בשעה תשע בערב על פיתולי שכונת גבעת המורה שבעפולה שוררת כבר תרדמה עמוקה. כמעט אין רכב או איש החולף במורד הרחוב. תאורה עמומה במעט שופכת אור צהוב חלוש על המדרכה, רחש אוושת עלים של רוח אביבית, קולות של נביחות כלבים. הרב ר' מרדכי למברג ממתין לי בפתח חצר ביתו, מזמין אותי, מהורהר, להיכנס.
יותר ממחצית השנה שאני מבקש לתאם עם ר' מרדכי את הריאיון הזה, עבור מגזין "כפר חב"ד", המגזין השבועי של חסידי חב"ד . לכל אורך הדרך ר' מרדכי נרתע והסתייג מאוד. שעשעה אותו וגם התמיהה המחשבה כי הוא ירואיין לעיתון של חסידי חב"ד. "מה מעניין בי? איזו תרומה אני יכול להעניק לחסידים ולרבנים?", הוא שב ושאל. כמה פעמים התרצה, וכמה פעמים דחה, ולבסוף ברוך ה' ניאות סופית. הריאיון התפרסם לגיליון חג הפסח של "כפר חב"ד", ומופיע כעת אחרי מקצה הוספות ושיפורים נוסף שלי מול ד"ר למברג.
כמי שלמד במגדל־העמק, הסמוכה לעפולה, שמעתי דיבורים על דמותו הייחודית, אגדית כמעט. ידענו שהוא חברותא של הגר"י גולדברג שליט"א, ראש הישיבה, במשך ארבעים שנה ורסיסי פרטים על חייו האינטלקטואליים המרשימים שמענו מבניו שלמדו עמנו בישיבה וממכריו האחרים ממגדל־העמק אתם יצא לנו להיות בקשר במשך השנים.
סביר להניח, לעומת זאת, שעבור הרבה מן הקוראים השם הזה לא יאמר הרבה מדי.
כושר אנליטי ויושר אינטלקטואלי
ובכן, ד"ר מרדכי למברג הוא מבכירי מערכת המשפט הישראלית. הוא הקים את פרקליטות מחוז הצפון, עמד בראשה והצעיד אותה לעבר הישגים משפטיים בלתי מבוטלים, ולאחר מכן שימש כראש חטיבת המחקר של משרד המשפטים.
זו איננה הערכה שלי, אלא של אנשי המקצוע. הנה מספר דוגמאות:
נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, מספר עליו כי "ד"ר למברג עשה התמחות של שנה אחת לקראת קבלת ההסמכה לעריכת דין במחיצתי בבית המשפט העליון. בזמן הזה היה לי שעת כושר לתהות על קנקנו. והבחנתי בו את הסגולות והכישורים הבאים: כושר משפטי אנליטי מובהק, חריצות רבה במחקר, יושר אינטלקטואלי במעלה הראשונה".
"את ד"ר מרדכי למברג", כתב שופט בית המשפט העליון (כתוארו אז) תיאודור אור, "אני מכיר מתקופת עבודתי כשופט בבית המשפט המחוזי… מהופעותיו הרבות בפני בית המשפט, כולל בתיקים סבוכים מבחינה עובדתית ומשפטית, יכולתי לעמוד על ידיעתו המעמיקה ורוחב אופקיו בשדה המשפטי הפלילי. כן בלט ד"ר למברג בכושרו האנליטי וביושרו האינטלקטואלי".
"התוודעתי אל ד"ר למברג", כותב בשנת תשמ"ח שופט בית משפט העליון (כתוארו אז) יעקב טירקל, "לפני כחמש עשרה שנים… מהר מאוד עמדתי על כך שהוא… מאלה המכוונים לבם רק לקודש הקודשים של האמת הצרופה. אדם שיכולתו המחקרית, כשרון הניתוח המעולה שלו, אישיותו רבת הגוונים ומדותיו התרומיות – עשו אותו משרת מצוין, נאמן וקנאי של האידיאלים הנעלים של אמת, של צדק ושל משפט".
דומה אני שדברים אלו מדברים בעד עצמם.
בשנות הארבעים שלו, והוא כבר בכיר בפרקליטות, עשה את דרכו ר' מרדכי לחיי אמונה, חיי תורה ומצוות, כשתהליך הפיכתו לחסיד נלהב ופנימי של הרבי מתחולל לאורך שנותיו ובמקביל לעבודתו העמוסה כפרקליט מחוז הצפון וכראש חטיבת המחקר של משרד המשפטים.
נכנסונו לבית. ור' מרדכי, ממרום 80 שנותיו לאורך ימים ושנים מציע לי בערנות נעורים להיכנס אל המטבח לשתות כוס קפה, תוך שהוא שוב ושוב מביע את השתוממותו על העצם הרעיון לקיים את הריאיון הזה. "אין לי מה למכור לחסידים", שב ואמר מה שכבר אמר לי בעבר. הוא התעקש להכין לי בעצמו את כוס הקפה, ורק אחרי שיחה קצרה במטבח הבית על רעותיו החולות של אקטיביזם שיפוטי בלתי מרוסן, נכנסו לחדר העבודה של ר' מרדכי.
המדפים עמוסים ספרים, והם מעידים הרבה על משעולי חייו של ר' מרדכי. כמה מדפים מכילים את הסדרת הענקית של "פסקי דין ישראל" – פסקי הדין של בית המשפט העליון, ספרים אחרים עוסקים במשפט הפלילי, בדיני העונשין, בסוגיות של פסיכיאטריה ומשפט. על הרצפה נערמים גיליונות כתב העת "הסנגור", בראש הערמה – הקובץ החדש. "חייבים להיות מעודכנים", הפטיר ר' מרדכי. כל אלו כמובן המדפים השייכים לד"ר למברג, הפרקליט, המשפטן, הליטיגטור. קבוצת מדפים אחרת מארחת קולקציה שלמה של ספרים העוסקים באמונה ויהדות – ואלו מספרים בשקט את הסיפור הסוער של מעבר הד"ר מחיי רציונליזם לחיי חסידותיזם… המדפים האחרים כבר מובילים אותנו אל ר' מרדכי המדקדק במצוות ובשולחן ערוך, אל ר' מרדכי החסיד, ספרי הלכה וחסידות.
התיישבנו בשעה תשע וחצי בערב והתרוממנו מן הכיסא בשעה אחת ושלושים אחר חצות. ברור שרק מעט מן השיחה נכנס לשורות שלפנינו, הן ברור כי המסגרת מוגבלת וכי הקשב מוגבל. אבל עוד לפני שהתיישבתי אל מול ר' מרדכי, כבר ידעתי מהם קווי המתאר שאני מבקש לשרטט בשיחה הזאת עם האיש המאוד מיוחד, המאוד אמיתי, המאוד מרתק הזה.
היה זה לפני ארבע־עשרה שנים. חודש מנחם־אב תשס"ד. הימים ימי החופשה שלפני נסיעתי לקבוצה, ואני זקוק הייתי לשהות בעפולה ליום ולילה לצורך סידורים מסוימים. בנו של ר' מרדכי, ר' בועז, למד איתי בישיבה אז וביקשתי ממנו אפשרות להתארח בביתו ללילה אחד. הוא הסכים בשמחה, ובאותו לילה שוחחתי קצת עם ר' מרדכי. לא כל מה ששוחחנו אני זוכר, אבל משפט אחד שר' מרדכי אמר לי נשאר חקוק בזיכרוני. כבר אז אמרתי בליבי שמוכרחים לשבת עם ר' מרדכי ולהעלות את הדברים על גבי הכתב, ועתה הגיעה השעה.
אבל כדי שניתן יהיה להגיע לאותה נקודה ולהבין את מלוא המשמעות של אותה אמירה, חייבים להתחיל מהתחלה.
פרק א: ילדות
ר' מרדכי, ספר לי בבקשה קצת על ילדותך, על בית מולדתך.
"אני נולדתי בדנציג, שהייתה למעשה מעין עיר בינלאומית, בגבול גרמניה־פולין. הוריי נולדו בעיירה ז'יכלין שבפולין. זקניי היו יהודים חסידים, יראים ושלמים, אבל הוריי היו פחות. כבר בפולין הם היו קשורים לתנועת 'השומר הצעיר'. אבי עשה חיל בעסקיו, ייצור ומסחר של דברי עור. אכן בשנת 1938, החלו בדנציג אירועים אנטישמיים. השלטונות המקומיים השיתו מיסים וקנסות על היהודים במטרה להבריחם מהעיר. החנויות המצליחות של אבי ובית החרושת שייצר סחורה איכותית הולאמו. בנוסף, הקולות שהגיעו מגרמניה לא הותירו הרבה מקום לדמיון… אני זוכר שכנער מצאתי פעם בבית הוריי את ספרו של הצורר הנאצי יימח־שמו: "מיין קאמפף". מאליו מובן שנדהמתי ואף נחרדתי. שאלתי את אמא לפשר שהותו של הספר בביתנו, ואמי ענתה לי: 'ברמה האישית, אנחנו חייבים את חיינו לספר הנורא והארור הזה שהציל אותנו! שכן מיד לאחר שקראתי את הספר בימים ההם, הבנתי שאין לנו מה לעשות רגע אחד על אדמת ניכר, ואז גמלה בליבנו ההחלטה שבסופה הגענו ארצה בחודש מרץ 1939 ערב פרוץ מלחמת העולם השניה…'.
