"על הרעיון ההתחלתי, הגרעין שממנו צמח הספר הזה לימים, התחלתי לחלום כבר כבחור ישיבה", מספר הגר"ש רבינוביץ שליט"א בשיחה הלא שגרתית מצידו שניאות להעניק במיוחד למגזין "כפר־חב"ד" [הראיון פורסם בשנת תשע"ט].

"במידה מסוימת אוכל לומר שאפילו קצת התחלתי אז לנקוט בצעדים ראשוניים של הגשמת הרעיון. הנקודה שצדה את עיני כבר הייתה העובדה, שהיא דבר הניכר לכל לומד: החוסר הקיים בהתאמה בין הפסיקה בחלק מהמקרים משה כתוב בספרים, לבין מציאות זמננו, עובדה שמטבע הדברים גרמה לחסרון בהבנת ובהסקת המסקנות מדברי השו"ע והפוסקים. הרעיון שכבר אז החל לבעבע בתוכי היה לעמול על תמצות כל ההוספות, ההסברים והחידושים של הפוסקים לגבי המציאויות המתחדשות בדורנו. ואכן, בזמנים הפנויים השתדלתי להתחיל בסידור ותמצות של דברי הפסיקה העניפה, על פי סדר המשנ"ב. באותו שלב הייתי כותב את הדברים על דפי דפדפת, ומהדקם אל עותק המשנה ברורה שלי…

"אולם, כל מה שעבדתי עליו כבחור לא היו אלא טיוטות קצרות, כמיסת הפנאי, משהו בתולי. לא הייתה זו עבודה שהבשילה יותר מדי. לתוך העבודה הגדולה והיסודית, שממנה נולד בסופו של דבר הספר "פסקי תשובות" – נכנסתי רק אחרי שלמדתי כמה וכמה שנים בכולל להוראה וקיבלתי סמיכת חכמים ו"היתר הוראה". בכולל למדנו בעיון שו"ע אורח חיים עם המשנה ברורה, וגם שולחן ערוך יורה דעה – שחיטה, מליחה, טריפות, תערובות, בשר בחלב, נדה ומקוואות.

"בהשגחה פרטית נזדמן הדבר כך שסיימתי את לימודי בכולל הוראה וקיבלתי את ה"היתר הוראה" שלי בשנת תשמ"ט, בדיוק לפני שלושים שנה.

"מצד מהלך התכנון המקורי שלי, ביקשתי להמשיך ללמוד בכולל "חושן משפט", כי רציתי לדעת עכ"פ את היסודות של "חושן משפט", והתחלתי כבר את מסלול הלימודים, בכולל ויז'ניץ בירושלים. אלא שא־ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות.  כזכור לזוכרים, החורף של שנת תשמ"ט סער בשתי סערות סופה מטלטלות ביותר – הן הבחירות המקומיות והן הבחירות הארציות. בסופו של דבר, כידוע, זכינו אשר "דידן נצח" – אבל מכל מקום האווירה בכל מקום הייתה של חוסר־ריכוז, בגלל הסערות הגדולות הללו, וגיליתי בעצמי שהלימודים "אינם הולכים" כמו שנכון שיילכו. היה קשה להתרכז, משום הסערה אז הייתה דרמטית עד למאוד, באמת ובתמים.

"ואז עלה בדעתי לחזון לחלום הישן, ולהתחיל לעבוד על הפרוייקט לתמצות הלכתי של פסקים בעניינים המתחדשים, ועד מהרה הבחנתי שכאשר הנני מתעסק בעבודה בזה – הנה ברוך ה' שום דבר אינו מסיח את הדעת, ונפשי הומה, ומתייחדת לגמרי בהתלהבות לעבודה – שעיקרה לימוד, עיון, תמצות וכתיבה.

"נכנסתי אפוא לעבודה זו באינטנסיביות מהבוקר עד הליל, וכך התחיל החיבור לקרום עור וגידים, באותו חורף של שנת תשמ"ט… ממש עבדתי מתוך תודעת שליחות, והשבח לקב"ה אשר באמת הספר נתקבל בחיבה אצל הציבור, ומאז רוב היום שלי הנני מקדיש לעבודה יסודית על החיבור, כשתודעת האחריות והשליחות רק התגברה".

