לאחרונה ממש התבשרנו בבשורה המשמחת כי הגיליון הבא של "השילוח", השני, עומד לרדת לבית המדפיס.
למה זו בשורה משמחת?
בדיוק לשם כך מיועד הפוסט הנוכחי, בכדי להסביר מדוע "השילוח" הוא הופעה כה משמחת וכה חשובה בעיני.
למה הופעת "השילוח" היא בשורה חשובה – סיבה 1
ראשית אטען אד-הומינום. אני מאוד אוהב זה מכבר את הטקסטים שיוצאים מעטו של יואב שורק, ידען גדול בתורה ובמחשבה ואיש מקורי ואמיץ; ולא פחות מכך אוהב אני את תרגומיו המופלאים של צור ארליך, שהם לדעתי מעשי אמנות לשונית של ממש.
שניהם הם העורכים של כתב העת החדש – יואב הוא העורך הראשי, וצור הוא עורך המשנה. מההיכרות המוקדמת שלי עם הטקסטים של שניהם, הייתי משוכנע עוד בטרם הגיע הגיליון לידי כי יהא זה גיליון מעולה ועל הגובה הראוי (ולכן גם חתמתי על מינוי עוד בטרם יצא הגיליון הראשון לאור). ומשקיבלתי את הגיליון לידי לא נכזבתי.
למה הופעת "השילוח" היא בשורה חשובה – סיבה 2
אבל זהו כמובן השיקול המשני. השיקול המרכזי הוא היותו בימה אינטלקטואלית מעמיקה לשיח ימני, שמרני ומסורתי רחב אופקים. מאז סגירתו של "תכלת", בימה כזאת לא הייתה בנמצא כלל, ודומני כי "השילוח" אף עולה – הן בהיקפו הכמותי והן בהתפרסותו בשטחים העיוניים – על קודמו במשבצת.
המאמר המדובר ביותר בגיליון הראשון הוא כמובן מאמרה המקיף, המנומק והרהוט של שרת המשפטים איילת שקד, המנסח – לראשונה אולי – בחדות ובבהירות את הצד השמרני של התפיסה המשפטית הראויה לנהוג במדינה דמוקרטית. לדעתי מאמר זה הוא קריאת חובה עבור כל מי שמעוניין להבין קצת יותר לעומק על מה בעצם ניטש הוויכוח בין הימין לבין השמאל. הן ימין ושמאל במובן האוניברסלי, אבל מאמר זה מטבע הדברים מאיר אחרת לגמרי גם את ההקשרים הישראליים הנקודתיים.
איך מתמודדים עם המציאות? 2 דרכים
בעקבות מאמרה של שקד התחדדה אצלי נקודה מסוימת באשר לתפיסת העולם הכללית השמאל, שכפי שכבר הראה מיכי אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח" היא מאוד עקבית. בעיניי אין ספק כי בדרך כלל השמאל מלא כוונות טובות ונאצלות, הבעיה היא בעיקר בנאיביות שלו, או שמא יש לומר בחוסר המסוגלות להביט נכוחה אל מורכבות המציאות.
השמאל כמחנה, בניגוד לרושם המתקבל כאילו מדובר ברציונליסטים אתאיסטים "קרים כקרח", הם אלו הנאחזים בתקווה ובאמונה – שלרוב היא בלתי מבוססת רציונלית ואינה נשענת אלא על חזון ועל ציפייה – לפתרון המלא, המושלם, האוטופי.
ברור! מי לא רוצה שלום? ומי לא רוצה שערכי המוסר והצדק ישלטו שלטון מוחלט בכל תחומי החיים בכל פינה בתבל? השאלה היחידה היא עד כמה זה מציאותי. האומנם הרצון הטוב והכוונה הנאצלת מביאים לתוצאה המיוחלת הלכה למעשה, או שבסופו של יום הם רק גורמים לנזק ולהחמרת המצב שוב ושוב, עוד ועוד.
בהיבט המשפטי, לו התייחסה שקד, דבר זה בא לידי ביטוי באמונה – המשתברת פעם אחר פעם אל מול אבני המציאות – כי באמצעות "חקיקה לדעת" ניתן לפתור את מלוא המורכבות והפרובלמטיקה האנושיות, ולהנחיל צדק ושלווה לאנושות.
כך למשל בעולם המקביל הזה של בעלי החלומות המתמסרים לאוטופיות, "זכויות היסוד של המדינה של אזרחי המדינה אולי אינן שלמות, אך זכויותיהם של בעלי החיים (לרבות החרקים) מעוגנות באמצעות "חוק יסוד: זכויות בעלי החיים" מקיף ושלם במידה כזו, שהייתה בוודאי מביאה לכך שכל אזרח מהעשירון התחתון היה מביט בבעלי החיים שמסביב לו בקנאה רבה ובעיניים כלות" (עמ' 41).
הגדרה מיגדרית סובייקטיבית – כן, החלתה על כלל האוכלוסייה כחובה – לא
התפיסה הזאת, זו שאינה מוכנה להסתכל למציאות בעיניים ולחתור ל"רע במיעוטו", אלא מבקשת להנחית מהיכן-שהוא את הפתרון המושלם ש"יסדר את הכול" – היא גם זו המבקשת לחייב הכרה חוקית נורמטיבית בהגדרות מיגדריות סובייקטיביות, סוגיה בה עוסק מאמרו היסודי של ניר מנוסי.
