מהי המשמעות של התשובה בעולמה של חב"ד? האם תביעותיה של החסידות אינן מייאשות? שיחה עם הרב מיכאל טייב

 

כבר כמה פעמים העליתי כאן שיחות שקיימתי עם אישים שונים, שיחו שאני סבור שיש בהן ערך ועניין. הנה שיחה שקיימתי עם המשפיע החסידי הרב מיכאל טייב, בשנת תשע"ד על תהליך התשובה בעולמה של חב"ד. הרב מיכאל טייב (יליד שנת תשל"ד, 1973) הוא מנהל רוחני ומשפיע בישיבת אור מנחם כפר חב"ד, מוסר שיעורים בתניא גם בכולל משכן מנחם, ונודע בחב"ד בסגנון ההתוועדויות הייחודי שלו. הוא עצמו עבר בגיל צעיר תהליך של מה שנקרא "חזרה בתשובה",  כך שכשהא מדבר על תשובה, זה לא רק דיבור על תיאוריה…

 

מדוע צריך לעשות תשובה?

חודש אלול, הימים שלקראת ראש-השנה, ראש-השנה עצמו, עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים – מוקדשים ביהדות כולם לעבודת התשובה.

בהקשר זה, אולי עוד לפני הניסיון להבין מהי "תשובה" וכיצד מיישמים אותה, ראוי להעלות שאלה שהיא אמנם בסיסית ופשוטה, אך גם מצויה וניתן להיתקל בה לפעמים גם במסתרי הלב שלנו אנו: "מדוע בכלל אני צריך לעשות תשובה…?".

יכול הלוא אדם לומר לעצמו: "הרי אני שומר על המצוות, לומד תורה, מתאמץ להתפלל במניין, הגון עם הבריות, מתנהג באופן נורמלי, וכך הלאה" (כל אחד לפי ערכו) – ובעולם המודרני יש מין תחושה של סיפוק עצמי, שהרי גם דברים אלו כרוכים לעיתים בהכרעות ובוויתורים על דברים שנראים קוסמים ומפתים…

– "מדוע אפוא אינני יכול להסתפק בכך; מה רע במעמדי ובמצבי כמות שהם עתה, מדוע עליי "לעשות תשובה""?

התשובה לשאלה זו דורשת כנות ויושר פנימי.

אדמו"ר הזקן בספר התניא עומד על ההבדל בין המושג "צדיק" למושג "רשע", ומחלק בין השימוש ה"פשטני" שנעשה במושגים אלו, לבין משמעותם העמוקה והאמיתית.

ברגיל, קוראים "צדיק" למי שנתפרסם כמקיים מצוות בהידור, כמדקדק על דקדוק קל של דברי סופרים בדברים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחברו, אדם מלא בתורה וגדוש ביראה, המסתפק במועט וכך הלאה. כשמתארים אדם מסוג כזה אומרים "הוא אדם צדיק". לעומת זאת, "רשע" הוא כינוי לאדם שנתפס לדברי עבירה חמורים, אדם שמנהל את חייו בכחש ומרמה, ערל לב, המורד בא-להיו והגונב את רעיו, אדם מלא דברי רשעות וחמס. כאשר הבריות ידברו ביניהם על אותו אדם, יכנוהו בתואר "הרשע הזה".

אבל ההגדרה האמיתית והמדויקת היא אחרת לגמרי. לפי הגדרה זו, כל מי שעובר על רצון ה' הוא רשע. יהודי שלא מקיים את מצוות ה' או עושה ההיפך ממה שה' הטיל עליו לעשות, נקרא רשע. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן, "בשעה שעושה [האדם] עוונות נקרא רשע גמור… ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע, כדאיתא בפרק קמא דיבמות ובפרק קמא דנדה, ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע… ולכן אמרו רז"ל במדרש: ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור".

והאמת היא, שאם מנתחים את הדברים בהיגיון, הרי שזוהי ההגדרה המתבקשת. מלך מלכי המלכים, ריבון כל העולמים, אדון כל המעשים – מורה לעשות פעולות מסוימות, ואילו אדם זה מחליט להשתמט ולא לעשות כפי שהתבקש! איך שלא מסתכלים על זה, בסופו של חשבון אדם זה עבר על ציווי המלך, ולכן אין הגדרה אחרת לתארו מלבד עובר-על-החוק, עבריין.

