדמו"ר הזקן.

לא סתם השם של חסידות חב"ד הוא חסידות חב"ד. בתורת חב"ד מודגש הרבה פעמים ששמו של דבר מלמד על מהותו. לחכמה, לבינה, לדעת, למימד האינטלקטואלי שבאדם – נודעת חשיבות כבירה בעולמה של חב"ד.

המעשה הגדול שעשה אדמו"ר הזקן בתורותיו בכלל ובתניא בפרט הוא העיון, הלימוד והסידור השיטתי, האנליטי, המתודי של רעיונות היסוד המהפכניים של תורת החסידות. מצד שני, לכל חסיד – גם למי שלא עבר על כל כתבי אדמו"ר הזקן – מאוד ברור כי אדמו"ר הזקן מגביל מאוד את מקומו של השכל, כעניין שהוא סופי, אנושי, מוגבל.

ואם כך השאלה הנשאלת כמו מזדעקת: אם מדגישים כל כך את סופיותו, מוגבלתו וחולשתו של השכל – כמו שאדמו"ר הזקן מדגיש – אז לשם מה כל המאמץ הגדול שהוא עמוד יסוד במפעלו האדיר של אדמו"ר הזקן ששמו חסידות חב"ד?

"שאלתך היא ליבת הדיאלקטיקה שבה הספר שלי למעשה עוסק – ומשום כך הספר גם נקרא: 'חיוב השכל ושלילתו' בתורת אדמו"ר הזקן. יש פה באמת גם חיוב וגם שלילה. במושגים אנושיים, ארציים, השכל הוא הייצוג הגבוה ביותר של האדם, ולכן חייבים לרתום אותו לעבודת ה'. מצד שני הוא רק הייצוג הכי גבוה של האדם בבחינת "ממלא כל עלמין", אך מעליו ניצבת הנשמה, הנפש האלוקית, הניצוץ האלוקי – והיא זו שצריכה להכווין את השכל".

אז ננסה להבין את הדבר בצורה יותר מפורטת. איך אדמו"ר הזקן רואה את השכל?

"מכל היכולות הסופיות שיש לאדם, ברור שהשכל היא היכולת הגבוהה ביותר. השכל, היכולת הקוגניטיבית, התבוניוּת – הם, במידה רבה, מותר האדם על שאר יצורי עולם. יתירה מזאת – מעלתו של השכל ועליונותו כחלק החשוב ביותר המצוי באדם הן בבחינת מושכלות ראשונים, דבר שאינו צריך הסבר.

"אדרבה, דווקא בגלל מקומו הבלתי מעורער של השכל בפסגת הרקמה האישיותית של האדם כיצור תבוני, אדמו"ר הזקן עושה מאמץ גדול לכל אורך כתביו להצביע על המוגבלויות של השכל, וזאת כחלק מהדרך המיוחדת, השיטתית והשלמה שהוא משרטט בפני יהודי הרוצה לעבוד את ה' בכל נפשו ובכל מאודו. הטענה המרכזית של אדמו"ר הזקן בהקשר הזה היא שאם אתה "רציונליסט" אתה רואה בשכל את הייצוג הכי גבוה והכי מוחלט של האדם, וזאת טעות יסודית חמורה. השכל אינו אלא כלי, כלי חשוב אבל כלי, של האדם שיש בו שכבה גבוהה יותר".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאדמו"ר הזקן מבקש לשלול את המחשבה שהשכל הוא הייצוג הכי גבוה של האדם?

"מה זה בעצם רציונליזם? זו גישה שטוענת שמה שצריך להדריך את האדם הוא ה"רציו", השכל. כך גם הפילוסופיה – היא גישה שטוענת שהמכוְון של האדם, מורה הדרך ומורה האמת, היא ה"סופיה", החוכמה. לפי הגישות הללו, כל מה שאיננו מוסבר במשבצות השכל וההיגיון איננו בר תוקף. רק השכל, החשיבה, התבונה הם היכולים להוביל את האדם ולשמש בסיס לערכים, לתפיסות העולם הללו, זה הכוח השופט בין מה שטוב ונכון למה שרק ולא נכון".

וזה גם הבסיס לאמונה, לפי תפיסות אלו. הרציונליזם הוא לא בהכרח כפירה.