"בהערת אגב אציין שאמא מעולם לא באמת התאוששה מן העובדה שכל בני משפחתה נשמדו במלחמה הנוראה ההיא, ועובדה זו פילחה והכאיבה כמדקרות חרב בליבה עד יום מותה.
"כפי שציינתי הוריי לא היו שומרי מצוות במובן המלא… אבל בלי ספק שה'גירסא־דינקותא' פיעפעה בלב, ואפשר לומר שהם היו מה שהיום מכנים בתואר "מסורתיים" (אבל בעשר השנים האחרונות לחייו, אחרי מות אמא הוא חזר לחיי מצוות מלאים). אבא היה הולך איתי בכל שבת וחג לבית הכנסת שחרית וערבית, היינו עושים קידוש וסעודת שבת, ואבא גם שכר מלמד מיוחד לקראת בר המצווה שלימד אותי והכין אותי ליום זה. כך שניתן לומר שבמידה מסוימת עולם היהדות לא היה זר לי, אבל הסביבה כולה הייתה בלתי דתית, והיהודי הדתי היחיד שהכרתי היה השכן שלנו שהיה – ככל שאני זוכר – החרדי היחיד בכל האזור.
"גרנו בצפון תל אביב, למדתי בבי"ס יסודי ובבי"ס תיכון שנחשבו לבתי ספר מעולים מבחינה לימודית־מקצועית. אפשר לומר שהייתי שקוע רוב הזמן ככולו בלימוד אינטנסיבי, כדי "להביא ציונים טובים" הביתה. אבל ברמה היהודית־הערכית, היה חסר המון. הסיפור היהודי המלא לא סופר. גם אם למדו תנ"ך ופרקים מסוימים בהיסטוריה היהודית, המבט הכולל על שלשלת הדורות היהודית לא ניתן לנו, וכמובן שהיו לכך השלכות משמעותיות לגבי היכולת ליצור קשר במרחב האישי, הרגשי, שבין הפרט לבין העם־היהודי והיהדות.
"ואם אני כבר מזכיר את בית הספר ואת איכותו, אני מוכרח לציין בכאב שרוב שנות הלימודים בבית הספר, למפרע, היו שנים מבוזבזות. אפילו איני מצליח לזכור מי היו המורים ומה העניקו לי, מלבד כמה מורים בודדים שבלטו לטובה ואנו – כל הכיתה שלנו – זכרנו להם חסד נעורים גם בחלוף יובל שנים. מאידך, היו מורים שאף הזיקו. ובדידי הוה עובדה. כילד וכנער היה לי כישרון לכתוב סיפורים. איני אומר זאת מתוך התפארות חלילה, אבל באמת, לפי ערך גילי כתבתי סיפורים שעמדו ברמה נאותה למדי. הייתי כותב וחבריי ואחרים היו קוראים, נהנים ומשבחים מאוד את הסיפורים. באחת מן ההזדמנויות, זה היה כבר בגימנסיה, התבקשנו לכתוב עבודה מסוימת בתנ"ך ואני כתבתי את סיפור שאול ודוד בדרכי ובמילותיי. כתבתי את כל הסיפור ופרשנותו לא בצורה אקדמית יבשה, אלא כפרוזה. והגשתי את העבודה.
"זמן מה אחר כך חשך עלי עולמי… מסתבר להפתעתי, שהמורה החליט להקריא את הסיפור שכתבתי בפני כל הכיתה, והוא עשה זאת בלעג כשהוא מגחיך את הפאתוס שבו כתבתי את הסיפור. הדברים פגעו בי מאוד, ולמעשה מאותו רגע יבש מעיין הכתיבה שבי: גמלה בליבי ההחלטה שאם דברי שכתבתי גרמו לי כזאת עגמת נפש, מוטב שאחדל מלכתוב. וכך עשיתי. ומעניין: בעבור יובל שנים כל הכיתה התכנסה לציון היובל. אחד מחבריי שוחח עמי והתעניין על הקורות עמי. כשהלה שמע מפי שלא כתבתי שום ספר של פרוזה, הא כל כך כעס עליי, עד שהחליט לנתק עמי קשר, ואכן למן אותו הרגע אותו אחד לא שוחח עמי עוד… עד כדי כך כאבה לו ההשחתה של מה שהיה בעיניו ככישרון שאסור לבזבזו, שהכאב הוליד ממנו תגובה אמוציונאלית כה חריפה. מסיפור זה ניתן להפיק לקח עד כמה ביקורת שלילית עשויה להיות הרסנית ומכרעת".
פרק ב: הכניסה לעולם המשפטי
ואיך הגעת לעולם המשפט?
"אחרי הצבא, כשחשבתי על המקצוע שאני מתעתד ללמוד, עמדו אז בפניי, כבפני יתר הצעירים שהיו מוכנים להשקיע היטב בלימודים האקדמיים, שלושה מקצועות שנחשבו אז בישראל כיוקרתיים: רפואה, כלכלה ומשפטים. אחי הגדול, אפרים, היה רופא ולכן חשבתי שייתכן שהנטייה שלי למקצוע זה נובעת מכך ורציתי לנטרל השפעות זרות ממין זה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שבאופי איני טיפוס של טיפולים רפואיים וכדו', והסרתי את האופציה הזאת מן השולחן. קראתי אפוא מעט ספרי כלכלה ונוכחתי לדעת שאינני מבין מה כתוב שם ועל אחת כמה וכמה שאינני מתעניין או מחבב את החומרים הללו, וכך הגעתי לעולם המשפט.
"עולם המשפט עניין אותי למן הרגע הראשון. שקעתי וצללתי בלימודים, באוניברסיטה העברית. ה' עזר לי והייתי אחד משני התלמידים המצטיינים בפקולטה למשפטים באותו מחזור. [לימים כתב נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהיה מורו של ד"ר למברג באוניברסיטה ולאחר מכן שימש כאסיסטנט שלו בבית המשפט העליון את הדברים הבאים: "ד"ר למברג היה בזמנו תלמיד מצטיין בשיעורי המשפט הפלילים שהוריתי באוניברסיטה העברית…".- מ.ב]
"המשכתי ללימודי תואר שני, כשבמקביל הייתי מתמחה של השופט שמעון אגרנט בבית המשפט העליון ותרגלתי באוניברסיטה כאסיסטנט שלו בדיני עונשין לתלמידי התואר הראשון. לימים, ואני פרקליט, ניגשה אלי שופטת אחת, מרים נאור שמה (לימים נשיאת בית המשפט העליון), ואמרה לי שהיא עוד זוכרת לטובה במיוחד את ההרצאות שמסרתי בזמנו כשהיא למדה בכיתה בה תירגלתי.
"לאחר מכן הודיעוני מן האוניברסיטה, כי הם מייעדים אותי להרצות את דיני המשפט הפלילי באוניברסיטה. ומשום כך דחפוני ללכת ללמוד לתואר שלישי. אז היה מקובל שעושים את הדוקטורט בחו"ל. האוניברסיטה דאגה למימון מלא של הלימודים ומלגת הקיום, ואני נסעתי לעשות את התואר השלישי באוניברסיטת קיימברידג'".
העבודה על הדוקטורט
ואיך הלך? האם העבודה על הדוקטורט זרמה לך בקלות, כמו בתארים הראשונים?
"ובכן חד משמעית לא. אני ביקשתי לדון במחקר שלי בשאלת הגדרת "הגורם" בעבירת ההריגה. עבירת הריגה מוגדרת כגרימה למותו של אדם במעשה או במחדל.
"וכאן נשאלת השאלה איך מגדירים את המושג "גרימה למותו" – וזוהי שאלה משפטית סבוכה ביותר.