זה נכון, כפי שחז"ל היטיבו להגדיר זאת במשפט אחד קולע: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" – שכאשר חיבור מתקבל בעם ישראל, הרי שהדבר נובע מן העובדה שמצוי כאן מרכיב גדול של מה שמכונה "מזל" (בחסידות "מזל", הוא שפע אלוקי שנוזל מלמעלה למטה, ובמילים אחרות: סייעתא דשמיא מיוחדת). יש ספרים טובים ונפלאים שלא "האיר להם המזל", ונשארו חבוים ולא בא אורם ולא נודע זיוום. אולם לדידי אין ספק כאשר הספר לא סתם מתקבל בציבור, אלא ש"עיני העדה", הפוסקים, המו"צים, "אנשי המקצוע" – הם המה המשתמשים העיקריים של הספר, יש יסוד טוב להניח שהדבר קשור מאוד גם לטיבו וטבעו של הספר.

אומנם הגר"ש רבינוביץ, בצניעות האופיינית לו, תולה את הדברים בסייעתא דשמיא בעיקר; הוא אף מצביע על כך שהספר הוא יותר על צד של בקיאות ותמצות, וחסר בו עמקות ורוחב יריעה עיוני, (ובצניעותו הוא גם התנה את השיחה בכך שלא תפורסם תמונה שלו מעל גבי העיתון; וכמה פעמים במהלך השיחה חשתי בו כי הוא מתקשה ונרתע בכנות מלדבר על עצמו) – אך לי ברור כי לאופי וטיב העבודה שלו, מאפייניה, הבחירות הכתיבתיות שבחר – לכל אלו יש השפעה גדולה על התקבלות הספר.

עמוד השדרה של "פסקי תשובות"

אז מה הרעיון המרכזי שעומד מאחורי החיבור? מהו עמוד השדרה שלו?

"הגמרא במסכת שבת (קלח, ב) מספרת ש"כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה [צריך לזכור את ההקשר ההיסטורי של הדברים: מדובר בימים הסמוכים לאחר החורבן, ורבי יחונן בן זכאי נמלט מירושלים הנצורה, משיכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה. שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל והיה מהראשונים לתקן את התקנות שהתאימו למציאות ללא מקדש. כשנכנסו אפוא לכרם ביבנה], אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ… ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, דבר ה' זו הלכה… ר"ש בר יוחאי אומר: ח"ו שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים [איך אני מסביר את הפסוק המפורש] 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'? הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".

"ומסביר המהרש"א שם, שמה התכוון רשב"י כשכתב "במקום אחד", הוא ש"אפילו במקום אחד מכל המקומות שזכר – לא ימצאו הלכה ברורה". כלומר, יצטרכו לשוטט אנה ואנה במרחבי הספרים כדי לנסות להוציא הלכה ברורה ופסיקה מבוררת בעניין שבא לפניהם.

"ובאמת, זו נקודה שמלווה אותנו מאז ומקדם. סבי־זקני האדמו"ר בעל "דברי בינה" מביאלא זצ"ל, כשיצא ספרו של הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל: "שדי חמד" – ממש התמלא שמחה גדולה, וציווה לכולם לרכוש את הספר. והוא הסביר, שמאז חורבן בית המקדש וצאת ישראל לגלות, גלתה תורה עמהם, שגם דברי תורה נגלו לונתפזרו למקומות הרבה ואין להם בית כינוס אחד, וכל עניין והלכה פרטיהם מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בבחינת גלות. לכן, כשראה את הספר "שדי חמד", שליקט וקיבץ עניינים רבים המפוזרים בתלמוד ומפרשיו, ראשונים ואחרונים, וריכזם כל אחד לפי עניינו ומקומו – ראה בזה משום התקרבות לגאולה והכנה לביאת המשיח.

"ואכן, בחסדי ה' רואים אנו שבתקופה האחרונה יוצאים לאור הרבה ספרי ליקוט שמקבצים לאכסניה אחת הלכות ועניינים שונים מתורתינו הקדושה, עד שיש המכנים את דורינו "דור המקלטים", וכאמור יש בזה להחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.

"מן הצד השני, ממובן מסוים הרחבוּת והריבוי הללו – רק העצימו את הבעיה. אם כמעט בכל נושא יש ספר שלם, שיש בו "הלוך יילך" ודיונים לכאן ולכאן בפרטים ובפרטי פרטים, בסוף הלומד שמבקש לקבל את התמצית העולה על פי סדר לימודו בשולחן ערוך – עודו צריך לרוץ אנה ואנה.