כעת אחזור לשאלתך "מדוע יש צורך לעשות תשובה"? – לאור הגדרתו זו של אדמו"ר הזקן הדבר ברור מאוד, אלא שכפי שהקדמתי נדרשים לשם כך כנות ויושר פנימי. אדם בערכנו שמכיר היטב היטב בפנימיות את אורחות חייו ודרכי התנהגותו בנתיבות החיים, יודע בעצמו שהוא רשע. הוא יודע שלא פעם הוא חוטא בזדון ובלב ערל על מצוות ה' – הן שבין אדם למקום והן שבין אדם לחברו.

נדמה לי, שכאשר אדם בינו לבין עצמו, בין כתלי ליבו, מודע לעובדה שלפי האמת הוא רשע – אין לו סיבה לשאול מדוע עליו לעשות תשובה. שום יהודי, בשום מצב, אינו שמח ואינו רוצה להיות רשע. יש עליו לכלוך רוחני, כתם של טומאה, ועליו לנקותו.

(מלבד זאת, יש עניין נוסף, אותו החסידות מדגישה: כל אדם – גם אם הוא צדיק – יכול וצריך להתקרב עוד אל האינסוף האלוקי. אף פעם אי אפשר להסתפק במצב הנוכחי, אלא תמיד יש להתעלות קדימה. זהו פשר מה שכתוב: שמשיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את הצדיקים בתשובה… אבל זהו כבר שלב נוסף…)

 

כשיש בעיה – צריך להתמודד

האם דברים אלו אינם מייאשים?

האם תפיסה זו האומרת לאדם: "דע לך, אתה רשע", במיוחד כשההגדרה של "צדיק" ו"רשע" היא כל־כך מחמירה – אינה תפיסה פסימיסטית שעלולה להיות מרפה ידיים ונטולת תקווה?

שאלתך מזכירה לי מקרה אישי: אחד מקרובי משפחתי שהייתי קשור אליו מאוד, נפטר בפתאומיות, בעודו נמצא בעבודתו בחנותו. הוא לקה בהתקף לב חמור שהכריע את מערכות גופו.

בתקופה האחרונה לפני מותו גרנו הרחק אחד מן השני, ולכן מטבע הדברים לא הייתי חשוף לכל פרטי חייו בזמן זה.

כאשר שוחחתי עם קרובי משפחה משותפים ועם ידידיו בעקבות פטירתו, התברר לי שמזה זמן מה אותו אדם התלונן על כאבים בחזה, בידיים, ועל כל מיני הפרעות שידועות כסימנים לבעיות בלב. אמרו לו: "גש לרופא, ערוך בדיקות". הפצירו בו, אולם הוא סירב.

הוא פחד לגלות שמצבו רע, והתוצאה הייתה שהוא מת בפתאומיות.

מה שאני למדתי מהמאורע הזה (שכמובן כאב לי מאוד ברמה האישית) הוא, שכשיש בעיה צריך להתמודד. אדם זה פחד לגלות את מצבו הרפואי האמיתי, ובעקבות זאת מצא את מותו, שהיה יכול להימנע אילו הלך לרופא וטיפל בבעיותיו.

נכון, יכול להיות שהמצב שהיה מתגלה לו בבדיקה לא היה נעים ולא היה מעודד, ייתכן שהיה עליו להתרגל למגבלות ולהתמודד עם בעיות רפואיות; אבל הוא לא היה מת.

תורת חב"ד היא MRI של הנפש.

לימוד חסידות מבצע 'סקירת מערכות' רוחנית ומגלה לאדם את מצבו הפנימי האמיתי כמו שהוא; ואכן, לא תמיד נעים לגלות את האמת.

אפשר, שאחרי שילמד היטב מאמר או שיחה חסידית נוקבת עד תהום, פתאום יגלה אדם בעצמו שמה שלמד והשקיע כל־כך בלימוד תורה, בדקדוק מצווה ובגמילות חסד – היה מתוך פנייה אישית, למען עצמו, מעמדו, הרגשתו וכדומה; ולא כמצווה ועושה את מצוות המלך. לא הקב"ה הוא שעמד במרכז, אלא הוא עצמו, וכל מה שחשב עליו היה "אני ואפסי".

גם במקרה כזה, כמובן, אי אפשר ח"ו לבטל את מה שנעשה בפועל, את המצוות והמעשים הטובים, והמעשה הוא העיקר. אבל אחרי הכול חסר בעבודה זו מרכיב מהותי…

בהחלט, החסידות מאתגרת אותנו, אבל מה שהיא מציבה בפנינו זאת המציאות כמות שהיא. ואיזו תועלת תצמח אם נברח מן המציאות ונסתיר אותה מעינינו בכפות ידינו?