"אחדד לך מעט את השאלה, רק כדי לסבר את האוזן, באמצעות הדוגמה הבאה: אדם יורה לעבר פלוני במטרה להורגו. אולם פלוני נמלט מן הירייה שלא פוגעת בו, אלא שבמהלך מנוסתו פגע בו ברק וכתוצאה מכך מת. האם ניתן לומר שהאדם היורה גרם למותו של פלוני? אם ברור לנו שאילולי הירייה פלוני לא היה מגיע למקום בו פגע ברק ולא היה נהרג, אזי ברור שמבחינה עובדתית הירייה הייתה סיבת המוות, אבל האם המבחן הבלעדי שלנו הוא: האם התוצאה הייתה קורית ללא פעולת הנאשם? כנראה שלא, מפני שכל משפטן יאמר לנו, באופן אינטואיטיבי, שהמבחן הזה לא מספיק מבחינה משפטית, ושבדוגמת המוות מברק אי אפשר לומר שהנאשם גרם למותו של פלוני מבחינה משפטית. (אם נאמר שהוא גרם למותו, אזי המסקנה תהיה שאפשר להרשיע אותו ברצח של הקרבן מכיוון שכוונה לרצוח היתה לו וזה לא מתקבל על הדעת!).
"עכשיו נחשוב על הדוגמה הבאה: אדם יורה לעבר פלוני במטרה להורגו, פלוני נפצע באופן חמור, מובא לבית הרפואה, ומקבל טיפול מוטעה, וכתוצאה מזה הוא מת. אם נשאל משפטן מה דעתו על מקרה זה הוא יאמר באופן אינטואיטיבי, שהיורה גרם למותו.
"מה ההבדל בין שתי הדוגמאות? בשתי הדוגמאות יש גורם זר שמתערב במהלך הדברים הרגיל והצפוי וגורם לתוצאה קטלנית באופן בלתי צפוי. מדוע, אם כן, המשפטן, באופן אינטואיטיבי קובע שבמקרה הראשון אין קשר סיבתי אמיץ במידה מספקת בין פעולת הנאשם לבין התוצאה הקטלנית בעוד שיש קשר כזה בדוגמה השניה. התפקיד של החוקר המשפטי הוא למצוא את הנוסחה שמבהרת את ההבדל האמור, ולעשות זאת באופן שנובע באופן הגיוני מן המושג "גרימה" (או "סיבה").
"המנחה שלי היה אחד המומחים הגדולים למשפט הפלילי בעולם באותה תקופה, פרופ' גלנויל ויליאמס [שמצוטט הרבה גם בפסיקה הישראלית]. כשהצעתי בפניו את שאלת המחקר שבה מבקש אני לדון הוא מיד צינן את התלהבותי. 'רבים־רבים לפניך ניסו כמיטב יכולתם לפצח סוגיה זו, ונטשו באמצע. אני מציע לך', כך אמר לי, 'לפנות אל עבר נושא מחקר אחר'. אך אני התעקשתי. הנושא ריתק אותי וגם איתגר וגמלה בליבי ההחלטה להתמודד עמו. במשך שנה שלימה קראתי חומרים, חקרתי, למדתי, הגיתי – אבל שום פתיל מחשבה לא הצליח להתגבש לקו רעיוני קוהרנטי כלשהו. בייאוש ובכאב החלטתי לוותר על הנושא וביקשתי מפרופ' ויליאמס נושא אחר למחקר. פרופ' ויליאמס הפתיע אותי בשלילה נחרצת: "הסוגיה הזאת דורשת אדם טוב ואתה אדם טוב, (( a good man צללתי אפוא בחזרה לסוגיה".
ואיך היו החיים בקיימברידג', חברים, מבחינה יהודית?
"אגיד לך את האמת. כמעט לא התעריתי בחברה כי הייתי עסוק עד צוואר במחקר. יום וליל ממש. היו כמה חברים יהודים שעמדתי איתם בקשר אבל, כאמור, רוב עתותיי היו מוקדשים לקריאה ולמחשבה. הכללים שם היו שניתן להגיש את הדוקטורט לאחר שלוש שנים מתחילת המחקר ולא יאוחר מחמש שנים מתחילת המחקר. חלפו מעל ארבע שנים, ולפתע אני קולט שאני הולך לאבד את כל העסק. ואז – ותכף אגיד לך איך אני מפרש את זה היום – אחרי שכבר חשבתי על גרעין השאלה שבמוקד מחקרי כבר מאות אלפי פעמים, פתאום הבזיק לי – ממש כפי שפרק ב' בתניא מתאר – ברק. האיר האור. הבהב בי רעיון מתוך סוגיה בתלמוד שלמדתי בבית הספר (כן… בבית הספר התיכון במגמה ההומאנית, בה למדתי, לימדו תלמוד ואף עשיתי בגרות בתלמוד), ובאורח פלא, האסוציאציה לפתע הבריקה בי אור במוח והרגשתי שזהו זה, תפסתי את הנקודה. העניין התיישב לי. לקח זמן מועט אחר כך והדברים חלחלו גם ל"בינה", ובתוך תקופה לא ארוכה נשאבתי כולי לכתיבת המחקר – כמעט כאחוז אמוק. שלחתי לפרופ' ויליאמס את הטיוטה של הפרק הראשון של המחקר, וכשנפגשנו כדי לדבר על הפרק המילים הראשונות שלו היו זוהי פריצת הדרך!".
ציינת בדבריך שהיום אתה מפרש את המאורע הזה באופן כלשהו. למה כוונתך?
"זה ממש לא מובן כיצד לפתע, אחרי אין סוף מחשבה בנושא, פתאום מבריק לי הרעיון שממש מגבש את כל הארבע שנים שבהם עסוק הייתי במחקר ויוצר מהם תמונה אחידה ובהירה. ומה גם שהאסוציאציה הזאת מגיעה מן הגמרא! היום, שאני יודע קצת מה פירוש המושג רבי, נשמה שמרגישה כאב של כל יהודי, אני חושב שהרבי פשוט הרגיש את הכאב שלי ועזר לי".
פרק ג: בהיכל הפרקליטות
ואז אתה חוזר לארץ…
"ואז אני חוזר ארצה. התחלתי לתת הרצאות במשרה חלקית הן באוניברסיטה העברית והן באוניברסיטת תל אביב. אולם כבר ידעתי שהמשרה שיועדה לי, להיות המרצה לדין הפלילי בעברית, כבר אינה שמורה לי עוד. בעודי בקיימברידג' נבחר אגרנט, שבמקביל לתפקידו כשופט לימד את הדין הפלילי באוניברסיטה באוניברסיטה העברית, לנשיא בבית משפט העליון ולא יכול היה להרצות עוד. בשל כך מינו את פרופ' שניאור זלמן פלר (שמאוחר יותר ניסח את התיקון הגדול לחוק העונשין וחולל מהפכה בדין הפלילי הישראלי) למרצה".
ואיך אתה מגיע לפרקליטות?
"בשלב מסוים התחלתי לשמש כעורך־דין במשרד פרטי, במקביל לעבודתי כמרצה. עורך הדין במחיצתו עבדתי היה פרקליט בפרקליטות הצבאית במילואים. אני עשיתי את שירותי הצבאי בחיל תותחנים, אולם בשל משפט סבוך שניהל מנהל־המשרד כתובע הצה"לי, הוא ביקש משלטונות הצבא להעבירני לפרקליטות הצבאית כדי שאסייע לו במלאכת התביעה. (מפקד בכיר הואשם ברשלנות שבגינה נהרגו 36 מחיילנו).
"תוך כדי משפט הכרתי את מנכ"ל משרד המשפטים, צבי טרלו, שהיה שופט צבאי במילואים בבית הדין הצבאי . הוא זכר אותי מתקופת התמחותי בבית המשפט העליון. ואז הוא פנה אלי ואמר לי שאני מוכרח להצטרף לפרקליטות. החלטתי לנסות זאת, משום שלא מצאתי את עצמי במשרד. זה היה משרד מסחרי ואני לא טיפוס מסחרי. עניין יותר רדיפת צדק ובירור האמת ולא לעשות עוד כסף, זה לא היה בשבילי, הרגשתי מבוזבז. ולכן חשבתי שזה יהיה נכון לנסות את ההצעה הזאת. טרלו אמר לי אז – אתה יכול ללכת להיכן שאתה רוצה בפרקליטות, איזה מחוז שתרצה אני מאשר לך… אך אם לי תשמע – לך למחוז דרום. ושמעתי לעצתו".
אני מניח שאם נשארת בפרקליטות, יש לראות בכך סימן שהרגשת שאתה מגשים את מאווייך שם.
"בהחלט. הדבר המרכזי שמילא את נפשי הייתה הידיעה שאני נלחם בשביל ערכים של אמת, עניינים צודקים, בשביל טובת הציבור ובעבור הצדק. חשתי שאני תורם, שאני ממלא תכלית עילאית. אגב, אמי ז"ל כל הזמן אמרה לי "אני חושבת שאתה צריך לעבוד בשביל המדינה.