"ב"פסקי תשובות" – שעיקרו הבאת פסקים והלכות המלקוטים מתשובות פוסקי וגאוני הדור האחרון, מסודרים לפי סדר השולחן ערוך והמשנה ברורה – עיקר המאמץ הוא לא רק במה להביא אלא גם "איך" להביא ומה לא להביא. נדרשת מלאכת חשיבה ועיון לדייק ולזקק את תמצית הפסיקות החשובות בעניין הנידון, כשאת כל היתר להשאיר למי שמעוניין להרחיב כיד ה' הטובה עליו (ויוכל לפנות לשם דרך ההפניות והציונים)".

לקרב למציאות זמננו

אם כן, בעצם, הספר הוא סוג של השלמה לעבודה שנעשתה ב"משנה ברורה", ולפני זה בשו"ע אדמו"ר הזקן ועוד. עולה השאלה: האומנם יש כל כך הרבה עוד מה להשלים, אחרי העבודה שכבר נעשתה על ידי אדמו"ר הזקן, ה"חפץ חיים" וגאוני עולם אחרים?

"כפי שכבר ציינתי קודם לכן, מטרת החיבור "פסקי תשובות" הוא לקרב את השו"ע ונושאי כליו – ובכללם שו"ע הרב ומשנה ברורה – למציאות זמננו.

"המציאות היא, שבדורות האחרונים התרבו המצאות אדירות של מכשרים וטכניקיות ומצבים חדשים – ומדובר על כמות עצומה של חידושים בכל מיני רבדים ותחומים. לרוב החידושים הללו אין פתרון הלכתי ישיר בדברי השולחן ערוך ונושאי הכלים. היום בהחלט מורגש לכל הלומד את השו"ע ומפרשיו המעטרים אותו ונושאי הכלים החשובים, שבסופו של דבר אחרי הלימוד עדיין חסרות לו ידיעות הרבה כדי להבין ולדעת את ההלכות לפי מציאות זמננו.

"אכן, בחמלת ה' על עמו, גם בדור האחרון קמו לנו גאונים וחכמים, אשר מרוב צדקתם העיר ה' את לבבם והראו לנוש כל ההמצאת החדשות אשר אנו עדים להן בתקופתנו, ולכל השינויים והקונסטלציות שנוצרו – לכולם ניתן למצוא פתרון הלכתי בתורתנו ה'. בספריהם ובפסקיהם הם מלמדים אתנו את הדרך אשר בה נלך בכל סוגי הדברים המקיפים אותנו בזמננו, אשר הם חלק ממציאות ממציאות חיינו.

"ברוך ה', במסגרת זאת מתחברים ונכתבים דפים הרבה, כמות עצומה של חומר הלכתי בספרי שו"ת והלכה, במאמרים ובפרסומים בנושאים אקטואליים – עד כדי כך שבאמת יש צורך בספר שלם שירכז את כל החומר האהלכתי האקטואלי הזה בצורה תמציתית של פסקים, מסודרים בסדר מובנה וברור, לפי סדר השולחן ערוך. וזה בדיוק מה ש"פסקי תשובות" עושה.

"בחיבור זה מתבצע ליקוט מספרי שו"ת וספרי הלכה, והדברים נסדרים לפי סדר השו"ע והמפרשים הפרוסים סביב לשלוחן – בשולחן עורך אורח חיים בחרנו לצרף זאת למשנה ברורה. הקפדתי לכל אורך הדרך לציין את עיקר הנימוקים והראיות, כדי להבין את הקשר: איך נלמדת הלכה אקטואלית זו מדין זה המובא בשו"ע או בנושאי כליו.

"נקודה חשובה נוספת שקשורה לאופי החיבור, היא הבחירה המדוקדקת של נושאים השכיחים והמצוים, והבאת תמצית פסקי גדולי הפוסקים המקובלים באותם נושאים שכיחים ומצוים. כך, שלמרות שהאמת היא שכל מי שיעבוד על כזה חיבור הנה בל ימלט שיעלו בראשו איזה חידושים ו"פשטלאך" וכיו"ב – אבל אני השתדלתי מאד להמנע מלהביא זאת, ולו משום הצורך להיות מזוקק ומדודק, בפרט שההיקף של החומר הוא אדיר.

"כדי להישאר נאמן לקו אחיד, תמציתי – ויחד עם זאת, במילים מצוצמצות ככל שאפשר גם עם הסברת נקודת העניין – היה עלי לעשות עבודה רצינית של קפדנות וריכוז תמציתי. רק במקומות פסורים ממש שהיה צריך להאריך מעט לגוף העניין, עשינו זאת".  

על מלאכת הכתיבה של חיבור כגון "פסקי תשובות"

כמה זמן אורכת עבודה על ספר כזה?

