לדרכו ההלכתית של הרב משה לנדא זצ"ל
ניסיון ראשון להתחקות אחרי דרכו ההלכתית של הרב משה לנדא זצ"ל, מגדולי הרבנים של הדור האחרון
מנחם ברונפמן
כל תחום אליו נכנס הגאון הגדול החסיד רבי משה יהודא ליב לנדא זצ"ל, הוא כבש את המקום הראשון. אותו שילוב של יושרה שאין בה רבב, של ידענות מופלגה ושליטה מלאה בכל פרטי הפרטים, של יראת שמים חסידית אותנטית, ושל מקצוענות פדנטית פרפקציוניסטית מן המעלה הראשונה – התמהיל המיוחד הזה, והנדיר כל־כך, האיר את עולם מקיימי התורה באור שאין לו שני. כך בכשרות, כך בהנהגה רבנית, כך בדיינות, כך בענייני סת"ם, מקוואות ועוד.
מטבע עשייתו הרבנית האדירה, חובקת העולם, של הגרמי"ל זצ"ל – בכללם: ניהול הלכתי של מערכת כשרות מסועפת, ניהול אחד מבתי־הדין הכי חשובים בעולם החרדי, ניהול רבנות עיר התורנית הגדולה ביותר – לא היה זמנו בעטו, לשבת ולמשוך בעט סופרים, להעלות חידושיו ודברי תורתו על הכתב. אכן, למרות זאת, במשך עשרות שנות רבנותו התפרסמו מאות עמודים מחידושי תורה, השקפה והלכה פרי הגיונו.
צללתי אל תוך האוצר התורני האדיר הזה, בבקשי לשרטט ממנו שרטוט ראשוני לדמותו ההלכתית וההשקפתית של הגרמי"ל, כפי שזו עולה מכתביו∙.
תפיסת הכשרות של הרב לנדא
רבות דובר ועוד ידובר על מערכת הכשרות המופלאה של "הרב לנדא", אותה יסד אביו הגאון החסיד רבי יעקב לנדא זצ"ל, ואתה הרחיב ופיתח מאוד בנו הגרמי"ל, המשלבת הן עמידה איתנה על קוצו של יו"ד, הן למדנות עמוקה (להחמיר במקום שיש להחמיר לא במקום שאין יסוד הלכתי להחמיר, ונדגים זאת להלן), והן מחויבות עמוקה למסורות שמדורי דור.
תפיסת הכשרות של הרב לנדא נובעת מתפיסה רוחנית של דיני הכשרות, של ההשפעה המיסטית שיש לאוכל אותו אוכל האדם על נפשו ועל נשמתו, זאת בנוסף לעצם המחויבות לחוקי שמירת ההלכה. "ביורה דעה סוף סימן פ"א כתב הרמ"א: לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, וכן התינוק עצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו. ולכאורה קשה", מנתח הרב לנדא את הילכת הרמ"א, מדוע נקבע ש"המינקת אסור לה לאכול רק בגלל התינוק? הרי היא ישראלית וחייבת לאכול רק כשר? מתרצים הש"ך והט"ז על אתר, שאף שהמינקת חולה ומשום סכנה מותר לה לאכול דברים האסורים – חובה על האב שלא ליתן לה התינוק להאכילו, כי זה מזיק לו. אנו רואים כאן מה הן התוצאות מהעדר הזהירות באכילה. אם מבחינים במידות רעות אצל ילד או נער, כמו העדר רחמנות וכדומה, זה מחשיד שאכל דברים לא כשרים. הרמב"ן בפרשת שמיני כותב כי בבהמות הכשרות ובעופות הכשרים לא ימצא דורס – כי התורה הקפידה על מידותיהם של ישראל שלא יאכלו מן הבהמות והעופות הללו – כי האכילה שנהפכת לדמו ובשרו של האוכל משפיעה גם על נפשו".
זהו היסוד האידיאולוגי של מערכת הכשרות שפיתח הרב לנדא. "בכל נושא ההשגחה, העיקרון הוא שיהיה הכול למהדרין מן המהדרין. אם ניקח את נושא ה'ערלה', אף אחד אינו יכול לתאר כמה עבודה מושקעת בהשגחה על ה'ערלה'… משגיח יכול לעמוד יום שלם בבית האריזה ויקבל רק 2 משטחים של פרי כשר בשביל כל בני ברק. כך גם נושא ה'תולעים'. אדם נכנס לקונדיטוריה וקונה העוגה. בתוך העוגה יש כמה חתיכות של קליפות אשכוליות. כמה צריך להשקיע בקליפות האלו – להוריד מהן הכינמות!"
באחת משיחותיו הפומביות בעניין הכשרות, שיתף הרב לנדא את הקהל:
"אני מוכרח לומר ולשתף את הציבור בירידת מצב הכשרות שראיתי והכאיב לי מאד ומבלי להיכנס לפרטים, כי אם נפרט יצטרך הציבור לשבת כאן עד עלות השחר… אספר רק דבר אחד: באנו לשחוט במקום שקדמו לנו רבנים אחרים עם צוות שוחטים ומשגיחים שלהם. בשבוע הראשון שחטנו ובדקנו, והיתה כמות מועטת ביותר של חלק, אך לא לקחנו אפילו כזית אחד של בשר משבוע זה. פשוט לא יכולנו לקחת, וזאת בגלל צורת ההנהגות וההרגלים של הפועלים המקומיים, שהורגלו כך מהצוותות הקודמות, ולדוגמא בענין חיתוך הבהמות, שחותכים אותם בשעה שכל נסורת האחוריים עם החֵלֶב נופלת על הבשר ואח"כ גוררים את הבהמות על כל הפירורים של הטריפות והחֵלֶב הנמצאים על פח נירוסטה על הרצפה….
