סוגיית המשפחה, במיוחד הדרך להקמתה והדרך לשרידותה, במאה ה-21 היא סוגיה מעניינת ומאתגרת הנמצאת בטבורן של שינויים תרבותיים כבירים.
אחת השיחות שאני נקלע אליהן בדרך קבע בשיחות המסדרון בעבודה, עוסק בהגיונה של הדרך באמצעותה אני ושכמותי – ששייכים לשלומי אמוני ישראל – באנו בברית הנישואין (קרי: באמצעות שידוך). בדרך כלל, ובאופן מפתיע, מתברר כי כאשר מנתחים את הדברים לעומק ומגיעים עד לתפיסות היסוד, מסתבר שהדרך לבנות משפחה כפי שהיא נהוגה בחלקים מסוימים בחברה החרדית (למשל, בחסידות בה אני מצוי – חסידות חב"ד, או בחברה הליטאית ועוד) – היא לא פחות רציונלית…
אינני מבקש להציג כאן "כתב הגנה" על שיטת השידוך, משום שאיני חושב שהיא כלל זקוקה לכתב הגנה. יעשה אדם כדרכו ואיש באמונתו יחיה.
אני כן רוצה לגעת בכמה נקודות יסודיות, שלדעתי הן העומדות בבסיס כמה הבדלים משמעותיים בתפיסת הנישואין.
מודל הנישואין העדכני: ללכת עם הלב
כפי שהיטיב לכתוב יובל נוח הררי (בתוך: מהפכות – נקודות מפנה שעיצבו את העולם, ספריית האוניברסיטה המשודרת, 2017, עמ' 13 – 14):
"המהפכה ההומניסטית שינתה מן היסוד את הפוליטיקה והכלכלה אבל גם את חיי היום יום שלנו – חיי נישואים ועוד..
"במרכזה עומד השינוי במקור העליון של משמעות וסמכות ביקום. בעוד שבתקופות קדומות… האמינו שמקור המשמעות והסמכות העליון נמצאת מחוץ לאדם [- מקור דתי וכדו'], … המהפכה ההומניסטית העבירה את מקור הסמכות והמשמעות אל תוך האדם פנימה: אל מה שהאדם מרגיש, אל מה שהאדם רוצה".
כאשר נקודת המוצא היא כזאת, בניית משפחה אינו יעד לכשעצמו, אלא כלי שרת של רגשותיו ורצונותיו של האדם, כלי שרת אחד בכלל כלי שרת נוספים.
אפשר לומר כי באופן כללי מאוד, האדם רוצה וזקוק לאהבה, כמה לחוש את חוויית ההורות ואינו מעוניין לחיות בבדידות. יחד עם זאת, הוא גם רוצה להצליח בחייו, לפתח קריירה משגשגת, לא לעבוד מדי קשה, ולא להיכנס למערכת זוגית כזאת ש"תוציא ממנו את המיץ".
לשם כך הוא נוקט בכל האיזונים והבלמים האפשריים כדי לנהוג בצורה מדודה כך שהשגת יעד אחד לא תגרום לכך שהיעד האחר ייזנח לחלוטין, ולשם כך נדרשים וויתורים מסוימים, עמידה על המשמר בפרגמטיות. כמו כן, כל דבר נבדק לפי שעה וכל דבר פתוח. אם מתברר שמשהו אינו עומד בהבטחה שהייתה נראית גלומה בו, אלא חדל לפעול באופן שחורג מן האיזון הסביר והוא הופך להיות גורם ששואב את האדם למקום בו רגשותיו ורצונותיו נפגעים באופן משמעותי – כי אז אדם זה לא יהסס לגדוע את צורת החיים הזאת ולצעוד לקראת אחרת.
מי שחי בתרבות כזאת, בוודאי לא יעשה צעד משמעותי כמו בניית קן משפחתי בברית נישואין מבלי שיוודא קודם לכן בצורה עמוקה ובחוויה בלתי אמצעית שאכן הדבר מתאים לו, נוח לו וטוב לו.
