בימים האחרונים התחוללה סערת רוחות בתוך "סצינת קבוצות הוואצאפ" החב"דיות, בעקבות השתתפותו של רב ושליח חסידי במפגש עם האפיפיור, ובמיוחד – בעקבות ריקודים ושירה שהנוכחים היהודיים (החרדיים, בכללם אותו רב חב"די) רקדו ושרו לפניו.
בקבוצות בהן אני משתתף, ובעוד מקומות, קראתי דברים מאוד חריפים בגנותו של אותו רב שהשתתף, עד כדי קריאה להוקעה והחרמה, אם לא יתנצל ויתחרט. הנהלת מרכז לענייני חינוך והנהלת צעירי אגודת חב"ד בארה"ב, הסירו את הרב מרשימת השלוחים של חב"ד שעות ספורות אחרי שקטע הווידאו התפרסם.
הטענה העיקרית נגד אותו רב, נעוצה בכך שהוא הפר הוראה מפורשת ונחרצת של הרבי מליובאוויטש נגד פגישות עם האפיפיור ושהריקוד מול האפיפיור גרם לחילול שם שמים.
הרב מצידו הזדרז להוציא הכחשה מסויגת ולטעון כי הריקוד והשירה בפני האפיפיור כמו גם פרסום דבר המפגש היו בניגוד לסיכום מוקדם איתו והביכו אותו, והא מיצר על כל עסק הביש שהתחולל.
יתירה מזאת, הוא ביקש לתבוע את מרכז לענייני חינוך וצעירי חב"ד לדין תורה על שהסירוהו מרשימת השלוחים בלי חקירה ודרישה, וזה מה שבית הדין הרשמי של המוסדות הרשמיים של תנועת חב"ד הגיב לדרישתו:
בסופו של דבר הרב הוציא מכתב הבהרה והתנצלות שבו מודה שטעה ומקבל על עצמו שלא לחזור על טעות זו.
בעת שמכתב ההבהרה יצא בכתיבת ידו של אותו רב, סברתי כי בזאת תמה הסאגה הספציפית הזאת. אולם מסתבר כי יש כאלו שאינם מסתפקים בזאת ומיצרים על כך שהמכתב לא נכתב על בלאנק רשמי וכיו"ב.
מה באמת כל כך מקומם יהודים דתיים במפגש עם כומרי הנוצרים? מה עומד מאחורי סערת הרוחות הזאת? התשובה על כך מתחלקת לשלושה חלקים:
1. החלק האמוציונאלי:
האפיפיור והכנסייה נתפסים אצל שלומי אמוני ישראל, ובצדק רב, כמחוללי השנאה הגדולים ביותר לעם היהודי וכאחראים לסבל בן אלפיים השנים, הבלתי ייאמן בכובד משקלו, של עמנו בתפוצות תבל.
דומה שבהקשר זה חריפים דיים דברים שכתב ההיסטוריון אלון קונפינו ("עולם ללא יהודים, יד ושם ואוניברסיטת בן גוריון, 2017, עמ' 26):
"אני סבור שיש קשר הדוק בין הנאציזם לנצרות, החורג מעבר למה שהמחקר העכשווי מציע: ברייך השלישי האפשרות להיות נאצי טוב (מסוג מסוים) הלכה יד ביד עם האפשרות להיות נוצרי טוב (מסוג מסוים), שכן רעיונות אנטישמיים גזעניים ונוצריים השלימו זה את זה במובנים רבים. הגרמנים לא היו מקבלים את רעיון הגזע, והוא לא יכול היה להניע אותם לבצע פשעים כאלה בזמן כה קצר בלא הלגיטימיות שהעניקו לו רגשות דתיים, נוצריים".
יתירה מזו. חשוב להבין אשר הנצרות, ברמה התיאולוגית, הייתה מיוסדת על יסוד חשוב של שנאת ישראל. כפי שכבר ציינתי בפוסט אחר, ההכתמה האבסולוטית והאוניברסלית של היהודי – היא תולדה של תפישה נוצרית כנסייתית. הנוצרים דיברו על חטאם והשפלתם של היהודים, וראשית הדברים מצויים כבר באוונגליונים הנוצרים, שבהם מתוארים היהודים כבני השטן. "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את אהבת אביכם חפצתם" (יוחנן ח:44).
