יישום מודרני של מצוות פדיון שבוים – שחרור בני ערובה

האם נכון לשחרר מספר גדול של מחבלים תמורת שחרור מספר קטן של חיילים שבויים, כפי שנעשה לדוגמה בשנת 1985 ב"עסקת ג'בריל" המפורסמת, בה שוחררו 3 חיילי צה"ל שנפלו בשבי הפת"ח במלחמת לבנון, תמורת 1150 מחבלים? או שמא יש מחיר מופרז שאסור לשלמו, הן משום שהוא עלול לעודד חטיפות בעתיד, הן משום שהמחבלים המשוחררים מצטרפים אל חבריהם ומגבירים את הסיכון הביטחוני במדינה בעתיד והן משום ששחרור רוצחים שנשפטו כדין פוגע בעקרונות יסוד של שלטון החוק?

פוסקי ההלכה בני זמננו התחבטו בשאלה.

הרב שלמה גורן כותב ("פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים", בתוך "תורת המדינה", החל מעמ' 424):

ייתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה ששלחה אותם למשימות המלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכל לשחרורם, ואין עליהם כלל המגבלות של המשנה "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם", משום שחיילינו נפלו בשבי במילוי שליחות המדינה, ייתכן שעל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם ולהוציא אותם מסכנה הקלה ביותר, ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא, משום שהאחריות על חייהם מוטלת על המדינה ששלחה אותם לקרב ממנו לא חזרו… לכן ייתכן שחייבים היינו לשחררם גם בתמורת שחרור של מאות מרצחים, אע"פ ששחרורם של המחבלים עלול לסכן את המדינה ביתר שאת וביתר עוז מאשר לפני השחרור, כי אין מחיר לחייהם של חיילינו שנפלו בשבי בשליחותנו ובמילוי תפקידיהם הלאומי והצבאי.

בכיוון דומה, אך משיקול שונה, מכריע הרב שאול ישראלי ("היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", תורה שבעל פה יז, עמ' סט):

כיון שאלה [חיילנו] יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי [=אמצעים] שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינן פוגעים בביטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם חס ושלום במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי, "דכולהו איתנהו בה".

וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש"אין פודין את השבויים יותר על דמיהם".

לפי הרב ישראלי, חובת המדינה לפעול לשחרורו של חייל שבוי נובעת מ"התחייבות בלתי כתובה" כלפי החייל, לפדותו במקרה שייפול בשבי. התחייבות זו הופכת את המדינה לנפגעת ישירה מן השבי, שכן מרגע השבי היא הופכת לבעלת חוב. במצב זה, הפדיון, בניגוד לפדיון שנדון בסוגיות התלמוד, אינו פדיון של יחיד, על ידי החברה, אלא יש כאן גדר "כאילו הם פודים את עצמם", וכשם שהתקנה אינה אוסרת על אדם לפדות את עצמו, כך אין היא אוסרת על המדינה לפדות את חייליה.

מכיוון אחר הכריע הרב עובדיה יוסף (תורה שבעל פה, יט) – בפרשת אנטבה – כדלהלן:

"לפני שהוחלט סופית על ידי הממשלה על מבצע אנטבה עמדה לפנינו השאלה… האם ל פי ההלכה יש לשחרר את 40 המחבלים … כדרישת החוטפים.. או שמא יש לומר שמלבד שעל ידי כך פותחים פתח לחטיפות נוספות… עוד יש לחוש שקרוב לודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח".

מסקנת הרב עובדיה יוסף היא: החטופים הם בבחינת סכנה מיידית, והסכנה שבשחרור המחבלים היא סכנה עתידית, ולכן מותר לשחררם.

סיכומו של ד"ר ויגודה

סיכום מלומד ללבטי השאלה בזממנו כתב ד"ר מיכאל ויגודה:

אף שפדיון שבויים נחשב מימים ימימה לערך נעלה בעם היהודי ("מצוה רבה"), אין זה נכון לומר שעל פי המסורת היהודית חובה להיכנע לכל תכתיב שמציבים ארגוני המחבלים לשחרור שבויים ישראלים. והלא כך מחייב ההיגיון הבריא והשכל הישר, היעלה על הדעת לפדות שבויים תמורת אספקת נשק לאויב או תמורת נסיגה משדרות או מאשקלון!? האמירה הנשמעת בשיח הציבורי לפיה יש לעשות הכל כדי לשחרר את שבויינו היא אפוא מטעה ומשלה. עם כל ההבנה למצוקת המשפחות התובעות את שחרור יקיריהם, אף שוודאי שעל ממשלת ישראל להשתדל להביא לשחרורם, ברור שאין לעשות הכל לשם כך, ויש מחירים שאין לשלמם. השאלה היא אפוא, היכן עובר קו הגבול ועל פי אילו עקרונות נמתח קו זה?