"איך קורים דברים כאלו? לדאבוני הדבר פשוט מאד: מצב זה התחיל בארה"ב ומשם המשיך והגיע גם לדרום אמריקה. כאשר רב אחד רוצה לרשת הכשר של רב אחר, הוא בא ומציע למפעל: 'אני אתן לכם קוּלוֹת, אצלי יהיה לכם יותר קל'. בעל המפעל בא אל הרב ואומר: 'היה אצלי רב פלוני והוא מוכן לוותר על כך וכך'. כעת, הרב הזה עומד בניסיון, ושתי אפשרויות לפניו: האחת, שיאמר לבעל המפעל, תעבור עם ההשגחה לרב ההוא, אני לא יוכל לוותר על דרישות ההלכה. והאפשרות השנייה, המצויה יותר לצערי, שהרב מעוניין להישאר בהשגחתו על המפעל, הוא אינו רוצה לאבד את ההכשר מפאת 'רווחים שונים', וכביכול 'אין לו ברירה' ואומר לבעל המפעל – גם אני מוותר ומסכים למה שרב פלוני מציע. אך לדאבוננו, זה לא נשאר בויתור הראשון, אח"כ מגיע רב נוסף לאותו מפעל ומוותר ומציע גם את קולותיו שלו. עבור המפעל זה כמובן ריווחי, ושוב 'בלית ברירה' כביכול מסכים 'הרב המכשיר' לרדת אף הוא בדרישות. וכך נעשה שלשלת שא' מתיר את דרישות קודמו והמצב כמובן נהיה גרוע ביותר. ומגיעים רח"ל לבזיונות ולחילול ה' בעיני הגויים או להבדיל בעיני אותו בעל מפעל יהודי שאינו שומר תומ"צ, שרואה ש'התורה הזאת תהא מוחלפת' תמורת בצע כסף… גם אצל רבנים רח"ל".
(אפנה את הקוראים גם לדבריו המיוחדים בשיחה אחרת שנשא בעניין הכשרות – בקובץ פעמי יעקב גליון שבט־אלול תשע"ח, עמ' קכה ואילך.)
"ההכשר שלנו", אמר פעם הרב לנדא בראיון לבטאון עולם החסידות, "אינו למסחר ואינו קשור כלל לשום גוף. כשההכשר נהפך למסחר – זה גרוע מאוד. האמת היא, שאבא לא רצה לתת 'הכשרים' מחוץ לבני ברק… הוא הרגיש עצמו 'משרת ציבור', משרתם של תושבי העיר, ובתוקף תפקידו זה נאלץ לתת גם הכשרים".
פרשת 'בראקל'
הדוגמה האחרונה, מבחינה כרונולוגית, ממלחמתו חסרת הפשרות של הרב לנדא בענייני כשרות, באה לביטוי בפרשת ה"בראקל". בְּרָאקֶל הוא גזע של תרנגול שמגיע מאזור בראקל (אנ') בבלגיה. בשנת תשע"ז החלה התעניינות סביב הזן לאחר שהוא יובא לגידול מסחרי על ידי חברת 'מסורת טהרת העופות', שהוקמה כדי להשיג עופות שאין עליהם חששות של הכלאה עם זנים אחרים. החברה איתרה עופות אלו שלדבריה הם מגזע טהור ללא הכלאות, הוא העוף הנ"ל. אולם, אף שלבראקל סימני טהרה של עופות, עם תחילת שיווקו התפתחה מחלוקת הלכתית בשאלת כשרותו למאכל, האם הוא עוף שנאכל במשך השנים על ידי יהודים שומרי מצוות, דבר המעיד על כך שיש לעוף מסורת אודות כשרותו.
הרב לנדא יצא חוצץ נגד המתירים את העוף. במכתב שכתב לאדמו"ר מסאטמר, ושהיכה גלים (ולמעשה חתם את הויכוח בקבלת עמדתו), כתב הרב לנדא: "א. אנו שאין אנו בקיאין בעופות הטמאים המפורשים בתורה ובשמותיהן אין אנו אוכלים עוף אלא במסורת. ב. העופות הנשחטים בארצנו והנקראים עופות פטם, כשרותן במסורת ממש ואין עליהם שום מקום לערעור. ג. הכתוב בקונטרס מסורת העופות כי אמנם העוף "ברקאל" אין לו מסורת ואין שום עדות של מסורות עליו אלא שהוא התרנגול הפשוט שאכלו בכל תפוצות ישראל – אינו מקובל כלל כאשר שוחטים אינם יודעים ואינם מכירים את העוף ששחטו בכל תפוצות ישראל. דברים אלו הם נגד יסוד אמונתנו, שהתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. ד. העוף המכונה "ברקאל"… איננו יודעים על מסורת, להיפך, אנו יודעים שהיה מטיל ביצים שהם כד וכד והוא סימן טומאה…".
אגב, באותו מכתב מתייחס הרב לנדא לשוחט מטורקיה שהעיד על כך שהייתה מסורת אצלם בנוגע לבארקל. "ידוע לי שבתורכיה שוחטים העופות האלו וגם ביררתי על כשרות השוחט שם שאומר מי שלימוד מלאכת השחיטה היה שוחט אותם הנקבות בלד כי הזכרים קשה לאכלן ויבשולם קשה. מ"מ אין ידוע מתי התחילו לשחוט עופות אלו ואיזה תלמידי חכמים היו שם שיכלו לקבוע מסורת. זה שלפני מאה וחמשים שנה היה שם הגאון בעל חקרי לב, עדיין לא אומר לנו שזא שחטו העוף הזה".