דמם של היהודים, לפי התפישה הנוצרית הישנה, "בני השטן", בראשם – שהרי הם הרגו את ישו. "ויענו כל העם ויאמרו: דמו עלינו ועל בנינו" (מתי כז: 25). כביכול מודים היהודים בהריגת ישו. מי שהרג את ישו, או מי שהרג את האל, חייב בעונש. וכעונש על הריגת האל של הנוצרים – כך טוענת התורה הנוצרית – ניטלה מישראל הבכורה, כך שההבטחה שניתנה לישראל להיות עם נבחר עברה מידי "ישראל שבבשר" לידי "ישראל שברוח", היינו הכנסייה הנוצרית.
היה זה אוגוסטינוס שהביא, בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית, להשלמת הדימוי השטני של היהודי בחשיבה הנוצרית. "הוא השתמש ביהודים ובכתבי הקודש שלהם כמרכיב קריטי בתשבץ התיאולוגי שבנה, כדי להעניק לנצרות משנה סדורה של אמונה ושל עקרונות דתיים".
את תמצית תורתו בקשר ליהודים ניתן לכנות בצמד המילים "תורת ההשפלה". התורה הזאת מבוססת על פסוק מספר תהילים (נט, יב): "אל תהרגם, פן ישכחו עמי. הנעימו בחילך, והורידמו". אוגוסטינוס הסביר, שהיהודי, הגולה, המבוזה, המושפל, הנע ונד, הפזור על כורחו כזר וכערער בערבה – טבוע על מצחו אות קין בשל הרצח שרצח את ישו, והשפלתו היא היא העדות והסמל לניצחונה של הנצרות.
"מחמת השליטה המנופוליסטית של הכנסייה הנוצרית בתחום החינוך והרוח, לא נמצא מערער על הנחות מקובלות… באלה נתגבש גם הסטריאוטיפ היהודי של ימי הביניים הנוצריים. בצד הפסל המסמל את הכנסייה המפוארת והמנצחת, ניצבת הסינגוגה העיוורת והנדכאה. דמותו של היהודי בלבושו המיוחד מופיעה בקשר עם דמות השטן, ולעיתים היהודי עצמו הוא בעל זנב או קרניים כשד". יתירה מזו, החלו לצייר את היהודי בדמות מאוסה הרבה יותר: "האשימו אותו שהוא רוצח תינוקות נוצריים לצרכי פולחנו השאני, משחד נוצרים תמימים או חוטאים כדי שימסרו לידיו את לחם הקודש שעל פי תורת הכנסייה נהפך לבשרו של ישו – כדי להתעלל בו ולדוק אותו עד שהוא זב דם", וכו'.
2. החלק ההלכתי- התיאולוגי:
לפי הפסיקה הרווחת (אך הבלתי מוסכמת על דעת הכול), האמונה הנוצרית היא סוג של אלילות עבור היהודי, אמונה שהיא בגדר "עבודה זרה".
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, ז, א) כותב: "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשמיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות…ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו". ובהמשך (שם, ט, ד) כותב הרמב"ם על הנצרות שהיא עבודה זרה: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הן". בשולחן ערוך נפסק כי אמונתם של הנוצרים בשילוש (אורח חיים, סימן קנו), לא כלולה באיסור עבודה זרה המוטל על בני נוח (כאחת משבע מצוות בני נוח), כי איסור עבודה זרה אינו כולל אמונה בשיתוף. הנוצרים העובדים את הבורא יחד עם כוח אנושי, אינם עוברים בכך על איסור עבודה זרה. משכך, גם הכנסיות אינן מקום עבודה זרה. לאידך יש הפוסקים כי השיתוף הוא עבודה זרה (וזו אולי הייתה שיטתו של הרמב"ם).
3. החלק הנראותי:
יהודים נדרשים ל"גאון יעקב", לזקיפת קומה דתית וזהותית. מפגש מיותר (במיוחד אם הוא מלווה בנמיכות קומה, אם הוא נראה כמשפיל או נתפס כמבזה) עם הסמל של המוסד המזוהה ביותר עם ההשפלה של היהדות כאידאל לאורך דורות – נתפס כהתחנחנות בפני הפריץ, ובעיני רבים זה אולי הדבר המאוס ביותר.
מבין שלושת הנקודות, מה הבעיה המרכזית?