"בהחלט. אנו יודעים שיש אנשים דתיים – לאו דווקא בני ברית – שהגיעו לאמונה מכוח השכל, שאמונתם הדתית נובעת מרציונליזם. אכן, היעד הסופי של ה"רציונליזם" אינו בהכרח כפירה, אבל בהחלט הכלל היסודי שלו הוא כי השופט והמכריע הסופי הוא השכל. זאת אומרת, שאם אתה מבסס את האמונה על השכל, אזי בהכרח נמצא שאם יבוא מישהו ויפריך את טיעוניך ואת הלוגיקה שלך – כי אז גם יסודות האמונה שלך, חלילה, יקרסו".

אבל רגע, הרציונליזם היא לא הדרך להגיע לאמת האובייקטיבית?

"אדמו"ר הזקן מתייחס, בעצם, לשאלה הזאת. בהרבה מקומות בדרושי החסידות שלו הוא מצביע על המוגבלויות המוּבְנוֹת של השכל (ואני עומד על כך באריכות בחלק הראשון של ספרי). נכון, באופן אינסטינקטיבי, כשאדם מגיע למסקנה כלשהי הוא עשוי להרגיש בטוח ומשוכנע בצדקתה. ייתכן שיש לו נימוקים שמכוחם הגיע למסקנה זו, ועל כן היא מוחזקת בעיניו יציבה, מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור. אולם אדמו"ר הזקן מראה בצורה מאוד מבוססת כי תחושה זו אין לה על מה שתסמוך, שכן התפיסה השכלית היא לאמיתו של דבר "חסרת שורשים" ועלולה להתהפך בקלות מצד לצד.

"למשל, הוא אומר באחד מהמאמרים (ספר המאמרים תקסח עמ' תמט): ש"הקושיות והבלבולים שיבלבלו אותו עד שיכול להיות שיחזור אדם לגמרי מסברתו וטעמו שהוליד בשכלו מחמת קושיות ובלבולים או מחמת טרדת ענינים הזרים שנטרד בהן, עד שמחמתם לא יוכל להאיר סברתו להסבירה בפנים מסבירות בטוב טעם ואינו מוצא בה טעם כלל עד שחוזר בה ומודה על היפכה לגמרי. ונמצא השכל נשתנה לגריעותא כאלו לא היה במציאות". יוצא, אם כן, שכל זמן שהשכל הוא מקור הסברה – אין כל ערובה לכך שהאדם לא יחזור בו וימצא עצמו מודה בהפך הגמור".

"אדמו"ר הזקן מציין בכמה מקומות גם את העובדה שהרצון יכול להשפיע על השכל, על כך שלמעשה רצונו של האדם מחולל מניפולציות על שיקול הדעת. אדמו"ר הזקן מנסח זאת במילים: "שמחמת רצונו לאיזו דבר נתהווה אצלו שכל וטעם לאותו הדבר". הרצון חפץ במשהו, והוא גורם לכך שהשכל ייצר רציונליזציה שתעטוף את הרצון בלבוש שכלי. אז תגיד לי אתה, האומנם הקביעה שהרציונליזם היא הדרך לאמת נכונה בהכרח?

"נקודה נוספת מצויה בפירוש לסידור אנו מוצאים את אדמו"ר הזקן תמה: "יש להפליא מאד מהיכן הוא סיבת נטיית השכל מן ההיפך להיפך והרי השכל אחד הוא כמו שהיה". אדמו"ר הזקן מצביע אפוא על תכונתו הרלטוויסטית של השכל: לפנינו אותו שכל, עם אותם כישורים ויכולות, עם אותו ידע ואינפורמציה שעליה התבססה מסקנה מסוימת, איך ייתכן שהכול מתהפך ברגע? אבל זו המציאות”.

אז על מה מבוססת האמונה?

"לפי אדמו"ר הזקן האמונה ביסודה איננה פעולה מחשבתית חיצונית אלא היא נתון טבעי שמצוי בעצם זהותו של היהודי בהיותו חלק אלוקה ממעל, וממילא אין האמונה חשיבה חיצונית. הנשמה היא העוגן הנסתר של האמונה.

"האדם אינו זקוק להוכחה חיצונית שיש אלוקים – אלא מתוך כך שיש בו נשמה אלוקית שהיא חלק אלוקה הוא מכיר את האלוקים.