הרבי הריי"צ קרא פעם את מאמר חז"ל: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… חכם מה הוא אומר", באופן הבא: "חכם מה הוא – אומר". חכם יודע מי הוא, מכיר את מהותו העצמית, הפנימית, ללא כחל וללא שרק.

הידיעה הפילוסופית, האינטלקטואלית, הרי זה דבר טוב מאוד – אבל החכמה היא להגיע להכרה ולהרגשה הקיומית הכנה והנוקבת: מי אני? שידע האדם לומר לעצמו תשובה מלאה על שאלה זו.

הרבי מהר"ש אמר פעם אימרה אחרת, שממשיכה את אותה הנקודה. הוא אמר שאדם לא יכול לשקר ולהסתיר את מהותו מהקדוש ברוך הוא – "ה' יראה ללבב". גם מן הסובבים אותו בסופו של דבר לא יצליח האדם להסתיר את עצמו לגמרי, ואחרי ככלות הכול מהותו האמיתית תתגלה במוקדם או במאוחר. אם האדם משקר – הוא משקר רק את עצמו, ומה החכמה לרמות את הטיפש?…

לכן אינני חושב שהכרת האמת הוא משהו מייאש או פסימי. להיפך, זה הפתח לעשייה ולתקווה אמיתית.

בספר הזוהר יש מושג של "מארא דחושבנא" – בעל חשבון. כל יהודי צריך להיות בעל חשבון, ממש כמו בעל עסק שחייב לעשות מאזן – חודשי, רבעוני, שנתי – לוודא בזמן אמת את מצבו האמיתי של העסק: כמה כסף הושקע, כמה הוצאות היו, כמה הכנסות, היכן אפשר לייעל ולצמצם את ההוצאה מבלי לפגוע בהכנסה, היכן ניתן למקסם רווחים.

אם בעל העסק ישקר את עצמו, וידמיין שההכנסות היו גדולות מאשר הן באמת ושההוצאות היו קטנות מאשר היו בפועל – הדבר לא יגרום לכך שהוא אכן ירוויח… להפך, במוקדם או במאוחר העסק יקרוס.

אותו הדבר הוא בעבודת ה'. אדם צריך לדעת היכן הוא עומד, מה מצבו, כיצד ניצב הוא לפני ה'. אם יעלים עיניו ואם ידמה בנפשו דברים שלא כהווייתם, הוא לא שיקר אלא את עצמו.

 

להכיר את מצבך באמת

פעם מסרתי שיעור שבועי בתניא ביישוב אחד, והמשתתפים בו היו יהודים שיש כאלו שמכנים אותם בתואר "מסורתיים". היה זה כשהגענו לפרק ו', בו מסביר אדמו"ר הזקן את פשר המושג "קדושה". "קדוש", מסביר רבינו הזקן, הוא הדבר בו שורה השכינה בגלוי (בהעלם הרי השכינה שורה בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"), והשכינה שורה בגלוי בכל דבר שהוא בטל לקדוש ברוך הוא.

אדמו"ר הזקן ממשיך לבאר שם, שכל מה שהוא לא קדושה, מה שאינו בטל לה', הרי זה ה"סטרא אחרא", הצד האחר.

זו אמירה חדה מאוד והיא נוגעת לחיי היום־יום של כל אחד מאתנו. ניטול דוגמה: אדם צמא, רוצה לשתות משהו, פותח את בקבוק ה'קולה' הקר שלפניו, מברך: "שהכל נהיה בדברו" ושותה. הוא שותה להנאתו, ולא חושב כלל על הקב"ה באותו הרגע, רק נהנה מן המשקה הטעים – זה הרגע בו האדם הוא 'לא ביטול' לה'. הוא חושב על עצמו, הוא במרכז העולם, הוא רוצה שיהיה לו נעים. זאת לא קדושה, זה הצד האחר, ה"סטרא אחרא".

כשלמדנו את הדברים התחוללה מעין סערה זוטא בחדר. המשתתפים דנו בדברים בערנות, הקשו, השיבו.