ובכן מתברר, כי הרב לנדא, כפי שסיפר לי הגרמ"מ חיטריק שליט"א, רבה קהילה האשכנזית בטורקיה, התקשר אליו אישית כמה וכמה פעמים, לברר לעומק את העניין, והאם יש עדויות בקהילה על מסורת כזאת וכו'. לא על ידי שליח, הוא ולא אחר, בירר את העניין באריכות ובפירוט, וכך בין היתר הגיע למסקנתו בפרט זה (השוללת עדות על מסורת בטורקיה).
מעניינים הדברים שהוסיף הרב לנדא באותו מכתב אל המשקיעים שהשקיעו הון בגידול הזה, המלמדים על יסוד שיטתו במערכת הכשרות המפוארת שהנהיג: "ואל הנגידים אשר השקיעו ממון רב בעניין זה… ברצוני לומר: אני מבין היטב שהפסד ממון הוא כאב גדול. גם אני כואב את כאבכם. אך בכל זאת אומר, כי אתם צריכים לעשות סעודת הודאה על אשר נצלתם ברגע האחרון מלהביא מכשול עצום לבית ישראל".
שימור מסורת ציפור דרור
אולם כפי שהגרמי"ל נלחם בכל עוז נגד הכנסת עופות שלא במסורת ישראל לתפריט המאכלים הכשר, כן דאג לשמר מסורת על מיני עוף שהייתה עליהם מסורת, וזה דבר המעשה אשר שמעתי מהגאון רבי בנימין כהן שליט"א, מרבני בבית ההוראה של כפר חב"ד ומרבני רמלה:
"לפני שנים מספר הגיע אליי יהודי וביקש ממני לשחוט לו ציפור־דרור. מאחר שלא ידעתי האם ציפור־דרור של ימינו היא ציפור הדרור הכשרה, שאלתיו האם הוא אוכל את העוף הזה, וענני שלא, אלא צריך זאת לאיזה עניין של סגולה. החלטתי שאשחט בלא ברכה. לאחר מכן שאלתי את הגרמ"ש אשכנזי זצ"ל, וענני שהוא לא יודע האם יש מסורת על עוף זה, ולכן לשחוט בלי ברכה בכגון דא, וכן ענה לי הגר"נ אורטנר זצ"ל. החלטתי לברר את העניין גם אצל הגאון רבי משה לנדא זצ"ל. הרב לנדא מיד אמר לי: זה העוף שכתוב בתורה, זה העוף שיש עליו מסורת, זה העוף כשר הוא. ויש לשוחטו בברכה. הוסיף הרב לנדא ואמר לי: אני מכיר אישית רב ירא שמים מגרמניה שיש לו מסורת על עוף זה דור מפי דור, ואחת לחצי שנה הנני מביאו למשחטה, הוא מגיע עם ציפורי דרור והשוחטים שוחטים בפניו, כדי שלא תשכח המסורה על עוף זה!".
לכתחילה דלכתחילה, אך מבוסס הלכתית
"הרב לנדא". צמד מילים לחומרה ולהידור, המשקפות את דביקותו של הרב לנדא בדרך אביו זצ"ל להקפיד בתכלית על כל דקדוק קל בהלכה עד קצה.
הדיין הגאון רבי ישראל הלפרין שליט"א, דיין ומו"ץ בבית ההוראה של כפר חב"ד, שביותר מארבע השנים האחרונות עשה "שימוש" אצל הגרמי"ל זצ"ל, הגדיר לי, בשיחה שערכתי עמו, את העניין כך: "נקודה מיוחדת שראו אצל הרב לנדא, היתה החתירה להעמיד את הפסקים על 'לכתחילה שבלכתחילה'. למשל, כשהגיעו לביה"ד שאלות הלכתיות הנוגעות לציבור ולרבים, כמו שאלות שמירת השבת במרחב הציבורי, שנובעות בגלל הפעלת טכנולוגיה שאינה מותאמת לשבת, ודברים כיוצ"ב;שלעיתים נדרשו החלפת מערכות טכנולוגיות בעלות גבוהה, ולעיתים המענה ההלכתי לאיש עסקים מתלבט שביקש פסק גלאט, היה שלא לרכוש העסק הגדול למרות שנראה כמניב; ולעיתים במצבי קצה, כיון שלא היה פיתרון 'חלק' ולכתחילה, לא היה מנוס מלפסוק לציבור באותו מקום שלא יוכל להשתמש באותם מרחבים ציבוריים שאינם כהלכה. מפאת מורכבות השאלה והרצון "לפתור הבעיה", היו רבנים מחוץ לבית הדין שהציעו לשקול צדדי קולא שנבנו על סמך כללי הלכה של "ביטול ברוב", "ספקא דרבנן", ועוד כיוצ"ב. דהיינו, שמודים המה שהדבר מצד עצמו אכן אינו 'חלק' הלכתית, ולעיתים זהו פיתרון של בדיעבד ממש, אלא שמפאת הרצון "להושיע" את שואל… היקלו להיעזר בכללים הלכתיים שנאמרו בהלכה למצבי דיעבד, ולהחילם מעתה ואילך על המקרה דנן גם לכתחילה, ותלו דבריהם מחמת ש"אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תילם".
