אני לא מבקר תקשורת במקצועי… אבל הפעם הזאת לא יכולתי להתעלם.

בגיליון "משפחה" של השבת האחרונה (שבת פרשת בשלח תשפ"א), הוקדשה כתבה ארוכה יחסית שהתיימרה לגולל את הכאב בסיפורו של "הנוער הנושר", וזאת בעקבות מעשי הוונדליזים והאלימות אשר התרחשו בבני ברק באותו שבוע, מעשים שלטענת דוברי ההגנה החדרית נעשו בידי "נוער שוליים" ולא בידי ילדי בני ברק…

נקודת המוצא לכתיבת הכתבה, כך אני מניח, הייתה מחשבה טובה מאוד: להציף בעיה קשה ולנסות להבין אותה, מתוך תקווה שהנגיעה בעצב הרגיש יהיה למעשה אקט תירופויטי, פעולה של ריפוי.

אולם כשקראתי את הכתבה נבוכתי. לא אתייחס לתוכן המאוד דליל של הכתבה, אלא בעיקר לצורה ולסגנון. לדעתי, צורת ההתייחסות שהכתבה הזאת משדרת ביחס אל הנוער הזה – מגלה לנו שחור על גבי לבן את אחד מקורות הבעיה. תפיסה מתנשאת, מקטינה ומרחיקה – שכנראה מאוד נפוצה, המגולמת בטקסט שלפנינו שנכתב כ"מסיח לפי תומו" בשעה שהם מבקשים להיות אמפתיים לנוער הזה.

לדעתי, הסאב־טקסט ואולי אפילו הטקסט הגלוי של הכתבה מגלה התייחסות שמנציחה סטראוטפיים, שלכאורה מבססת תפיסות גזעניות, ושהמצלול שלה כולה נטול חמלה.

כך, בבחירה מוזרה, הטקסט של הכתבה מצטט שוב ושוב את הדברים שכאילו נאמרו על ידי נוער השוליים, "בשפתם הם". זו בחירה שמנסה לשדר את הטון "הדוחה" שבו מדברים הנערים "הוולגריים" הללו.

אולי בעצם זו בחירה לא מוזרה. אולי הכתבה נועדה לקורא הצעיר, מי שעשוי בעוד כמה שנים לחכוך בדעתו לנשור, ולהציג לו תמונה לא רק עגומה אלא גם מבהילה ככל שניתן. אולי מטרתה לא הייתה להציף בחמלה את הבעיה הקשה של הנוער הנושר ,באופן שילמד אותנו אולי את הפתרונות ואת דרכי המניעה העתידיים. באמצעות הצגה בוטה ונגעלת זו, מבקשת הכתבה לטעת בנער החרדי הצעיר את התחושה שנוער השוליים הללו הם ה"זבל שבזבל", הקבוצה שלא כדאי להתקרב אליה.

אבקש להדגים כמה דוגמאות.

1.

מה הטעם לכתוב את ההערה: "המינוח במקור היה וולגרי יותר" (אני משער שהבחור אמר: שטינקרים…)? מה זה בדיוק נותן חוץ ממיסגור האומר כ… ובכן, וולגרי?

2.

"אני אומר'ך… אורגינל"… ממתי מתמללים דובר ברמה מביכה שכזאת? האם כשאיש ציבור חשוב מדבר בעילגות, וזה קורה, משמרים בדייקנות את הניחוח העילג הזה על גבי הכתב? ככותב במגזין כפר חב"ד כמה שנים טובות, אני אומר בפה מלא: בשום פנים ואופן לא. אנו מכבדים כל אדם ומשתדלים להביא את דבריו אל הקורא דרך התיווך שלחנו, כך שגם אם דיבר בעילגות – הטקסט יהיה תקני ויבטא את מה שאמר הדובר לאשורם בשפה ראויה. ומה עשו פה ל"נוער הנושר"? ובכן התאמצו להשחיר את פניו (בלי שום תרומה להבנת המצוקה שלו והצפתה)…

3.

יש נוער נושר דפוק, "שולי השוליים", ויש את "הקצה השני של הסקאלה", נוער מתמודד שבא ממשפחות "טובות" – מדהים! שימו לב היטב להנגדה (בירוק: 'הרעים', בצהוב:, 'הטובים') – (אפשר גם לדמיין שהקורא החרדי המצוי יידע לזהות היטב מי שייך למי, ועוד מעט יגיע גם עוד זיהוי שידע לרמוז היטב: יש את הנושרים הספרדים, ויש את המתמודדים האשכנזים).

4.

"המתמודדים", בניגוד ל"נושרים", מנגנים "מנגינה אחרת לגמרי".

5.

קראתם את הטקסט בתמונה שמעל לפסקה זו? ובכן, במקום להביא סיפור שיספר מה באמת עובר עליהם, על הילדים הללו שעזבו בבוטות כזאת את הדרך שבה הוריהם הולכים, מדוע התגלגלו לרחוב – אתה קורא ביטויי זלזול חריף, בלתי מכוונים כביכול, "לא בורך בכשרונות", "כמה לקויות למידה", "עוד איזה עניין משמעת".

6.

ולקינוח, האם באמת הנושרים מבתים של 'בעלי תשובה' גרועים מהנושרים מבתים חסידיים?!

אני אומר את האמת: אני מתעב את הנצחת וביסוס הסטריאוטיפ על בעלי התשובה. זה אולי המעשה הנבזי שניתן להעלות על הדעת: מדובר על גיבורים שעזבו במסירות נפש את החיים הקודמים שלהם, והתמסרו לחיי קדושה ותורה ומצוות. ומתייחסים אליו כאל סוג ב'. באיזו זכות? גם אם יש שם אחוזי כישלון גבוהים יותר (והדברים לדעתי צריכים בחינה מעמיקה יותר, איני מקבל זאת סתם כך כאמירה סתמית שמגיעה מן הבטן), האומנם הילדים שלהם טובים פחות? להביא כזה ציטוט מבזה, לא נכון ולא מבוסס, בעיתון, בכתבה שאמורה להיות אמפתית לנוער שלדעת הכול סובל – זה מעשה מביך במקרה הטוב.

לשם השוואה, כדי שלא תאמרו שאני אומר אך לא עושה, איך נכון להתייחס לנוער מאותגר, אני מביא בפניכם את הריאיון שעשיתי עבור מגזין כפר חב"ד יחד עם המטפל ר' דובי ברוד.

לסיום אומר:

אין לי כמובן שום כוונה להתקיף את עיתון משפחה חלילה. אבל במקרה הזה, במקרה שחלק מהבעיה היא דהלגטימציה שעושים לנוער שמגלה קשיים – לא היה לי מנוס. זו קריאה לשיפור. לא פחות ולא יותר.