בשבוע הבא, שמתי לב שאחד השמתתפים נעדר. גם בשבוע לאחר מכן הוא נעדר, וכן בשבוע שלאחריו. טלפנתי אליו. שאלתי אותו מדוע חדל מלהופיע לשיעור, והוא ענה לי: "אומר לך בכנות, כשחזרתי מן השיעור הוצאתי מן המקרר מעדן והתחלתי לאכול להנאתי. פתאום חשבתי על מה שלמדנו, והחלטתי שאני לא מוכן לחיות ככה".

הוא הבין מה האמת, אך לא היה מוכן.

אבל אנו הרי לא מדברים על מי שלא רוצה ולא מוכן. מי שרוצה בחיי הפקר, בחיים של פריקת עול מלכות שמיים – זה מצב אחר לגמרי. יש בחירה חופשית, ולכל אדם נתונה הרשות: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אנו מכל מקום עוסקים במי שכן רוצה להיות קרוב לה', מי שחפץ להשתית את חייו על היסוד האיתן של התורה והמצוות, שמבקש לחיות את חייו בדרך האמת;

פה תהליך התשובה מתחיל – כאשר האדם רוצה להתקרב לה'. מי שאכן יש לו הזכות לרצות ללכת בדרך ה', עליו בראש ובראשונה לדעת את האמת, גם אם היא נוקבת עד תהום, ולא נוחה ולא בהכרח מחייכת.

 

האם אלו אינן דרישות מייאשות?

הנקודה הזו שהיהודי צריך לדעת מהי האמת, גם כשהיא קשה ומאתגרת – ברורה. אכן, בריחה היא לא התמודדות, ועליו להבין שעל ידי עבירה על רצון ה' הוא נעשה בבחינת "רשע", ושכל מה שאינו בטל לה' הרי הוא מן "הצד האחר", וממילא עליו "לעשות תשובה".

אבל אפשר לטעון, שבפועל זהו אתגר שמעל לכוחו של האדם. זו נראית משימה אבודה מראש.

במשנה בסוף מסכת יומא שנינו: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל. לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'. ואומר, 'מקוה ישראל ה" – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

על כך שואל הרבי (לקוטי שיחות, חלק יז, עמ' 179): מדוע ההשוואה ("מה המקווה… אף הקב"ה…") היא דווקא למקווה, ולא לזריקת המים הטהורים? מה מוסיפה טהרת המקווה על טהרת זריקת המים, שכבר מוזכרת קודם לכן במשנה?

הרבי מסביר זאת על־פי המשנה הקובעת שטבילה במקווה מטהרת גם "מקצת" טומאה:

כאשר אדם נטמא בשתי טומאות – טומאה קלה שמקווה מטהר וטומאה חמורה שמקווה אינו מטהר, הטבילה במקווה תועיל להסיר את הטומאה הקלה, למרות שהטומאה החמורה נשארת.

וזו המשמעות של אמירת רבי עקיבא: "מה המקווה מטהר את הטמאים" – כשם שמקווה מטהר (מטומאה אחת) גם את אלה שאחרי הטבילה יישארו טמאים (בטומאה אחרת), כלומר: שיש טהרה "ממקצת טומאה"; כך גם "הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

יכול יהודי לחשוב שאם הוא עושה תשובה רק על חלק מן העבירות שעשה ואל החלק האחר של העבירות שעשה עדיין לא הגיע לעשות תשובה, מה שווה היא התשובה שהוא עושה? סוף-סוף יש חטאים שהוא לא עשה עליהם תשובה, ואיך בכלל תתקבל תשובתו?

אומר רבי עקיבא: אל תתייאש! ה' מקבל "מקצת תשובה", גם אם חזרת בתשובה על חלק קטן מן העבירות שלך, התשובה הזאת מתקבלת (מצד הקשר העצמי שבין היהודי ובין הקב"ה).

דומני שטמונה פה אמירה חזקה מאוד. אנו באים בפני ה', ואנו יודעים שיש לנו "חבילה" גדולה מאוד. אפשר להרגיש, כמו שציינת, תחושה של אפיסת כוחות, של ייאוש: איך אני יכול להתמודד עם זה?

על זה אומרים לנו, אין שום מקום לייאוש כלל. ה' מקבל גם תשובה חלקית, הדרגתית! אכן, קשה מאוד להתמודד עם ה"חבילה" כולה, אבל אם אינך מסוגל לעבוד על הכול, אל תרים ידיים. לאט לך. כל צעד של התקרבות לה', כל התקדמות של התחזקות והתרוממות, מתקבלת ומקדמת אותך אל עבר המטרה.