"עבודה על כל כרך אורכת, בממוצע, בין ארבע לחמש שנים. ואני עובד בס"ד על הספר חמשה ימים בשבוע, מן הבוקר ועד הערב, לפחות עשר שעות ביממה. ולפעמים בהלכה אחת אני יכול "להיתקע" למשך ארבע או חמש ימים! קורה שאני כותב הלכה שוב, ושוב, ושוב עד שיוצא דבר המתוקן".

אפשר דוגמא על נושא כזה שהתלבטתם בו במהלך הכתיבה?

"אחת הדוגמאות שעולי בראשי כעת היא בעניין סוכה שדפנותיה הן דלתות או תריסי הזזה – האם מותר לפתחן ולסגרן בשבת ויום טוב. המדובר הוא בסיטואציה בה בעת פתיחת הדלת או תריס ההזזה נוצר מצב בו לסוכה אין דפנות כהלכתן, וכשסוגרים – יש. הרי מצד אחד ניתן לומר אין פה בניין של איזה דבר מבחינה פיזיקלית, רק של משהו הלכתי, ומצד שני סוף סכל סוף בפתיחה הוא סותר את הסוכה, ובסגירה בונה אותה, מבחינת ההלכה, והיות שההלכה קובעת שנוצרת מציאות הלכתית הרי יש פה בונה.

"התחבטתי בזה, ומסקנתי הייתה לאסור: "כיון שפתיחת הדלתות גורמת לפסול הסוכה וסגירתן גורמת להכשיר הסוכה, הרי יש בזה משום איסור בונה וסותר. ואף אם אחד מב' הדפנות (או שניהם) שהם לעיכובא עשויים מדלדתות או תריסי הזזה הנפתחים אבל לא לכל אורכם אלא נשאר שם רוחב טפח אף בשעה שהדלת או התריס פתוחים, יש לאסור לפתחן ולסגרן בשבת ויום טוב" (פסקי תשובות ח"ו עמ' שלה).

"בהערות שם הרחבתי מעט יותר המקורות וההנמקה ההלכתית, אך מכל מקום זו הייתה סוגיה שעסקתי בה הרבה כדי להגיע לניסוח הזה, שגם עליו קיבלתי הרבה ביקורת – והיו לי חילופי מכתבים בזה עם כמה וכמה רבנים חשובים.

רמת הדקדוק ההלכתית המופלאה של הרבי מליובאוויטש

"על כל פנים עיקר שעותיי ורוב יומי מופנים לעבודת הלימוד והכתיבה של הספר, אבל יחד עם זאת בס"ד כמובן אני משתדל להשקיע עצמי גם בלימודים הקבועים, וכמובן גם בלמוד שיחותיו הנפלאות של הרבי. בכל שבת אני מקפיד ללמוד שיחה של הרבי. אני מאוד אוהב את התורה של הרבי, העמקות והרחבות, והיותן בלולות מפרד"ס התורה – הרי זה ממש מחיה נפשות אמיתי!

"יש לי פה בשכונתי קולגה, הגה"ח הרב יוסף יצחק הבלין, רבה של קהילת חב"ד, הוא העניק לי במתנה לפני שנים רבות את "שערי הלכה ומנהג" ולאחר מכן את המהדורה החדשה בשם "שולחן מנחם", ואלו ספרים שממש נמצאים על שולחני. אני עובר עליהם כל הזמן על כל פרט ועל כל פסיק, וגם מפנה בכל מקום לדעתו הקדושה של הרבי בעניינים הלכתיים.

"בכלל, אני חייב לציין משהו שאני בעצמי נחשפתי וראיתי (אומנם יש לציין לא יצאתי מעולם מאה"ק ובעהשי"ת שגם לא אצא, ולא זכיתי לפגוש את הרבי, אבל מן הכתובים ומן מקראות הקודש יכולתי להבחין בזה) – וזו רמת הדקדוק ההלכתית של הרבי שהיא ממש פלא ביותר.

"אני בחנתי קצת ועקבתי אחרי העניין – ואחר כך שמעתי שהחוקר הנודע החסיד הרב יהושע מונדשיין ע"ה כתב על זה גם באריכות – וראיתי מה שכל מי שמתבונן יכול לשים לב איך ההתנהגות של הרבי, בכל פרט ממש, מדויקת ומכוונת על פי הלכה ברמה מדהימה.