"התחלתי כפרקליט מן השורה, לצידם של פרקליטים אחרים שרק זה עתה סיימו תואר ראשון, אך החלטתי שאני אשקיע כל מאמץ שאהיה פרקליט יעיל וטוב. ואכן ביליתי שעות רבות בכל יום עם התיקים כדי ללמוד אותם, ולהחליט על דרך הפעולה הנדרשת, לקבוע מי הם העדים שאני זקוק להם, להכין את השאלות שצריך לשאול אותם, להכין את השאלות שצריך לשאול את הנאשם והעדים שלו בעת שיעידו בבית המשפט.
"הייתי יושב במשרד הריק לבדי עד חצות בכל יום ומכיון שהייתי נשוי טרי הבאתי את אישתי כדי שלא תישאר לבד בבית והיא עסקה בלימודיה לתואר השני. קראתי ספרים על ניהול משפטים וחקירות עדים וכל המאמצים האלה נשאו פרי והוטל עלי להיות אחראי על תיקי התאונות הקטלניות בדרכים ובעבודה. השופטים אהבו וכיבדו את ההכנה היסודית שלי בכל משפט והרגשתי שאני נמצא על המסלול הנכון, שמתאים לי.
מה הייתה הפעולה המשמעותית שלך בעת שהותך בפרקליטות מחוז דרום?
"זוהי שאלה שיש לי תשובה שהיא לא שלי אלא של מי שהייתה בזמנו מנהלת המחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה, פליאה אלבק. במכתב שקיבלתי ממנה הרבה שנים אחר מעשה, בשנת תשנ"א, היא כותבת לי כך:
"'בפעמים הרבות שאנו מצטטים את פסק הדין שבנדון אני נזכרת בהופעתך במשפט נשוא ערעור זה בבית המשפט המחוזי. זכות גדולה היא לך", כך כותבת לי הגב' אלבק, "שייצגת את מדינת ישראל בקבוצת התיקים נשוא הערעור ושזכיתבתיקים אלה. היה זה משפט המבחן לזכויות בקרקעות הנגב, כאשר תביעתה של מדינת ישראל, בה זכית באותו משפט, התייחסה ל13 אלף דונם, אך המשפט היה משפט מבחן והתנהל מכל הבחינות כמשפט המבחן למצב המשפטי של כל הנגב, מבחן לתביעות מדינת ישראל על 2 מיליון דונם!.. בעבודתך היסודית והמלומדת", ממשיכה הגב' אלבק וכותב, "הבאת את מדינת ישראל לזכות במשפט זה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, משפט שהיה משפט הקרקעות הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ועל כך תבוא הברכה'.
"אין כאן המקום לספר את הסיפור כולו, אבל בקצרה מדובר על תביעות הבדויים על קרקעות בנגב. הם טענו שאלו קרקעותיהם, וכי אלו לא נרשמו על שמם אך מפני האופי התרבותי הבדווי (הם לא ידעו קרוא וכתוב ולכן לא הגישו תביעות כשהיה אפשר לעשות זאת בתקופת המנדט הבריטי ). אני יכול לומר שברוך ה', בגלל הבחירה שעשיתי לנהל "משפט מהותי" (להיכנס לסוגיות ההיסטוריות המהותיות ולהוכיח כי לא ייתכן שיש להם אכן בעלות חוקית על הקרקעות) ולא "משפט טכני" ("הם לא רשמו את הקרקעות, וזהו"); וזאת בניגוד לדעת המומחים שאליהם הביאו את העניין בתחילה –– בזכות זאת זכינו במשפטף שכפי שהגב' אלבק הגדירה אותו היה "משפט מבחן", ולכך שחלק הארי מן הנגב נשאר בבעלותנו…".
פרק ד: הכניסה לעולמה של יהדות
מהמחקר שעשיתי על קורות חייך אני מבין שזו בערך נקודת הזמן שבה אתה מתקרב לחיי יהדות. איך זה קורה?
"היה זה בעקבות פטירת אמי ז"ל. לפתע, ממש פתאום, out of the blue כמו שאומרים באנגלית, הרגשתי צורך חזק להתפלל. לא יודע להסביר את זה בצורה רציונאלית, אבל זו הייתה תחושה של צורך עמוק. באותו זמן גרתי ביישוב עומר, שליד באר־שבע, ואכן הגעתי לבית הכנסת. הרב היה הרב יוסף שמחה גינזבורג, ובין המתפללים היה גם פרופ' ירמיהו ברנובר.
"בשלב מסוים אמרתי לעצמי: רגע אחד… מה אתה קופץ ומתפלל? אתה טיפוס רציונאלי ואנליטי. עליך אפוא קודם כל להיות בטוח שיש למי להתפלל, הגיע זמן לבדוק האם בכלל אתה מאמין שיש שם משהו בכלל שאליו אתה מתפלל…'. התחלתי אפוא לחשוב על הסוגיה הזאת, על הקב"ה, על קיומו, על אמיתת התורה.
"בשלב מסוים חשבתי כך: אני הרי מתפקידי מקבל תיקים מן המשטרה ועובר על הררי חומר. ומה שמאפיין תיק משטרתי הוא שיש תמיד עדויות מנוגדות, הנאשם מכחיש, המתלונן מנסה לטעון שהדברים כן התרחשו. משימתי היא לזהות מה שקר ומה אמת, ולנסות לבסס תיק תביעה איתן כך שאוכל לבסס הרשעה. מי שנושא בתפקיד שלי חייב לדעת לצלול אל תוך פרטי הפרטים ממש ולפתח חושים מאוד עדינים שיזהו איזו עדות היא שקר, איזה פרט הוא שקר, ומה אמת. אני כבר הייתי בתפקידי כמה שנים טובות, והחלטתי אפוא שיש לי מספיק חוש בדבר. ולכן, אקח את התורה ואתחיל לקרוא אותה כמו שאני קורא תיק משטרתי, ואתחיל לבחון כל פרט בניסיון לזהות מה אמיתי ומה לא, ונראה.
"אני מתחיל לקרוא, והנה כל דבר אני מסמן V. כל מה שקראתי התקבל מאוד על דעתי, היו לי רק שני דברים שהיו לי מוקשים. האחד הוא סיפור קריעת ים־סוף, והשני הוא מעמד הר סיני.
"מים עומדים כחומה? איך זה יכול להיות? לא הצלחתי לקבל את זה. התחלתי לקרוא ספרות בנושא, אבל שום דבר לא התקבל על דעתי (ואני הנחתי שזו מליצה שהמים עמדו "כחומה" ולא חומה ממש). יום אחד אני מקבל ירחון של ניושנל גיאוגרפיק. לא הייתי מנוי על הירחון הזה, ולא הבנתי מי שלח לי אותו וכיצד הגיע אליי. באתי לזרוק אותו לאשפה, אך לפני כן עילעלתי בו ככה מתוך סקרנות. והנה בעמוד שבו אני פותח מופיע צילום ומתחתיו הכיתוב: "מים עומדים כחומה באוקינוס הזה והזה, צולם בתאריך זה וזה". בום.
"ואני הבחנתי פה בשתי נקודות. הראשונה היא קודם כל המענה הענייני לשאלתי. הנה עיני רואות, שעמידת מים כחומה, זו תופעה אפשרית בטבע. השניה, הדרך שהקב"ה הבחין בכך שהשאלה הזאת מציקה לי והוא דאג לכך שאקבל בדרך מפתיעה לגמרי תשובה לשאלתי!
"בחלוף זמן מה גם שאלתי על מעמד הר סיני התיישבה על ליבי באמצעות המחשבה שסיפור כמו מעמד הר סיני הוא סיפור שלא ניתן להמציא. תאר לעצמך ששבדי אחד בא אל השבדים ומספר להם על מאורע כביר שארע לכל העם השבדי לפני תקופה. אין ספק כי דבריך יתקבלו כדברי משוגע, שכן אם אכן ארע דבר מה משמעותי לכל העם השבדי – כיצד זה לא נודע הדבר עד כה? העובדה שכל בנ"י, לאורך כל הדורות, ועד עצם היום הזה, האמינו ומאמינים באירוע של קריעת ים סוף, ויתר על כן יש לו רק גירסה אחת, מוכיחה שהאירוע הזה אכן אירע כפי שמסופר נוכח כל העם, וכי הנוכחים עצמם סיפרו זאת לבניהם אשר נולדו לאחמ"כ וכל דור סיפר (בכל משפחה ומשפחה) את אותו הסיפור בלי שהיו על הגירסה הזו כל עורערין.(לימים ראיתי שזו תשובת הכוזרי, שגם הרבי משתמש בה ומנסחה באופן מרתק ביחידות לסטודנטים שהודפסה בספר "אמונה ומדע").