מתוך שלוש הנקודות הבעייתיות נראה, כי לנוכח העובדה שרבנים חשובים (כולל הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה עמאר, הרב שאר ישוב הכהן ואחרים) לא היססו לפגוש את האפיפיור – הבעיה ההלכתית היא הבעיה הפחות חמורה. מפגש, ואפילו ריקוד מול האפיפיור בצורה חנפנית, אין בהם משום עבודה זרה (במיוחד אם יש לכך מטרות חשובות כמו מאמץ להפחתת שנאה ועוד דברים שקשורים בשתדלנות מסוג כזה או אחר); ולכל הפחות, מבחינה הלכתית טהורה, הבעייתיות היא בגבול התחתון של חשש הפרת ההלכה.
בכל זאת, כפי שציינתי מקודם, הדבר עורר סערה משמעותית (ואפשר לומר שהסערה הגדולה התחוללה דווקא בקרב חסידי חב"ד, שבה נשמע קונצנזוס בלתי מצוי המוקיע בשאט נפש את מעשהו של אותו רב חב"די).
כנראה שהסיבה לתיעוב, לסלידה ולבוז העמוק שהתגלו בפרשייה זו נעוצה בעיקר בתיעוב האמוציונאלי העמוק הקשור לאו דווקא למימד הפסול תיאולוגית שבנצרות (אמונת השילוש), אלא לאותה אחריות בת אלפיים שנים לסבל היהודי בגוף ובנפש.
הפן השלישי שציינתי, הסלידה מריקודי "מה יפית" מול הפריץ, היא כמו נגזרת מן ההיבט הזה.
האם השנאה העזה כל כך רלוונטית גם עתה?
במאמר המפורסם של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק: קול דודי דופק, הוא מונה בין "דפיקות הדוד", את מה שהוא רואה כניצחונה התיאולוגי של היהדות.
"הדוד התחיל לדפוק", כותב הגריד"ס (איש האמונה – קול דודי דופק, עמ' 79), "גם בפתח האוהל התיאולוגי, וייתכן כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר. הדגשתי כמה פעמים בדברי על ארץ ישראל, שכל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל ושכל ההבטחות בנוגע לציון ולירושלים מתייחסות במובן אליגורי אל הנצרות והכנסיה הנוצרית – נתבדו בפרהסיא על ידי ייסוד מדינת ישראל כטענות שקר, שאין להם עיקר ושורש".
"יש צורך", ממשיך וכותב הגריד"ס, בידיעה מקיפה בספרות התיאולוגית, מאז ימי יוסטין מרטין עד התיאולוגים החדשים בימינו, כדי להבין את גודל הפלא הגדול הזה, שעל ידו נפרכה בפומבי ההנחה המרכזית בתיאולוגיה הנוצרית".
האם הנצרות עצמה מכירה בכישלונה התאולוגי ביחס לישראל?
נשאלת השאלה, האם הנצרות עצמה מכירה בכך? האם מכירה בכך ששורש תאולוגי גדול באמונתה נעקר והאם היא מוכנה לשנות את דעתה?
ובכן, כפי שכותבת הד"ר כרמה בן יוחנן ("בעת הזאת" – מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, אוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 13), בעקבות השואה התעורר בעולם הנוצרי דיון נוקב על חלקם של הנצרות והנוצרים בהשמדת יהודי אירופה. ברחבי העולם הדהדו הקולות שהאשימו את התאולוגיה הנוצרית על כי עמדותיה האנטי-יהודיות זרעו את הזרע שממנו צמחה לימים האנטישמיות הנאצית. מלומדים ואנשי דת, יהודים ונוצרים, דרשו מן הנוצרים להכיר באחריותם – הישירה או העקיפה – להשמדת היהודים וקראו להם לערוך חשבון נפש בדבר יחסם ליהדות ולעם היהודי.
ואכן, בוועידת הוותיקן השנייה – שקיבצה את כל מנהיגי הכנסייה הקתולית כדי לגבש מחדש את יחסה של הכנסייה הקתולית לעולם המודרני – פרסמה הוועידה את ההצהרה "בעת הזאת", העוסקת ביחסה של הכנסייה לדתות הלא נוצריות, ובכללן היהדות.