"אני הבחנתי בזה פעם, למשל בדבר מעניין מאוד. ראיתי בוידאו פעם שהרבי מתפלל בחנוכה. הרבי נכנס לבית המדרש כרגיל עם הסידור ביד, ובידו הייתה מונחת גם חוברת, כרגילותו מדי פעם להיכנס לבית המדרש עם קונטרס בידו או תחוב בין דפי הסידור וכיו"ב. באותה פעם הוא הניח את החוברת על הסטנדר והתחיל להתפלל, אשרי, אחר כך תפילת לחש, ואחר כך חזרת הש"ץ, כשהרבי כהרגלו הקדוש מקפיד כל העת להביט בסידור ולעקוב אחרי החזן מן הסידור. והנה אני שם לב, שכשהגיע החזן ל"ועל הניסים", פתאום היטה את הסידור לצד, ודפדף בחוברת שהייתה מונחת על הסטנדר, בדפדוף שנראה כמו שהוא – בכישורנות הגאוניים הבלתי נתפסים שלו – פשוט "מצלם" את הדפים בזכרונו. אבל בשעה שסיים הש"ץ את הקטע של "ועל הניסים", מיד חזר הרבי להביט בסידור, והסיט את החוברת הצידה.

"בנקודה זו מיד עלה לי הדקדוק הלכה של הרבי, כי לענ"ד – וזה משהו שעלה לי תוך כדי לומדי וכמדומה גם הובא בספרי באחד המקומות – על פי הלכה אין חיוב להקשיב לחזן ב"ועל הנסים" (כמובן, אין הכוונה חלילה שיוביל הדבר לידי קולא, כי בוודאי שאסור לדבר וכו' בזמן זה, רק שהחיוב להקשיב לחזן בזמן האמירה אינו).

"ההסבר לכך הוא זה: הן ידוע שהזכרת המאורע בחנוכה ופורים אינו אלא רשות. אזכרה כמו "ועל הניסים" היא לא מעיקר דין שמו"ע.

"והנה יש מחלוקת ידועה לגבי מקרה בו אדם התפלל שמו"ע וטעה בדבר שצריך לחזור בו, והוא חזר להתפלל כמו שהדין אומר אלא שבחזרתו טעה שוב במקום אחר שצריך לחזור בו (למשל שפעם אחת טעה ולא אמר יעלה ויבוא, ובפעם השניה לא אמר ותן טל ומטר).

"ונחלקו בזה הדעות, בשים לב לכך שיוצא לנו פה מקרה שבו, אם נצרף את שתי הפעמים נמצא שהאדם כן אמר את כל מה שהוא חייב לומר, אלא שלא אמר זאת בתפילה אחת. האם יצא ידי חובתו או לא? מצד אחד ניתן לומר שכאשר החסיר בכל פעם בתפילה קטע שחייב לאומרו, אזי כל התפילה כולה נעשתה חסרה, ואפשר לומר שאם מדובר באזכרה חיצונית שחז"ל תיקנו לומר בשמו"ע, הרי שהיא לא חלק ממש מ"הבניין" של שמו"ע אלא תוספת חיצונית, ולכן א"א לומר שבהעדרה יש יסוד חסר בתפילת שמו"ע, ולכן יצא ידי חובתו. המסקנה להלכה היא כדעה השנייה. במילים אחרות, לעניינו, החזן באמת צריך לחזור על זה כהוגן כי זה תוספת חיצונית שאכן עליו לאומרה, אבל זה לא חלק מתפילת שמו"ע, שלה דייקא צריך להקשיב ממש לכל מילה שאומר החזן.

"וככל הדיוק הזה רואים בהנהגתו של הרבי, כאילו כבדרך אגב. והבחנתי בדיוק נפלא זה בעוד כמה וכמה עניינים. אכן, ברור לי שאינני מחדש כאן שום דבר, בטח לא לחסידים, רק שאני מספר איך שאני התפעלתי מאוד כשהבחנתי בזה.

"אגב, אני מוכרח לציין שהקשר שלנו לליובאוויוטש הוא הרבי יותר שורשי ועתיק. סבי, כ"ק האדמו"ר ה"חלקת יהושע" מביאלא זצ"ל, הוגלה בזמנו על ידי השלטונות הקומוניסטיים לסיביר, ולבסוף נתגלגל ששהה, כיתר הפליטים היהודיים שהתרכזו בבוכרה. סבא זצ"ל תמיד היה מספר בהדגשה ובהתפעלות שמי שהחזיק את היהדות שם, הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בקיום התפילות, בלימוד תורה, והן בהחזקה גשמית כפשוטו – הכנסת אורחים ולוויית המת וכו' וכו', היו חסידי חב"ד שפעלו במסירות נפש עצומה.