"כך אפוא ההתחזקות שלי באמונה בקב"ה ובתורה הלכה ונתעצמה, וובהדגה הפכתי להיות שומר תורה ומצוות, ובאמצעות הרב גינזבורג והרב ברנובר הכרתי גם את עולמה המופלא של חב"ד ואת דמותו של הרבי".
פרק ה: משפט כלא שאטה – המשפך הפלילי הסבוך במדינה
בנקודת זמן זו, תוך כדי תהליך שיבתך לחיק התורה והמצוות, אתה מתמנה לפרקליט מחוז הצפון. תוכל לספר לנו על התהליך?
"האמת היא שנהניתי מאוד בפרקליטות הדרום. התיקים היו מעניינים ומאתגרים, אבל הרגשתי שאני רוצה להתקדם קדימה. בעיקר חשבתי על מחוז ירושלים כשאני משתוקק להופיע בפני בית המשפט העליון. ואז פונה אלי פרקליט המדינה, לימים שופט בית המשפט העליון, גבריאל בך ומבקש ממני שאעבור לצפון להקים את פרקליטות מחוז הצפון. עד אז לא הייתה פרקליטות נפרדת למחוז צפון, אלא היא הייתה מסונפת לפרקליטות חיפה.
"הסכמתי ועברתי לצפון, ומיד עם בואי, התפוצצה פרשה שהובילה למשפט הרצח המסובך ביותר שהתקיים עד היום המשפט היה במרכז ההתעניינות הציבורית במשך כל השנה שבה הוא התנהל.
"הסיפור התרחש בכלא שאטה. 27 ביולי 1976. שש וחצי בבוקר. האסירים מתקבצים בחדר האוכל. הסוהרים משועממים. פתאום מתחילה קטטה. בתוך דקות היא הופכת לתגרה המונית. הסוהר שמפטרל בחצר חש לעזרת חברו שבחדר האוכל. איזור החצר נותר ללא השגחה.
"בדיוק באותו זמן מגיחים שני אסירים מתא 11, ונועלים את כל האסירים והסוהרים בחדר האוכל. במקביל, שלושה אסירים אחרים יוצאים מתא 4, חבושים במסכות, חמושים בצינור ברזל ובסכינים מאולתרים. היעד: תא 1 השמור. הדייר: יפת נגר, אסיר בן 34 שהסתכסך עם ניסים ומוסא אלפרון והוביל למאסרם.
"שלושת רעולי הפנים שוברים את מנעול התא. נגר המום. הוא חשב שלפחות בכלא הוא מוגן. הם חובטים בראשו ודוקרים אותו בכל חלקי גופו, כפי שהיה נהוג לעשות אז עם מי שנחשדו כמלשינים, עד שהוא נופל, מתבוסס בדמו. כשדלתות חדר האוכל נפתחו, שלושת הרוצחים כבר היו בתא שלהם.
"המוח מאחורי גזר דין המוות של העולם התחתון היה לפי הראיות שבידי המשטרה, יעקב אלפרון, שריצה אז עונש מאסר בכלא יונה, והעביר משם הוראה לכלא שאטה לחסל את יוסף נגרנגד אלפרון ו-15 אסירים נוספים הוגשו כתבי אישום. משפטו של אלפרון הופרד ממשפטם של היתר. "המשפט התנהל במשך שנה, ארבעה ימים בשבוע ובכל יום עד שעה מאוחרת אחרי הצהרים, לא היה זמן להתאושש.
"כפי שכתב לי בסיום המשפט פרקליט המדינה, היתה כאן הצטברות של הבעיות הבאות להקשות על תובע: מערכת עובדות מסובכת ומורכבת ביחס לכל אחד מהנאשמים הרבים אותם נאלצנו להאשים במשותף, התמודדות עם סוללה של סנגורים אשר בחלקם לא בחלו מללכת בהתקפות אישיות ובלתי מוצדקות על התובע, קשיים יום יומיים בקשר להגנה על עדי התביעה בפני איומים ולחציים אחרים, תוך חשש מתמיד ולרוב מבוסס למדי שעדים אלו עלולים לחזור בהם מעדותם, קשיי תיאום לוגיסטיים ואחרים עם שותפינו במשימה במשטרה ושירות בתי הסוהר (אשר גם לגביהם היה משפט זה כרוך בקשיים מרביים), ויכוחים רבים עם שופטי ההרכב בעיקר בשאלות פרוצדורליות ונוהליות, אווירה מחושמלת ומתח בלתי פוסק בתוך אולם בית המשפט ומחוצה לו, וכל אלה תוך הצורך להתמודד עם בעיות משפטיות לא פשוטות, בעיקר בשטח דיני הראיות. (כשהיינו צריכים להביא כיסוי ראייתי לתקופה של שבועיים לפני הרצח לגבי התנהגותם של כל אחד מהנאשמים).
כשהרבי ביקש ממני להילחם בעולם התחתון
"לניהול המשפט נזקקתי לכוחות אדירים אותם קיבלתי מהרבי. צריך להבין שאני ניהלתי את המשפט ללא ניסיון מתאים, כי היה זה משפט הרצח הראשון שלי, ומשפטי רצח הם תמיד יותך מסובכים ויותר קשים לניהול ממשפטים פליליים אחרים. מה גם שמדובר במשפט בלתי רגיל גם לפי אמות המידה של פרקליטים מאוד מנוסים.
"כדי שהקורא לא יחשוב שאני מגזים בקשיי ניהול המשפט ובחשיבותו, אני נאלץ להמשיך לצטט מתוך מכתבו המסכם של פרקליט המדינה: "הנני ער לכך, שעוגמת הנפש שהתלוותה לניהול משפט זה והמאמץ הגופני והנפשי שהיית צריך להשקיעו, היוו עול בלתי סביר. על הצורה המכובדת והאמיצה בה עמדת בכל הקשיים שהזכרתי מגיע לך שבח רב והערכה ותודה מרביות. תודתי גם לרעייתך וליתר בני המשפחה שאפשרו לך למלא את תפקידך הקשה תוך הבאת קורבנות אישיים לא מבוטלים. כמשקל נגדי לקשיים ולתופעות השליליות שהזכרתי, אין ספק בליבי שניהול משפט מיוחד זה גרם לך גם סיפוק רב, שכן ידעת שאתה עומד כאן בהתמודדות ישירה עם אחד הגילויים המסוכנים ביותר שארעו בעולם הפשע בישראל, כאשר לתוצאת ההתמודדות, לכאן או לכאן, ישנן השלכות הרבה מעבר לבירור כתב האישום עצמו. על שהשכלת להביא משפט בלתי רגיל זה לסיום מוצלח, תוך הוכחת אשמתם של מבצעי הפשע העיקריים נשאר לי רק לומר לך : יישר כוחך!"
"מה שלא מסופר כאן, ופרקליט המדינה לא ידע על כך, שהיתה לי נקודת משבר. זה לא היה בגלל הקשיים שהוזכרו לעיל אלא בגלל שבנקודה אחת בית המשפט הפגין חוסר שביעות רצון מכך שלא חשפתי בפני הסנגורים בדיקה שעשיתי בעצמי לסרט הקלטה שנעשתה בחשאי לשיחה בין עד המדינה לעד אחר שאותו הבאנו כעד מסייע. המעבדה של המשטרה קבעה שלא ניתן לפענח את סרט ההקלטה ואני בכל זאת ביקשתי ששוטר שהשתתף בחקירה ינסה שוב לפענח זאת והוא חזר והפקיד בידי נייר עם כמה שורות, ואמר לי שזה כל מה שהצליח לשמוע מתוך סליל שארך שעות וביקש ממני לא לעלות אותו לדוכן העדים מפני שהוא לא בטוח שהוא באמת הבין מה שנאמר.
"בהסכמת פרקליט המדינה החלטתי שאין לחשוף את ממצאי ההבדיקה הפנימית הזו מפני שלא שינתה במאומה את קביעת המעבדה של המשטרה. בית המשפט סבר אחרת ולפי דעתי גישתו לא היתה מאוזנת בנקודה הזו ונבעה מתוך הלחץ שהופעל על ידי סוללת עורכי הדין.
"אני בכל אופן נפגעתי קשות והחלטתי לשאול את הרבי אם לא ראוי שאעזוב את ניהול המשפט. את המכתב כתבתי לרבי בח' סיון תשל"ח. בי"א סיון נכתב לי מכתב התשובה.
"קיבלתי מכתבו", כותב הרבי, "וכבקשתו הנני ממהר לענות שלא בתור ובקיצור:
"(א) לדעתי, באם ישתמט מההמשך בהגנה ע"ד, על אחת כמה וכמה אם יעזוב משרתו, או אפילו ישנה משרתו וכו' – קרוב הדבר לומר שיתפרשו הדברים כהודאה על התביעות אליו, הודאה על כל פנים בעיקר או במקצת. ועלול שפירוש זה יתפרסם על ידי אלה שכותב שלא את טובתו הם מבקשים.
