היום בג"ץ פסק פסיקה שניתן בהחלט להגדירה כדרמטית (בלי ליפול לפח היקוש של הסופרלטיב השחוק והמוגזם בדרך כלל), וניתן לומר שבמידה מסוימת בג"ץ גדע את אחד השורשים המרכזיים שעליו נשען המנגנון לשעבוד הגבר הגרוש בישראל.
באופן אירוני, יסודו של הנוהג החוקי שנהג בישראל עד היום בצהריים, זה שהפלה את הגבר לרעה בצורה משמעותית ושהיטיב ברמה העקרונית עם האישה ברמה שבעיני היא כמעט שערורייתית – יסודו של נוהג חוקי זה הוא בדין תורה דווקא.
זה כמובן לא מנע הערב, במשדר החדשות של רשת ב', מנציגת ארגוני הנשים לתקוף את ההלכה בהפליית האישה, והאשמתה בצורה מפליגה ביותר כמי שאחראית על מצבן הירוד של הנשים בישראל שספק רב אם באמת יש לה להאשמה זו קשר למציאות.
בפוסט הזה אני רוצה לעמוד בעיקר: על האופן שבו הלכה תורנית, הפכה להיות למעשה ל"קודש הקודשים" של ארגוני הנשים ומקור לעוולה בלתי נתפסת עבור גברים רבים, רבים מדי.
הדגשה חשובה בפתח הדברים
יודגש וייאמר בפתח הדברים: גירושין הוא סיפור קשה, ובמקרים רבים הוא כרוך בריב ומדון עז תיעוב הדדי בין בני הזוג הנפרדים זה מזו. מקומם של הנשים בתא המשפחתי – לפחות תאי המשפחה שאני חשוף אליהם – הוא לעיתים רבות, אפשר אולי כמעט תמיד, הרבה פחות נוח ממקומו של הגבר (כלומר מוטל עליהן עול גדול יותר), ויש לשער שכך זה נשאר גם אחרי פירוד החבילה.
קיימים גם בעלים רשעים שמנצלים את יכולת העיגון כדי לסחוט את האישה (אבל בימינו גם האישה יכולה לעגן את הגבר, אם כי עיגון מרמה חלשה יותר – בעיקר מבחינת מעמד הילדים אם ייוולדו בעת העיגון).
מצד שני, זה לא מצדיק כלל את המצב המעוות שבו מכשירים שונים שניתנו בידי המחוקק כדי לצקת הוגנות בתהליך הגירושין, ובמיוחד הוגנות כלפי הצד השני שהיה מופלה במשך כל ההיסטוריה המשפטית המתועדת – הופכים להיות כלי שרת לאי שוויון ולעוול, ולעיתים גם כלי לנקמנות אישית ולהצרת צעדיו של הבעל. אין תרופתו של עוול אחד – בקוממיות של עוול אחר (כפי שניסח יפה השופט פוגלמן בפסק הדין שניתן היום בבג"ץ).
כעת נראה איך קרה הדבר במשך שנות דור, "בזכות" המשפט העברי; וכיצד בית המשפט העליון ביטל היום את העוולה.
בשולי הדברים אומר כי פסק הדין עצמו הוא ממצה והוגן ודן בכל ההיבטים האפשריים בעמקות, בבהירות ובאופן מקיף ואני ממליץ לכל מי שהסבלנות לו – לקרוא את 98 עמודיו.
בכל מקרה, אפשר לומר שב2700 המילים הבאות אתמצת ואמצה את עיקריו של פסק הדין, תוך שימת לב לכמה נקודות מעניינות במיוחד.
שלושה סוגים של "משמורת"
כאשר בני זוג ולהם ילדים משותפים מתגרשים, ישנן 3 אופציות מרכזיות של משמורת (- אצל מי הילדים נמצאים):
- אם יש לבני הזוג ילדים הם עד גיל 6 – כאן המשמורת היא של האם בלבד, וזאת בשל ההנחה כי טובת הילד היא שיגדל בגילאים הללו תחת המשמורת של אמו ("חזקת הגיל הרך").
