ברשימה שלפניכם אבקש לעקוב אחרי סיפורו של מאמר אחד שהוא בעצם סיפורה של תורה שלימה, "סיפור" שיכול להבליט לנו בהבלטה מעמיקה ומאירה יותר את שלדת הפלדה הרעיונית והנשגבה העומדת איתן בבסיסו של עולם החב"ד, אור וחיות נפשנו, אשר עיר וקדיש משמיא נחית ויאר לנו הקב"ה על ידי הוד קדושת רבינו הזקן זי"ע.

נכתבו, אבל לא הודפסו

מפתיע אולי לחשוב על זה, אבל בחיים חיותו של אדמו"ר הזקן, רוב תורתו – בנגלה ובחסידות – לא עלתה על מכבש הדפוס. הספר היחיד בחסידות שנדפס בימי חייו היה ספר התניא קדישא.

ואכן, את עיקר תורתו בחסידות מסר אדמו"ר הזקן על־פה ולא בכתב, ומלבד ספר תניא הנזכר והשולחן ערוך, כתב בעצמו רק תשובות ואגרות ומספר קטן של דרושי חסידות.

המדיום העיקרי שבו מסר את תורתו היה  אמירת  מאמרי חסידות בפני החסידים, שאליהם היה דורש ברבים מדי שבת בשבתו ומדי מועד במועדו במשך עשרות שנות נשיאותו ברמה. דרושים אלו הם היסוד המרכזי לתורת החסידות העניפה והעשירה של אדמו"ר הזקן.

ואת כל הדרושים הרבים והעצומים הללו לא העלה אדמו"ר הזקן על גבי הכתב, אלא המובחרים שבשומעים – ה"חוזרים" – היו משחזרים את דבריו ומעלים אותם על הכתב. רשימות אלו שהועלו על גבי הכתב על ידי השומעים ומכונים בשם "הנחות". ראש וראשון לכותבי ה"הנחות" היה המהרי"ל, הוא ניהו הרה"ק רבי יהודה לייב מינאוויטש אחי רבינו. כפי שמסופר, אדמו"ר הזקן היה אומר את המאמרים כשהוא ישוב על הבימה ליד השולחן, ועל הבימה עמדו, ליד רבינו, שני הכותבים, המהרי"ל ותלמידו המפורסם החסיד רבי פינחס רייזעס, כדי לקלוט כל הגה שיצא מפיו הקדוש. גם בניו של רבינו – אדמו"ר האמצעי ור' משה, תלמידו המובהק הרה"ק ר' אהרן הלוי הורביץ מסטראשעליע ונכדו אדמו"ר ה"צמח צדק", היו מניחים על הכתב את הדרושים שהיה אומר אדמו"ר הזקן. מלבדם היו עוד תלמידים שרשמו את דבריו.

למרות שהתורות למעשה נכתבו (וצריך לזכור שכאשר אומרים "נכתבו" בהקשר זה, מיניה וביה אנו אומרים גם שהם "תורגמו", שכן אמרם את מאמרי החסידות בלשון אידיש, והמעלה על הכתב העלה אותם בלשון הקודש), בכל זאת שנים רבות תורתו העצומה של אדמו"ר הזקן לא יצאה בדפוס. כל פרסומה לא היה אלא בהעתקות כתיבת יד שהעתיקו מעתיקים מיוחדים מכתבי ה"חוזרים" הועברו בין חסידים.  

וחשוב לציין: לא תמיד הרשימות המועתקות היו זהות אלו לאלו וההעתקות הופצו בתחילה ללא ביקורת מאורגנת של הטקסטים. מעתיקי ההעתקות ומעתיקי מעתיקיהם הוסיפו וגרעו כעולה על רוחם וכיד ההבנה הטובה או הרעה עליהם. ומאחר שאדמו"ר הזקן לא רווה נחת מן השיבושים הרבים שמתרחשים בהעתקות כתבי היד, הרי שכדי להתגבר על משימה קשה זו נתקנה התקנה שעניינה ותכליתה לבקר את רישומי הדרושים שבידי החסידים ולהביא, בתבונה רבה, לשיפור נוסחאות הרשימות של מאמרי החסידות. התקנה שניתקנה בליאזני ציוותה על כל חסיד וחסיד הבא לבקר אצל הרבי – להביא את הרשימות החסידיות הנמצאות ברשותו, בין שרשמן החסיד עצמו ובין שהגיעו אליו כהעתקות מרשימות אחרים, ובזמן שהותו בחצר הרבי הוהגו ותוקנו רשימות שבכתב על ידי על ידי המגיהים המוסמכים שבחצר הרבי.