בניגוד לרושם המתקבל לפעמים בציבור, ובניגוד לימין הקיצוני השולל לחלוטין את הזכות להגדרה עצמית מגדרית של אנשים בהתאם לרצונם – דומני כי הימין השמרני איננו סבור כי יש לאדם זכות כלשהי למנוע מאדם פרטי להגדיר את עצמו או לעשות כל דבר שהוא מעוניין לעשותו ברשות הפרט ובמסגרת של הסכמה הדדית.
הוא גם מכיר בכך שאכן יש אנשים שבאמת ובתמים תופסים את עצמם תפיסה מיגדרית המנוגדת למין הביולוגי שבו נולדו, ומבין כי יש כאן מציאות מורכבת. אך האם בשל כך הביולוגיה משתנה? האם בשל הרגשה סובייקטיבית של אדם ספציפי, ניתן להחיל הגדרה סובייקטיבית זו כמחייבת אובייקטיבית את כלל האוכלוסייה?
אליבא דהשמאל, התשובה היא חיובית. לגבי דידם אין כזה דבר מורכבות, משום שהעולם הוא שטוח. ולכן אם נוצר מצב מורכב וסבוך בו פרטים מסוימים בחברה הם בעלי תפיסה עצמית מיגדרית השונה ממה שהביולוגיה קבעה – הרי יש לכוף את המציאות ואת הביולוגיה כדי להסדיר את הסוגיה – שהיא אכן לעיתים סוגיה טראגית, ולבטח תמיד מורכבת ומאתגרת.
הימין הקלאסי, הנוקט לשיפוטי בדרך רציונלית יותר, קורא לקבל את המורכבות שבמציאות ולא לשגות בחלום. כן, יש סיטואציות פרובלמטיות, אך כפייה נורמטיבית חוקתית הר כגיגית על המציאות לא בהכרח תביא לתיקון המורכבות ולשיטוחה. ההצעה שלו, הנראית סבירה בעיני מאוד, אומרת שבוודאי מצד הנימוס והכיבוד ההדדי המצופה בין בני אדם, יהא זה נכון וראוי לכבד את ההגדרה העצמית המיגדרית של כל פרט ופרט, גם אם היא סותרת את העובדות הקשות של הביולוגיה, ולבטח שלכל אדם יש זכות מלאה להגדרה עצמית כרצונו וכהרגשתו. אך האומנם ניתן לחייב זאת בחוק, ובכך לכפות חובות על האחר שאינו רואה עין בעין את הדברים עם התפיסה הסובייקטיבית הספציפית?!
אינני מנסה לטעון שהימין השמרני חף מבעיות. לפעמים אכן יש בו כאלה המתמסרים בהתלהבות יתר, כמעט הייתי אומר בשמחה, לפסימיות כמעט קיצונית ולראיית שחורות מלנכולית. לטעמי, מאמרו המעניין של דניאל ג'ונסון – "להגן על בשורת החירות המערבית" – גולש פה ושם למחוזות הללו, וזה קצת העיב לצערי על היכולת שלי לבטוח באמינות השיפוט שלו גם ביתרת דבריו.
הוזים ושונאים
מאמר מצוין נוסף בגיליון הוא של פניה עוז-זלצברג, שמתכתב אף הוא עם האמור למעלה. עוז-זלצברג איננה אשת ימין, כלל וכלל לא, אולם היא מתארת סצנה של "עבריים" אירופאים – כלומר ישראלים שירדו לאירופה ומבקשים לכונן בה תרבות דוברת עברית לא "ישראלית". חבורה זו מורכבת מאנשי שמאל, אנטי ציוניים, שמה שמאפיין אותם – כמה צפוי – הוא ההתמסרות לאוטופיות תוך סירוב לקבל את המציאות על מורכבויותיה ואת סוג הפתרונות-של-פשרה המתבססים על "רע במיעוטו".
בלשונה של עוז-זלצברג, "'מכאן ואילך' [כתב עת ש"מייסדו ועורכו המבריק של המפעל התרבותי הזה נע בין ברלין לפריז, ועשו עמו במלאכה נשות עט ואנשי עט עברים, בהם מלומדים בעלי שם, אשר יושבים באירופה ובארצות הברית"] הוא פרוייקט המבקש להנכיח את האמת המודחקת של קיום עברית מודרנית טרום ציונית ועברית מודרנית לא ציונית". הוא "מבקש כאמור להתריס נגד 'העבריות הלאומית'. במקומה, אולי על חורבותיה, הוא מציע לקומם 'עברית עולמית', או 'דיאספורית'. מרכז תרבותי המפנה עורף, לפחות לפי שעה, לשפתו של היישוב העברי ובעיקר של מדינת ישראל, כמו לא היו הללו כי אם טעות הגהה מצערת בתולדות היהודים".
אם אפשר לחלום, אז יש לעשות עד הסוף…
לסיכום,
אלו הם רק חלק מן המאמרים שבגיליון. היו מאמרים שפחות התחברתי אליהם, מטבע הדברים, אולם כל המאמרים הם מצוינים ומוקפדים.
אהבתי במיוחד את הקונספט של "כיכר ציון" – מאמרים קצרים בענייני השעה ממיטב הכותבים (ביניהם שורק עצמו, ד"ר יהודה יפרח, ישראל הראל ואחרים).
בקצרה, זהו כתב עת חשוב שמפתח את השיח האינטלקטואלי הימני שמתחיל לשלוח פארות רבים בשיח האינטלקטואלי הישראלי.
ההמלצה שלי היא – עשו מנוי לכתב עת זה. אם אתם תאבי דעת, לא תתחרטו.