- באשר לילדים מעל גיל 6 – קיימת אפשרות למשמורת משותפת. כלומר, חצי מהזמן בחודש הילדים נמצאים אצל האם, ובחצי השני אצל האב (זה לא חייב להיות ברצף, אבל הכלל הוא שבחודש של 30 יום הילדים נמצאים 15 יום אצל כל אחד מבני הזוג). כאשר הילדים אצל האם, האחריות הכוללת עליהם היא שלה (כולל כלל ההוצאות הכספיות הנדרשות – מגורים, אוכל, וכו'); והוא הדין כאשר הילדים נמצאים אצל האב – האחריות הכוללת עליהם מוטלת על כתפיו.
- גם כשיש ילדים מעל גיל 6, המשמורת העיקרית היא של האם, כשהאב רק נפגש לפגישות ומארח לפי הסדרי הראיה את הילדים במחיצתו.
הפסיקה הדרמטית של בית המשפט מתייחסת לאופציה השנייה, קרי: למשמורת המשותפת.
מה זה בדיוק משמורת משותפת?
בואו לרגע נחדד את המשמעות של המונח "משמורת משותפת". משמורת משותפת באה אחרי הגירושין, שבמהלכה חולק כל הרכוש שנצבר על ידי שני בני הזוג שווה בשווה. שני הצדדים יוצאים לדרכם כאשר אף אחד לא קיבל יותר ולא קיבל פחות. כעת, משיצאו לדרכם, כל אחד מבני הזוג נוטל אחריות על הילדים בצורה שווה לחלוטין.
כעת אני רוצה לשאול אתכם שאלה, ואנא השיבו במחשבתכם על השאלה באופן ברור, בטרם תמשיכו הלאה:
במקרה ששני בני הזוג משתכרים פחות או יותר בצורה סבירה ושווה, האם מי מבני הזוג צריך לשלם לבן הזוג השני כסף בכל חודש?
ובכן, במצב החוקי ששרר עד היום, זו הייתה יכולה להיות התשובה – צפו בתרשים שלמטה:
השערורייה
שימו לב למצב הדברים השערורייתי – לא פחות מכך, לטעמי – שעומד במוקד נשואי הדיון בבג"ץ שהוכרע היום:
"המערער והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל… ונולדו להם שלושה ילדים. הילדים נתונים במשמורת פיזית משותפת של שני ההורים המתבטאת בחלוקה שוויונית של זמני השהייה, שאז גם נושא כל אחד מההורים במלוא כלכלת הילדים.
"בנוסף חולקים השניים באופן שווה בכל יתר ההוצאות הקשורות בילדים כגון בריאות, חינוך ועוד. מצבם הכלכלי של המערער ושל המשיבה דומה: במסגרת הגירושים הסכימו השניים על חלוקה שווה של כלל רכושם וזכיותיהם;
הכנסותיהם החודשיות של השניים כמעט זהות כששכרה של המשיבה –12,467 ש"ח נטו בחודש – גבוה מעט יותר משכרו של המערער – ש"ח נטו בחודש 13,295; …
על רקע נתונים אלה תבעה המשיבה מן המערער בשם הילדים מזונות בסך 9000 ₪ בחודש!"
בית המשפט המחוזי אכן חייב את המערער לשלם 2850 ₪ בחודש למשיבה, קרי: לגרושתו.
"מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, עקרונות השוויון, ההגינות והצדק מחייבים כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה יושב על כנו כך שהמערער לא יחוב בתשלום מזונות כלשהו" (סעיף 44 לפסק הדין).
כיצד ההלכה היהודית היא זו שגרמה לאנומליה הזו (מה שכמובן לא סייע למעמד בעיני ארגוני הנשים ותומכיהן)?
כיצד זה קרה אשר, כדברי פרופ' יאיר שיבר, "כיום רובן המכריע של התביעות המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה [בישראל] – הן נגד אבות יהודים"?
ובכן הסיפור הוא די פשוט.
מן התורה, האב לא מחויב לזון את ילדיו. החיוב המשפטי בעל תוקף מלא מצוי בדברי הגמרא במסכת כתובות (מט, א):
"מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן – אלו ואלו אינן ניזונין".
בעלי התוספות (מט ע"ב ד"ה כשהם) מצמצמים היגד זה ש"מצווה לזון" לילדים מעל גיל שש בלבד, וקובעים שהאב חייב במזונות ילדיו כאשר הם קטני-קטנים.