"אך דעת הגרמי"ל לא היתה דעתו נוחה מכך כלל, ובכל מצב שבאה אפשרות כזו לפניו, היה דוחה כל נסיון להקל מראש על סמך היתרים אלו, ודחק בכל מאודו לקיים ההלכה בדקדוק ובלי פשרות, גם לא על סמך התירים המעוגנים בהלכה לפחות כמצבי דיעבד. בכלל היה מרבה לומר שיש לעיתים בכל ההסתמכות על היתרים אלו נגד מה שקבעו חז"ל 'אין מבטלין איסורין לכתחילה'. וגם במקום שבדין "היבש" יש מקום להתיר 'ביטול' זה, לא היתה נוחה לפרוץ גדר ומצר שהוחזק ברבים לאיסור, ולהתירו על סמך היתר 'הביטול', בגלל קושי מסויים שבודאות אינו קושי מהותי והכרחי, וסבר שדוקא משום שזהו ענין הנעשה לרבים, ובדברים שבציבור, יש לנהוג בזה דוקא בלכתחילה שבלכתחילה ממש".
דוגמה נהדרת להחמרה זו, לא רק בכשרות, ציין בפניי הרב חיטריק שליט"א: "לפני כמה שנים הייתי בחתונה שניהל הרב לנדא זצ"ל, וממש בסוף החופה ראיתי משהו שלימד אותי על שימת לב של רב. לפני שבירת הכוס הוא שאל את החתן האם הוא קיבל אישור מבעל האולם או הקייטרינג לשבור להם כוס. "אתה חתן שמחלו לו על עוונותיו חבל להתחיל עם חשש גזל". חיכו עד שקיבלו אישור, ורק אז שברו את הכוס".
ודוגמה נוספת. "ראיתי", כתב הרב לנדא במאמרו על מריחת גלזור על תחתית התפילין, "חידושים שחידשו חדשים מקרוב לכסות המעברתא והתיתורא של תפילין בלאק שקוף על גבי העור. דהיינו, שמורחים על צד תחתון של התפילין במקום הנחתן במין צבע (לאק) וזה מתיבש ומתקשה ונעשה לשכבה כעין גלזור שקוף, וזאת כדי שלא יזוקו התפילין משומן וזיעה שעל הראש ועל היד. ואף גם מהדרין מן המהדרין המוזילים דמים רבים לקנות תפילין מהודרים ומדקדקים בכל מיני דקדוקים, ובכל זאת שמים הגלזור הנ"ל ואינם חוששים לחציצה כאילו זה אינו צריך לפנים. וזאת למודעי, שהגלזרו הזה אינו נבלע בהעור אלא נעשה כשכבה ממשית על גבי העור".
"המקור להתיר הגלזור", ממשיך הרב לנדא וכותב, "הוא תשובת הנודע ביהודה סימן א דכל לנאותו אינו חוצץ לגבי טיח בתפילין על גבי בית החיצון, דכיון דלנאותו הוא [=עשוי לנוי ולהדר התפילין], בטל אל תפילין ומקרי בית החיצון רואה את האויר". אבל השאלה הגדולה היא: האם הדברים רלוונטים למקום הנחת התפילין, והאם חומר שאינו מוסיף בנוי תפילין ורק נועד לשמר עליהן – בכלל דברי הנוב"י. למסקנת הרב לנדא, אחרי דיון יסודי מאוד בסוגיא: "נראה דלדעת הפוסלים חציצה בתפילין, וכמבואר בשו"ע דהכי הילכתא, אסור לעשות הגלזור על התפילין ובוודאי שאין לברך עליהן. ועדיין צ"ע אם מותר למרוח שמן על התפילין בלא הגלזור הנ"ל, האם גם שמן יהיה חציצה או לא, וצ"ע".
בלי חומרות שאין להם יסוד
יחד עם זאת, אין הכוונה שחיפש "חומרות" שאין להן יסוד, ואם הדין מתיר לכתחילה – אזי מותר הדבר הדבר לכתחילה. והרי דוגמה. "לאחרונה הוקם רעש", כותב הגרמי"ל במאמר שעורר סערה רבתי (על דגי יאורה, פעמי יעקב אלול תש"ע, עמ' צט), "בדבר התולעים שבדגים (תולעי אניסאקיס), שלאחר מחקר ובדיקה נתגלה שקיימים זנים מסוימים של דגים שמצוים בהם תולעים, וקמו נותני כשרות מסוימים לאסור את אכילת הדגים הללו… דג אחד שניצב בעין הסערה הוא דג המצוי בכל מקום דג ההערניג". הרב לנדא קובע נחרצות: "אין כל חשש באכילתן מצד הדין, ומנהג ישראל שהיו אוכלים הדגים הללו מימים ימימה… בהלכה מבואר, בגמרא ובשו"ע, שתולעים הנמצאים בבשר הדג או בין עור לבשר הם כשרים… דלא אסרה תורה אלא את השרץ השור. על הארץ או במים, וכיון שתולעים אלו לא שרצו על הארץ ולא במים, אלא שנתהוו בדג, אינם אסורים".
על הפוסקים ה"מחמירים", שחיפשו אמתלא להמציא איסור מחודש שאין לו יסוד הלכתי, כותב הרב לנדא דברים חריפים ביותר: "אין ספק שכל החל המחשבה לזה הוא נגד המבואר בגמרא, והמוזכר בגדולי הפוסקים להלכה: הנח להם לישראל. אם לא נביאים הם – בני נביאים הם!", והאמת היא, הוא מוסיף וכותב, שגם לדברי המדע מדובר בתולעים כשרים", ועיי"ש אריכות הביאור. הדברים עוררו סערה גדולה, ובגיליון שלאחרי זה, האריכו רבני כולל פעמי יעקב לבאר ולבסס את שיטת הגרמי"ל בזה.