על כל פנים, הספרים הראשונים מההנחות דרושי אדמו"ר הזקן בחסידות, שהוציא אדמו"ר האמצעי אחרי ההסתלקות, היו דווקא ההנחות מדרושים שמסר אדמו"ר הזקן במעמד מצומצם ביותר – שיעורים שמסר אדמו"ר הזקן בזמנים קבועים – בליל שבת ועוד לילה באמצע השבוע, לפני בניו וכמה יחידי סגולה שבתלמידיו ביחידות, ובהם ביאר מושגים בכתבי האריז"ל כפי שהתפרשו והוסברו בבית מדרשם של הבעש"ט והמגיד, שקבלו "דבר ה' על פי אליהו ז"ל, להפריש ולהפשיט הגשמיות שבזהר הק' בדרך נסתרה ונפלאה" ('אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן', מהדורת תשע"ב, עמ' קפג). דרושים אלו נמסרו תוך מאמץ מיוחד "להביאו בכתב ולשון מדברת שיהיה מובן לגדולים וקטנים ובפנים מסבירות ומאירות לכל עיני רואה" (כלשון אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לסידור עם דא"ח).

והשיעורים הללו נכתבו והועלו על הכתב בידי האדמו"ר האמצעי והוגהו ע"י רבינו, ונדפסו – בקאפוסט – כשלוש שנים לאחר הסתלקותו של רבינו, בשנת תקע"ו, בשני ספרים: האחד הוא 'סדר תפילות מכל השנה' עם פירוש המילות ע"פ דא"ח, שבו סודרו הדרושים סביב נוסח התפילה של אדמו"ר הזקן (שכבר הדפיס בימי חייו); והשני הוא הספר 'ביאורי הזהר', שהוא "מאשר שמענו מפי רוח קודשו ז"ל בכל ליל שבת פירושים וביאורים מאמרי הזהר בכל סדרא דף אחד זה כמה שנים, ואשר נראה בעליל לכל עיני ישראל אשר רוה"ק הופיע עליו בהגלות נגלות אורו בסתרי סודות ורזין דאורייתא… ואמר על עצמו שאין רגילותו ללמוד בכל שבת רק דף אחד או שנים, אבל בעיון והעמקה גדולה וביגיעה רבה בדקדוק הלשון בכל מילה שיהיה מכוון ע"פ אמיתיות חכמת הקבלה".

אכןו, אחרי ככלות הכול שני הספרים הללו כאמור ייצגו שני צדדים מאוד מסוימים בתורת אדמו"ר הזקן – עניין לימוד הקבלה בעיון על דרך החסידות (ביאורי הזוהר), ולימוד החסידות כדי לעורר הלבבות בעבודת התפילה (סידור עם דא"ח). אך מרבית המאמרים של אדמו"ר הזקן, דברי תורתו לאורכה ולרוחבה, לא נדפסו גם לא בימי חייו של אדמו"ר האמצעי.

הדרושים מתחילים לראות אור

למעשה, אחרי פטירת אדמו"ר הזקן תורותיו שנכתבו על ידי תלמידיו מפוזרות היו בין החסידים. בתקופת הצמח צדק, בבית הרב לא נשתמרו העתקים מכל מאמריו[1], ואדמו"ר הצמח צדק  נטל על עצמו את המלאכה לאסוף את כל הרשימות הרבות שהיו מפוזרות בידי רבים, על מנת להדפיסם.