"(ב) וגם זה עיקר, שנוסף על הנ"ל, יהיה פירוש שני [להשתמטותו זו]: שנכנע להאיומים של מה שקוראים "עולם התחתון". ואם בכל מקום ובכל מצב יש להיזהר ביותר מכניעה לעולם התחתון וכיו"ב, על אחת כמה וכמה בארץ הקודש ובהמצב השורר שם בזמן האחרון, שבעוונותינו הרבים אינו מתאים להציווי להעלות בקודש, אלא אדרבה.
"ואפילו אם תמצא לומר שההמשך שלו בכל העניין עלול להביא לחיכוכים והריסות יחסים וכו', לכאורה אין ברירה, ובדוודאי כמה דרכים ישנן למעט התוצאות הבלתי רצויות האמורות".
"עשיתי כדברי הרבי באופן מלא. ניהלתי את המשפט עד תומו הנאשמים שהורשעו ערערו לבית המשפט העליון, שם הופיע בשם המדינה פרקליט המדינה כשאני לצידו. בית המשפט העליון דחה את הערעורים ולא הצטרף לביקורתו של בית המשפט המחוזי בנקודה אותה הזכרתי. אני נזכר שבמהלך המשפט בבית המשפט המחוזי בא לבקר אותי שר המשפטים, שהיה בעצמו אחד משני עו"ד הפליליים הטובים במדינה, ואמר לי שהעיתונאיים מדברים על כך שאני הולך להפסיד את המשפט והוא מוטרד מאוד מהאפשרות הזו.
פרק ו: יהדות וחסידות – וההשפעתם על עולמי המשפטי
הקפיצה בחזרה בתשובה
באותן שנים עדיין היית בלא חתימת זקן, כך שתהליך ההפיכה שלך לחסיד חב"ד היה תהליך מדורג. מה נתן את ה"קפיצה" החזקה בתהליך?
"כמובן שזה היה תהליך ארוך. בחודש אב תש"מ הייתי אצל הרבי, אך לצערי למרות המאמצים להתקבל ליחידות פרטית, באותה שנה כבר לא היה ניתן. רק בחודש שבט תשמ"ג, כשהגעתי אל הרבי בפעם השניה יחד עם בניי אורי ויואב, הנה בסיום היחידות הכללית שהתקיימה בזאל הקטן, הרהבתי עוז וניגשתי לשולחנו של הרבי לתדהמת המזכירים והתחלתי לשוחח עם הרבי כביחידות פרטית והרבי ברך אותי בכל המצטרך…
"אכן אחד הדברים שחוויתי שהשפיעו עליי וגרמו לראות בעיני בשר ממש את העובדה שהרבי הוא נמצא במדריגה אחרת לגמרי מאנשים רגילים, קשור לאבי ז"ל.
"אבא היה חולה סוכרת עד שנאלצו לקטוע את רגלו. בשלב מסוים אחי – שטיפל באבא עד אז – הראה לי שמצבה של הרגל השנייה הופך להיות נוראי. המראה של הרגל הנפוחה, בצבעי הכחול והשחור, היה מעורר פלצות. היה לי רופא ידיד טוב, עוד מימיי בעומר, שהיה נחשב אחד הרופאים המומחים לטיפול בבעיות אלו (פרופ' ג'רסקי שמו). הוא היה ראש המחקה הכירורגית בבית הרפואה 'שערי צדק'. כשפרופ' ג'רסקי ראה את הרגל הוא קודם כל ניסה להרגיע אותי, והבטיח לי שהוא לא יחסוך במאמצים להציל את הרגל. ואמנם אבא שכב במחלקה כחצי שנה (!) כשבמשך כל אותו זמן נעשה טיפול בנמק שברגל. כשהנמק התקדם חתכו וניסו לשפר את זרימת הדם. בשלב מסוים ביצע פרופ' ג'רסקי ניתוח מעקף. הוא ניסה להעביר וריד מן המותניים ועד לכף הרגל, אך בבדיקה נמצא שכלי הדם בכף הרגל כה סתומים עד שאין למה להתחבר, כך שהניתוח למעשה כשל.
"יום אחד, אחרי כחצי שנה, פרופ' ג'רסקי קורא לי ומראה לי את מצב הרגל. הוא הראה שהזיהום מן הנמק מתקדם לתוך הגוף ולכן הוא מוכרח לבצע קטיעת חירום תוך 24 שעות. הוא ביקש את הסכמתי (אבא היה אז בדיכאון עמוק ולא היה ניתן לשוחח עמו). למרות שמאוד סמכתי על פרופ' ג'רסקי, לא יכולתי לתת לו את הסכמתי. ידעתי שזה יהרוס את אבא.
"אמרתי לפרופ' ג'רסקי שעלי לשאול את הרבי מליובאוויטש. באותה תקופה כבר הייתי מקושר לרבי, דבר שלא היה בעת הקטיעה של הרגל הראשונה. חשבתי שפרופ' ג'רסקי לא ידע מי זה הרבי מליובאוויטש. אך הוא ידע והוא אמר לי שני דברים. ראשית, כשהרבי יודע שאני מנתח – הוא תמיד מסכים… (כבר אז ידעתי שזה לא בדיוק כך, אלא הרבי "רואה" מה יקרה לחולה אם ילך לניתוח, אך לא התווכחתי איתו אלא) אמרתי לו שאני בכל זאת צריך לשאול. הדבר השני שהוא אמר לי היה שאין זמן ומדובר בניתוח חירום. עמדתי על דעתי שאני חייב לפנות לרבי, ואז במפתיע הוא אמר לי: טוב, אני אתן לך 48 שעות. אם תוך 48 שעות אני לא מקבל את הסכמתך לניתוח אני מבצע אותו ללא הסכמתך כי מדובר בניתוח להצלת חיים.
"עם ההסכמה הזאת הזאת עזבתי אותו. חשבתי שהדבר הראשון שעלי לעשות הוא לשלוח מכתב שיכיל את דיאגונזה מדויקת. ניגשתי לאחד הרופאים הצעירים ובקשתי ממנו שיכתוב לי תיאור מדוקי אך תמציתי של המצב הרפואי. הרופא שאל לאיזו מטרה אני צריך זאת, ואמרתי לו שאני אשלח זאת לרבי. הרופא, שהיה דתי, מיד אמר לי שאני מבזבז זמן יקר היות ומדובר במצב בלתי הפיך שנובע מאספקת דם בלתימספקת לרגל ואת זרימת הדם לא ניתן לשפר. התעקשתי שבכל זאת יעניק לי את הדיאגנוזה והוא הכתיב לי. אני שלחתי את הדברים לרבי עם בקשת ברכה. היה ברור ש 48 שעות אינן זמן מספיק אפילו להגעת המכתב לרבי, אבל זכרתי שהרבי אמר כי בשעת חרום יכתוב אליו וכי הברכה במקרה כזה חלה מרגע הפנייה.
"לאחר 48 שעות התייצבתי בשערי צדק. לתדהמתי הצוות הרפואי בישרני שהמצב הרפואי של אבא השתנה לגמרי ואין צורך בניתוח. לאחר זמן קצר – כיום אינני זוכר אם מדובר בימים או בשבוע – נאמר לי שאני יכול לקחת את אבא הביתה. אני לא האמנתי למשמע אוזני. הביתה? אין לי מושג איך לטפל ברגל, הזדעקתי. "לא הבנת? אין שום בעיה ברגל. אין צורך בטיפול! לכל היותר ניתן לטפטף יוד על כמה פצעים". הייתי כאיש נדהם. לקחתי את אבא הביתה ואכן תוך זמן קצר ברור היה שאין צורך בטיפול, אבא שב לאיתנו ואף הלך על הרגל הזאת ולא סבל ממנה שום כאבים!
"לאחר כעשר שנים אבא שבר את הרגל ונסעתי איתו לשערי צדק. מי שהיה אז מנהל המחלקה הכירורגית היה פרופסור, מומחה לכלי דם זעירים שהיה בזמנו הסגן של פרופסור ג'רסקי. שאלתי אותו האם הוא זוכר אותנו, והוא ענה "איך אני יכול לשכוח, הרי היה לכם נס רפואי גלוי!")