בסעיף הרביעי בהצהרה, ניסחה הכנסייה הקתולית מחדש את יחסה ליהדות וליהודים. בין היתר היא דחתה דחייה נמרצת של האנטישמיות והתנערה מן הדוקטרינה שעל פיה היהודים אשמים במותו של ישו. ההצהרה אף רמזה כי הברת שכרת הא-ל עם עם ישראל מעולם לא בטלה.
חשוב לציין, כי לא מדובר במסמך דיפלומטי, אלא במסמך שהוא בעיקרו של דבר פנים-קתולי ושהחלטותיו מחייבות את כל הקתולים.
לפי דיווחיה של בן יוחנן, הכנסייה ממשיכה להשקיע מאמצים בניסוח מחדש של יחסה ליהדות, ובכל עשור היא פרסמה מסמך רשמי נוסף שנועד להטמיע את התפיסה החדשה ביחס ליהדות בקרב המאמינים.
מורדי מילר, במאמר סקירה על הספר בעת-הזאת שהתפרסם ב"השילוח" גיליון 1 (עמ' 170 ואילך), מציין כי אמנם אין להתפלא "כי ישנם יהודים שאינם ממהרים לאמץ את החיבוק הכנסייתי החם. אך כדי לגבש גישה מבוססת בנידון, שומה על בעל הדעה להכיר לכל הפחות את המסמכים המרכזיים בנושא". אני כמובן מסכים עם מילר בקביעה הזאת.
הוא מביא גם את עמדתה של פרופ' אורה לימור, על פיה השינוי בעמדת הכנסייה ביחס ליהודים קושרה להקמת מדינת ישראל. לא לחינם התבטא מזכיר הוותיקן הקרדינל פייטרו גספארי, בעקבות הצהרת בלפור, כי "הסכנה המפחידה אותנו יותר מכל היא הקמת מדינה יהודית בפלשתינה".
'סכנה' זו התממשה. היהודי הנודד לנצח יושב לפתע, אחרי שנות גלות ארוכות, כריבון על אדמתו. "שמא נבואות המקרא מתגשמות במנותק מהברית החדשה? שמא העם היהודי עודנו העם הנבחר? דוקטרינת הסבל קורסת כמגדל קלפים והמוצא הסיבר היחידי הוא הסבר כי היהודים, לצד הנוצרים, עודם אהובים על הא-ל". ניתן למצוא הד לדברים במסמך הוותיקן משנת 1985 ("הערות על הדרך הנכונה להצגתם של היהדות והיהודים בחינוך והטפה הקתוליים", סעיף 6) שבו נכתב: "התמדתו של עם ישראל בעוד שעמים עתיקים רבים כל כך נעלמו בלא להותיר עקבות, היא עובדה היסטורית ואות שיש לפרשו כחלק מהתוכנית הא-לוהית… העם היהודי נשאר עם נבחר".
בשנת 2015 הכנסייה גם הודיעה בהודעה רשמית שהיא מתנגדת למיסיון מאורגן, מכירה בכך שהדרך היהודית יכולה להוביל לישועה ללא ישו, ומכירה בלגיטימיות של הקריאה היהודית בתנ"ך גם ללא הפרשנות של הברית החדשה.
האמנם כנות כוונותיה של הכנסייה?
בהמשך מאמרו (עמ' 173), מילר מעלה שוב את השאלה: "האמנם כנות כוונותיה של הכנסייה?"
התשובה שלו היא זו: "הספר אינו מציע תשובה חד משמעית, אם כי קריאת המסמכים והמחקרים מלמדת כמה רדיקלית היא התמורה שהתחוללה בכנסייה הקתולית, ועד כמה ה'נוסטרה אטאטה' וההצהרות העוקבות לה משליכות על התיאולוגיה והליטורגיה".
אחת הדוגמאות לעומק השינוי היא התפילה הנוצרית "יום השישי הטוב" שעברה שינויי נוסח בהתאם לשינוי המהותי ביחס ליהודים.
יחד עם זאת, יש לא מעט חששות וחוסר אמון בכנות כוונותיה של הכנסייה הקתולית (וגם על כך עומד מילר שם).
חשדנות מסוג זה היא שעמדה בבסיס התנגדותו הנחרצת של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק להשתתפות יהודים במועצת הכנסייה השנייה של הוותיקן בשנת 1962.