והנה סוגיה מרתקת נוספת, שבה פוסק הגרמי"ל פסק מעניין מאוד. מטבע הדברים לא ניכנס לכל אריכות הדברים (הרב לנדא כותב בתמצית ובקיצור, כדרך רבנים מדורות עברו, אולם זהו מעט המחזיק את המרובה, וכדי להסביר את כל המהלך נדרשת כתבה בפני עצמה): מעשה שהיה שעשו מיץ תפוזים מתפוזים שהם טבל, ומהמיץ עשו רכז מיץ, ורצו לעשר את הרכז ממיץ רגיל. נשאלה השאלה: לפי איזה חשבון מעשרים את הרכז – לפי חשבון של מיץ רגיל (ליטר כנגד ליטר), או שצריך לחשב כמה הרכז היה במיץ רגיל (לצורך העניין ליטר רכז = ארבע ליטר מיץ רגיל), ולפי זה לעשר.
"ידידי הגאון הגדול מוהרמ"מ הכהן שפרן שליט"א רצה לדמות לגמרא במנחות נה, א: שאני גרוררות הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן. וכיוון שאפשר לערב הרכז במים להחזירו כמות שהוא, יש ליקח בחשבון כמות המיץ כולה לפני שרוכז". אולם אחרי דין ודברים ארוך בסוגיות רבות בש"ס, ראשונים ופוסקים, מסיים הרב לנדא: "ובזאת ניחא מאי דשאני גרוגרות כיון דיכול לשלקן, הרי גם חלב ששלקו חוזר לכמות שהן, אלא דחלב חוזר לכמות שהן דווקא בשלקן, משא"כ הכא לגבי אומד – שאני גרוגרות שיכול לשלקן אע"פ שלא שלקן מכל מקום מיקרי אומד. ולפי זה יכול לעשר מיץ על רכז במידה רגילה".
ועדיין בנושאי כשרות, הנה פסיקתו בעניין לחמניות מזונות. הגרמי"ל פסק שבקביעה האם לחמניה היא מזונות או המוציא לא הולכים לפי הצורה, ולכן גם אם יש לה צורה של לחם – הרי שברכתן מזונות אם אם נאפות לאכילת עראי ("ולחמיות דידן אינן נאפות לסעודת קבע ועיקר עשייתן לכריכים ולא לסעודה גדולה אלא דצורתן דומה ללחמניות רגילות"), ונילושות במי פירות (ובמערכת הכשרות של הרב לנדא לא משתמשים בלחמניות שנילושו במי תפוחים, בגלל חומרת בעל ה"דעת־תורה" שבמשקה שנסחט מן הפירות הוי זיעה בעלמא שלכן ברכתן שהכל כמובאר בסי' ר"ב, ולכן גם לא נקרא "מי פירות ללשון בהן" – אלא משתמשים במי צימוקים, "שבוודאי נחשבים מי פירות גם לגבי ברכתן ואף לארבע כוסות כידוע וכנהוג לאלו שהיין מזיק להם").
יצוין שחתנו, הגאון רבי יוסף יצק בלינוב שליט"א, רב מרכז בני ברק וראש בית ההוראה המרכזי בב"ב, כתב חיבור שלם לבסס פסיקת חמיו ולבארה בהרחבה.
הרב לנדא כאב בית דין
בית דינו של הרב לנדא נודע לשם ולתהילה בכל מקהלות החרדים כאחד מבתי הדין המקצועיים והרציניים ביותר. בהשגחה פרטית, לפני כמה שבועות סיפר לי איש־עסקים מאנ"ש על דין תורה שעשה בבית דינו של הרב לנדא. הנתבע טען שהוא פטור מן התביעה, בין היתר טענת ההגנה שלו התבססה על לטענתו הוא נאלץ למכור לספקים בחו"ל במחיר מסוים. הדיין הגאון הרמ"מ שפרן מיד ביקש את פרטי אותו ספק, והתקשר אליו תוך כדי דיון ותוך כדי דיבור. הספק, כמסיח לפי תומו, הכחיש לגמרי את גירסת הנתבע. בתום הדיון, הוכיח הרב לנדא – ששימש כאב"ד באותו דיון – קשות ומלב מורתח את הנתבע, יהודי שומר תומ"צ וחרדי, כיצד זה ההין לשקר במצח נחושה בפני בית הדין.
"אחד הדברים הבולטים שראינו אצל הרב לנדא בבית הדין", מוסיף הרב הלפרין שליט"א (שכאמור עשה אצלו ובבית דינו 'שימוש' בשנים האחרונות), "היה היושר. פשוט לא סבל שקר, ולא נתן לאיש הציג נתונים של חצאי אמת או עיגול פינות של העובדות הנדרשות לבירור הד"ת. 'דין אמת לאמיתו'. האמת היתה גם בהנהגתו האישית, כשדייק ב'העתקת השמועות', בסיפורים ואמירות ששמענו מפיו לא אחת "תחת אחד השיחים", ביני לביני, במהלך שבתינו אצלו ב'שימוש' בבית הדין, בין אם היו אלו דברים שאמר בשם הרבי או דברים ששמע בעצמו מהרבי, או דברים ששמע מאביו הרב יעקב זצ"ל, או מה ששמע מחסידים, תמיד היה ניכר עליו שמשתדל לדייק היטב בדברים שמוסר מפיהם, ולא לצטט דבר אם אינו נאמר בדיוק. ישום חד ותקיף לאימרה זו – הלכה למעשה, של דרכו לחתירה לאמת היתה רק בדרך אמת, היה אפשר לראות שהנהגתו היתה באמת וללא כחל ושרק, למשל היחס שלו לדיונים שבאו לפניו, שלעיתים פסל עצמו מלשבת בהרכב, לו רק היתה לו איזה סיבה של חשש דחשש של נגיעה לנידון או לצדדים, גם אם לא היתה זו נגיעה הפוסלת ע"פ הלכה. ועוד דוגמאות רבות".