ואכן בהמשך הגמרא (בדף סה) מופיע המשפט הבא:
"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש".
הנה כי כן, ביחס לילדים מעל גיל שש – האב אינו חייב במזונותיהם, אך מצאנו מחלוקת אם יש מצווה לזונם (למרות שאין חיוב). לדעת רבי מאיר ורבי יהודה יש בזה מצווה, ואילו רבי יוחנן בן ברוקה סבור שאפילו מצווה אין כאן.
עם זאת, הגמרא קובעת שלוחצים על אב שאינו מוכן לזון את ילדיו כדי שיזונם (כתובות מט, ב)[1].
מקור משפטי חשוב ביותר לעניין חיוב האב במזונות הילד היא תקנה ארץ-ישראלית הידועה בתור "תקנת אושא", שהיא אחת מסט התקנות של "תקנות אושא".
(תקנות אושא הן תקנות שתיקנה הסנהדרין בעיר אושא, אחרי שגלתה מירושלים בעקבות חורבן בית המקדש ושינתה את מיקומה מספר פעמים. לפי האמור בבבא בתרא כח, א, ראש הסנהדרין בתקופת אושא היה ככל הנראה רבי ישמעאל, וכאשר רבי יוחנן מסר לתלמידיו "שמעתי מהולכי אושא" הכוונה היא לרבי ישמעאל. רושמי הדורות התחבטו כיצד ייתכן שרבי יוחנן שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ילמד תורה מפי רבי ישמעאל שהיה שלושה דורות לפניו, אך ככל הנראה רבי יוחנן לא שמע את הדברים מפיו אלא משמו).
תקנת אושא הרלוונטית לעניינו היא: "שיהא אדם זן את בניו ואת בנותו כשהן קטנים" .
לפי תקנה זו, אדם חייב לפרנס את צאצאיו עד שיגיעו לבגרות הלכתית. להלכה נפסק כי אי אפשר לכפותו בכוח כדי להוציא ממנו את התקציב לילדיו, אך יש לביישו ולהכלימו ברבים כדי שייתן.
אגב, פרופ' אלימלך וייסטריך במאמרו המקיף (דיני ישראל יט, עמ' קע) עומד יפה על השאלה מה קרה לפתע שתיקנו תקנה זו, ואני ממליץ לקרוא את הדברים המעניינים (במיוחד בימי בין המצרים…), אבל כמובן זה כבר לא קשור לדיון שלנו.
לעניינו די בכך שאנו רואים כי ההלכה היהודית הטילה את חובת מזונות הילדים על האב[2]. יתירה מזו, בצד אלה, מכירה ההלכה היהודית בחובת האב ליתן לילד מזונות נוספים על המזונות ההכרחיים אם ידו משגת, עד כדי רמת החיים שבה הורגל הילד ערב הפירוד או שלה הוא ראוי. חובה זו מכונה גם "מזונות מדין צדקה", והיא חלה מלידה ולאורך כל תקופת הקטינות.
כפי שכותב השופט ע' פוגלמן (סעיף 16 לפסק הדין דנן):
"במשך דורי דורות הייתה תקנת אושא המקור המשפטי לחובת אב יהודי במזונות ילדיו ההכרחיים לאחר גיל 6 ועד לגיל מצווה.
"והנה, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל נוכחה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל כי מצב משפטי-הלכתי זה עלול לפגוע טובתם של קטינים בגילאים האמורים. לכך נודעו שני טעמים עיקריים. ראשית, תמורות חברתיות שחלו במרוצת הדורות הביאו לכך שמנגנוני הלחץ החברתי והמוסרי לא הבטיחו במידה מספקת את ציותם של אבות לתקנת אושא. שנית, בכל האמור לחיוב האבות מדין צדקה, מכיוון שבתי) " המשפט של המנדט הבינו לעתים את מושג "צדקה Charity)) כעניין הנוגע לרצונו הטוב של האב, והיו מקרים שבהם מיאנו מיאנו לכפות את החיוב על האב גם בהתקיים התנאים לכך.
"על רקע זה החליטה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל להתקין תקנה אשר תציב את החיוב בגילאים האמורים על רגליים משפטיות עצמאיות. בנוסף, באותה הזדמנות הוחלט להאריך את משך החיוב מגיל מצווה ועד לגיל 15. ואכן, בשנת 1944 הותקנה תקנה כללית – היא תקנת תש"ד – הקובעת בחלקה האופרטיבי כך:
"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה".