ראינו שכבר בתקופת המשנה, כאשר התמודדו קהילות ישראל עם עבריינים שחטפו אנשים לשם סחיטת כופר כספי, העדיפו חז"ל את טובת הציבור על פני טובת היחיד. אם המחיר שנדרש לשלם לשחרורו של השבוי היה מופרז, תקנו חז"ל תקנה האוסרת להיכנע לדרישות החוטפים, וזאת בשם שמירת האינטרסים הציבוריים – אם מניעת סיכון ביטחוני עתידי ואם מניעת חלוקה תקציבית בלתי מאוזנת – היא תקנת "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם".

אמנם ראינו שפוסקי ההלכה סייגו את התקנה בסייגים שונים, והתירו בנסיבות מיוחדות לפדות את השבוי "יתר על כדי דמיו". כך הוא לדוגמה, לפי דעות אחדות, כשהשבוי נתון בסכנת חיים וכך הוא לדעתם של הרבנים ישראלי וגורן לגבי חיילים שנפלו בשבי. אולם, גם אם נניח שבענייננו (פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים) אין תוקף לתקנה, אין פירוש הדבר שחובה להיכנע לדרישות החוטפים, ולוּ בשל הסיכון הכרוך בכך. אמנם יש פוסקים הסבורים שמותר להסתכן למען הצלת הזולת, אך אין חובה לעשות כן. אשר לפדיון גופה אף אין רשות לעשות כן.

מאחר שפדיון השבויים תמורת שחרור מחבלים אינו לא איסור ולא חובה, הוא נתון לכאורה לשיקול דעתם של הרשויות לפי הערכתם מהי טובת המדינה. עם זאת, הצבענו על שני שיקולים לפיהם על הרשויות לעמוד איתנים ולא להיכנע לדרישות המופרזות של ארגוני המחבלים.

ראשית, מאחר שדרישות החוטפים באות במסגרת מאבק לאומי של ארגוני הטרור, על המדינה לשקול שיקולים של מדינה ריבונית הנמצאת מהותית במצב מלחמה. מאחר שהיענות לדרישות ארגוני הטרור (בוודאי אם מדובר בדרישות מופרזות), כמוה ככניעה וכהפסד במאבק נגדם, אין להסכים לה[77]. כמובן אין בכך כדי לשחרר את המדינה ממחויבותה לעשות כל אשר לאל ידה במסגרת פעילות מבצעית או דיפלומטית כדי להביא לשחרור השבויים. במיוחד אמורים הדברים כלפי חיילי צה"ל אשר נשבו בעקבות שירותם הצבאי בשליחות המדינה, מה שמעצים את מחויבות המדינה כלפיהם.

שנית, יש מי שאומר ודעתו מסתברת, שאף אם היה מקום להיכנע לדרישות החוטפים ולשלם מחיר גבוה לשחרור שבויינו, שחרור מחבלים שנשפטו כדין ומְרַצים את עונשם בבתי הכלא של מדינת ישראל הוא מחיר שאין לשלמו, משום שמשמעו הוא ויתור על שלטון החוק שהוא מאושיות החברה, ומחיר זה אין לשלמו אפילו לא להצלת חיי אדם. שיקול זה נכון במיוחד בכל מה שנוגע למחבלים השותפים למעשי רצח עליהם נאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת… וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ" (במדבר לה, לב-לג).

נימוקים אלה נכונים בין שהשבוי חייל ובין שהוא אזרח, ואין צריך לומר שהם נכונים בנוגע לפדיון גופות. וביתר שאת נכונים הדברים בנוגע ל"עסקאות מטורפות", כהגדרת ועדת וינוגרד, שבהם משוחררים מאות מחבלים תמורת חייל אחד.