והרי דוגמה מפסק דין שנערך בבית דינו, שפורסם (שעד כמה שידי מגעת אני למד כי מדובר בפרסום נדיר למדי): "בא דין תורה לפנינו: אדם רוצה להתפרנס מחלוקת חלב בבתים. הוא עושה הרשמה בבתים כמה חלב כל אחד רוצה בכל יום, ובכל בוקר יביא החלב ויעמידנו על סאקופת הבית. בעל החנות באותה סביבה תובעו לדין שהוא יורד לחייו. א. שהוא מוחזק במכירת החלב. ב. ע"י הצורך בחלב בכל יום, באים הקונים לחנותו בכל יום וקונים שאר מצרכים, משא"כ כאשר יביאו להם חלב לביתם". הרב מנמק את פסיקתו שמדובר בהשגת גבול בכמה נימוקים, ומסכם: "החלב [הוא] כמצודת בעל החנות לקונים, ומצודתו פרוסה באופן קבוע… הרוצים לחלק חלב, לא שפורסים גם הם מצודה, אלא מקלקלים מצודתו… לכן נראה לומר שיש בזה השגת גבול".
המלחמה על המקוואות
אחד הדברים שנלחם עליהם הגרמי"ל בכל עוז – כהמשך השימור ה'קנאי' שלו את מורשת אביו זצ"ל, שהיה "רב החצר" של אדמו"ר הרש"ב, ליווה את בניית המקווה ברוסטוב, ובעל־השמועה המרכזי בנוגע למקווה של הרבי הרש"ב – היה עניין תיקון המקוואות בדרכו של הרבי הרש"ב, (זהו אחד הדברים הגדולים שהעמידו עליו קצפם של כמה, שלחמו בו בשל כך ברוב עוז ותעצומות בזמנו). במאמר מיוחד שפרסם בזמנו בקובץ "הערות וביאורים אהלי תורה" – י"א ניסן תשמ"ט, פרס הרב לנדא את עיקרי הדברים בהלכה ויתרונות בניית המקווה בכל החומרות.
בראשית הדברים מצטט הרב את ה"דברי חיים" הכותב (בח"ב סי' צט) שמקווה צריך לעשות כשר אליבא דכולי עלמא, כי הוא קדושתן של ישראל, וכן מקובל אצל רבים להדר במקווה לצאת ידי כל הדעות, בכל מה דאפשר. "כל הידור במקווה", מדגיש הגרמי"ל, "אינו מערער ח"ו על כשרות המקואות האחרות ואינו מוציא לעז ח"ו על תוצואתיהם ובוודאי כשרות הם. אלא ההידור הוא לצאת ידי כל הדעות.
"כיוון שגם בבור השקה מן הצד", העירו על חששות מסוימים, "הוסיפו עוד בור מלמטה בשני אופנים: 1. בור מי גשמים תחת בור (מי גשמים) ההשקה, כמקוואות של האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל. והבור התחתון מושק לעליון והעליון מושק לבריכת הטבילה מן הצד. 2. בור מי גשמים תחת בריכת הטבילה המושק בקרקעית הבריכה בשפופרת הנוד ויותר. וכדי להבטיח שלא יכסו נקב החיבור בהמעדת רגל הטובל, עושים שני נקבים. (היא המקוה בתיקון אדמו"ר הרש"ב נ"ע). על ידי הוספות אלו, במקוה שיש בו 1. בור זריעה עם המשכת ג' טפחים. 2. בור השקה מן הצד. 3. ועוד בור תחתון תחת בור ההשקה או תחת ברכית הטבילה – יוצאים ידי כל הדעות".
הרב לנדא פעל בהתאם לקביעה זו בכל אומץ, לתקן המקוואות שיהיו כשרות לכל הדעות. יצאו נגדו כמה וכמה בעניין זה, אך הוא לא זע ולא חת. במכתב שכתב בסיוון אותה שנה (תשמ"ט)לגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, כותב הרב לנדא:
"אחרי שיחת הטלפון ששאל אם לא צריכים להשיב למכתב ששלחו ע"ד המקווה, הנה לא היה בדעתי לענות כלל, כי אף דמתחזים הכותבים כדואגים להררים התלוים בשערה, בלא עששית שקופים דבריהם שבאו לקנטר, ולכן על כגון דא נאמר דום לה', אך לכת"ר אציין כמה פרטים, שיראה הסילופים הגלויים…. הרי ברור כונת הכותבים, וממילא מובן היטב למה לא מצאתי לנכון שיש להשיב לדבריהם, כי אם נבוא להשיב למגלי פנים בתורה בזיופים, אין גבול לדבר".
