היום (י"ג שבט תשפ"א) קיבלתי לביתי את סט הספרים החדש "אגרות שמואל" מעזבונו של הרב ר' שמואל אשכנזי ז"ל.

אשכנזי (שעיברת את שמו מ"דייטש") נולד בירושלים בטבת תרפ"ב, והיה אוטודידקט ופנומן נדיר בשליטתו בכל מכמני הספרות היהודית. הוא היה בביליוגרף ויותר מזה – ביביליופיל, ואם זה נשמע לכם כמו מחלה, אז כמי ש"סובל" ממנה בעצמו, אני יכול להעיד שזה אכן סוג של מחלה… ביביליופיה היא אהבת הספר (הסיומת "פיל" ביוונית משמעותו "חובב", והתחילית ביביליה היא כמובן: ספר). והבן־אדם באמת אהב ספרים.

תוכלו לקרוא קצת ולראות תמונות יפות ולהבין מעט יותר את דמותו של האיש המיוחד הזה – כאן.

אין זה פלא כי כאשר ד"ר אליעזר יהודה ברוט בישר בתפוצת המייל שלו, המעניינת לכשעצמה, על הוצאה מצומצמת של 200 עותקים (לבינתיים לאור הביקוש המו"ל נערכים להדפסה נוספת), מיד הזמנתי לעצמי את הסט שכאמור הגיע לידיי היום.

התחלתי לעיין בו קצת, ומיד בהתחלה, באיגרת הראשונה, מתומצתת פרשה מעניינת ביותר (שיכולה ללמד על טבעה המחזורי של ההיסטורי ועד כמה הפסיכולוגיה האנושית נותרה כה דומה), שאני רוצה לסוקרה כאן בפניכם בקצרה.

***

הרב חיים בנבישתי הוא אחד מפוסקי ההלכה הידועים. חיבורו "כנסת הגדולה" נחשב חיבור חשוב מאוד על השולחן ערוך מצוטט אלפי פעמים בספרי הפסיקה ההלכתית.

מסתבר שלבעל "כנסת הגדולה" היה 'פלירט' רציני עם השבתאות, ובמשך תשעה חודשים – עד התאסלמותו של שבתי צבי – היה שבתאי מוצהר, כפי שנראה מיד.

חשוב להבין את הרקע, כי מן המרחק ההיסטורי קל ליפול לשיפוטיות בשעה שאין לכך שום מקום:

הסחף האדיר של קהל עצום מקהילות ישראל באמונה ששבתי צבי הוא מלך המשיח והאמונה העזה כי נמצאים הם במסע הגאולה העתידה – היה משהו שאיש מן היהודים באותה תקופ הלא חווה דוגמתו. זה היה נחשול כביר כמותי ואיכותי – קהל ענק שלהט בשלהבת אש יוקדת של אמונה כי הנה הגיע המשיח. 

מובן מאליו, כי באותם המקומות שבהם רוב או כל הקהילה נשבתה בקסמו של שבתי צבי, היה מאוד קשה לעמוד מנגד. ומי שעמד מנגד נדרס ואיבד במהרה את כל מה שהיה לו. על אחת כמה וכמה אם מדובר בקהילה שבתוכה הוא, צבי, נמצא פיזית.

וחשוב גם להבין שמדובר בתקופה שבה הקהילה הייתה הכול. אם אפילו היום לקהילה יש משמעות גדולה מאוד בנוכחותה בחייו הפרטיים של בן הקהילה שחייו נטועים בתוך קהילה, מאליו מובן כי בשנים ההן המשמעות הייתה כפולה ומכופלת. לא היה ליהודי הרבה מה לעשות מחוץ למרחב היהודי, והמרחב היהודי היה בהכרח המרחב הקהילתי.

ובכן, אתרע מזלו של בעל "כנסת הגדולה" שהוא התגורר באיזמיר בשעה שהתלקח בה הטירוף המשיחי של השבתאות.

מסתבר, כך מספר אשכנזי בחיבור ביוגרפי תמציתי שצירף לאיגרת האמורה, שבאיזמיר היה אדם עשיר בשם חיים פייניא שהתנגד לשבתאות בכל מאודו. והציבור מאוד לא אהב את זה, בלשון המעטה. בשלב מסוים התקהלו סביב ביתו כל הקהל ניסו לפרוץ לבית, השליכו אבנים וביקשו לעשות בו שפטים. למחרת רדפו אחריו לבית הכנסת בו התפלל וניסו להכותו.

אותו חיים פייניא כנראה הבין היכן "מרוחה החמאה" וכשחזר הביתה כנראה עשה חושבים עם עצמו ועם בני ביתו, והחליט להיכנע לאופנה החדשה. זו ההשערה שלי. מה שמסופר, וזה מה שליקט אשכנזי מן המקורות, הוא שאותו חיים פייניא סיפר – ותרשו לי לפקפק באמינות הגירסה שלו – כי כששב לביתו במנוסתו מן הפורעים שביקשו לתת בו את אותותיהם ראה את בנותיו מעולפות ומתנבאות שצבי הוא המשיח, ו"מעתה לא קמה בו עוד רוח. וילך ויתנפל לרגלי ש"צ ויבקש ממנו סליחה ומחילה ויהפך לאחד ממעריציו הגדולים".