כמו כן, אין כל פלא שבתרבות חיים כזו – פירוק ברית הנישואין הוא דבר שבשגרה. ככלות הכול, שותפות בין גבר לאשה לטווח ארוך, על מלוא הקונפליקטים והוויתורים הנדרשים לשם כך, אין הוא מן הדברים הטבעיים כלל. לכן, אם שותפות זו עולה על שרטון, ואם הדרך להסדרתה לא עולה יפה, אין שום היגיון להמשיך להתעקש ולסבול. פירוק מכובד של שותפות זו תוך הסדרת האחריות על פירותיה, במקרה שיש כאלה, הוא תוצאה מתבקשת במקרה כגון זה, שהוא בהחלט מקרה סביר.
מה ההיגיון בהחלטה להינשא המבוססת על מספר פגישות בנות כמה שעות?
כעת השאלה היא: מה ההיגיון בלהיפגש כמה פגישות בנות כמה שעות ולהחליט להתחתן? למה להתעקש ולא להתגרש, אלא במקרים קיצוניים של ממש?
התשובה לכך היא, שתפיסת היסוד שונה. באמת מי שחי באופן כזה שמרכז כובד החיים הוא בעיקר כדי לספק את רצונותיו וחלומותיו באופן המיטבי האולטימטיבי, יתקשה מאוד לחיות באופן כזה.
כפי שכותב הרב חיים נבון בספרו המצוין: שיעורי בית (ידיעות ספרים, 2016, עמ' 39):
"האמת היא שהמרחק שבין אדם לאדם ניתן לצמצום אך הוא אינו ניתן למחיקה. 'ככל ששני היחידים הללו נעשים קרובים יותר להכיר איש את רעהו, כן הם יודעים יותר על המרחק המטאפיסי המפריד ביניהם'. לעולם אין הזוגיות יכולה לבטל כליל את המרחק שבין בני הזוג… זוהי הטרגדיה המבורכת של הזוגיות, טרגדיית 'עזר כנגדו'. טרגדיה – משום שהפער בין בני הזוג לעולם לא ייסגר עד תום".
יסוד הברית – ברית סיני וברית הנישואין: קבלה של עמוד שדרה אי רציונלי
אז מה בכל זאת גורם לי אישית להאמין שהדרך השמרנית-הדתית להקים משפחה היא דרך בעלת יסוד יציב ונבון מאוד?
כדי להתחיל להבין את מודל הנישואין בקרב אנשים דתיים, חייבים לכלול עוד משתנה יסודי במשוואה: האמונה הדתית.
אדם דתי נדרש, למעשה, לקבל על עצמו להיות מחויב לתורה. ברור שקבלה זו מיוסדת על כל מיני ארגומנטים שונים (העובדה שנולדת יהודי, למשל…) ונולדות מתוך סיטואציות מסוימות.
אך לולי מוטיב של קבלת עול עצמית ואפריורית היסודי הזה להיות מחויב לתורת ה' ויהי מה (בהתאם כמובן לכללי הלימוד ולמנגנוני ההשתנות שבתורה עצמה) – כי אז הציות לדברים המצווים בתורה עמם האדם מזדהה, אין הוא בבחינת ציות לצו האלוקי בהכרח, ולמצער ציות זה חסר.
רק כאשר האדם מצוי במסגרת כזאת, של חיים במסגרת כינון ברית, הוא יוכל גם לבנות בצורה בריאה וברת קיימא ברית של נישואין.
זהו פירושו של המונח ברית. כריתת הברית משמעה – שלאחרי שהשותפים לברית קיבלו על עצמם, מפני איזה סיבה שתהיה, לייסד ברית ביניהם – הם מחויבים לחתור למימושה ולהתמסר למען קיומה תוך התחייבות לאי הפרתה, גם כשלא נוח לקיימה, אלא אם יתרחשו תנאים דרסטיים וקיצוניים שיכריחו את הפרת הברית.
לפי התפיסה השמרנית-דתית, זהו יסוד חיוני שאמור להרכיב את חיי הנישואין, בחיי זוגיות:
הקמת תא משפחתי על ידי בני הזוג מיוסדת, כמובן, על שיקול דעת וארגומנטים שונים שהביאו לכלל החלטה ולכלל הבשלת היתכנות בניינו של תא משפחתי על ידי בני הזוג. אולם ההחלטה, הקבלה העצמית, של עול הנישואין, של עול השותפות ההדדית והמוכנות לוויתור הדדי והקרבה עצמית למען המרכיבים האחרים בתא המשפחתי – בלי קשר להזדהות הרגשית והאינטלקטואלית, ולעיתים אף בניגוד לה, אלא מצד הקבלה ההכרחית הזאת – הריהו מרכיב חיוני בשמירת אורך חייו של התא המשפחתי.