חומר איסור חמץ בפסח
מטבע הדברים, הרב לנדא היה עסוק מאוד איסורי חמץ. "הזמן גרמא", כך כתב באחד ממאמריו, "לחזק את חומר איסור חמץ בפסח, שהוא חמור מכל שאר האיסורים – שמכל מיני תגובות הנשמעים כאשר משיבים לשואלי ההלכה, עולה תחושה קשה ביותר, שאנו עומדים בפני תופעה של קלות וזלזול בכל הדברים שהחמירו בהן אבותינו במשך כל השנים, והמושג "חומרא דחמץ" הולך ומתבטל מן העולם, לכן מן הראוי לחזור ולשנן את חומרי האיסורים בפסח, ואולי בעזרת ה' נזכה על ידי כך להשיב – ולו במעט – את הזהירות ממשהו חמץ בפסח" (פעמי יעקב, ניסן תש"ע, עמ' כג). גבי חמץ, מסביר הגרמי"ל במאמרו שם, נאמר פסוק מיוחד: "לא יאכל חמץ". פסוק זה מלמדנו לאסור 'חצי' שיעור', גם במצב "שלא חזי לאיצטרופי" (למשל אכילת חצי שיעור חמץ בסוף הפסח, בשעת השקיעה – שאי אפשר לו במציאות לאכול לצרף עוד חצי שיעור חמץ לחצי שיעור שכבר אכל). "נמצא אם כן חידוש גדול בחמץ, שלא רק אם אכל ברגע האחרון חייב – אלא כיון דחצי שיעור חמץ אסור אף בלא הטעם ד"חזי לאיצטורפי", אם כן יהיה חמץ אסור בכל הפסח, אף שלא כדרך הנאתן" (שם, עמ' כו), ומכאן ניתן ללמוד על חומר האיסור וייחודו.
"יש לעיין", שאל הגרמי"ל במאמר אחר שעסק בשאלה מתי מתקיימת מצוות השבתת שאור מדאורייתא (פעמי יעקב, ניסן תשס"ה, עמ' ל), "מדוע באמת הרבנים נזהרים כל כך לדחות את שעת המכירה לגוי עד השעה האחרונה שניתן לאחר אותה, ומתוך כך נכנסים ללחץ של זמן שהמכירה תתבצע כהלכתה, מדוע שלא יקדימו את מכירת החמץ בכמה שעות?". אגב שאלתו, מספר הרב לנדא נקודה מעניינת מהנהגת אביו: "ואאמו"ר זצ"ל, מתוך שהקפיד לאחר את זמן המכירה עד לרגע האחרון, בזמנים שהיה צריך לכתוב את השטר המכירה בכתב יד, ולא היה עדיין מחשבים, היה משאיר את מקום כתיבת שמו של הנכרי ריק, מחשש שמא ימות הגוי ולא יהיה סיפק בידו לכתוב שטר אחר עד שעה ששית, ותיקון בשטר לא רצה לעשות – לכן נהג להשאיר את מקום השם ריק".
תשובתו של הרב לנדא לשאלה זו, מבוססת על מה שביאר בהרחבה לפני כן במאמרו, שבבדיקת החמץ מתקיימים למעשה שני עניינים: מצוות ביעור חמץ (מדאורייתא), וכמו כן גדירת גדר שלא יבוא לאוכלו בפסח (מדרבנן). זו הסיבה להקפדה שהמכירה תתקיים אחר בדיקת חמץ, כי אם המכירה לנכרי (לא לרב!) תתקיים לפני בדיקת החמץ, ייעקר היסוד מדאורייתא שבבדיקת חמץ – כי החמץ כבר בוּעַר מרשותו על ידי המכירה לנכרי, ויישאר בבדיקה רק היסוד דרבנן, החשש שמא יבוא לאוכלו בפסח. "ולכן יש קפידא למכור דווקא אחרי בדיקת חמץ". (הגרמי"ל אומנם לא הסביר שם במאמרו מדוע אם כך לא הקדימו את המכירה לשעות הבוקר וחלף זאת מדייקים לבצע המכירה בצמידות לשעה השישית, וכנראה בפשטות ההסבר לכך הוא, משום שאין להגביל את זמן הבדיקה דווקא ללילה, ויכול שהבדיקה תתפרס גם לשעות היותר מאוחרות בבוקר וביום; וידוע הסיפור שמביא הרבי בתחילת "ליקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח", שאדמו"ר הזקן בדק חמץ כל הלילה).
אכן, כל זה אמור במכירת החמץ לנכרי. אבל את המכירה לרב כדאי להקדים, "ואפילו שבוע קודם לפסח, והרב ימכור לנכרי את החמץ סמוך ממש לשעה ששית. וכך ראוי לעשות שלא להשאיר את סידור המכירה לשעות הלחץ של ערב פסח, שאז עלול האדם לשכוח זאת מרוב טרדותיו ולהשאר עם החמץ ברשותו בזמן שכבר איננו יכול למכור אותו. ולצערנו, בכל שנה אנו נתקלים ביהודים שבאים לאחר זמן איסור חמץ בשביל למכור את החמץ בזמנו, ולכן החכם עיניו בראשו".
איסורי אכילה ושתייה מצטרפים?
עיקר הדברים עד כה היו מובאות מן הפסיקות ההלכתיות הלכה למעשה, ומן האמירות ההשקפתיות של הרב זצ"ל שפורסמו כהנה וכהנה. יש גם לתת את ביטוי לחטיבה נוספת בפרסומים התורניים של הרב – ריבוי מאמרים עיוניים מעמיקים בסוגיות הגמרא וההלכה. והרי דוגמה (פעמי יעקב אב תש"סח עמ' יז).
שנינו במסכת יומא (עג,ב): "כל האוכלים מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלוא לוגמיו. האוכל ושותה – אין מצטרפין". והגמרא דנה במקור הקביעה הזאת שאוכל ומשקה לא מצטרפין לשיעור של איסור, שהוא כדעת רבי יהושע, שכאשר טומאתו ושיעורו שווה – אז מאכלים ומשקים מצטרפין (למשל: שני חצאי זיתים משני מתים – מצטרפים לטמא בשיעור כזית), אבל כאשר טומאתו ושיעורו אינם שווים – אינם מצטרפין (למשל שרץ ונבילה – שטומאתן שווה אבל השיעור להיטמא בטומאה משתנה בזה ובזה, שזה בכזית וזה בכעדשה). וכן הוא גם לגבי יום הכיפורים שבו דנה המשנה – שהאיסור הוא אחד, אבל היות ששיעור אכילה ביוה"כ הוא ככותבת ושיעור שתייה הוא כמלוא לוגמיו – אינם מצטרפים.