אם אתה יודע את האמת שעליך להשתפר עוד ונוצרת בך שאיפה להשתפרות, אתה עולה על הכיוון הנכון. לא תמיד הכול אפשרי ברגע, זה לא "בום וגמרנו", אבל ה' מקבל גם פעולה חלקית.

דוד המלך אומר בתהילים: "כי עמך הסליחה למען תוורא". הפירוש הפשוט של הפסוק הוא: סלח לנו ה', על-מנת שיהיה בנו פחד, על-מנת שתהיה בנו יראת שמים. ולכאורה הבקשה אינה מובנת: בפשטות היה צריך לומר הפוך, שעל-ידי הסליחה לא יהיה בנו עוד פחד מהחטא, כי סלחת לנו עליו! מה המשמעות של הבקשה ש"תסלח לנו על-מנת שתהיה בנו יראה"?

מסבירים את העניין באמצעות משל. ראובן לווה משמעון סכום כסף גדול. בהגיע מועד הפרעון מגיעה ראובן לשמעון ואומר לו: "אני מצטער, ידידי הטוב, אולם איני יכול להשיב לך את חובי באחת. אין לי. אין מנוס אלא לפרוס את החוב ולשלם לך אותו במשך כמה שנים בתשלומים".

מה יקרה אם שמעון יגיד לו: "בשום פנים ואופן איני מסכים לכך, ואינני מוכן לקבל ממך את החוב בתשלומים, אלא עליך להשיב לי כעת את מלוא החוב?" – הוא כמובן לא יקבל שום דבר. מצבו הכספי של ראובן אינו מאפשר לו להשיב סכום גדול כזה במזומן.

וזה מה שמבקש דוד המלך: "כי עמך הסליחה למען תוורא". אנא ה', סלח לנו, כדי שתהיה בנו יראת שמים. אכן, יש לנו חוב גדול מאוד, אבל אם לא תקבל את תשובתנו גם אם היא עדיין חלקית ולא תסלח לנו, עלול חלילה להיווצר מצב של ייאוש מן התשובה. כדי שתמשיך לבעור בנו יראת השמים ותהליך התשובה ימשיך להתקדם, סלח לנו. וה' סולח.

באופן דומה מוסברת בחסידות הלשון בתפילת העמידה: "חנון המרבה לסלוח". האדם לא מסוגל לסלוח ללא קץ. אם רעהו פגע בו וביקש סליחה, בפעם הראשונה בוודאי יסלח לו סליחה גמורה. אולי גם בפעם השנייה והשלישית.

אבל אם הדבר ימשיך לחזור על עצמו במעגליות, הוא פשוט יחדל לקבל את בקשות הסליחה החוזרות ונשנות הללו. והסיבה לכך היא, שהאדם הוא מוגבל.

אחד המאפיינים של דבר מוגבל הוא, שככל שהוא מתפשט כך הוא נחלש. ניטול לשם דוגמה את מושג הריח: במקום בו נמצא מקור ומוקד הריח – מריחים אותו בעוצמה, אולם ככל שהולכים ומתרחקים כך הריח מתפוגג.

כך היא גם יכולת הסליחה – בפעם הראשונה היא מופיעה בכל עוצמתה, אולם היא הולכת ומתפוגגת ככל שפלוני מצריך את הפעלתה שוב ושוב.

להבדיל אלפי הבדלות אין קץ, הקדוש ברוך הוא הוא אינסופי, וגם הסליחה שלו היא אינסופית. ולכן גם אם בקשת הסליחה חוזרת ונשנית, כי שוב נפלנו בחטא הזה, ושוב לא הצלחנו להתאפק – אבל צריך לדעת שה' סולח. "חנון המרבה לסלוח".

 

משהו אישי, מחיי שלי עצמי: התמודדות עם כישלון

איך הסבר זה, הידיעה של "חנון המרבה לסלוח", יורד למישור מעשי?

כיצד אדם שמודע למצבו האמיתי וחווה כישלון רוחני בעניין כלשהו, ירחיק מעצמו את המחשבה הטורדת והמדכאת ש"אין לי סיכוי"?

אספר לך משהו אישי, מחיי שלי עצמי.

נולדתי בצרפת בבית בו לא כל-כך שמרו מצוות. כשהייתי כבן שש-עשרה, נמשכתי בדרך מוזרה לבית חב"ד בעירי. ביקרתי שם כמה פעמים, והחלטתי לנסוע לרבי. ואכן תוך זמן קצר נסעתי לרבי, והוא 'כבש' אותי לגמרי. במשך השבועיים ששהיתי במחיצת הרבי, זכיתי ממנו ל'קירובים' מאוד גדולים. ואז גמלה בליבי ההחלטה שאני חוזר בתשובה.