תקנה זו הפכה להיות הלכה מחייבת בישראל, בבתי הדין הרבניים. כך קבע בית הדין הגדול בשנת תש"ז (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד קנ):
"אשר לגוף הענין טען בא – כח המערער, שעפ"י הדין מגיעות מזונות לבנות רק עד הגיל של שש שנים, וכל מה שפוסקים לטובתן של הבנות מגיל העולה על שש עד לגיל של חמש עשרה שנה, בהתאם לתקנת הרבנות הראשית לארץ – ישראל, הרי זה מטעם צדקה בלבד, שהמסגרת שלה היא מוגבלת לחומש ההכנסה, – והיות וההכנסה החדשית של הנתבע בנידון דידן היא רק שלושים ושבע לירות ארץ-ישראליות, אפשר לחייבו על יסוד זה לכל היותר לתשלום של שבע וחצי לא"י לחודש.
"אך לפי דעת ביה"ד הגדול טענה זו איננה מוצדקת בהחלט; כי מוטעת היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, ע"י ההקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הצבור או על האם.
"נוסף לסברה זו יש להתחשב במקרה הנוכחי גם עם העובדה, שבין הצדדים נעשה בזמנו הסכם מפורש, שעוד בתוקפו עומד ומשמש יסוד לחובת מזונות שמוטל על האב. בהסכם זה התחייב הנתבע בהדיא לדאוג לכלכלת בנותיו – עד שתהיינה במצב לפרנס את עצמן, – ואין ספק, שלהתחייבות זו יש לה טיב משפטי עצמאי והיא איננה תלויה בהגבלותיהם של דיני צדקה".
ובכן, היות שהחוק בישראל קובע (כפי שקבע החוק המנדטורי) שדיני המעמד האישי בישראל נקבעים על פי ההלכה הדתית של כל עדה ועדה, לכן חובת המזונות נפסקה בישראל ליהודים על פי עמדת ההלכה. וכפי שראינו, חובת מזונות הילדים מוטלת על פי ההלכה על האב בלבד.
מסיבה זו, עד היום בצהריים, לא עניין אותנו כלל כמה האישה מתפרנסת, וכמו כן לא עניין אותנו כמה ממון משקיע האב בזונו את ילדיו כשהם ברשותו. הוא חייב במזונותיהם תמיד, גם כשהם לא ברשותו.
ומכאן הגיע המצב האנומלי שבו האב מחויב לשלם מזונות, גם במצב שבו הוא בעצם משלם "כפל מזונות".
עוד פרט חשוב בפאזל…
כדי להבין את הפאזל צריך לתת את הדעת לנקודה נוספת, והיא: שהאופן בו ההלכה היהודית מתפרשת בכבשונו של המשפט הישראלי לא בהכרח תואם לאופן שבו ההלכה נפסקת בקרב פוסקי ההלכה.
(אחד המופעים הידועים של עובדה זו, אגב, הוא כמובן מה שנקרא בעגה המשפטית "הילכת שיתוף נכסים", שנקבעה בפסק דין בבלי אחד מהפסקים המפורסמים של בג"ץ המחייבת את בתי הדין הרבניים, שבו ביטא והתווה הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את מהפכת האקטביזם השיפוטי שלו).
ובאמת, הקביעה לפיה האב מחויב לבדו במזונות הילדים עד גיל 15, שנויה במחלוקת הלכתית, ויתירה מזו – מרבית חשובי הפוסקים בדורנו אינם מסכימים לה.
לפני כשנתיים קבעה מועצת הרבנות הראשית כדלהלן:
"מועצת הרבנות הראשית דנה בנושא חיוב האב במזונות ילדיו […] בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה.
"רוב הפוסקים וביניהם הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, קבעו שהחיוב הוא מדין צדקה. אולם היה כאלה ובהם הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל, שקבעו זו המשך התקנה.
היטיב לבטא דיון זה הרה"ג יעקב רוזנטל זצ"ל. הוא כתב שבסוגיא זו רבתא המבוכה בפסק הדין, יש המחייבים את יישום התקנה מכוח הדין, ויש המחייבים את יישומה מדין צדקה.