במשך שנים רבות יגע אדמו"ר הצ"צ ללקט ואחר כך ללבן מבין רשימות דרושי זקנו את המאמרים שראה אותם ראויים לצאת לאור – בעיקר מרשימות דודו המהרי"ל מיאנאוויטש – בספר זה וכן הוסיף בהם ציונים לש"ס, וזוהר, וכתבי האריז"ל, וגם ביאורים והגהות משלו וכו'. אבל כל זה נעשה במידה מינימלית ביותר, ורוב הגהותיו והערותיו של אדמו"ר הצמח צדק הלוא הם פרושים על ספרי "אור התורה" שלו אשר בהם האריך כיד ה' הטובה עליו והוסיף הגהות רבות עד מאוד בדרושי רבינו הזקן.

רק בשנת תקצ"ז, יותר מעשרים שנה מאז נדפס לראשונה סידור עם דא"ח – הובא בפעם הראשונה לבית המדפיס בקאפסוט את אחד ממפעלי חייו הכבירים של כ"ק אדמו"ר הצ"צ, נכדו ותלמידו המובהק של  רבינו הזקן – הספר "תורה אור". ספר זה הוא, כאמור, פרי עמל אדיר של אדמו"ר הצמח צדק שפעל להוציא לאור בדפוס ליקוט מבחר מ"הנחות" אלו של דרושי אדמו"ר הזקן על פי סדר פרשיות השבוע.

אדמו"ר הצמח צדק כתב אז, באגרת מיוחדת שהוציא לאור לרגל הדפסת ספר זה, שגם חותנו אדמו"ר האמצעי "היה חפצו להדפיסם דברים כהווייתן כפי אשר יצאו מפורש מפה קדוש רבינו הגאון ז"ל". לדברי הרב דוד אולידורט, העורך הראשי של מערכת "אוצר החסידים – קה"ת", "לכאורה כוונתו לבאר את החידוש שבספר "תורה אור" על ספרי החסידות שכבר הדפיס אדמו"ר האמצעי, כולל ספר תורת חיים על פרשיות התורה, כי בספריו של אדמו"ר האמצעי נכתבו דרושיו של רבינו הזקן בסגנונו המיוחד של אדמו"ר האמצעי שבו הוסיף ביאורים והסברות מדעת עצמו, וזהו מה שבא הצמח צדק להודיענו כאן, אשר גם אדמו"ר האמצעי היה חפץ להדפיס את דרושי אדמו"ר הזקן כלשונם כמו שנאמרו על ידו".

אחת עשרה שנים אחר כך, בשנת תר"ח,  הדפיס אדמו"ר הצמח צדק את ה"לקוטי תורה", שהוא בעצם חלקו השני של ה"תורה אור".

במהדורה זו התחוללה מהפכה זוטא באופן עריכתו של אדמו"ר הצמח צדק את רשימות דרושי רבינו הזקן. בעריכה זו הסכים אדמו"ר הצמח צדק להכניס במוסגר לא רק הגהות והערות מינימליות אלא גם הגהות רחבות וביאורים ארוכים.

דבר מעניין ארע בשנת תרכ"ב, שעה שהדפיס הצמח צדק את התורה אור במהדורה חדשה[2]. מדפיסה של מהדורה זו הלוא הוא החסיד הנודע הרשב"ץ – רבי שמואל בצלאל שעפטיל, מי שהיה לימים מורם של אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ ואף שימש כמשפיע בתקופה הראשונה של ישיבת תומכי תמימים. הוא הביא את המהדורה החדשה לדפוס בפקודת והשגחת הצמח צדק. במהדורה זו נוספו מאמרים חדשים במתכונת "הוספות לתורה אור" שבאו כנספח וכהוספה למהדורה הראשונה. לא פחות חשוב מכך, מדובר היה במהדורה חדשה של ממש, בהוספת הגהות והערות למאמרים שנדפסו במהדורה הראשונה.