"הפעם הבאה שבה הייתי אצל הרבי הייתה בחנוכה תשנ"א. ממעמד זה מצוי תיעוד בוידאו. בתשמ"ג כשביקרתי את הרבי הייתי בלא זקן, אך בתשנ"א כבר הייתי בזקן מלא. ואז בשנת תשנ"א כאשר עברתי בסיומה של היחידות אל מול פני הקודש, הרבי פנה אלי ואמר לי (בתרגום מאידיש): "על פי דין איני צריך להכירך [הכוונה-בגלל הזקן, על דרך מה שמובא על יוסף ואחיו ש"והם לא הכירוהו" בגלל החתימת זקן, כפי שהופיע בפרשה של החת"ת באותו יום של היחידות] שתהיה התחלה טובה עד מאה ועשרים שנה".
האם אתה יכול לומר משהו על יהדות וחסידות באופן שבו ניהלת את משרתך?
"אני בהחלט חושב שהיה אצלי שילוב כזה והוא התבטא אצלי בשתי נקודות ראשיות:נקודה ראשונה היא שכדי להצליח צריך להיות יעיל. נקודה שניה היא ניסיתי להיות ישר, ובשום אופן לא להיות שרירותי, ולא לפגוע בזכויות הנאשם ולא לנהוג באפליה.
אומר כמה מילים על כל אחד משני הנושאים האלו.
בעניין היעילות:
"היתה עלי מעמסה עצומה. הפרקליטות היתה אמורה להופיע בבית משפט המחוזי בנצרת ובכל בתי משפט השלום הפזורים בכל מחוז הצפון. כשהטלה עליי האחריות לעניין הזה בשלב הראשון עמדה לרשותי עורכת דין אחת. נעזרתי בפרקליטים שנשלחו ממחוז חיפה אבל הייתי צריך לגייס עורכי דין משלי.
על מוסד "המלצות המשטרה" ועל טיבן
"היה זה טרם עידן המכללות למשפט, במחוז הצפון כמעט לא היו עו"ד ואלה שהיו לא ששו להצטרף לפרקליטות. לאחר מאמצים גדולים גייסתי כמה פרקליטים שעשו את צעדיהם הראשונים במקצוע. הייתי צריך להיות מעורב בכל התיקים שהופקדו בידיהם ולהדריך אותם. דבר נוסף, בכל תיקי הרצח, ההריגה והתאונות הקטלניות הופעתי בעצמי.
בנוסף לכך מצאתי כי רמת החקירות של המשטרה היא בשפל המדרגה, והתחלתי לתת הרצאות בפני חוקרי המשטרה, וגם מינית את עצמי (ואח"כ גם את הפרקליטים שלי) כפרקליט מלווה לחוקרים.
"לא יכולתי להשלים עם חקירות לא שלמות ולא מושלמות. נוכחתי לדעת שחוקרי המשטרה לא עושים את עבודתם שלמה כי הם אינם בקיאים בחוק לכן הצעתי למשטרה להנהיג טופס סיכום חקירה שבו החוקר יסכם את ממצאי החקירה, ויציין במפורש האם הוכחו יסודות העבירה וכיצד הוכחו, המשטרה הנהיגה את הטופס המוצע במחוז הצפון ואח"כ בכל הארץ.
"כיום המשטרה קוראת למסמך זה בשם המלצות המשטרה, אך המסמך אינו מהווה המלצה אלא מהווה מסמך פנימי משטרתי. בעניין זה היה לאחרונה בג"ץ שאישר זאת.
"בתור פרקליט מלווה, ליוויתי כל צעד חשוב בחקירה בתיקים חשובים. בשיתוף עם המשטרה הנהגתי שיטות שנחשבו אז מהפכניות לתפיסת חשודים בתיקי סחר בסמים. היו סוגי תיקים שהיו מאוד בעייתיים. למשל תיקים שהמתלוננים בהם הם ילדים והיה קשה לשכנע את בית המשפט לקבל את עדותם. הקדשתי הרבה אנרגיה ומחשבה, כולל הדרכה לחוקרי ילדים ונוער, בנסיון להגיע לתוצאות יותר טובות ממה שהיה מקובל.
באשר לצורך שהרגשתי להיות ישר:
"כששוטר חוקר את החשוד ואיננו מפעיל את המוח הוא מפעיל את היידים. נוכחתי לדעת שחוקרים מוציאים הודעות בדרכים אלימות, ואני לא הסכמתי לתת לזה גיבוי בבית המשפט.
"אני עצמי לא נרתעתי מלהפסיק משפטים שאנחנו הגשנו ולבטל את האישומים כאשר נוכחתי לדעת שעדי התביעה משקרים. זכורים לי כמה וכמה מקרים כאלה. זכור לי תיק למשל, שבו העיד אדם מטעם התביעה שהוא ראה את הנאשם מבצע את העבירה. הסנגור לא הצליח בחקירתו הנגדית לקעקע את עדותו, אך אני הרגשתי שמשהו לא בסדר ביקשתי מבית המשפט רשות לחקור שנית, הפעם בחקירת שתי וערב, העד התמוטט על דוכן העדים והודה ששיקר.
"כאשר היו נאשמים שלא היו מיוצגים ע"י עו"ד, ניסיתי לשמור על זכויותיהם ואפי' לשמש להם לפה. זכור לי למשל, שהופעתי בפני הרכב של שלושה בבית המשפט המחוזי בערעור שהגיש נהג שהורשע בגרימת תאונה קטלנית ברשלנות. הוא לא היה מיוצג, ולא היו בפיו כל נימוקים ממשיים נגד ההרשעה. אבל שלמדתי את התיק, נוכחתי לדעת שהיתה זו תאונה בלתי נמנעת, ועל כן ביקשתי לקבל את הערעור. שלושת השופטים ממש לא אהבו את זה, אבל שכנעתי עותם על ידי ניתוח הגיוני של הממצאים בתיק.
[בהקשר זה כתב לשר המשפטים עו"ד חיים קאזיס את הדברים הבאים: "ד"ר למברג הופיע כתובע מטעם המדינה במסירות… אך מעולם לא איבד את ההיבט האנושי… וכדוגמא אוכל להביא את המקרההבא: "באחד התיקים שנוהל על ידי סגינתו בבית המשפט המחוזי בנצרת, הנשאם הורשע בקבלת שוחד במסגרת מילוי תפקידו כשוטר. בערעור שהגשתי בשמו לבית המשפט העליון, הנשאם זוכה "מחמת הספק", והמשטרה סרבה על כן להחזירו לעבודתו. הנאשם ישב במשך שנים מסוגר בביתו כשהוא מסרב לחפש לו עבודה אחרת וגם חיי משפחתו נתערעור. פניתי לעזרתו של ד"ר למברג, ולאחר ששוכנע בצדקת העניין, הקדיש מאמצים רבים כדי לשכנע גורמי משפטרה בכירים להחזיר את האיש לעבודתו, ובזכות מאמציו האיש אכן הוחזר לעבודתו". – מ"ב.]
"חלק בעייתי בעבודה הם עדי המדינה, שהם עדים שחברו לנאשם בביצוע הפשע ונמצאו נגדם די ראיות, אבל מכיון שנראה למשטרה שחלקם בפשע הוא משני, המשטרה מציע להם עסקה: תעידו נגד החשוד העיקרי ותצאו בעונש קל או ללא כל עונש. החוק מתייחס לעדותו של עד מדינה בחשדנות מרובה, מפני שבנוסף להיותו עבריין שיושרו מוטל בספק לכתחילה, יש לו גם פיתוי גדול להשמיע דברי שקר שייטבו בעיני המשטרה. ולכן החוק דורש שתהיה ראיה מסייעת לעדותו. אבל החוק אינו דורש סיוע לכל פרט ופרט של העדות, וזו בעיה גדולה מאוד. המשטרה איננה מציעה לחשודים לשקר כדי להפליל אחרים, אך החשוד מבין היטב מתוך החקירה שלו מה המשטרה מחפשת.
"סוגיה אחרת היא סוגיית הענישה. תיק שמעורר רק בעיה של עונש נחשב לתיק קל עבור הפרקליט שמופיע בו. אך אותי עניין העונש שצריך היה להטיל. הטריד מאוד את מנוחתי, ובכל תיק התלבטתי בעניין מחדש. אגב, אני הייתי בעד הקלה מירבית לחוזרים אמיתיים בתשובה, אך דעתי הנחרצת הייתה שרמת הענישה במספר תחומים אינה מספקת: כגון, סחר בסמים, בתקיפת חסרי ישע, ובעברות שנעשו תוך שימוש בנשק. אני עד היום משוכנע שאילו היו מחמירים בענישה בתחומים האלה, עבריינות בהם לא הייתה מתפתחת למימדים המפלצתיים של היום.