כשחזרתי לצרפת אחרי הביקור אצל הרבי וההחלטה העצומה שקיבלתי על עצמי, ניצבו בפניי מהמורות ודילמות קשות ביותר – ההתמודדות עם תגובתה של המשפחה, כיצד להתנהג עם כל הסביבה הטבעית שלי שלא הייתה דתית כל עיקר, מערכת היחסים עם החברים, וכיוצא בזה. והאמן לי, היצר הרע עבד אז במלוא המרץ…

כמובן, לא הפסקתי מיד את כל ההרגלים שהיו לי. אחד מן ההרגלים הללו היה – יציאה משותפת עם החברים במוצאי שבת.

באחת הפעמים החברים רצו להיכנס למקום מסוים שליהודי עם יראת-שמים לא מתאים להיכנס לשם. מיד אמרתי: "מה פתאום, אינני נכנס לכזה מקום". חבריי הרגיעו אותי ואיך שהוא שיכנעו אותי שזה לא כל-כך גרוע כמו שנדמה לי, והצליחו להכניס אותי פנימה.

בפועל כשנכנסנו, גיליתי שעדיף היה לא להיכנס. אך למעשה לא היו בי אז תעצומות הנפש, ונשארתי שם עם חבריי.

כשיצאתי, היכתה בי תחושה צורבת של אכזבה עצמית עמוקה: "למה נכנסתי לשם, למה נכשלתי? הנה אני נמצא בתהליך של תשובה, מנסה לחיות חיים של תורה ומצוות כמו שצריך, והנה נפלתי".

למחרת הגעתי לבית חב"ד המרכזי, לשיעור שמתקיים שם כל יום (עד עצם היום הזה…). פגשתי שם יהודי חסידי, שהיום הוא בעצמו מנהל בית חב"ד, ושיתפתי אותו בתחושות שלי.

לא אשכח באיזו מתיקות ובאיזה נועם הוא ניחם ועודד אותי. עד היום המילים מהדהדות באוזניי: "אסור לך להיכנס לדיכאון בגלל 'נפילה'. אדרבה, תתעורר מזה, תחשוב שזו ירידה לצורך עלייה, ותיקח את הסיטואציה כהזדמנות וכמקפצה להתחזקות".

הוא המשיך ואמר לי: בברכת "השכיבנו" שבתפילת ערבית מופיע הביטוי: "והסר שטן מלפנינו ומאחורינו". המפרשים שואלים על כך: מה שאנו מבקשים שיסיר שטן מלפנינו מובן, אבל מה פשר הסרת השטן שכבר נמצא מאחורינו?

(אגב, החיד"א מסביר הסבר מעניין, שהשטן נלחם ביהודי בשתי צורות: כאשר אדם ניגש לבצע מצווה, הוא ניצב מולו, מלפניו, וחוסם אותו בדרכו בניסיון למנוע ממנו לבצע את המצווה. וכאשר אדם נמנע מלעשות עבירה, השטן נמצא מאחוריו ומנסה לדחוף אותו כדי שיבצע את העבירה… ועל זה אנו מבקשים: הסר מאתנו את השטן בשתי הדרכים שבא "להפיל" אותנו במלכודתו).

הבעל-שם-טוב ביאר שאלה זו שאדרבה, החלק העיקרי בעבודתו של השטן הוא דווקא ה"מאחורינו":

השטן שלפני החטא, "מלפנינו", שמוביל ומפיל אותך לתוך העבירה מהווה רק הקדימון, והשטן האמיתי מגיע אחרי החטא, "מאחורינו", ומתחיל ללחוש באוזניך דברי ייאוש: "הנה נפלת", "אין לך סיכוי", "לעולם לא תצליח להגיע לעבודת ה' אמיתית" – וכו' וכו'… והסכנה ממנו חמורה בהרבה.

"עליך לדעת", אמר לי אז אותו חסיד, "שיש להסיר לא רק את השטן שמלפנינו, זה שמוביל אותנו לחטא ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אלא גם וביתר שאת את השטן שמאחורינו, שמכניס לתוכך תחושות ייאוש ודיכאון במקרה של כישלון, ולגרום לך נסיגה חמורה הרבה יותר".

