את הרה"ג הרב זלמן קפלן שליט"א פגשתי לראשונה ואני בחור צעיר, בחודש תשרי בסמיכות לאוהל. הוא יזם אז ישיבה מיוחדת לכלל הבחורים שהסתופפו בד' אמות בחודש החגים, וכבר אז נחרטו בזיכרוני שיעוריו המרתקים שבלי גוזמה אני יכול להעיד שהילך בהם קסם מיוחד. במידה לא פחותה הותירו בי רושם עז – נועם הליכותיו וסבר הפנים היפות שהקרין לכל אחד ואחד מהבחורים המשתתפים, גם צעירים ממש כמו שהייתי אז.
היום הרב קפלן הו ראש ישיבת "צעירי השלוחים" בצפת, שאביו הגדול, המיוחד שבחבורה, הגאון החסיד הרב אריה לייב קפלן ז"ל – עוד הספיק להקים בטרם נהרג בעודו באמצע ימיו, והרב קפלן הבן מוביל אותה כעת להצלחה שמותירה רושם ניכר. בראיון שערכתי עם הרב קפלן למגזין השבועי של חב"ד – "כפר חב"ד" שוחחתי עמו על הישיבה ועל האופיה. את החלקים הללו של השיחה, שאינם רלוונטים למסגרת של האתר הזה, לא הכנסתי כאן.
ביקשתי לשמוע ממנו על האופן שבו הושפע מאביו. "כיצד אביך חינך אותך", שאלתי אותו.
"אבא היה אדם מאוד עסוק וכמעט לא היה מצוי בבית. יתירה מזו, גם כשהיה בבית לא היה מן ההורים הללו שיושבים ומדברים עם ילדיהם שעות, כלל לא. ראשית כי כאמור היה עסוק ביותר, ובנוסף לזה הרי מצד אופיו לא היה דברן גדול. בהחלט, בכל מה שקשור לעניינים תורניים ורעיוניים – אבא היה איש שיחה שופע ביותר. אבל הוא לא היה דברן במובן של שיחת רעים להתרועע, ובכלל זה גם לא איתנו…
"ויחד עם זאת הייתה לאבא השפעה כבירה על כולנו, כל אחד מהילדים שלנו. עובדה זו, לאור המתואר בפיסקה הקודמת, הוא באמת דבר המעורר תמיהה: כיצד השפיע אבא השפעה כזאת עלינו, שבכוונה נקטתי בצמד המילים "השפעה כבירה" לא כגוזמא ולא כדברי הבאי אלא כניתוח מציאותי מדויק?
"אחת מהנקודות שכמדומני מסבירות זאת – ואינני רוצה להשתמש בקלישאה השחוקה של "דוגמא חיה" – מחולקת לשני פרטים.
"ראשית כל, כשאומרים 'דוגמא חיה' – אין הכוונה לדוגמא חיה מלאכותית, כלומר שההורה מתנהג כך כי הוא יודע שזו הדרך להשפיע על הילד, כדי 'שהילדים יראו'. ילדים חכמים יותר מכולם והם מזהים זאת בנקל. אפילו כאשר מדובר ברמה גבוהה יותר, דהיינו דברים שאדם עושה כי צריך לעשות ולא כדי ש'הילדים יראו', אבל הוא מודע לכך שהילדים רואים אותו – גם זה גם לא מבטא את המושג האמיתי של 'דוגמא חיה'.
"המושג האמיתי של 'דוגמא חיה' בא לביטוי כשהילדים שלך – או התלמידים שלך – תופסים אותך עושה את אותם דברים מיוחדים כשאתה אפילו לא יודע שהם מבחינים בכך, ובכך אתה משפיע עליהם השפעה עצומה שאין לה שיעור.
"זכיתי והייתי "תופס" את אבא שלי. מתי הייתי תופס אותו? אני זוכר את התקופה אחרי כ"ז אד"ר נ"ב שאבא היה עסוק בענייני הטיפול הרפואי ברבי וכו' והיה הרבה על הקו של אה"ק – ניו יורק. כל מערכת השעות של אבא השתבשה אז, מטבע הדברים. בכל אופן, קרה לא פעם ולא פעמיים שהייתי מתעורר באמצע הלילה – 2, 3 בלילה – והייתי רואה אותו שקוע בלימוד מוקף כולו בספרים (זה היה סגנון לימודו. בחדרו היו מונחים עשרות ספרים פתוחים שהיה מכסה אותם עם דף, ובכל הזדמנות שהייתה לו – אפילו ל5 דקות – היה ניגש מיד לשולחן, מסיט את הכיסוי שמעל הספרים, וצולל אל תוך עיון בספרים כדי להמשיך עיונו מהפעם הקודמת) – והוא אפילו לא שם לב שהייתי שם בחדר, עומד בו ומתבונן בתלמודו בריכוז העצום שהיה מאפיין אותו באותה שעה. הוא לא הבחין לא בכניסתי ולא ביציאתי.