"עתה", הוא כתב, "מתקרבת הכנסייה הקתולית לשיטת הפרוטסטנטים בעניין היהודים – היינו לקרבם בדברי חיבה ושבח. הנה הוקמה מחלקה מיוחדת ליהודים בוותיקן. לא נוסדה מחלקה כזו לטיפול בערבים או בהינדים" (איש על העדה, עמ' 266).
במכתב אחר הוא כותב: "אינני מאמין כי יש צורך להבהיר לך את הסיבה לעמדתי כי ככל שנמעיט במעורבות (או אפילו בהסתבכות) בעניין זה כולו, כך נהייה חופשיים יותר לקיים משא ומתן עם אנשי הכנסייה כשנחוש כי משא ומתן כזה הוא לטובתנו. הרבי מלובביץ' ר' מנחם מנדל שניאורסון העיר כי מועצת הכנסייה כמוה בדיוק כחתונה קתולית, ויהיה זה בלתי מכובד אם נבוא אליה בלא הזמנה…".
העמדה של הרב סולובייצ'יק (כפי שהיא מוצגת בשני מכתבים נוספים באיש על העדה, עמ' 276 – 283) מתנגדת באופן מוחלט לשיח תיאולוגי בין דתי ולכל מה שעשוי להותיר את הרושם כאילו "האורתודוכסיה שינתה את יחסה אל התנועה הנוצרית העולמית". לעומת זאת, "בתחומי העניין האוניברסליים, אנחנו מקדמים בברכה חילופי דעות ורשמים. התקשורת בין הקהילות השונות תתרום רבות להבנה הדדית…".
מעניין במיוחד החשד שמעלה הגריד"ס, על פיו מהלכי הצמצום המשמעותי של הארס התיאולוגי הנוצרי כלפי היהדות היא טריק טקטי שנועד לסייע במיסיון.
שמעתי השערה דומה באשר להתנגדותו של הרבי מליובאוויטש למפגשים עם האפיפיור וכדומה. לפי השערה זו, אמנם הנמקתו הרשמית של הרבי הייתה משדובר בפגישה עם עובד עבודה זרה, אך מאחורי הדברים עומד החשש הגדול שמהלכים של התקרבות בין הנצרות ליהדות עלולה חלילה לתרום להתבוללות יהודים במדינות שיש בהן רוב נוצרי.
האמנם הקמת מדינת ישראל משנה משהו?
עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה.
כפי שציין הגריד"ס וכפי שציינה פרופ' מאור, בעיניים נוצריות יש להקמת המדינה משמעות תיאולוגית כבירה. הגריד"ס אף מחשיב אותה כ"דפיקת הדוד" המשמעותית ביותר. העובדה שהיהודי הנודד והגולה, סמל היהודי הסובל של אגוסטינוס, שב לארצו ומתפתח בה התפתחות פלאית – היא סמל למותה של דוקטרינה מרכזית ביותר בנצרות, ואין פלא שהיא אילצה את הכנסייה לערוך התאמות חיוניות בהתאמה.
אולם ניתן לשער, כי שאלו שמכחישים את חשיבותה של המדינה מבחינה תיאולוגית, ואינם רואים בה ערך מהותי-דתי (מלבד היותה מקום שטוב בו לעם ישראל בשלב זה) – יתקשו להאמין שזו סיבה תיאולוגית מספיק טובה לשינוי כה עמוק כפי שהכנסייה מציגה בחמישים האחרונות באופן חוזר ונשנה, ולכן יחשדו במניעיה (יהיו שיאמרו שזה רק ניסיון לנקות את כתם השואה הרובץ על מצפונה של הכנסייה).
אני באופן אישי אסיים, שהפחד מפני הנצרות בימינו הוא לדעתי מופרז ביותר. הנצרות – בעולם המערבי – היום נמצאת בנקודת שפל שאין דוגמתה, מפני אויב שהוא גם אויבה של היהדות: והוא החילון. הן החילון האידיאולוגי (אתאיזם ובני דודיו) והן החילון הנהנתי (המתירנות וההדוניזם).
להערכתי, עיקר התיעוב מפני הנצרות אינו אלא מפני הזיכרון ההיסטורי העמוק, החרוט בגנום היהודי, של מה שהרעיון הנוצרי וההמון הנוצרי חולל להורינו, אחינו, ילדי עמנו במשך אלפיים שנה. קשה שלא להצדיק תיעוב זה, על מעשי הנבלה הללו שאין להם אח ואין להם ריע.