בהקשר זה המשילו חסידים את יצר הרע לעכביש. כיצד העכביש לוכד את היתושים? הוא טווה את קוריו וממתין לנפילתו של היתוש אל תוך המלכודת. כאשר סוף-סוף נופל לשם היתוש, העכביש אינו ממהר להתנפל על הטרף. הוא ממתין.

היתוש מצידו מנסה להיחלץ מן הקורים הדביקים, הוא מתנועע ומתנועע ומנסה לברוח. לפעמים זה מצליח, אך כשזה לא מצליח, והיתוש מתייאש ומפסיק בנסיונו להיחלץ – אז העכביש קופץ עליו ושותה את דמו…

אמרו החסידים: זה שיצר הרע הפיל אותך לתוך הקורים שלו, עדיין אינו אומר שהוא שתה את דמך… אל תתייאש. ברח ממנו! תתעסק בדברים החיוביים, הרבה באור, וממילא ה"עכביש" לא יצליח "לשתות את דמך".

 

מה שהיה היה, עכשיו מתחיל יום חדש… או: על עקרון יסוד בעולמה של תשובה

עד כה הוסבר כיצד אדם יכול להתמודד עם ההכרה הנוקבת וההכרחית של מצבו האמיתי, בלי להיכנס לייאוש. אבל זה מאיר רק צד אחד של התשובה, הצד של ה"וידוי", ההכרה במציאותו האמיתית ובצורך להשתפר.

זהו אכן השלב החיוני ביותר, ידיעת המחלה. אבל מהו שלב התיקון, מה עליו לעשות בפועל כדי לשפר את דרכיו? כיצד עושים "תשובה"?

על שאלה זו השיבו במשל: אדם היה בדרכו לפגישת עסקים חשובה. הוא היה לבוש היטב, נקי ומסודר. בדרך, פסע מבלי משים על שלולית שנקוותה ונעליו התלכלכו בבוץ. בשלב זה, הוא יכול להגיב בשתי צורות שונות בתכלית: תגובה אפשרית אחת, היא להיכנס לעגמת נפש. "אחרי כל המאמץ בבוקר להיראות באופן ייצוגי ומרשים, ברגע האחרון התלכלכו הנעליים. איזו בושה זו להיכנס כך לפגישה…"; לעומת זאת, אפשר פשוט לחפש מקור מים או מטלית לחה ולנקות את הנעליים…

לפי תורת חב"ד, התשובה צריכה להיות "מתוך שמחה". כלומר, לפחות בשלבים הראשונים של התשובה, האדם צריך לשכוח מה היה – ולכוון את עצמו קדימה. הנה עכשיו הוא משתפר! הנה עכשיו הוא עולה על דרך המלך! להתעסק בחיובי, ולא לחטט בשלילי.

הרבי הריי"ץ כתב ברשימותיו שכשהיה ילד קטן, המלמד שלו, החסיד רבי שמואל בצלאל שפטיל (הרשב"ץ), היה מספר לו סיפור (יש ולאמיתו של דבר היה זה משל, אך הרצאת הדברים הייתה בסגנון של סיפור) חסידי לפני השינה.

פעם אחת סיפר לו את הסיפור הבא:

בזמנו, היו ההורים שולחים בשלב הראשון של החינוך את הילדים למלמד שבחרו, לו היו משלמים סכום כסף על-מנת שילמד את הילד. ככל שגדלו הילדים, ההחלטה האם להמשיך את לימודיו הייתה תלויה הרבה ביכולות הקוגניטיביות של הילד ובשייכותו ללימוד. ילד שהיה שייך ללימוד והוריו רצו בכך, המשיכו לשלוח אותו ללמוד שיגדל במעלות התורה.

אולם פעמים רבות, מי שלא היה שייך ללימוד, היה חדל ללמוד אצל המלמד והולך לעבוד עם אביו, או בבית מלאכה של הדוד או החבר וכיוצא.

היה ילד אחד, כך סיפר הרשב"ץ לרבי הריי"ץ, שאביו שלח אותו כמו כולם למלמד ללמוד, עד שיום אחד בא המלמד לאבא ואמר לו: "תשמע, ר' יהודי, אינני רוצה לגזול מכספך. האמת היא שמה שהילד שלך צריך ומסוגל לדעת – תפילות, סיפורי המקרא וכדומה – הוא יודע, אבל למעשה אין לו כשרון לימודי. חבל על הכסף, מוטב שיתחיל לעבוד איתך ביחד". וכך הוה.