לפי השערת הרב נחום גרינוולד, במהדורה זו של שנת תרכ"ב ניתן לזהות מעין "התלבטות" של אדמו"ר הצמח צדק האם לערוך את המאמרים בתבנית המקורית של התורה אור במהדורתו הראשונה – כלומר תוך הוספות מינמליות ביותר – או בתבנית של לקוטי תורה, שבה כאמור הוסיף הצמח צדק במוסגר בהרחבה וביד חופשית לפי ערך. "ניתן אולי לשער", כותב הרנ"ג, "שמכיון שהתורה אור המקורי כבר נדפס בצורה אחרת (בשנת תקצ"ז), ללא הגהות רבות,  הרי למרות שהופסות אלו נדפסו אחרי הדפסת הלקוטי תורה לא רצה הצמח צדק לשנות את הכיון הכללי וחפץ להמשיך את הספר בלי הגהותיו המרובות. ומכל מקום במאמרים מסוימים נכנסו בכל זאת מאמרים מוגהים יותר בדומה ל"לקוטי תורה"".

על כל פנים, כפי שמסביר הרב משה לינק, מעורכי המהדורה של "תורה אור ולקוטי תורה המבואר", "בלקו"ת ותו"א יש די הרבה מאמרים שהם מ'לפני פטרבורג', שידועים בסגנונם הנלהב. הצ"צ – שהדפיס את התו"א והלקו"ת – לא חשב שאבד הכלח ח"ו על המאמרי הללו, ושאדה"ז חזר בו מדרכו הראשונה וממילא יש לגנוז את המאמרים ההם ח"ו. הצ"צ הכניסם כחלק בלתי נפרד מתורת חב"ד. ואכן יוצא שבתו"א ולקו"ת פוגש הלומד סגנונות שונים מאד". יחד עם זאת, מוסיף הרב לינק, "בלקו"ת נקודה זו פחות מורגשת מבתורה אור, כי שם באו מאמרי אדה"ז הקצרים בצירוף ושילוב הגהות הצ"צ, שעשו אותם מבוארים יותר, וב'התיישבות'. אך מ"מ גם בלקו"ת ניכר היטב סגנונם, ואפשר להבחין מיד אם מאמר זה הוא מתקופת 'הקצרים'".

"הבסיס לתפיסה ולמושג של 'תורת החסידות'"

כאן באים אנו לעמוד על נקודה עמוקה מאוד והיא היותה של תורת חסידות חב"ד תורה חיה הנלמדת ומתעצמת מדור לדור, עד שבישיבת תומכי תמימים קבע אדמו"ר הרש"ב את לימודה כלימוד עיוני כבנגלה ממש. מפני סיבה זו, הנה למרות העובדה שאדמו"ר הצמח צדק שתל בתורה אור ובלקוטי תורה גם תורות מלפני פטרבורג, הרי בסופו של דבר הם בעצמם, כבר שייכים לתקופה שלאחרי פטרבורג.

הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) ע"ה כתב בהקשר זה (במאמרו "מאמרי אדמו"ר הזקן" שנתפרסם בספר הק"ן, וחזר ונדפס בהשמטות העורכים בכמה פרסומים לפני שנים ספורות) כי "כאשר חל המפנה של 'אחרי פטרבורג', לא היה זה שינוי מהותי אלא הרחבה נוספת של צורה, הכנסת אלמנט כמעט חדש בחסידות, צורת ה'תורה'. התורה", מוסיף וכותב הרב אבן־ישראל, "מבוססת על קשר בין רעיונות אחדים, שכל אחד מהם יכול היה להיות לעצמו, אלא שחובר למסכת רחבה יותר, וממילא מראה הדבר כיצד יונקים זה מזה תחומים שונים בתורת החסידות. לאמור: לא רק שהרעיון היסודי מובהר, אלא יש כאן ציור שיטתי שלם של בעיה מורכבת וכל הכרוך בה. דוגמאות כאלה מוצאים לרוב בספרי החסידות המפורסמים של אדמו"ר הזקן, בייחוד בספרים 'תורה-אור' ו'לקוטי-תורה'. כאן רואים אנו התחלתה של ספרות חסידית של ממש, מרובת ספרים ורבת כמות, בהסברת שיטת החסידות לצדדיה השונים, ובהארת נושאים מכל הסוגים על-פי שיטה זו.