"כדי להמחיש זאת, אדמו"ר הזקן משתמש באחד המקומות במטאפורה שבה אדם פוגש את החבר שלו. ברור שהוא לא צריך הוכחה כי זהו החבר שלו. יש לו תמונה בזיכרון של החבר, וכשהוא רואה את החבר – נוצרת התאמה בין התמונה שבזיכרון למה שהוא רואה כעת אל מול עיניו, והוא מבין שזה החבר. כך גם האמונה. מציאות ה' היא משהו שמצוי בתוך האדם, וכשאדם מתבונן בחוץ ורואה את ה' – נוצרת ההתאמה הזאת עם אותו הדבר שכבר קיים, למעשה, בתוכו.

"באמצעות הדימוי הזה של אדמו"ר הזקן ניתן גם להבין מהו מקומו של השכל. התפקיד של השכל הוא להוכיח שה' קיים, אלא כלי עיבוד שמסייע לאדם לזהות את מציאות ה' המצויה מטבע הולדתו בקרבו, וגם בכל תהלוכות חייו ובכל הסובב – וזהו תפקידה הגדול של ההתבוננות. השכל הוא דרך להפנים את האמונה.

"על זה הוא מביא את המשל הידוע מהגנב שגם במחתרת קורא הוא לה' שיעזור לו לגנוב. זאת אומרת שהאמונה יושבת שם, אבל היא לא מופנמת בכל רבדי האישיות, ואת תהליך ההפנמה הזה ניתן לבצע באמצעות השכל – חכמה בינה דעת, שיורד אחר כך אל המידות וכו', כפי שהדברים מבוארים בהרחבה בתורת חב"ד.

"יחד עם זאת חשוב להבין שלא מדובר בתהליך שכלי גרידא. כפי שאני מראה בחלק האחרון של הספר שעוסק בהתבוננות, כמה אדמו"ר הזקן מדגיש את העובדה שנקיון מעבירות, שעבודה רוחנית של התעלות, מסייעת מאוד להתבוננות ושבלעדיהם ניצבת משוכה בפני ההתבונות בדרכה להפנים את האמונה המקיפית בתוך רבדי האדם בפנימיות; שלא רק השכל משמש חלק פעיל בההתבוננות אלא גם הנשמה.

"הוא מביא על כך משל מהכלי והנר, שאם תשים יותר מדי שמן בכלי הנר יכבה, וכך גם אם תשים מעט מדי שמן בכלי. השכל הוא כלי, כלי להגיע לנר ה', וצריך לדעת להשתמש בו באופן הנכון ובמידה הנכונה.

"לפי אדמו"ר הזקן, המושג "אמונה" מבטא חוזק, רציפות והתמדה כנחל איתן שמימיו אינם נפסקים לעולם. השכל, לעומת זאת, אינו נאמן ולכן ערכים המבוססים עליו לוקים בחוסר יציבות. חשוב להדגיש שלאדמו"ר הזקן אין בעיה שהשכל יתלווה אל האמונה או יבוא בעקבותיה ולכן הוא אומר שההפסק והכזב יתרחשו אם החסד נולד "רק מן השכל". ליכולת האינטלקטואלית תפקיד מבורך, אבל לא כבסיס לערכים אלא כמנגנון חוקר, מנתח ומנמק. השכל צריך לפעול בתוך מסגרת נתונה – על ידי המסורת, היחידה שבנפש, האמונה וכדומה – ולחזק אותה לאחר שהיא כבר קיימת; לא ליצור אותה".

כיצד עושים זאת? במילים אחרות, איך משנים את הפרספקטיבה של הנפש הבהמית, המבט הגשמי, הארצי, שבו "עולם בגילוי ואלוקות בהסתתרות"?

"אדמו"ר הזקן, כשהוא מתייחס בשלל הדרושים לסוגיה זו, משלב שני אלמנטים: את רעיון התבוננות דלעיל, יחד עם התפיסה השכלית של מציאות הבורא (מדרגת דעת).

"אדמו"ר הזקן קובע שלרעיון מציאות ה' ניתן להגיע בשכל אנושי, ולכן גם בין הגויים ישנם חסידי אומות העולם שאוחזים בו. את הדרגה הזו הוא מגדיר כ"דעת" ומציג אותה כמשהו נחות ביחס לאמונה. אולם יחד עם זאת החיסרון הזה גם הופך ליתרון, בבחינת "אין לך דבר שאין לו מקום". אם רוצים לשכנע את הנפש הבהמית שמעבר לעולם החומר יש בורא – ניתן לעשות זאת, לפחות בראשית הדרך, רק בכלים ובשפה שהיא מבינה. כיוון שנפש זו שייכת לקליפת נוגה עלינו לפעול באמצעים שמגיעים מקליפה זו, קרי מתפיסת הבורא המושתתת על שכל ואינטואיציה אנושיים־סופיים,

"כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בסידור עם דא"ח (עמ' רפז, ב): "להראות גם את הגוף בחי' גילוי אא"ס והוא ע"י ההתבוננות דוקא בהתהוות יש מאין… וכדי להראות את הנפש הבהמית א"א כי אם ע"י התבוננת יש מאין דוקא בבחי' השגת מציאותו בלבד כי משם מקור חוצב הנפש הבהמית… והשכלת הנפש הבהמית שהוא התבוננות יש מאין דהיינו בבחי' ראיה שכלית דנפש הבהמית".

"הנשמה ירדה לעולם כדי להעלות את הנפש הבהמית, אך בראשית הדרך לא תצליח בכך אם תישאר בפרספקטיבה הנשגבה שלה על האלוקות (אמונה, סובב כל עלמין). עליה "להתלבש בלבוש דנוגה הגופני", כלומר לפעול על הנפש הבהמית בכלים ובשפה שהיא מבינה.

"כך היא דרכם של הנבראים: תחילה יש להביא אותם להכרה במציאות הבורא באמצעים סופיים וארציים השייכים לעולם הנברא ולבחינת ממלא כל עלמין. אולם, משתכיר הנפש הבהמית בקיום הבורא תישבר הפרספקטיבה החומרית המאפיינת את קליפת נוגה, "ואז יאיר אור הנשמה בהשגת מהותו ית' ביתר שאת". ברגע שהנפש הבהמית מכירה בקיום הבורא במושגים המוגבלים שלה אין היא עומדת עוד כ"מסך מבדיל" בין האדם והנשמה: "וכל שתפשיט גשמיות לבוש הנוגה יותר, יותר יגלה בה אא"ס ממהותו ממש".

"הנפש הבהמית לעולם לא תחדל מהפרספקטיבה החומרית שלה, היא הרי נשלחה לעולם הזה כדי לדאוג לקיומו הפיזי של האדם, אבל היא מסוגלת להבין שהחומר איננו חזות הכול; לַעולם יש נוסף על החומר גם בורא, וחשוב לאפשר לבאי כוחו לפעול למימוש האג'נדה הרוחנית שלהם. ככל שהנפש הבהמית תפנים את מציאות הבורא, אף אם זה במושגיה המוגבלים, כך תלך הפרספקטיבה החומרית שלה ותאפשר לנשמה להאיר בתוך עולם החומר ולגלות את מהות האין סוף. נמצאנו למדים שמדרגת הדעת, שאותה הגדיר אדמו"ר הזקן "היפך האמונה", הופכת להיות הבסיס לאמונה.

"הנה כי כן, בסוגיית האמונה אדמו"ר מחדש שישנם שני רבדים, המקבילים לבחינות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הרובד הראשון מוגדר על ידו כ"דעת", והוא מבטא את היכולת האנושית־אינטואיטיבית להכיר בבורא עולם. אף על פי שהכרה זו מתייחסת לבורא, בהתאם לתפיסה המדויקת של המסורת היהודית, כאמור אין היא מוגדרת על ידי אדמו"ר "אמונה" אלא "דעת" מכיוון שההגעה אליה התבססה על שכל או אינטואיציה, השייכים לבחינת ממלא כל עלמין. אמונה, בעיני אדמו"ר הזקן, הינו מונח מיוחד להכרה בה', הנשענת על הנשמה בלבד. הנשמה שייכת לבחינת סובב כל עלמין, משם ירדה לעולם הסופי, ורק דרכה ניתן להגיע לאמונה. הנכחת הנשמה בתודעתו של האדם תביא אותו לאמונה, שפירושה קשר עוצמתי ומלא חיות עם מהות הבורא. הדרך להנכיח את הנשמה, או במילים אחרות להגיע לאמונה, איננה מתבססת על השכל אלא על קיום מצוות ולימוד תורה, המשתלשלים גם הם, כמו הנשמה, מבחינת סובב כל עלמין".

מה בעצם החידוש בספר שלך?