"הנקודה הנוספת היא, שכל הדברים שאנו, הילדים, למדנו ממנו הייתה 'בדרך אגב'. כלומר, הוא אף פעם לא הטיף לנו. ובכלל, מה שהוא לא היה מוכרח לומר לנו בעניינים של תביעות ודרישות – הוא לא אמר. היו למשל כל מיני הנהגות שהוא נהג בהן, הנהגות – בהלכה ומנהג – שברור לכל שנעשו בכוונת מכוון מיוחדת וכי מאחורי הנקיטה בהן עומדת מחשבה רבה. ולמרות זאת, הוא לא אמר לנו מעולם: תנהגו כך וכך, כמוני. כי כך לדעתי ההלכה, כי זו ההנהגה הנכונה וכו', אלא קיבלנו את הדברים בדרך ממילא, ואסביר:
"יש הורים ששיטת החינוך שלהם היא לתבוע מהילדים לבצע את מה שהם עצמם עושים ושחושבים לנכון. אצל אבא זה היה הפוך. הוא נהג כפי שנהג, ואנו הבחנו בכך במוקדם או במאוחר. בדרך כלל הנהגתו עוררה אצלנו את הסקרנות: למה אבא נוהג כך?
"וגם כששאלנו אותו: אבא, מדוע נהגת כך, הוא לא היה עונה לנו – אלא אומר: "תחפש לבד… תבדוק בשו"ע", וכדומה. זה לא שהוא ניסה לאתגר אותנו. הוא היה אדם פנימי. הוא למד את זה לבד, והוא רצה שאנו נלמד את זה ונגלה את זה לבד. המסר שלו היה: 'זיל גמור'. מדארף זיך אליין האראווען…"
בשיחה המלאה בינינו ציינת שיש הכרח שהתלמידים ירגישו בישיבה שהיא כמו בית עבורם. הייתי מבקש ממך שתרחיב בנקודה זו: כיצד לדעתך ישיבה קטנה צריכה להתנהל בכל ההיבט החינוכי החוץ-לימודי; ובמילים אחרות: מה היית ממליץ להורים שתלמידיהם לומדים בישיבה, לדרוש מהנהלת הישיבה…?
"כל ספר דברים, בעצם, הוא סוג של מסכת חינוכית. משה רבינו בעצם מחנך במהלכו את בני ישראל, תוך נקיטת תוכחה, שיחות מוטיבציה וכל מה שעשוי לסייע לעם ישראל הן ברמה הפרטית והן ברמה הכללית, להתגבש להיות עם סגולה. וממשה רבינו אנו צריכים ללמוד איך מחנכים…
"בקשר לפרשת התוכחה שבספר דברים אומרים חז"ל: 'יוכיחן משה שאוהבן'. בשיחות, הרבי מדגיש בהקשר זה שלוש נקודות עיקריות:
- אין כזה מושג של תוכחה, של חינוך, אם המחונך מרגיש שכל דאגת המחנך היא לטובת "עניין" או למוסד, או שאתה דואג לאחריות שלך להעביר את המסר וכהאי גוונא. כל הדברים הללו אין להם שום תקווה, אין להם שום אחרית מכיוון שהמחונך לא מרגיש שהוא זה שנוגע לו במחנך בחנכו.
ובנוגע לעניינו – בחור צריך להרגיש שלמחנך אכפת ממנו כבן אדם. ואצל משה רואים את זה בתוכחה עצמה – כל התוכחה עצמה בנויה באופן כזה שהאהבה של משה לבני ישראל מתפרצת מסגנונה ומדרכי ביטויה.