"אכן, מספר אדמו"רים שהרבו לכתוב, ונהגו לכתוב באופן כזה יצרו דברים דומים ל"תורה" של ספרות חב"ד (למשל בספר "סידורו של שבת") אלא שמחוסר קהל מתאים לא נתקבלה צורה זו ולא היה לה המשך של ממש בין התלמידים והממשיכים את דברי גדולי החסידות הללו. או שמא היו אלה מגדולי החסידות שכתבו ספרים מסובכים ומורכבים, אנשי הספר ולא אנשי ההנהגה, וממילא לא הניחו עדה וממלאי מקום, בנים או תלמידים שימשיכו את דרכם… מכל מקום בחב"ד לא רק שהיה המשך שביצירת הדורות לסוג של כתיבה חסידית, אלא שתורות  אלה גם הניחו את הבסיס לתפיסה ולמושג של 'תורת החסידות', הצריכה לימוד ועיון כמוה כתורת הנגלה או תורת הקבלה. ודבר כעין זה כמעט שלא עלה כלל בזרם חסידי אחר מלבד חב"ד. ומאחר שנוצרה 'אחרי פטרבורג' תורת החסידות כתורה הנתפסת לעיון והבנה של כל אדם, הדורשת העמקה, לימוד, שינון וחזרה, כתורת הנגלה ממש, הרי נפתח הפתח להתרחבות נוספת, לכתיבת ספרות שלמה אף מורכבת יותר בתחומי תורת החסידות".

והתרחבות זו באה לידי ביטוי – אם כי, כמובן, כמו שכתב הרב אבן־ישראל בפתיחת מאמרו הנ"ל: חסידות חב"ד כולה, על כל גילוייה השונים, גנוזה ומקופלת בתוך המעיין, אישיותו ויצירתו של אדמו"ר הזקן – בספר תורה אור ולקוטי תורה. הלוא ראינו כבר שאפילו בתורה אור הכניס אדמו"ר הצמח צדק הערות והגהות, ובפרט בלקוטי תורה ששם הכניס הרבה ביאורים.

מה קרה כשאדמו"ר מהר"ש ניסה להמשיך את מפעל אביו?

עתה אבקש לעמוד על שלב נוסף – הן במובן המצומצם והן במובן הרחב של המילה – בהתרחבותה של תורת חב"ד כתורה חיה, ובזאת נבוא לחוט הרעיוני המקשר שבין ט"ו אלול לח"י אלול.

בשנת תרמ"ד – כנראה בקיץ שלאותה שנה – נדפס בווילנא ה"ספר לקוטי־תורה מספר בראשית", שיסודו "לקוטי אמרים על ג' פרשיות התורה [בראשית-לך], נאמרו מפי אדמו"ר… מוהר"ר שניאור זלמן נבג"מ". החידוש הגדול שבאותה מהדורה: "ועתה ניתוספו הרבה ביאורים ודרושים והגהות אמיתי', ונתקנו בפנים ע"י נכדו אדמו"ר… מוהר"ר שמואל נבג"מ, בן אדמו"ר… מוהר"ר מנחם מענדל נבג"מ זי"ע מליובאוויטש"^[3]. כלומר, מאמרי אדמו"ר הזקן, בתוספת "ביאורים, דרושים והגהות" מאת אדמו"ר מוהר"ש בן אדמו"ר ה'צמח צדק', שהוא גם זה ששילב את ההוספות במקומן (כלשון השער: "ונתקנו בפנים").