"האמת היא שעבור מי שמכיר את החיים החסידיים ואת כתבי החסידות, החידוש העיקרי של הספר איננו כל כך משמעותי. עיקר החידוש של הספר הוא בפן המחקרי. כפי שכבר ציינתי, אדמו"ר הזקן הוא מן הדמויות הכי נחקרות במחשבת ישראל. קשת שלם של חוקרים כתבו עליו ספרים ומאמרים. חוקרים רבים לא הכירו את החיים החסידיים ולמרות זאת חקרו את כתבי החסידות. עבור חלק מהם, היה בעל התניא סוג של פילוסוף או רציונליסט. כלומר, השכל הוא הבסיס לכל תפיסה ורעיון, והוא גם השופט והפוסק העליון לגבי האמת או השקר של כל אמירה ועמדה.

"אבל מי שהתוודע לחיים החסידיים, ומתוך כך ניגש ללמוד את כתבי אדמו"ר הזקן, יודע עד כמה הפרספקטיבה הזו אינה מדוייקת כלל ועיקר, כפי שדיברנו קודם לכן. אמת, בוודאי שהוא ראה בשכל כלי מרכזי בעבודת ה', וזה אחד החידושים שלו ושל חסידות חב"ד. אבל, כאמור, הוא גם את הדגיש את המגבלות והחסרונות של השכל. פעולה של השכל באופן 'חופשי' עלולה להביא לתוצאות שליליות. הבסיס להפעלת השכל בעבודת ה', בנוי משמירת מצוות, לימוד תורה וטהרה מעוונות. השכל, לפי בעל־התניא, צריך לפעול בגבולות ההלכה והמסורת. עליו להיות מונחה על ידי הנפש האלוקית והוא בהחלט לא נתפס על ידי בעל־התניא כנקודת המוצא".

* ומה הביא את אותם חוקרים לטעות זו?

"תראה, עבור מי שחוקר היבטים מסוימים בתורת אדמו"ר ולא עוסק בתורתו כמכלול בצורה רוחבית – אהדתו הגדולה והמוצהרת לשכל בתחומים שונים עלולה להביא למסקנה מוטעית שהאדמו"ר הזקן היה רציונליסט, או נטה לפילוסופיה. כך, אדמו"ר הזקן נודע במאמציו להחזיר את לימוד ההלכה והגמרא בסגנון אנליטי־"ליטאי" למקום מרכזי בעבודת ה' של חסידיו. הוא התנגד למעשי ניסים ולסיפורי צדיקים, כמו גם להיבטים שונים של מיתוס הצדיק שהיו מקובלים בזרמים אחרים בחסידות.

"אדמו"ר הזקן, כאמור, המליץ מאוד לעסוק בהתבוננות שכלית כמרכיב חיוני בעבודת ה', המלצה שלא היהלה אח ורע בעולם החסידי, ובשלה הוא הותקף קשות על ידי צדיקים אחרים. גם שמה של החסידות שייסד הדגיש, כאמור, את הפן האינטלקטואלי בעבודת ה'. כל אלה אכן מצביעים על אישיות המחייבת שימוש אינטנסיבי בשכל, ומכאן קל להגיע למסקנה שאדמו"ר הזקן נטה לפילוסופיה.

"גם האנליטיות והניתוח המעמיק של אדמו"ר הזקן עלולים ליצור רושם מוטעה של הגות פילוסופית. כתביו אינם דרשנות אסוציאטיבית, המאפיינת רבים מספרי החסידות, אלא חריש עמוק הבוחן היבטים שונים, השלכות אפשריות ומשמעויות מגוונות של הנושא שבו הוא עוסק. נוסיף לזה את הסדר, המבנה והלכידות המאפיינים רבים מכתביו, והרי לנו חיזוק משמעותי לתחושה שמדובר בהגות פילוסופית.

"יש לשים לב לכך שאדמו"ר הזקן השתייך למחנה החסידי שבעניינים רבים אימץ הנהגות אנטי־שכלתניות, הן בנוגע לעבודת ה' והן ביחס להשכלה ולמודרנה. על רקע הנוף הזה הופכים האלמנטים השכלתניים שאפיינו את אדמו"ר הזקן לבולטים ומודגשים הרבה יותר; לעיתים הדבר גורם ל"עיוות ממדים" והבנה לא נכונה של שיטתו. היא גרמה, לעיתים, להבלטת התחומים השכלתניים אצל אדמו"ר הזקן ולהוצאתם מהפרופורציות הנכונות.

