ראיון מיוחד עם האדמו"ר הזקן – מה ענה לשאלות המפורטות של חוקריו?

מה המשמעות של "תפילה" ומהו אופייה הייחודי לפי תנועת החסידות?

ה"תפילה" מורכבת ממזמורים ופסוקים מתהילים ומשאר הנביאים, וכולם מבטאים שבחו של הבורא חי וקיים, ורוב גדולתו וממשלתו בריבי רבבות מלאכים ושמי השמים העליונים, ומחיה את כולם, וכל צבא השמים לפניו משתחווים; וגם על הארץ מתחת אין עוד מלבדו, והוא ממליך המלכים ולו המלוכה. כמו כן התפילה כוללת פסוקים שמטרתם להזכיר את חסדי הבורא שעשה עם עמנו שהוציאנו ממצרים.

התפילה מעוררת את האדם לאהוב את ה' בכל לב ונפש מעומק הלב, וגם לירא את ה' ולקיים את כל מצוותיו אשר ציוונו – הן לסור מהרע, והן לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ולהיות טוב לכל בכלל, ובפרט לב טוב להמטיב עמנו בכל מכל כל.

תפילה מתוך כוונה כזאת, מהווה עזר וסעד לאדם לעמוד נגד יצרו הרע בהמשך היום, גם אחרי שסיים את תפילתו, ובכוחה לסייע לו לקיים את מצוות ה' כראוי.

אכן, מי שאינו מתפלל מתוך הכוונה האמורה, הרי גם אם יעסוק בלימוד התלמוד ושאר ספרים במשך כל היום, אפשר שיקיים מה שלומד ואפשר שלא יקיים מה שלומד, וייתכן שאף יעבור לפעמים על מצוות ה'. ואפילו מי שאינו עובר שום עבירה, בכל זאת, לא טוב הדבר שמתפלל לפני ה', ואומר בלשון נוכח: "ברוך אתה ה'", אבל לבו מהרהר בעסקיו ובענייני חולין. והיות שהתפילה היא ארוכה, ובשפה שלא רגילים בה כל כך, לכן יוצא פעמים רבות שחושבים במהלכה מחשבות זרות.

תנועת החסידות העניקה דגש מרכזי על כך שהתפילה תהיה בכוונה.

כיצד גורמים לכך שהתפילה אכן תהיה בכוונה?

לגרום לך שהתפילה של האדם תהיה מתוך ההתכוונות העמוקה והטהורה שתוארה לעיל, יש צורך לעמול ולעבוד, ונדרש בראש ובראשונה ללמוד את הדברים מאיש חכם ונבון, שמסביר ומבהיר את פירוש התפילה וכוונתה, ואת עניין גדלות הבורא וחסדיו, ואת האהבה שצריכים הברואים לחוש לבוראם.

בתיבות התפילה רמוזות כוונות אלו בקיצור גדול, כדרך הנביאים שדברו בקצרה, וכל משפט יש בתוכו משמעויות רבות, ותפקידם של הרבנים, שיש להם ידיעה בעניינים אלו, הוא ללמד ולפרש את הדברים בפני הקהל, וגם לומר להם דברי מוסר ולעוררם ולהכניע ליבם לה'.

האם ההבנה הזאת במשמעות עבודת התפילה היא חידוש של החסידות?

לאמיתו של דבר, היה נהוג בכל ישראל מימי עולם, לקבוע בכל עיר ועיר שני בתים גדולים לתפילה: בית הכנסת ובית המדרש. בית הכנסת נועד להמון הטרודים בעסקיהם כל היום ורובם אינם תלמידי חכמים, ואינם מתפללים בכוונה כפי שתוארה לעיל, אלא אומרים את מילות התפילות; ובית המדרש יועד ליודעי ספר, ובו התפללו בכוונת הלב באריכות איש לפי רוחב דעתו ולבו.

אולם בדורות האחרונים ניכרה חולשה והתרופפות בעניין זה, כך שנוצר מצב בו רק מקצת יחידי סגולה בכל דור היו מתפללים באריכות בכוונה, והם היו מכונים בשם "חסידים".

והנה, בזמן האחרון נתעוררה בתוך עמנו התעוררות להתפלל מתוך הכוונה הראויה, והתרבו הרוצים לעשות זאת. כאמור, כדי שאכן יצליחו למלא את מבוקשם עליהם ללמוד הרבה ולשמוע דברי מוסר השייכים לענייני התפילה, ולהתבונן בגדלות הבורא וחסדיו. כתוצאה כך התווספו מגידים, הם הרבנים הבקיאים והחכמים, והם בוררים ומלקטים מהספרים של גדולי ישראל הקודמים, וכל אחד לפי דעתו מוציא מתוכם דברי מוסר ולימוד בעניינים האמורים.

ובשום פנים ואופן אין מדובר במשהו חדש בתולדות ימי עמנו.

ומה באשר לדרכך כ"מגיד", כאדמו"ר?

חוץ מהאנשים הנזכרים שציינתי החפצים להתעלות בעבודת התפילה ולהתפלל מתוך הכוונה הראויה, גם אנשים רבים שאין רוצים להאריך בתפילה או שאין להם פנאי, באים אלי כדי לשמוע דברי תורה, מאשר למדתי בספרי הקדמונים הרבים, וגם מספרי הקבלה (מה שניתן להסביר למי שלמד בספרי קבלה).

כמו כן, אנשים רבים שיש להם עניינים וסכסוכים בדברים שבממון ואינם רוצים ללכת במשפטים, אלא סומכים על יושר לבבי שאציע בפניהם פשרה הוגנת מתוך רצון שני הצדדים ולא בכפייה. וכשאני מסיים לבצע את הפשרה, מניחים הצדדים ברשותי מסמך שמעניק לי סמכות לכתוב שטר חוב על הבלאנק הזה ולמסרו לבעל דין שכנגד – כי הוחזקתי לנאמן וישר בעיני כל המדינה רוסיה הלבנה.

האמת היא שאין לי שום נחת רוח מהנוסעים אלי לשמוע דרשותיי שאני דורש לבני קהילתי, ויצוין שהם גם לא נותנים לי ולו פרוטה אחת בבואם (אני מתפרנס ממה שאנשים נותנים לי לפי דעתם על הבוררות שאני עושה ביניהם במקרה של סכסוך ממוני, ועיקר הפרנסה היא ממסחר שאשתי סוחרת). ואדרבה, יש לי צער גדול מכך שנגרמת כלפיי קנאה ושנאת חינם בלב מקצת אנשים קנאים – אבל אין לי מה לעשות, שהרי זאת היא חובה המוטלת עלינו על פי דתנו, שכל היודע מחויב ללמד את מי שאינו יודע.