ככל הנראה, מגמתו של אדמו"ר מוהר"ש בעריכת הספר היתה, לתת ל"תורה־אור" את צביונו של ה"לקוטי־תורה"; שהרי כאמור לא הרי ה"תורה־אור" שהגהותיו וביאוריו של הצ"צ מועטים הם, כהרי ה"לקוטי־תורה" שניתוספו בו הגהות, ביאורים ואף דרושים שלמים מאת הצ"צ.  שינוי התבנית בא לידי ביטוי גם בשינוי השם: לא "תורה-אור לג' פרשיות", אלא "לקוטי-תורה לג' פרשיות" (שם הספר נקבע גם הוא על-ידי אדמו"ר מוהר"ש).^[4]

הסתלקותו של אדמו"ר מוהר"ש היתה בתחילת שנת תרמ"ג, והספר "הובא לבית-הדפוס ע"י בניו הרבנים יחיו". צעיר האחים, ר' מנחם מענדל, היה באותה שעה כבן שש-עשרה שנה, וסביר שלא היה מעורב במלאכת ההבאה לדפוס. אולם גם שני אחיו – הרז"א והרש"ב – לא היו מעורים במלאכה זו לכל פרטיה. הרז"א פרש לעסקי העץ והסבון וחדל ממעורבות פעילה בהנהגת ליובאוויטש, ואילו הרש"ב היה באותה שעה בעיצומו של משבר רפואי ובאמצע מאמצים להירפא ממחלה קשה. ברשימה שכתב אדמו"ר הריי"צ לרעייתו הרבנית נחמה דינה  הוא מספר^[5]: "אותם ימים לא היה אבי בקו הבריאות, הדוד רז"א לא התעניין בהדפסה, סבתא הרבנית [רבקה] היתה שבורה מאוד ונתנה את כל ענין ההדפסה בידיו של ר' שילם רייך [הוא חתנו של ר' ברוך שלום, בנו הבכור של אדמו"ר הצמח צדק]. הוא נסע לווילנא – על חשבונה של סבתא הרבנית, ששילמה את כל הוצאותיו ובנוסף לכך קיבל בשכרו 20 רובל לשבוע. ההערכה היתה, שהדפסת הספר תימשך חודש אחד; אבל ר' שילם משך את זמן ההדפסה – בסיבות שונות – ליותר משלושה חודשים. אך זו אינה אלא שאלה כספית; מה שגרוע יותר – שהוא קימץ בכסף שהיו צריכים לתת למומחים שתפקידם להשגיח על טיב ההדפסה, והוא על דעת עצמו – ללא ששאל את פיה של הסבתא – לא לקח איש למלאכה זו, מתוך הנחה שהוא ישגיח על כך בעצמו. ומה שאירע, הנה לבד מכך שהוא עצמו לא הקפיד על יופי ההדפסה – שבמלאכת הדפוס זהו אחד התפקידים(?) המיוחדים – הרי שהוא, ר' שילם, לא השגיח לחלוטין על אופן הדפסת הספר". כך קרה הדבר שהדפסת הספר הפכה לכישלון.

וכך סיכם פעם אדמו"ר זי"ע את הפרשה^[6]: "כששלחו מליובאוויטש לווילנא להדפיס את ה"לקוטי-תורה לג' פרשיות" ובו "ביאורים ודרושים והגהות" מאדמו"ר מהר"ש – נודע הדבר לחסידי קאפוסט והם התחכמו בתחבולות ועלה בידם להשמיט את הביאורים והדרושים של אדמו"ר מהר"ש (לבד מההגהות), כך שהמאמרים שנדפסו שם הם מהצ"צ עם הגהות מאדמו"ר מהר"ש". [יש להוסיף עוד, שבעוד שבשער הספר נאמר שהם מאמרי אדמו"ר הזקן עם הגהות אדמו"ר מהר"ש, למעשה הספר כולל גם הגהות הצמח צדק, כפי שהעיר בעל ה"בית רבי", שההערות בחצאי ריבוע הן לאדמו"ר הצמח צדק ואלה שבחצאי עיגול הם למהר"ש].

הניסיון של הרש"ב שהביא לחיבור יסודי בחסידות

אכן בשנת תרנ"ב, החל אדמו"ר הרש"ב לנסות להמשיך את מפעל אביו  ולכתוב הגהות והערות וביאורים על הספר תורה אור. ובהיות שאדמו"ר מהר"ש כבר כתב ההגהות והביאורים לשלוש הפרשיות הראשונות, החל מהפרשה הרביעית, ובזכות זה קיבלנו את אחד הביאורים היסודיים ביותר בתורת חסידות חב"ד  את מלאכתו עצר באמצעו, והמשיך לכתוב את רובו בחורף תרנ"ח – לא מן הנמנע שיש לכך קשר להתייסדות תומכי תמימים – הלוא המה ההגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח.