"הבעיה ככל הנראה נעוצה בכך שחוקרים שונים הסתפקו בחלק מכתבי אדמו"ר הזקן כדי לבסס את עבודותיהם, מה שלא נתן בידם יריעה רחבה דיה לדון בנושאים שעליהם נסב המחקר שלי. הכתבים ההלכתיים של אדמו"ר הזקן כלל לא נדונו אצל מי מחוקריו, וגם חיסרון זה השפיע על האופן שבו הובן חלק מהעמדות שלו.

"על רקע זה בא החידוש של הספר שלי. המחקר שכתבתי מתבסס על עשרות ספרים של אדמו"ר הזקן (עד היום יצאו לאור כארבעים ספרים שלו). למדתי ביסודיות את מאמרי החסידות הנפלאים והמעמיקים שלו, לא רק בעניין זה או אחר, אלא באופן שיטתי ומקיף. ניסיתי להראות, בשפה המחקרית ובכלים האקדמיים, את שיטתו האמיתית של אדמו"ר הזקן – ועל המקום האמיתי שהוא נתן לשכל ככלי של האדם לעבוד את השם, על הצדדים המחייבים את השכל (ויש רבים כזה) ועל הצדדים השוללים או מצמצמים או מאזנים את מקומו של השכל (ויש גם רבים כאלה). מכל אלה עולה תמונה מורכבת, דילאקטית ומלאת עומק.

"יש נקודה נוספת שגם בה, לעניות דעתי, רבים מחוקרי האקדמיה שגו שגיאה גדולה. לא כאן המקום להיכנס לדיון מפורט בזה (בכך עסקתי בפרקים האחרונים בספרי), רק אומר את זה, שאדמו"ר הזקן הכיר מאוד בקשיים הגדולים שהמאמין יכול לעבור. לא סתם הוא מגדיר את התפילה, בהמשך לזוהר, כשעת קרב. כמו שכבר אמרתי עבורכם, עבור חסידי חב"ד הדברים הם לא מן החידוש, אבל למרבה ההפתעה במחקר יש רבים ששוגים בזה. בהקדמה לספר התניא כותב אדמו"ר הזקן "ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנשי שלומינו שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב". אדמו"ר הזקן הכיר בזעקת הנשמה, שעבודת ה' דורשת עמל ויגיעה לא פשוטה".

* אחד מגדולי המשפיעים בדורנו, רבי זלמן גופין שליט"א, תמיד זועק בשלב מסוים של התוועדויות מקירות ליבו: "מדארף זיך הארעווען", חסידות תובעת להתייגע…

"אין ספק שאחת הכותרות הגדולות העולות מתורת אדמו"ר הזקן היא התביעה הגדולה הגלומה בהן וההכרה שעבודת ה' זו עבודה של התייגעות לא פשוטה. קוראי העיתון בוודאי כולם מכירים את הסיפור עם ר' שמואל מונקעס, שכשאדמו"ר הזקן התלבט האם לברוח מן החוקרים שבאו לאוסרו – אמר לו: אם אתה רבי, ממה אתה חושש, ואם לא – מדוע גזלת מאיתנו את העולם הזה שלנו…

"חשוב להדגיש שאין בכך כלל כדי לסתור את המקום החשוב שיש לשמחה בעולמה של חסידות. ברור שיש גם שמחה בעבודת ה', אבל צריך לעבוד על כך שזה יהיה בשמחה… כשמדובר בדברים בנאליים, דברים טריוויאלים, אין צורך לקריאה הגדולה כמו במקרה של עבדו את ה' בשמחה – כי באמת כדי להגיע למדריגה של שמחה נדרשת לשם כך התייגעות. זה לא אוטומטי.

"יש דרוש – על הפסוק "ונשמח בדברי תלמוד תורתיך" – שבו אדמו"ר הזקן מסביר שבלימוד תורה יש מקום לשמוח אבל תפילה זה לא המקום לשמוח. תפילה היא שלב שבו האדם עובר מסע לא פשוט. ככל שאדם דבק יותר בקב"ה כך גם מעמיקה בו ההכרה בצדדים הלא טובים שלו. ודווקא החוויה של הדביקות היא זו שמביאה אותי לידי בחינה עצמית אמיתית ונוקבת, זה מהש קורה בעת התפילה, ואין זה מקום של שמחה. אצל אדמו"ר הזקן החוויה הדתית אינה איזשהו שביל ל"מקום וורוד", כמו שיש חוקרים שתופסים את הדברים, אלא להיפך, הדביקות היא מקום לעבודה, להתייגעות, לבחינה נוקבת. ושוב, מי שמכיר את החיים החסידיים לא נופל מהכסא כשהוא קורא את זה…".