המודל הדיאלקטי – כניסוחו של הרב סולובייצ'יק
הספר "שיעורי בית" שחיבר הרב חיים נבון, ממנו ציטטתי לעיל, עוסק בהגותו של הרב סולובייצ'יק באשר לזוגיות, מיניות ומשפחה בימינו.
זהו ספר חשוב – קריא מאוד ונוגע בנקודות עמוקות ויסודיות – שאני ממליץ לכל מי שהנושא מעניין אותו, ולכל מי שמצוי בעולמה של יהדות אך גם בעולמה של התרבות המערבית, לקרוא. אני משוכנע כי נקודות רבות העולות ממנו יסייעו בגיבוש תובנות חשובות שעשויות לסייע אפילו במישור הפרקטי ועל אחת כמה וכמה במישור ההגותי.
אעיר כי אילו אני הייתי זה שכותב את הספר, הייתי כותב אותו קצת אחרת. רוב החומר היה נשאר כמות שהוא, אך הבחירה למקד את הדיון דווקא כעיון בהגותו של הרב סולובייצ'יק בסוגיה, ולא כספר שעוסק באופן ישיר בסוגיה – לדעתי מפריעה להעמקה העניינית בדיון עצמו באמצעות הפרעות שוליים הקשורות ברב סולובייצ'יק, וגם "מאזטירה" אותו (גורמת לספר להיות אזוטרי), וחבל.
אני כמובן מבין היטב את הרב נבון. הרב נבון הוא סוג של "נכד רוחני" של הרב סולובייצ'יק, ואין שום פלא בעיני שהוא בחר לנקוט בפעולה שתפיץ את הגותו המרעננת, המקורית ומעוררת ההשראה של הרב סולובייצ'יק להמונים. אולם ככלות הכול, לטעמי האישי, נושא זה של זוגיות וחיי משפחה, נושאו המרכזי של הספר, יצא נפסד מכך שהוא הופך להיות נספח למשנתו של הרב – הן ברמה התוכנית והן ברמת קהל היעד וכושר ההשפעה הפוטנציאליים.
מצד שני חשוב לזכור שהספר יוצא גם נשכר, במיוחד לחובבי הגותו של הרב סולובייצ'יק, שאני מונה את עצמי ביניהם, משום שהוא רחב יריעה ורב אנפין ובאמת מביא מבט צלול ומעמיק, יהודי ועכשווי במגוון הסוגיות האישיות הבוערות ביותר.
עד כאן הערת מוסגר.
לגופו של עניין, הרב נבון כותב כי הרב סולובייצ'יק הציב ביסוד ברית הנישואין "מודל דיאלקטי, שיש בו שני ממדים. הרובד הבסיסי של הנישואין הוא טבעי-ביולוגי. משיכה הדדית טבעית מביאה לקירבה בין זכר לנקבה. זהו עיקרון היסוד של עולם הטבע, והוא נכון לגבי בני האדם כשם שהוא נכון לגבי חיפושיות וסוסים… אך על הרובד הבסיסי הזה נוסף עוד רובד, של מערכת יחסים בין-אישית הטעונה במשמעות ובציפיות נפשיות…" (עמ' 71 – 72).
אולם, "אי אפשר לבסס את הנישואין רק על הרגש הסובייקטיבי שבין בני הזוג: 'מי יודע' [כפי שכתב הרב סולובייצ'יק], 'מה היא אהבה של אמת? ומי יתקע לידינו שרגש זה לא ימצה את עצמו עם הזמן, בשל חוויית השעמום והליאות אשר השיגרה המונוטנית מולידה אותן? למעשה, הבעיה שבנישואין המודרניים נובעת מהדגשת היתר שמודגש יסוד הסובייקטיביות שבנישואין'." (שם, 72).
מודל הנישואין השמרני-הדתי מבקש להיות שילוב בין "מוסד חברתי-דתי", לבין מקום של רגש ואינטימיות.
אז איך עובד מודל הנישואין דרך השידוך?