- כפי שרש"י מעיר, משה רבינו יכול היה להוכיח את בני ישראל – כי הוא הוכיח במסירות נפשו את אהבתו אליהם. הוא נלחם בשבילם, הוא העניק מעצמו עבורם. כשאתה רוצה להוכיח מישהו אין די בכך שתאמר לו שאתה אוהב אותו… השאלה היא האם הקרבת משהו עבורו…
- הנקודה השלישית שהרבי מדגיש היא, שבכל אחת מן התוכחות של משה היה גם לימוד זכות ("במדבר, בערבה" וכו'). אם לתרגם את זה לשפה של היום – בחור צריך להרגיש שאתה מבין אותו, שאתה יכול להזדהות עם מכאוביו. זה לא שאתה סתם בא ואתה אומר לו "נו נו נו עשית משהו לא טוב, חשוב לי מאוד שתשתפר". אלא אתה מבין מאיפה הוא מגיע, אתה מבין למה זה קשה לו!
ואם נעבור מן הרעיון התיאורטי לפרקטיקה?
"ובכן, הנקודה העיקרית היא זו: בתקופה שלנו, בשביל שבחור צעיר יצליח וישגשג הן בלימוד והן בהנהגה חסידית וביראת שמים – עליו להרגיש שהוא לא סטטיסטיקה והוא לא מספר. שהוא לא עוד איזה בחור שעובר במוסדות.
"ישיבה צריכה להעניק לבחור הרגשה שהוא לומד במקום שהוא כמו הבית שלו, שלאנשי החינוך האמונים עליו – המשפיע, הר"מ – איכפת ממנו, שהם דואגים לו, חושבים עליו, שהם מתפקדים ברמה מסוימת כמו הורים. בחור צריך להיות מסוגל לנהל עם צוות הישיבה דיון "בגובה העיניים", לחוש שמדברים איתו, שמבינים אותו וחשים את העובר עליו. זהו תנאי הכרחי מאוד בשביל שבחור בימינו ישגשג ויצליח.
"בית הוא הרי הרבה יותר מעבר לקירות ולמזון. בבית של ילד נמצאים ההורים שהם, כפי שהגמרא אומרת שמחנך צריך להיות, 'דעתן עלייהו'. לכולנו ברור מהי רמת התפקוד ההורי בבית שבו אחד הילדים לא חש בטוב בגשמיות כמה ימים, או שהוא מצוי במעין 'דיכאון' קל או שהוא לא מרגיש טוב ברוחניות – ואף אחד לא שם לב! הרי זה ברור לכולנו שזה בית שאין בו תפקוד הורי!
"מעין זה צריך להיות בישיבה, כדי שבחור יצליח היום – הוא צריך להרגיש שיש בישיבה אנשים שאיכפת להם ממנו, שחפצים בהצלחתו כפשוטו ושדעתם של אלו שאחראים עליו עוסקת בו, כבחור פרטי, כבן אדם.
"אם יכול להיות מצב שבו עובר שבוע, שבועיים, שבחור נמצא במצב לא הכי טוב – אם זה בגשמיות ברמה הגופנית, או סתם מבחינת מצב רוח וכו' – ואף אחד לא ניגש לבחור ושואל אותו: 'מה קורה? אני שם לב שמשהו לא רגיל איתך, אתה לבוש מרושל יותר, עיניך עצובות יותר. מדוע? איך אתה מרגיש'; אם קורה כזה מצב – אז פה מצוי הכישלון היסודי הראשון".
מהו המסר שלך לסיום?
"שבחור חסידי בדור הזה, עולה על בחור חסידי בדורות קודמים. בשביל להיות בחור חסידי בדור שלנו, נדרשת הכרה פנימית מה זה תורה ומצוות, מה זה חסידות. שכן בחור בתקופה שלנו עובר תהליכים, הוא צריך להשיב לעצמו על שאלות ולהתמודד עם כל מיני יצרים – שבחורים בעבר לא נדרשו להם.
"וכפי שידוע שלרבי יש 'קאך' מיוחד בעניין הבחירה – 'אין אישורן של ישראל אלא שבחרו בקב"ה', וגם הניגון שלו הוא "אתה בחרתנו". בחור חסידי וירא שמין היום – אני אמנם בעיקר מדבר על הבחורים שלומדים בישיבה שלנו, בחורים שלוחים בקצות תבל, אבל לא רק עליהם – הוא בחור חסידי מבחירה ופעמים הרבה הרי זה אחרי התמודדות פנימית וכו', ולכן בחור כזה הוא נעלה באופן מיוחד, וחשוב לזכור זאת ולהיות מודעים לכך.
"ואני מאמין באמונה שלמה שהיום ניתן לחנך בחורים לגדול לבחורים חסידיים אשר מבחינה מסוימת עולים על בחורים חסידיים בדורות עברו".