והנה, בתוספתא (פסחים א, י) נאמר: "חמץ – כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית, ושתיה ואכילה אין מצטרפין", ולכאורה, אורמר הרב לנדא, "מפורש כאן דלא כהמשנה ביומא, שגם כאשר האכילה והשתייה שיעורן שווה, אין מצטרפין".
"ונראה ליישב דברי התוספתא… בהקדים מה שיש לבאר: מה הייתה בכלל ההוא אמינא שאכילה ושתייה יצטרפו? עד שהוצרך התנא לבוא ולשלול את האפשרות ההיא. הרי למעשה, אותו אדם לא אכל שיעור שלם ולא שתה שיעור שלם! ומהיכי תיתי לחשוב ששני חצאי איסור ושנים ייחשוב כאיסור אחד?"
מבאר הרב לנדא כך: היות שאנו לומדים בכמה מקומות ששתייה היא בכלל אכילה, "נמצא שלמעשה האדם ההוא אכן אכל שיעור שלם. אלא שחציו היה על ידי אכילה בפועל, וחציו היה על ידי פעולה שעל פי הלכה דינה כאכילה. וממילא הייתה סברא לומר שיצטרפו לשיעור שלם, ועל זה בא החידוש שאינן מצטרפים".
ובהמשך מסביר שלמעשה יש שתייה שהיא בכלל אכילה ויש שתייה שאינה בכלל אכילה: "שכאשר המשקה הוא גוף האיסור, כמו חָלב שהתבשל עם בשר – שתיית האיסור היא בכלל אכילה… מה שאין כן כאשר האיסור הוא אכילה, כמו בחֵלב (שהאדם ממחהו והופכו למשקה)* – הרי פנים חדשות באו לכאן, ועל מציאות כזו לא דיברה התורה מעולם וע"כ צריך פסוק מיוחד כדי לאוסרו". בסוג כזה של משקה, לא חל הכלל של שתייה בכלל אכילה.
על פי הסבר זה מבוארים לשיטתו גם דברי התוספתא, שאיסור אכילת חמץ נאמר על ה' מיני דגן שהם בגדר אכילה ולא שתייה, אלא שניתן להופכם באופן מלאכותי למשקה. דבר זה דומה לדוגמה של חלב שהמחהו – שעל זה לא נאמר הכלל של שתייה בכלל אכילה. וזה מה שכתוב בתוספתא. "והטעם שנאסר לשתות חמץ צריך לומר ש שהוא נלמד מחמת הריבוי של כל מחמצת לא תאכלו – שמזה ילפינן איסור אכילה על תערובת חמץ, ובכלל תערובת חמץ הוי גם משקין של חמץ".
שני פסקים "חב"דיים" לסיום
אבקש לסיים את הסקירה הזאת בשתי פנינים הלכתיות:
בדיון ארוך מאוד (ובתוכו ביאור נפלא בשיטת אדמו"ר הזקן או"ח סי' שכח סל"ב) בעניין מכה בפטיש ב'פסיק רישיה', כתב הרב לנדא: "נמצא למסקנא דאיכא תרי גווני מכה בפטיש: מלאכת מכה בפטיש שהיא דרך האומנין, ושם חייב בפסיק רישיה אף דאינו מתכוין; ומכה בפטיש משום גמר מלאכה שאינה דרך האומנין, ושם חייב רק אם מתכווין". בהקדמה לפסק זה כותבים העורכים" רבה של בני ברק, הגאון רבי משה יהודה ליב לנדאר, מעיד אף הוא שראה שנים מגדולי וצדיקי הדור זצ"ל – הרבי מגור (בעל 'לב שמחה') והרבי מליובאוויטש – שפתחו בקבוקים מבלי לחוש לאיסור. כדי לנמק את הוראת ההיתר בעניין זה, כתב את המאמר שלפנינו". המאמר אינו מתייחס ישירות לשאלת הפקקים, אלא יש בו דיון מעמיק ביסוד הדין של עשיית כלי ללא כוונה. על בסיס ההלכה "דאית לה הושעתנא אחריתי" (סוכה לג, ב), הוא מסיק שכאשר אינו צריך את הפקק (כגון שסוגר בו שוב את הבקבוק אבל יש לו פקקים נוספים מעין זה) – לא נאסרה הפתיחה.
פסק נוסף, מענה לשאלת הרה"ח ר' יצחק יהודה רוזן ששאל: "בהתקשרות (גיליון תקח עמ' 17) כתב: 'לעניין ברכת הגומל של יולדת ההוראה למעשה היא שלא תברך אשה הגומל כלל'. ובשם הרב גרונר נמסר בשם הרבי שאשה לא תברך כלל ברכה זו. אבקש לשאול: מה דעתכם בנוגע לברכת הגומל ליולדת?". על כך ענה הרב לנדא: "אם הייתה הוראה מכ"ק אדמו"ר – מי יבוא אחר המלך. באם לא הייתה הוראה, אנכי קבלתי מאבי זללה"ה שיולדת מברכת בפני עשרה. וכך נהגו בביתנו". (לגבי השאלה האם באמת דעת הרבי הייתה שנשים לא תברכנה ברכת הגומל, ראה בדבריו של הגאון רבי טוביה בלוי שליט"א בספרו "על מנהגים ומקורותיהם", עמ' קנח ואילך, שמוכיח כי דעת כ"ק אדמו"ר הייתה שאשה תברך הגומל).
