כיצד הגיבו גדולי המחשבה היהודיים לחורבן יהדות אירופה-השואה?

השואה כעונש

הגישה המרכזית להתמודדות עם שאלת הסבל במחשבת ישראל לדורותיה היא זו הרואה את סבלו של הסובל בזיקה למעשיו: "אין ייסורין בלא עוון". ביטוי קלאסי של הגישה הזאת מצוי למשל במימרה תלמודית הבאה: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (ברכות ה, א).

ואכן, יש מן ההוגים שהסבירו את השואה במונחים של עונש. כך למשל רבי אהרון רוט ("ר' אהרל'ה", שהיה מנהיג חסידי כריזמטי במיוחד שעלה מהונגריה וקבע את מושבו במאה שערים, ואשר חסידות "תולדות אהרון" הוקמה על ידי חתנו וחסידיו אחרי פטירתו) מסביר, כי האסון הריאלי שחווה עם ישראל בשתי מלחמות העולם, והאסון הרוחני של עזיבת הדת והכפירה – שהגיעו לממדים עצומים ממש באותו הזמן, הם גילום של אותה תופעה מטאפיזית, וכך הוא כותב:

"ששלח הקב"ה זה האור הגנוז [=הכוונה היא לתלמידי הבעש"ט ותנועת החסידות] לעכב פעמי המינים והפוקרים שלא יתפשטו בעולם קודם זמנם… וזה היה נמשך כמה דורות, עד שתרעש הארץ ותרעד בשנת תרע"ד, ואז מוסדי הרים ירגזו כי יסודות אבותינו הקדושים נחלשו, והנחש בריח עקלתון הגדיל לעשות ולהוציא כוחו בפועל בחציפות והפקרות ועזות ומינות ואפיקורסות, עד שמימות המבול לא היה כמוהו" (שומר אמונים, עמ' ו).

כפי שמסביר זאת גרנות (תשע"ג), "הנחש בריח עקלתון" – זוהי דמותו המיתית המיוחסת בספר הזוהר לסטרא האחרת. "תפיסת השואה כהופעת הנחש הקדמון שהוא הסטרא אחרא, משמעה תפיסת האירועים ההיסטוריים והחברתיים כביטוי של התרחשות מטפיזית קיצונית, במסגרתה ניתן לסטרא כוח יוצא דופן". אבל ברור לו לרבי אהרון רוט, שחטאי ישראל מזינים את הסטרא, ושלולא הם, לא יכלו לפעול בעוצמה כזאת.

אולם דומה, שנושא דגלה המרכזי של גישת "השואה כעונש" הוא רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שפירש את משנתו בצורה שיטתית ומפורטת בספרו "ויואל משה" – שהוא החיבור התורני הנרחב והיסודי ביותר שנכתב על ידי מי מגדולי ישראל נגד הציונות.

עיקר מה שהתקיף הרבי מסאטמר את הציונות היה על כך שהיא נטלה לעצמה את היומרה להביא לעם ישראל גאולה מעשה ידי אדם. "בענייני הגאולה", קבע הרבי מסאטמר, "צריך לידע שאך הקב"ה הוא העושה ואין לנו רשות לעשות מאומה אלא תשובה ומעשים טובים" (ויואל משה, עמ' נח). הוא ממשיך וקובע, "ואם רואים לפעמים איזה הצלחה בהלוקחים גאולה שלא כדת, אין זה אלא כמו הצלחת העבודה זרה"! בעיניו, "מעשה דחיקת הקץ לפני זמנו, רע ומר יותר מכל עבירות ואפילו החמורה שבחמורות שבכל התורה כולה".

מתוך תפיסה זו, הגיע הרבי מסאטמר למסקנה כי השואה היא גם תוצאה ריאלית של הציונות וגם עונש עליה. וכך הוא מנסח את שיטתו: "על ידי הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח מלוכה וחירות קודם הזמן – נהרגו רחמנא ליצלן ששה מליונים מישראל" (ויואל משה, עמ' קכג).

לדידו של הרבי מסאטמר, הציונות היא הסיבה להתעוררות הקיצונית של שנאת ישראל ושל השואה, כי היא התגלמות הכפירה בהשגחת ה' ובסיבתיות האלוקית המנהיגה את ההיסטוריה, ועם ישראל נענש בגלל מרידתו בה'.

זו היא אולי הגישה הקיצונית ביותר, אך היא מצויה גם בדבריהם של דמויות מנהיגותיות חשובות, דוגמת האדמו"ר מבעלז הנוכחי. בדרשה שנשא בחודש שבט תשע"א (מובאת אצל גרנות, תשע"ג, עמ' 60) אמר האדמו"ר: "וכך היה בגרמניה לפני החורבן, שהיהודים הרגישו עצמם טוב בין הגויים וחשו עצמם חברים עמהם, ומזה יצא חורבן כפול. ברוחניות… וחורבן בגשמיות, שההתחברות הביאה לשנאה יוקדת שהתחילה לבעור בליבות הנוכרים והמיטה בסופו של דבר חורבן נורא ועצום… הכאב והצער גדול מאוד שבשביל מעשיהם של יהודים שלדאבוננו התרחקו מיהדותם, סבלו גם היהודים שהיו יראי השם".

בתמצית, הנוקטים בקו תגובה זה לשואה אומרים: ראו מה גרמו החילון/הציונות לעם ישראל, זה הדבר אשר המיט על העם היהודי את הנורא שבאסונותיו, וכמובן שלכן חייבים להתחזק בקיום המצוות ובהתרחקות ממקור הרע שגורם לכזאת פורענות.