"לאחר מכן סבא זצ"ל עמד בקשרי מכתבים הדוקים עם הרבי, והדברים אף נדפסו. את ההערצה המיוחדת של סבא לרבי ניתן לראות במסמך אחד. לקראת יום הולדתו ה־75 של הרבי, שיגרו כמה מזקני האדמו"רים בירושלים דאז (ומי שהכיר יודע על הרוח המיוחדת של קודשה וטוהרה ששררה בין דמויות הוד הללו, הייתה אז מין אווירת קודש מיוחדת שנסוכה בחצרות החסידים בירושלים….) מכתב ברכה לרבי לכבוד יום הולדתו. על המכתב חתמו כאמור כמה וכמה אדמו"רים מדמויות הקדושה וההוד של ירושלים, וסבא נוסף על נוסח הברכה המודפס ראה להוסיף גם ברכה אישית. וכמי שמכיר את סבא אני יודע שהמחווה הזאת מעידה על ההערצה הגדולה שהייתה לו לרבי ולפעלו הרוחני הכביר בעם ישראל. הוא לא נהג כן כלפי אף אחד אחר.

"גם לאבי מורי זצ"ל, האדמו"ר מביאלא פשיסחא, היה קשר של אהבה והערצה לרבי, והיה לו גם ממש "מופת" אישי עם הרבי – הגם שכמובן מופתים מן הסוג הזה ממש התגלגלו מתחת לרצפה, כמו שאומרים, אצל הרבי.

"אבא התחבט מאוד בנוגע לשאלה האם להדפיס את דברי תורתו והשיחות נשא בבית מדרשו. מצד אחד המנהג בביאלא היה שלא מדפיסים דברי תורה בחיי חיותו של האדמו"ר, ומצד שני רואים היום שזה מוסיף מאוד וגדולי ישראל נהגו להדפיס. אבא חשש. (אגב, דעתו של הרבי הרי ידועה, כמו שאמר לאדמו"ר מבעלז שליט"א ודחק בו שחייבים בזמננו להדפיס חסידות, ואכן רואים שלמרות שבעבר בבעלז הקפידו ביותר שלא להדפיס חסידות של האדמו"רים, נשתנתה עד מאוד המגמה, וכעת יוצאים ספרי החסידות בהדר ובבפאר ושופי).

"אבא החליט שישאל אצל הרבי, והיות שהיה באותו זמן בביקור בארה"ב, ניגש לבקר את הרבי במעמד "חלוקת הדולרים" ובין היתר ישאל אותו בעניין, האם כדאי להדפיס את חידושי התורה, למרות שיש מסורת בבית ביאלא שלא להדפיס, והאם זה יכול להזיק. כשאבא הגיע, המזכיר הציג אותו בפני הרבה. ואז, עוד לפני שאבא פתח את פיו – ויש הקלטה מזה – הרבי אומר לו מיד משהו בסגנון: 'אתם הרי מארץ ישראל, והלוא אין תורה כארץ ישראל, וכי צריכים להפיץ תורת ארץ ישראל', ומיד דיבר בשבח הוצאה לאור של ספרים וכו' ושצריך להוסיף כהנה וכהנה.

"אבא ממש נדהם! הוא כבר לא היה צריך לדבר כלום ולשאול, כי כבר הכל נענה עוד בטרם דיבר… ובאמת מאז התעסק אבא בהכנת כתביו.

"על כל פנים, הנקודה היא שהקשר שלנו לחב"ד ולתורת חב"ד – הן בהלכה (ב"ה בספר פסקי תשובות בכל מקום מוזכר הן מהרבי, והן מהצ"צ, ובוודאי אין צורך לומר מהרב – שו"ע אדמו"ר הזקן – שהוא מוזכר בכל עמוד ממש שהרי א"א לזוז בהלכה בלעדיו, וכמו שאמר האבני נזר שחייבים לדבוק בשו"ע הרב כמו שדבקים בראשונים), והן בפנימיות התורה (וגם בבית המדרש שלנו יש בכל שבת שיעור קבוע בתורה אור ובלקוטי תורה) – הקשר הזה הוא קשר ותיק שנים, שממלא אור וחום, ומהווה מתנה אדירה לכלל ישראל. לא נשאר אלא לייחל והתפלל שתקוים כבר הבטחת המשיח לבעש"ט הקדוש – שהקאתי מר יהיה לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".