עליית הקומוניזם

במחצית הראשונה של המאה העשרים, יהדות אירופה חוותה כידוע אחדים מן המשברים הגדולים שפקדו את עמנו מאז ומעולם. 

תחילה – במסגרת הזעזועים ורעידת האדמה שחוללה מלחמת העולם הראשונה, התרחשה ברוסיה רבתי (חבל ארץ שכולל פחות או יותר את מה שמוכר היום כרוסיה, רוסיה-הלבנה ואוקראינה) מהפכה עקובה מדם שבסיומה עלתה לשלטון הקומונסיטית.

מלבד מה שזעזועי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הפנים-רוסית גרמו לאנדרלמוסיה מוחלטת ולהירוסן של המרכזיות בקהילות היהודיות של רוסיה, ומלבד עצם הסחף האדיר ששטף את הצעירים היהודים וגרם להמונים "לעבור צד" ולהתערות בחברה הקומוניסטית – הרי שהשלטון הקומוניסטי שקם בסופו של דבר, אותו שלטון דיקטטורי חסר כל מעצורים, ראה בדת את אחד האויבים הגדולים של שלטונו ושל תפיסת עולמו. 

המימסד הבולשביקי קרא למלחמת חורמה בכל מופע של דת, ובעיקר בזו של הדת היהודית. אלפי רבנים, כלי קודש ומעתיקי השמועה נרדפו, עונו, נשלחו למאסר בערבות סיביר, נטבחו בדם קר. המוסדות היהודיים יצאו אל מחוץ לחוק. בתמונה הגדולה, החיים היהודיים ברוסיה קיבלו מכת מוות.

המשבר הנורא הזה לא פסח על תנועת חב"ד ועל הרבי הריי"צ באופן אישי. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה היה הריי"צ בשיאה של פעילותו הציבורית-הרוחנית בעיירה ליובאוויטש. הוא שימש אז מנהלה ומדריכה הרוחני של הישיבה המיתולוגית, ישיבת תומכי תמימים, יחד עם אביו האדמו"ר הרש"ב (מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד).

הישיבה הייתה אז בשיא פריחתה. הסניף המרכזי שלה היה ממוקם בעיירה ליובאוויטש, ליבה הפועם של חסידות חב"ד, וסניפים נוספים פעלו בעיירות חסידיות (למשל: הורודישץ, שצדרין ועוד). שמעה של הישיבה יצאה למרחקים. 

הייתה זו ישיבה שחוללה פלאים בתלמידיה. היא הייתה פדנטית מאוד, הבחורים שנכנסו אליה נבחרו בקפידה, והיא חינכה את תלמידיה לערכים מופלגים – יהיו שיאמרו קיצוניים – בעבודת ה' בסגנונה ובדרכה הייחודיים של חב"ד. 

הייתה זו ישיבה ששילבה לימודי תלמוד עיוניים (כמקובל) עם לימודי חסידות בעיון. במקביל, היא העניקה משקל גדול ושמה דגש רב על יישום הפילוסופיה החסידית המופשטת עם תביעותיה הנאצלות והבלתי מתפשרות, בתוך חיי המעשה. במובן זה, זוהי ישיבה "שעשתה היסטוריה", משום שהייתה זו הפעם הראשונה שלימודי החסידות נכנסו למסגרת תלמוד מתודולוגית, ממש כמו "לימודי הנגלה".

הרבי הריי"צ, יחד עם אביו הרבי הרש"ב, פיקד וניהל על תפקוד הישיבה באופן אישי. הוא גם היה יד ימינו של אביו בניהול החסידות ובניהול המערכות הציבוריות השונות שאביו היה מעורב בהן.

– ואז, אחרי פלישת הגרמנים לתוככי רוסיה (בשנת 1914), הגיעה הסערה לליובאוויטש. הישיבה כמו גם הקהילה היהודית שבעיירה התפזרו, ובשלב מסוים הרש"ב, משפחתו וקומץ חסידים קרובים עקרו לעיר רוסטוב שעל נהר דון. 

לאחרונה התפרסם יומנו של הריי"צ מאותה תקופה, והיא מתארת בפירוט רב ובכאב גדול את המעבר הטראומתי ממצב של חיים תוססים ב"עיר הבירה" של חב"ד, ליובאוויטש, אל מצב של פליטות ושל קשיי קיום במובנים הפרוזאיים ביותר בעיר מרוחקת ומבחינה יהודית וחסידית – גם מבודדת.

כשנתיים אחרי המהפכה הבולשביקית, האדמו"ר הרש"ב נפטר לבית עולמו (ביום ב' ניסן תר"פ). יהדות רוסיה ניצבה באותה תקופה תחת מתקפה ורדיפה אכזרית ורודנית במיוחד. קיומם של מוסדות דתיים יהודיים נאסר בחוק ונאכף בחומרה, כשעבירה על חוק זה הייתה חשובה בעיני השלטון כ"פעולה אנטי רבולוציונית", ובמילים יותר פשוטות: גזר דין מוות.

האדמו"ר הריי"צ, והוא בן ארבעים, קיבל על עצמו את הנהגת תנועת חב"ד באחת התקופות הקשות ביותר של היהדות ושל החסידות. ההחלטה שקיבל הייתה – שלא נכנעים. בצעד שדרש תעוזה ונכונות לשלם מחיר כבד (ושאכן תבע מחיר כזה), הוא הקים באמצעות חסידיו תשתית מחתרתית שהחליפה את המוסדות היהודיים המסורתיים שנסגרו. התשתית הזאת כללה רשת תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת, מקוואות, בתי שחיטה וכו', כשהדאגה היא הן על ההיבט התוכני, הן על ההיבט האופרטיבי והכלכלי.

הרשת המחתרתית החסידית הזאת נפרסה לאורכה ולרוחבה של רוסיה רבתי והצליחה, במאמצים רבים ובהקזת דמם של רבים מטובי בניה של חב"ד שנאסרו או נרצחו, לשמר איזושהי חיונית מינימלית של הוויה יהודית מאחורי מסך הברזל. (סיפורה של רשת מחתרתית זו מובא בהרחבה בספרו החשוב של הרב שלום דובער לווין: "תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית").

שבע שנים לאחר מכן, נעצר הרבי עצמו. בדרך נס, ובעקבות שתדלנות בינלאומית עניפה, ביום הולדתו הארבעים ושבעה – י"ב תמוז תרפ"ז – שוחרר הריי"צ מן המאסר וכמה חודשים לאחר מכן, בשלהי חודש תשרי תרפ"ח גורש מרוסיה עם בני משפחתו וכמה מן האנשים הקרובים לו ביותר. ברור שמאסר זה שנמשך כמה חודשים, יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, ועד היום חסידי חב"ד נוהגים לציין את יום חג גאולתו של הרבי הריי"צ מן המאסר הקשה בכלא הקומוניסטי.