איך שלא יהיה, אנחנו יכולים ללמוד מפה את עוצמת הסחף ואת עוצמת הטרור שהשליטו תומכי צבי, שאולי היו נלהבים ושטופי־המוח אלימים כמו שאנו יכולים לשער בדמיוננו מהיחשפותנו לכל מיני כיתות בשולי היהדות של ימינו (אולי חסידי חצר ברלנד). היה צריך להיות עם אישיות של ברזל ועם מוכנות לשלם מחיר כבד מאוד כדי להתנגד לשבתי צבי.

ופה אנו מגיעים לבעל "כנסת הגדולה". הוא לא היה באותו זמן אב בית הדין של איזמיר, תפקיד אותו נשא רבי אהרון לפפא, הרב הישיש של איזמיר, אבל היה אחד מן החכמים הגדולים וחבר בית הדין. למחרת אותו היום שבו חיים פייניא הפך לתומך הנלהב של שבתי צבי – ה' טבת שנת תכ"ו – הוזמן שבתי צבי לדין תורה בבית הדין של איזמיר "על אשר הגה את השם באותיותיו".

צבי כמובן סירב להגיע וזלזל בבית הדין, והרב הזקן יצא מגדרו וקרא בקול גדול ששבתי צבי הוא משיח שקר "והחרים אותו ואת כל הנלווים אליו".

כיצד הגיב שבתי צבי? למחרת הוא היגע לבית הכנסת הגדול, דרש לפני קהל גדול וביזה את הרבנים. באותו מעמד הכריז כי הוא מפטר את רבי אהרון לפפא מתפקידו כרב אב"ד איזמיר – ומינה במקומו את… בעל "כנסת הגדולה".

שבתי צבי, מתסבר, היה שחקן פוליטי מעולה. הוא ידע היטב מה הוא עושה. אם תקראו את המאמר של פרופ' דוד תמיר שאני מלנקק אליו בהמשך, תלמדו שבאיזמיר היו מאבקים פוליטיים משמעותיים על תפקיד הרב. הרב בנבנישתי, שהיה בבחינת "גדול הדור" באותה תקופה, היה שנוי במחלוקת והיו לו מתנגדים עזו שביקשו למנוע ממנו את הכהונה. סביר להניח שהוא ראה את עצמו, או לפחות קהל גדול מתומכיו, ראוי לאיצטלה. לא סתם אפוא שבתי צבי מינה אותו תחת הרב לפפא, שזיהה אותו בצדק ובחכמה יהודית חריפה כמשיח שקר.

אחרי המינוי, חכמי העיר האחרים שלא נסחפו באכסזטה המשיחית של ההמון ברחו מן העיר, הם פשוט פחדו על חייהם. ואילו בעל "כנסת הגדולה" הפך להיות מאנשי בריתו של שבתי צבי. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר ביטל שבתי צבאי את צום תשעה באב וקבע אותו ליום משתה ושמחה – בעל "כנסת הגדולה" שתק.

אולי בעל "כנסת הגדולה" היה סוג של אנוס, אולי זיהה לא נכון את האופק הפוליטי של הקהילה באיזמיר. איך שלא יהיה, כאשר נודע ששבתי צבי התאסלם, הרב בנבישתי קיבל את האומץ ואת כוחות הנפש להתפכח, קלט את עומק טעותו, התחטא והתוודה ושב ברבים בתשובה שלימה.

זה חתיכת סיפור, בלי ספק, שמעלה הרבה נקודות למחשבה: על נונ-קונפורמיזם, על יכולת לזהות את האמת מבעד לערפל של האכסטזה הרגעית של ההמון ועוד ועוד… ותן לחכם ויחכם.

***

להרחבות:

1. הנה מאמר של פרופ' דוד תמר שנותן קצת רקע פוליטי על שהתחולל בתחום הרנבות של איזמיר.
2. והנה עוד מאמר מרתק לטעמי של פרופ' תמר שמזהה רמיזות לתנועת שבתאי צבי בשו"ת "בעי חיי" לר' חיים בנבישתי. חלק מן התשובות, אגב, נכתבו באותו פלירט שבתאי של בעל "כנסת הגדולה".
3. בערך של ר' חיים בנבנשתי בויקפדיה יש הפנייה למאמר שנשמע לי מעניין: עמית קולא, שבתאיותו של ר"ח בנבנשתי – עיון מחודש, קבלה 17 (ה'תשס"ח) 311-329. אבל לא הצלחתי למצוא אותו במרשתת, ואני מקווה לאתר אותו בקרוב ואולי להביא לפה את עיקרי הדברים. עדכון: בטובו, הרב עמית קולא שלח לי עותק של המאמר, והנני מצרפו בזה.
4. ד"ר ברוט הנ"ל שקרא את רשומתי שלח לי עוד מראי מקום למי שרוצה להרחיב את עיונו בפרשה: ר' יוסף זכריה שטרן, שו"ת זכר יהוסף, או"ח, סי' קצח; חיים מיכל, אור החיים, עמ' 385-388; ש' חאנעס, תולדות הפוסקים, עמ' 157-160; רב צעיר, תולדות הפוסקים עמ' 313-318; ר' מנחם מנדיל קירשבוים, ציון למנחם, ניו יורק תשכ"ה, עמ' 262; דוד תמר, מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובארצות המזרח, עמ' 119-135; יעקב ברנאי, שבתאות – היבטים חברתיים, ירושלים תשס"א, עמ' 65-66. הנ"ל, 'ר' חיים בנבנשתי ורבנות איזמיר בתקופתו', ימי הסהר, עורכת: מינה רוזן, תל-אביב תשנ"ו, 151-191.