"בתור פרקליט מחוז הצפון עסקתי גם בסוגיות יוצאות דופן. למשל, במשך שנים הדרוזים השתלטו על אדמות מדינה, ששימישו גם את הצבא, נטעו עליהם או עיבדו אותם ובנו מגדלי מים ענקיים שבשעת חירום היה ניתן לפתוח את ברזיהם ולהציף שטחים גדולים ולהופכם לבלתי עבירים גם עבור טנקים. הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים הפנה את כל הגורמים אליי לפתרון הבעיה. נתתי להם את הפתרון המשפטי שהצליח מעל המשוער בניגוד לכל ההסתייגויות שהושמעו בתחילה. פרשה יוצאת דופן אחרת הייתה שבאיזור מסויים התושבים הוטרדו מאוד ע"י משקים שבהם גידלו 'דבר אחר', ואני אחרי מאבק משפטי הצלחתי להביא לסגירתם.
יש הבדל גדול בין עבודתי כפרקליט מחוז באותם ימים לבין עבודת פרקליט מחוז היום. כיום פרקליטות מחוז הוא גוף גדול ומסורבל שמונה עשרות רבות של פרקליטים. פרקליט המחוז אינו מופיע בבית משפט. אלא מתרכז בניהול. אמנם נאלצתי לעסוק בניהול, אבל עיקר עבודתי היתה קשורה לתיקים עצמם כפי שתיארתי. במקביל לעבודתי כפרקליט מחוז, קיבלתי רשות מיוחדת לתת סמינריון לעו"ד ושופטים באונברסיטת בר אילן בלימודי תואר שני.
ההשפעה של הרבי
"כשאני מסתכל לאחור, ברור לי שהרבי היה מאחורי כל הזמן. נזקקתי לכוחות אדירים כדי לעמוד במשימות שהיו לי הן במחוז הדרום הן במחוז הצפון. הקשר שלי עם הרבי הוא שסיפק לי את הכוחות האלה.
"את החשיבה הנכונה בעבודה עצמה אני מייחס לחסידות אותה ניסיתי ללמוד, בעיקר בשיעור השבועי הקבוע עם הגר"י גולדברג – שהתחיל כפרטי והפך להיות שיעור ציבורי בעיר עפולה וממשיך להתקיים מזה כ -40 שנה, ולקשר ההדוק שהיה לי עם הרה"ח אברהם דונין ז"ל משפיע חסידי באיזור העמקים שהקדיש לי שעות אין קץ כדי ליישר לי את הראש. "ההתקדמות שלי – שגם אותה אני מייחס לרבי – היתה מאוד מהירה. תוך ארבע שנים מתחילת עבודתי הוצע לי להיות פרקליט מחוז, ולאחר עוד שנתיים הייתי פרקליט מחוז, הצעיר ביותר שהיה אי פעם. בכהונת פרקליט המחוז שימשתי עשר שנים, כפליים מפרק הזמן הנהוג. פרשתי מתפקידי כפרקליט מחוז בשנת 1988.
"כשסיימתי את תפקידי ערכו מסיבה לכבודי והדברים התפרסמו בעיתונות. בכ"ז סיון תשמ"ח אני מקבל מהמזכירות מסר מהרבי, פתקא שהרבי הוציא על מנת שיעבירו לי, וזו לשון קודשו של הרבי: "הגיעוני מכתבי עת מלאים תשבחות וכו' בקשר למסיבות על דבר שינוי מעמדו (וסיום משרתו הקודמת) ות"ח על הנחת־רוח שנגרם. אזכיר על הציון".
"עם סיום תפקידי התבקשתי ע"י משרד המשפטים להיות אחראי על המחקר במשרד. נעניתי לבקשה ובמסגרת זאת כתבתי בעצמי שתי עבודות מחקר גדולות. האחת בתחום הענישה הפלילית, והשניה בתחום האחריות המופחתת לרוצחים שפעלו בהשפעת מחלה נפשית חמורה או פיגור חמור. ( בתחום הענישה הצעתי הצעה מהפכנית, שהחוק לא רק יקבע עונש מירבי – לפעמים גם עונש מינימלי – אלא גם עונש מרכזי שישמש כנקודת מוצא לשופט. לאחר שנים היתה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שדגלה בפתרון דומה, שהתקבל בסופו של דבר).
"כמו כן הגשתי חוות דעת שתמכה ברעיון הפרדה בין המינים במחלקות ובתי רפואה פסיכיאטריים. חוות הדעת הוגשה באמצעות סגן שר הבריאות דאז, הרב אליעזר מזרחי, לוועדה מיוחדת שאימצה את חוות הדעת והמליצה על ההפרדה.
"מתפקידי זה פרשתי בשנת 1992. עבדתי כסנגור פלילי, וגם נעניתי להצעה להצטרף כמרצה בכיר בפקולטה למשפטים במכללת 'שערי משפט' ואח"כ במכללת 'המרכז האקדמי כרמל', משם פרשתי לפני מספר שנים. בעבודתי כמרצה יכולתי להמחיש לתלמידים את חומר הלימוד ע"י דוגמאות שהבאתי מאולם בית המשפט ויכולתי להסביר להם את הפסיכולוגיה של ניהול משפט.
"אני עדיין מחזיק בתעודת עו"ד ומופיע בהתנדבות מידי פעם כסנגור לאנשים שנקלעים למצבים קשים. למשל כיום אני מנסה להגן על בחור שבהיותו בן חמש עשרה בלבד, תלמיד בישיבה, לא מנע מחבריו – לפי האישום – מלבצע פעולת 'תג מחיר' בכפר ערבי, שכלל הצתת מכוניות. חוקר משטרתי גרם לו להודות שידע על תוכניתם, דבר שלא היה נכון.
תחושת ההחמצה
"בסופו של דבר, מה שמאוד כואב לי הוא שהחמצתי את ההזדמנות שהיתה לי לבוא לרבי ליחידות בשנים שבהם הרבי עוד נהג לקבל ליחידות פרטית. אני מרגיש שזה מאוד חסר לי, בייחוד בכל מה שנוגע לפריון בכתיבה (מה שמאד מפריע לי זאת "מחלת" הפרפקציוניזם) ולמיצוי כל הכוחות ולניצול מלא של הזמן.
"מכיוןשיהודים נפטרים זה מזה לשלום בדברי תורה, אני רוצה לספר אנקדוטה מסויימת ממשפט כלא שאטה שמאמתת את דברי התניא שהיצר מקומו בצד השמאלי של הלב, והוא שולח הרהורים רעים באופן בלתי רצוני למוח, וצריך לדחות את ההרהור הזה מיידית בטרם יצליח להפוך למחשבה מרצון.
"לכל אורך המשפט היה ספק לגבי תוצאתו. והנה השגנו מתוך אוכלוסיית הכלא אסיר שהיה מוכן לספר על אירוע חשוב ביותר מבחינת התביעה, ישבתי עם האסיר הזה בלילה שלפני מתן עדותו, והנה הוא מוסיף לעדותו עוד פרט חשוב ביותר שהיה בו כדי לקשור בקשר אמיץ את הנאשמים העיקריים לביצוע הרצח. ולהטות בצורה מיידית וודאית את תוצאות המשפט לטובתנו. שאלתי את האסיר האם זה אמת? והוא אומר לי זה לא אמת אני מוסיף את זה רק כתוספת מלח ופלפל. זה היה מאד מפתה אבל בשכלי ידעתי שאסור לי אפילו לחשוב על זה ועלי להגיב מייד, תוך שבריר שנייה, כדי לומר לו שאסור לו להעיד את הפרט הזה בבית המשפט. עניתי לו מייד שלא יעיז להעיד על כך. אבל אמירת הדברים דרשה ממני איזה מאמץ, כאילו להתגבר על הפיתוי, ופתאום באותו רגע שאמרתי את הדברים הרגשתי כאב פיזי אמיתי בצד שמאל של הלב…
"אבל העמידה בניסיון הזה השתלמה באופן בלתי צפוי ובמהירות. למחרת, העד הזה העיד את עדותו ללא הפרט הזה אבל גם כך העדות שלו הפלילה חלק מהנאשמים. והנה, כשהסניגורים התחילו לחקור אותו הוא חזר בו מכל עדותו ואמר שהכל שקר. אז קפצו הנאשמים ושאלו אותו האם נכון שד"ר למברג הוא שהדריך אותך להעיד שקר. אבל העד ענה להם בשלילה. וסיפר על הפרט הנוסף שהוא רצה להעיד ואני הוריתי לו שלא לעשות זאת".
חבל שלא פורט (עכ"פ במילים בודדות, או לפחות הפניה) מהו הפתרון של למברג בדוקטורט שלו לשאלה הסבוכה שהוצגה בטוב טעם כל-כך…
מצטער אבל לא הצלחתי לעקוב. מהי אותה אמירה ראשונית שעשתה עליך רושם גדול כל כך?