ד"ר איליה לוריא התחיל עוד כשגר ברוסיה, בלנינגרד דאז, את הקריירה שלו כהיסטוריון של היהדות ברוסיה (הצארית). הוא בחר בתחום הזה ובעשייתו הזאת כאקט של התחברות למורשת היהודית שלו. התרכזותו בתנועת חב"ד בעיקר במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים עשה בעקבות ההמלצה של המנחה שלו, שהסביר לו: כי מצד אחד זהו נושא פופלארי שיש בו הרבה "בשר" מחקרי שעמו ניתן לעבוד, מצד שני זו עדיין שדה שלא נחרשה לגמרי.

לפני שנים, בשנת תשס"ו, הוציא את ספרו "עדה ומדינה – חסידות חב"ד באימפריה הרוסית תקפ"ח-תרמ"ג" הדן בחסידות חב"ד, שהיא כדבריו "אחד הזרמים החשובים בתנועת החסידות ברוסיה במאה התשע עשרה. זרם זה, שבראשו עמדה שושלת שניאורסון – רבי שניאור זלמן מליאדי וצאצאיו, השפיע על קהילות רבות ומשך תשומת לב רבה מצד הממשלה הרוסית ומצד המשכילים". 

במחקרו זה ערך ניתוח סוציו-היסטורי של התפתחות החסידות החב"דית, "המאפשר לבחון את הדינמיקה המוסדית של החברה החסידית, להתחקות אחר היווצרות מנגנוני הניהול שלה ולעמוד על שורשי האתגרים הפנימיים שמאפיינים את החסידות כתנועה כריזמטית. הספר בוחן גם את מעורבותה של הנהגת חב"ד ביזמות רפורמטוריות של הממשלה הצארית באמצע המאה התשע עשרה, ואת המתחים שנוצרו בעקבות יזמות אלה בין החברה היהודית המסורתית לבין השלטון המרכזי".

לא על ספר זה, שעוסק בעיקר בדמות מנהיגותו הייחודית של אדמו"ר הצמח־צדק, ששילבה במידה רבה גם את בניו בהנהגה, ואת הקורות אחרי הסתלקותו של הצמח־צדק, אלא בספר אחר שלו – המהווה למעשה הביוגרפיה האקדמית (החלקית) הראשונה עד כה לדמותו של מנהיג ענק נוסף של חב"ד, הלוא הוא הרבי הרש"ב.

ואכן, לפני כשנתיים ימים יצא ספרו השני בסדרה, הדן בעיקר בפעילות אדמו"רי חב"ד בין השנים 1798 – 1917. הספר, כפי שכתב דניאל רייזר בביקורתו, "חושף את השקפותיו החברתיות והפוליטיות של רש"ב ומשחזר, באופן מדויק ומרשים, את דרכי מימושן במאבק על דמותה של החברה היהודית ברוסיה במפנה המאה העשרים. עם זאת, לוריא אינו מתמקד רק בחסידות ליובאוויץ' במובן המצומצם, אלא בוחן אותה מפרספקטיבה יותר מעמיקה ורחבה, ומשווה אותה לדרכי התמודדות שונות של החברה המסורתית עם אתגרי המודרנה בתקופת משבר. הספר מציב את פעילותה של ליובאוויץ' אל מול תנועות אורתודוקסיות אחרות, דוגמת המנהיגות הרבנית בליטא ואף בגרמניה, ועומד על ייחודה של ליובאוויץ' ביצירת האולטרה־אורתודוקסיה".

על פי רייזר, "מחקרו של לוריא, המשתייך לשני תחומי מחקר הזוכים לתנופה של ממש בשנים האחרונות, חקר החסידות המאוחרת וחקר החברה המסורתית בעת החדשה, תורם תרומה מכרעת לתחומים אלה, ומעמיד את מחברו בשורה הראשונה של חוקרי החסידות בעת החדשה. לוריא משתמש בחומר ארכיוני רב שהיה סגור במשך שנים בפני החוקרים", וכי לוריא מראה כי פעמים שיש במסמכים חב"דיים פנימיים, שלא זכו לתשומת לב במחקר, עדויות בעלות ערך רב לתולדות כלל יהודי רוסיה בראשית המאה העשרים, והן יכולות להכריע או להאיר באור חדש סוגיות הנתונות במחלוקת בין החוקרים".

השנה יחול יום השנה המאה לפטירתו של הרבי הרש"ב, רבי שלום דובער זצ"ל, ולכבוד כך קיימתי עם ד"ר לוריא – שהוא למעשה, כאמור, המעין ביוגרף המחקרי־אקדמי היחיד של אדמו"ר הרש"ב – שיחה על דמותו של הרבי הרש"ב, על פועלו ועל ייחודו, וזאת מעיניו של חוקר אקדמי שבחן את הדברים מנקודת המבט המחקרית־ההיסטוריונית.