נקודת המוצא צריכה להיות משותפת וברורה – מתחתנים לא רק בשביל האינטימיות והאהבה, ולא רק בשביל ליהנות ביחד. ברית הנישואין יש לו תכליות נוספות, הרבה יותר חשובות, ומהן – הקמת משפחה, הקמת משפחה יהודית, יצירת חיים, וכך הלאה. זהו צו דתי ולא רק צורך ביולוגי.
על כן, חשוב מאוד לוודא ככל שניתן שיהיו קיימים כל התנאים שיאפשרו אינטימיות, אהבה והנאה משותפת. אך אלו לא חזות הכול, משום שחשוב גם להבין שמטרה מרכזית לא פחות של הנישואין הוא להקים שותפות להקמת בית משותף, כדי לייצר חיים ולחנכם ברוח תורה ומצווה.
אנשים שגרים בקהילה ויש באפשרותם לברר היטב את טיבם של הבחור המיועד והבחורה המיועדת, יכולים כבר מראש להסיר מכשולים רבים שעשויים להפריע בעתיד לשותפות.
הכרה מוקדמת של המשפחות, של האופי של "המיועדים" עצמם וכך הלאה, כל אלו גורמים שכאשר הבחור והבחורה נפגשים – זוהי לא פגישה אקראית הנולדת כתוצאה ממפגש עם פגמנטים, תווים וצורה חיצונית, אלא פגישה שמתחילה מתוך שיקול רציונלי ושיש בו, עוד לפני הכול, יסוד הגיוני להניח כי קיימת התשתית המהותית לבניית שותפות בין שני האישים הנפגשים.
כעת אכן מגיע המקום גם לנטיות הלב, להיקסמות ולהימשכות.
כך נוצר – או לא (במקרה של העדר התאמה אישית) – "השידוך".
ומה עם התהייה: כיצד אפשרי להינשא למישהו שאינני מכיר לעומק?
ובכן, על כך התשובה היא כפולה:
- ההכרה לעומק איננה רלוונטית כללית ואינה מעידה מאום. יכול אדם להיות בזוגיות עם בת זוגו משך שנים, ועדיין להתגרש בבוא העת. לנוכח המספרים העצומים ניתן להניח, כי ההכרות המשותפת אינה רלוונטית.
- בהנחה שהאדם מגיע לברית הנישואין עם תודעה שהוא בא לתת ולא רק לקבל, לעבוד ולא רק שיעבדו בשבילו – כי אז דומה שהדרך להצלחה פתוחה בפניו, בלי שום קשר לעומק ההיכרות.
יתירה מזאת, יש לזכור כאמור, שהפגשה על בסיס מחקר מקדים אינה דומה לפגישה שמתחילה בנקודה מקרית ואקראית. צריך גם לזכור, שאין ביד האדם לעשות בדיקה מול כל בנות גילו ולבדוק איזו מהן היא המתאימה לו ביותר. בסופו של יום כל בחירה שלו תהיה בחירה אקראית, והחלטה להינשא לא תהיה מבוססת על יסוד בדיקה והכרות מעמיקה עם כל החלופות.
אז כן, אם מה שאני מחפש בחיי הוא רק למלא את רצונותיי ומאוויי – כי אז מודל הנישואין השמרני-דתי, בשלב צעיר בחיים, הוא אופציה פחות טובה.
אולם אם הנישואין הוא בשבילי מוסד רציני, שיש בו מרכיב טרנסצנדנטי, ביחד עם היותו מרכז רגש סוער פוטנציאלי; אם אני בא לשם כי אני רואה במהלך הזה של בניית בית, בנייה הכרוכה בלא מעט ויתורים קיומיים, ערך דתי – ערך שהוא מתכליות חיי: להקים בית, בית בריא, בית יציב – כי אז אני גם מודע לעובדה שהנני כאן כדי לעבוד.
כן, כשאני מוותר לאשתי, אני עובד בעצם את הא-ל. כשאני גונז כמה חלומות, בשביל לגדל ילדים ובשביל לחנכם בדרך המסורה – בזה עצמו אני ממלא תכלית חיים לא פחותה במעלתה מהצורך להיות מאושר באמצעות קיום רצונותיי.
כשאר זוהי הגישה לנישואין, אתגר התמדתו ויציבותו הופכים יותר קלים…