זאת זכות גדולה במיוחד, משום שמאמר ד"ה פתח אליהו שאמר אדמו"ר הזקן בשבת פרשת וירא תקס"ו הוא גופו אחד מן המאמרים היסודיים והמסובכים בתורת חב"ד, וממנו יתד וממנו פינה. ויש לציין כי שנת תקס"ו הייתה שנה פוריה מאד בתורת אדמו"ר הזקן, כפי שניכר בספר מאמריו של שנה זו, וגם בה הדפיס את התניא במהדורה השניה והסופית והוסיף בה את אגרת התשובה. באותה תקופה (סוף תקס"ה) כתב לר"א מקאליסק את מכתבו הידוע שבו מגן על שיטת חסידות חב"ד[7].

אגב, בפי החסידים מסופר שכתב היד של הגהות אלה נלקח ונעתק שלא ברשות מביתו של אדמו"ר הרש"ב, ע"י ר' אברהם פריז בהיותו תלמיד ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש והתמים חיים ליברמן שהעתיק זאת נענש ע"י מנהל הישיבה, אדמו"ר הריי"צ (ראה אחד היה אברהם עמ' 22). אך הרבי סיפר (בש"פ במדבר תשכ"ט) שאדמו"ר הרש"ב  התבטא כשנודע לו הדבר: "תבוא עליו ברכה, והלואי שגם אחרים היו גונבים".

וכך כתב החוקר הדגול הרב יהושע מונדשיין ז"ל (במאמרו "תולדות אדם – רבי חיים ליברמן, האיש ומחקריו", עלי ספר, חוברת ו-ז, עמ' 6): "בין חסידי חב"ד ידוע פירושו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע למאמרו של אדמו"ר הרש"ז על הקדמת התקוני-זהר "פתח אליהו", פירוש זה כתבו האדמו"ר בשנת תרנ"ח, אבל שמרו לעצמו ולא חשב להראותו לחסידיו או להפיצו ביניהם [האם ייתכן שהסיבה שלא רצה לפרסמו הייתה העובדה שכבר הבין שלא יוכל להמשיך במלאכת אביו ולהגיה הגהות לכל התורה אור? – מ.ב]. אך עוף השמים הוליך את הקול ובגון דא אין תאוותם של החסידים יודעת גבולות, ובדרך לא דרך הצליחו להניח ידם על כתב היד לשעה קלה, ונתנוהו בידי רח"ל שיעתיקו בזריזות ובדייקנות. המבצע נשאר זמן מה בסוד, אך לבסוף גנוב לאזנו של מנהל הישיבה – הריי"צ בן האדמו"ר – ורח"ל נקנס בהרחקה ממטבח הישיבה למשך שבוע ימים, ובמשך שבוע זה חסכו בחורי הישיבה מזון מפיהם וסיפקוהו לו…".

במאמר ד"ה זה שבתורה אור דן רבנו הזקן במילים "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירות", ומבאר מדוע נקראו הספירות בשם "לבושים". בביאורו נשען רבינו הזקן על אחד היסודות החשובים ביותר בתורת החסידות והוא: ההקבלה שבין האדם לבוראו ממנה יכל האדם ללמוד אודות בוראו. מאמר זה, מתרכזת ההקבלה בעיקר בשני חלקים: א) עצם הנפש – המקבילה לעצמותו ומהותו כביכול של ה'. ב) לבושיה ומידותיה של הנפש (כגון חכמה, בינה ודעת. חסד, גבורה, תפארת וכו') – המקבילים לעשר הספירות בעולמות עליונים, שהם כביכול, מידותיו של ה'. והולך ומבאר את עניין הנפש ולבושיה הם הספירות באורך וברוחב.