"עמדת מועצת הרבנות הראשית היא, שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיא העקרונית, האם התקנה מצד הדין או מדין צדקה, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה, וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו.
לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף ולשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם.
בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד".
אז מה השתנה בפסיקת בג"ץ?
ובכן, בג"ץ אומר דבר כזה: החוק מחייב אותנו לדון בעניין זה – בענייני המעמד האישי – לפי המשפט העברי, לפי ההלכה היהודית. לכן, כאשר יש הלכה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, אנו מחויבים לה במקרה כזה בלי עוררין.
אולם, כאשר יש שתי פרשנויות אפשריות או יותר להלכה היהודית, זכותנו – אנו בית המשפט – לבחור את הפרשנות הנראית לנו כתואמת ביותר את תפיסות היסוד של המשפט הישראלי,
ובלשונו של השופט פוגלמן (סעיף 77 לפסק הדין):
"בהינתן שתי פרשנויות אפשרויות בשאלת הדין העברי החל על מזונות ילדים בגילאי 15-6, עלינו לבחור בזו אשר עולה בקנה אחד עם תפיסות היסוד של המשפט הישראלי וערכיו הבסיסיים".
על כן,
"הפרשנות אשר תיטיב להלום את ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית היא זו שלפיה בגילאי15-6 החיוב במזונות הוא מדין צדקה החל במידה שווה על שני ההורים. כתוצאה מכך, הדין לא יחייב עוד את חיובו הבלעדי של האב במזונות ההכרחיים, ויאפשר לחתור לחלוקת נטל הוגנת ושוויונית יותר בין ההורים תוך הבטחת טובת הילד, בנתון למכלול נסיבות העניין. אלו כוללות כמובן את מצבם הכלכלי היחסי של ההורים, בשים לב להכנסותיהם מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה, כמו גם את האופן שבו נחלקת ביניהם – אם נחלקת – המשמורת הפיזית".
העקרונות שקובעת הפסיקה החדשה של בג"ץ
לסיום, אלו הם העקרונות המחייבים שעליהם לחול (על פי סעיף 61 לדברי השופטת ד' א' ברק שבפסק הדין) מכאן ואילך,
"בכל הנוגע לנשיאה בחיובי מזונות במשמורת משותפת לילדים בגילאי 15-6:
(א) במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה "יתקזזו" ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים (לפי אחוז מסוים משיעור המזונות שעליו יורה בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לגילם של הילדים ולהערכתו את העלויות הכרוכות בהוצאות קיום שוטפות אלה מתוך כלל צורכיהם המגולמים במזונות).
(ב) ייקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא "צרכים אחרים" (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). ברגיל, יהיה זה מנגנון של הורה מרכז שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה). לצד זאת, ניתן לחשוב על פתרונות נוספים כמו חשבון בנק משותף של ההורים, הכול לפי שיקול דעתה של הערכאה הדיוניות על-פי הנסיבות המשפחתיות. בהעדר קביעה אחרת, ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים.
(ג) ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שייקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה.
(ד) כל הורה יישא בעין בהוצאות המדור של הקטינים, בכפוף לכך שהערכאה הדיונית תקדים ותבחן האם העול הכפול של נשיאה במדור המתאים לילדים אינו פוגע ביכולתם של ההורים לעמוד בתשלום המזונות שלהם נזקקים הילדים".
הערות:
_______________________
[1] זו לשון הגמרא שם: "כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!… כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה".
ובתרגום: כאשר היו באי מלפני רב יהודה הוא היה מתבטא על האיש בזלזול וברבים "התנין ילד ואת מזון ילדיו מטיל הוא על אנשי העיר" כשהוא משווה אדם שאינו זן את ילדיו לחיית טרף ובכך מביישו. כאשר באו לפני רב חסדא הוא הורה להכריז ברבים כי "עורב רוצה בנים, ואילו אדם זה אינו רוצה ילדים!"
[2] במאמרם של הרב ד"ר משה בארי, הרב יוסף שרעבי וד"ר יובל סיני קיימת הפנייה לעבודת דוקטורט שלמה ומקיפה המוקדשת לנושא – מ"ש הכהן, מזונות הילדים – התהוות ההלכה, רמת גן תשנ"ט.