הילד החל להתלוות עם אביו ולהיות 'שולייתו'. היה אביו מעירו בבוקר לתפילת שחרית, אחר כך היו סועדים פת שחרית והולכים לעבוד עדי ערב.

יום אחד, היה זה בי"ז תמוז, העיר האבא את הילד מוקדם מהצפוי, בעוד חושך בחוץ. שאל אותו הילד: "למה אנו קמים כה מוקדם היום?" אמר לו האב: "היום י"ז בתמוז והתפילה ארוכה יותר, מפני שמוסיפים לתפילה את אמירת הסליחות". כשסיימו את התפילה, הלכו מיד לשדה, בלי לאכול פת שחרית. שאל אותו הבן שוב: "אבא, מה יום מיומיים?", ושוב ענה לו האב: "היום הוא יום צום, לא אוכלים ולא שותים". וכך עבר לו היום.

למחרת בבוקר, כשבא האב להעיר את ילדו כרגיל, לא רצה הבן לקום. שאל אותו אביו: "מדוע אינך רוצה לקום היום, הלוא בכל בוקר אתה קם בשמחה!" אמר לו הבן: "אבל אבא, אתמול קמנו מוקדם, ולא אכלנו ולא שתינו, וכל היום הייתי צמא ורעב – ואם כך, אינני רוצה לקום!"

ענה לו אביו: "ילדי, מה שהיה אתמול – היה. היום הוא יום חדש…. היום נאכל ונשתה והכל יהיה בסדר גמור".

מה שהיה – היה. עכשיו מתחיל זמן חדש…

 

כשמתרוממים, העולם נראה קטן

המשפיע הנודע ר' מענדל פוטרפס אמר פעם, שההוראה בעבודת ה' שהוא למד מהמטוס היא – כשמתרוממים, פתאום העולם נראה קטן.

כאשר מתרוממים – לומדים ומתבוננים קצת על גדלות ה' ומתחזקים בפועל בלימוד תורה ובקיום מצוות, ממילא כל הדברים אחרים נעשים קטנים. וזוהי מהות התשובה – להתרומם.

באיגרותיו, הרבי מדגיש יסוד זה פעם אחר פעם. הוא כתב שוב ושוב, שאדם צריך להשקיע את עצמו בתנועה חיובית, ולא בתנועה שלילית. כאשר אדם מקבל על עצמו להתחזק יותר בעניינים של תורה ומצוות, וההחלטות לא צריכות להיות גרנדיוזיות אלא דברים שהם ברי יישום, הרי אז רואים בחוש כי "מעט מעט אגרשנו": לאט לאט היצר נדחה מפני אור המצווה, ואז אתה מוצא את עצמך מוסיף עוד חיזוק, בכמות ובאיכות.

החלטות כאלו צריכות להיות מדידות ולא ערפיליות. למשל, לקבל על עצמך להוסיף על תלמודך הקבוע וללמוד לפני תפילת שחרית ממאמר חסידות רבע שעה על גדולת ה'. ללמוד קצת, וגם אחרי הלימוד לחשוב מעט על מה שלמדת באופן אישי, כלומר לא רק כהשכלה, אלא גם כדברים שפונים ונוגעים ומתייחסים אליך ממש.

רבע שעה כזאת יכולה לשנות תנועת חיים שלמה. ופה יש נקודה מעניינת מאוד ברמה הפסיכולוגית. ידוע פתגם המגיד ממעזריטש, ש"כשיש חור בגוף – יש חור בנשמה", והרעיון הוא שהגוף והנשמה הם אחדות הוליסטית אחת. ולכן, אותו עקרון פועל כמובן גם הפוך, וגם את זה ניתן לבחון בחוש: כשאדם מתקדם ברוחניות, כשהוא ממלא בעקביות אחרי ההחלטות הטובות שלו, נוצרת בו גם תנועה של סיפוק נפשי ומילוי פנימי.

הנשמה צמאה לכך, וכאשר לא מספקים לה את המזון שלה היא נעשית רעבה, והדבר משפיע בלי ספק על מצבו הנפשי של האדם, מכניס אותו לטלטלה ול"בלבלת". לעומת זאת, כשמתרוממים – הכול נראה לפתע קטן. כל הדברים המבלבלים והמעכירים נראים דלי משמעות, ובאדם נכנסת תנופה חיובית רעננה, תנועה של תשובה קדושה, "מתוך שמחה".