בהגהותיו ביאור אדמו"ר הרש"ב יסודות רבים בענייני הספירות שלמעלה ועניין הצמצום, לפי דרכו המיוחדת. ההגהות הינן ארוכות ומקיפות, ובהן מוצגות ומבוארות השיטות השונות בספרי הקבלה בעניין אור הספירות והתלבשותו בכלים. בהגהות מעמיק אדמו"ר הרש"ב לדון ולחקור באופן פשיטות האור ובמהות הציור שנעשה על-ידי התלבשותו בכלים. חשיבות מיוחדת נודעת להגהות הללו, העוסקות בביאור השיטות בענין אורות וכלים דאצילות, והתלבשות אלקות בעולם, דבר המתבאר בריבוי מקומות בתורת החסידות. בהגהות אלו ערך הרבי הרש"ב את הדברים כדרכו המסודרת, זאת בנוסף לחידושיו הרבים. בספר הערכים חב"ד ערך "אורות דספירות – פשיטותם או ציורם" ניתן למצוא סיכום ממצה של סוגיא זו, כאשר מציין שם לרוב למאמר דנן.

מהדורה חדשה ומאירת עיניים להגות לד"ה פתח אליהו – תרנ"ח

כחלק מן המהפכה הכבירה בהוצאת כתבי אדמו"רי נשיאי חב"ד שמתבצעת על ידי מערכת אוצר החסידים קה"ת, ובעיקר בשנים האחרונות, יצא לאור לפני כשנה במהדורה חדשה ומאירת עיניים הספר הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח. במהדורה החדשה והמפוארת ראשית כל בא הטקסט בפיסוק ובחלוקה לפסקאות ולקטעים, כדי להקל את הלמידה. כמו כן באו הרבה מאוד הערות וציונים חשובים שיכולים להקל ולהרחיב דעתו של הלומד המעיין. כל זאת מעשה ידיו של הרב מנחם מענדל שוחאט, אחד מתלמידי החכמים הצעירים. מלבד זאת, באו כתוספת גם ההנחות השונות למאמר אדמו"ר הזקן, מפתח עניינים, מפתח מאמרי רז"ל, מפתח ספרים ומפתח ספרי ודרושי חסידות ועוד הוספות יקרות וחשובות.

[1] על פי הוראתו של אדמו"ר זי"ע יצאו לאור בדורנו – ובשנים האחרונות נשתכללה המלאכה במאוד הן בהדר הנאה החיצוני והן בהשקעת העריכה והוספת המראי מקום, פיסוק ופתיחה לפסקאות – על ידי קה"ת,  ההנחות של דברי אדמו"ר הזקן במקורן, המאמרים שמהם נערכו ספרי תורה אור ולקוטי תורה.

[2] על פרשה זו ראה: הרב נחמיה טייכמאן [הוא הגאון הרב נחום גרינוואלד שליט"א רב קהילת חב"ד בלייקווד], מבוא ל"הוספות לספר תורה אור", בתוך ספר הרב – בעריכת הרב  גרינוואלד, עמ' תקפז-תרו.

[3]  על פרשת הדפסת הספר ראה: הרב יהושע מונדשיין: פרשת הדפסת ה'לקוטי תורה' לספר בראשית, מגזין כפר חב"ד, גיליון 931, ו־933; הרב שלום דובער לווין, "לקוטי תורה לג' פרשיות", יגדיל תורה (תשל"ט), עמ' נב – ס. 

[4]  ראה הרב יוסף יצחק קעלער, "החיבור העריכה של 'לקוטי תורה לג' פרשיות'", היכל הבעש"ט, גיליון ו, עמ' קנה – קסה. הרב נחום גרינוואלד, "אב ובנו שראו את החידוש", היכל השלום – היכל הבעש"ט, גיליון מ' עמ' קלז.

[5] רשימת אדמו"ר הריי"צ נדפסה במאמרו של הרי"מ, הנזכר לעיל, גיליון 933.

[6]  "תורת-מנחם – מנחם ציון", ח"א, עמ' 373.

[7] ראה מאמרו של הרב נחום גרינוואלד: "אחרי פטרבורג – "תקופת ליאדי", הרב, עמ' שפז-תלא. ושם הערה 115, 129. ואכמ"ל.