* זה מוביל אותי לטענה שנשמעת לא מעט חסידים, שמה יכול חוקר מבחוץ בכלל לכתוב על אדמו"ר הזקן. מניין היומרה בכלל… הוא קורא שניים שלושה מאמרים, ומתחיל לכתוב ולנתח…

 "הסיפור שלי עם בעל התניא התחיל מלפני שנים רבות, וכמובן נסחפתי לתוך הדבר הזה. במשך שנים למדתי את הכתבים של אדמו"ר הזקן, וכשהגיע השלב שבו רציתי לעשות דוקטורט בפילוסופיה יהודית – זה היה לי רק טבעי שאכתוב על אדמו"ר הזקן. הדרך לכתיבת דוקטורט מתחילה בקריאת ספרות המחקר בנושא שבו רוצים לכתוב. על אדמו"ר הזקן, כאמור, יש המון חומר מחקרי – וככל שהתקדמתי בעיון בחומר הזה גיליתי שאני מזהה פערים בין מה שאני מכיר מן הלימוד האישי שלי באדמו"ר הזקן – בתניא, בלקוטי תורה, בתורה אור, בדרושים לסידור – לבין התזות שמציעים חלק מן החוקרים. ככה התחלתי לסמן לעצמי ביקורות על דברים שנאמרו, ולחדד נקודות שעליהן ארצה להתמקד. לאחר מכן שבתי לכתבי אדמו"ר הזקן והתחלתי לחפש את ולברר את ההתייחסויות המלאות שלו בנושאים הללו שהדליקו אצלך נורות אדומות. והיריעה הולכה והתרחבה, עד שבסופו של דבר עברתי לדעתי על כל הכרכים המודפסים של דרושי אדמו"ר הזקן…!, כי בשלב מסוים הבנתי שאני חייב בסיס מאוד רחב עבור התזה שאני מבקש להציע"

* ומה המפגש הזה עם תורת אדמו"ר הזקן הותיר בך, ברמה האישית?

"כמובן שבסוף אתה לא יכול להפריד את תפיסות העולם שלך, את האמונה שלך, את עבודת ה' שלך – מתהליך כזה. זה ברור שהדברים הללו הופכים להיות גם תפיסות עולם שלך וגם חלק מעבודת ה' שלך זה ברור.

"תראה, מה שמיוחד בבעת התניא, ואין ספק שזהו אחד הדברים שמאוד מאוד משך אותי, ואני לא מדבר כרגע על רעיון ספציפי אלא על הדמות – הרי היא העובדה שהוא היה נטוע ברגל אחת ב"עולם הליטאי" בורגל השנייה ב"עולם החסידי". אדמו"ר הזקן היה שני – אור. הוא היה גשר בין שני העולמות הללו. ידוע שהוא גדל בליטא, בסביבה ליטאית. כשכתבו עליו בגיל 13 שהוא "רב תנא ופליג" – הכוונה הייתה בעולם הנגלה, בעולם הלימוד התלמודי הליטאי. הוא היה למדן ליטאי קלאסי ברמה הכי גבוהה. ויחד עם זאת, לא רק אחד מהוגי החסידות הגדולים, המקוריים הופוריים ביותר – אלא גם דמות דתית חסידית נלהבת ברמה הנעלית ביותר (ובטח הקוראים מכירים היטב את הסיפורים על עבודת התפילה שלו, ועל העובדה שריפדו את הקירות בכים וכסתות כדי שבשעה שאדמו"ר הזקן הטיח עצמו עליהם – לא ייפגע….).

"ראיתי באדמו"ר הזקן סינתזה מאוד מאוד מאוזנת, בין שני עולמות חיוניים לעובד ה': הלמדנות התלמודית במלוא חריפות הגיונה מחד, והסער הנשמתי החסידי והעומק האמוני במלוא עוזה וחומה מאידך. ולכן באמת אדמו"ר הזקן התבטא, שאילו הגר"א היה מקבל את ר' מנחם מענדל מוויטבסק ואותו כשבאו אליו לביתו, המחלוקת בין החסידות למתנגדות הייתה מסתיימת. כי אכן, דמותו של אדמו"ר הזקן היה דמות מושלמת, דמות שהיא כלולה מכל הדברים".