קופוסט הבירה?

אחרי הסתלקות (פטירת) אדמו"ר הצמח־צדק, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, כל בניו מלבד הבן הבכור – רבי ברוך שלום (רב"ש) – הנהיגו חצר חסידית משל עצמם. מי שנשאר בעיירה ליובאוויטש, העיירה בה הן הצמח־צדק והן חמיו ודודו רבי דובער שניאורי, האדמו"ר האמצעי, הנהיגו את חסידות חב"ד – היה בנו הקטן, בן הזקונים, של האדמו"ר הצמח צדק, רבי שמואל (המהר"ש).

"למרבה ההפתעה, בשנים הראשונות אחרי פטירת האדמו"ר הצמח־צדק, הפכה העיירה ליובאוויטש להיות השוליים – מבחינה יחסית – עבור המוני חסידי חב"ד. מי שהפכה להיות עיר הבירה של חסידי חב"ד תחתיה הייתה קופוסט, בה התיישב בנו השני – והמאוד מוערך והמשפיע עוד בחיי אביו, רבי יהודה לייב (המהרי"ל), שנפטר כמה חודשים אחרי אביו ואת מקומו מילא בנו רבי שלמה זלמן.

"המרכזיות של קופסוט בפרק זמן זה, לעומת השוליות היחסית של ליובאוויטש באותה תקופה, באה לידי ביטוי בעדויות שונות בנות הזמן, ולדוגמא: האישים המבקשים תמיכה – למי הם באים? לאיזו מנהיגות רוחנית? ברור וטבעי כי הללו הם ישקיעו את זמנם ומאמציהם בשיחור לפתחו של למי שתמיכתו היא ברת משמעות יותר, ובאמת באותו פרק זמן אנו רואים עלייה לרגל לקפווסט דווקא. בין היתר, בידינו עדויות על מנהיגים ציוניים שמנסים לבקש את תמיכתה של קאפסוט ברעיון הציוני".

והם מקבלים את התמיכה המבוקשת? אני שואל זה משום שזכור לי, כי קופסוט באמת הייתה נטייה מסוימת לציונות.

"לא הייתי מגדיר את הדברים כך. הרש"ז מקופסוט בפירוש לא רצה להעניק גופשנקא לתופעה שהיא זרה לו, שהיא חילונית, ושהאנשים המבקשים להנהיגה אינם ראויים בעיניו כלל להנהגה, אבל אכן הייתה מתינות מסוימת בקופוסט שעוד נחזור לטיבה.

"בכל מקרה, המגמה הזאת של נטילת מושכות ההובלה הציבורית הגדולה בידי קופוסט, למרות ההפתעה הטבעית, היא די מובנת. כפי שאמרתי המהרי"ל, בעת פטירת אביו הצמח־צדק, היה אדם מבוגר למדיי, במונחי הימים ההם כמעט היה נחשב לזקן, והוא כבר מונה על ידי אביו למעשה ליטול חלק בהנהגת החסידות עוד בימי ימיו. הוא הוכר כגאון בתורה וכמיוחד בקדושה וכבעל מופת, והכול העריצוהו ממש. 

"לעומת זאת, הרבי המהר"ש היה צעיר (קטן ב־26 שנה מאחיו מהרי"ל!), תדמיתו הייתה במידה רבה תדמית של צדיק שהוא גם סוחר, ולא היה מוכר כל כך  בין החסידים רוב השנים וגם לא מעורב בהנהגה. ולכן זה הגיוני שרוב החסידים יבחרו במהרי"ל כממלא מקום אביו.

"אבל מה שקורה זה שעם הזמן, ולמרות נתוני פתיחה קשים, הוא החל מבסס את החצר בליובאוויטש, ואז נפטר בגיל מאוד צעיר ממחלת הסרטן.

"בעשור שאחרי פטירת המהר"ש לא היה רבי רשמי לחצר החב"דית בליובאוויטש. הבן הבכור רבי זלמן אהרון (רז"א) שימש למעשה כחצי שנה כאדמו"ר, אולם בסופו של דבר למעשה "התפטר" מהתפקיד. כעשור חלף עד שהבן השני, רבי שלום דובער (הרש"ב), הסכים לקבל על עצמו את התפקיד של "הרבי" באופן מלא ורשמי.

אצל חסידים ברור כי הסיבות לעיכוב הן הרבה יותר עמוקות. בתפיסה החסידית רבי הוא לא בן אדם רגיל, וכך גם ההחלטות שלו, במיוחד בנושא כה מרכזי, הן לא דבר של מה בכך. אולם מנקודת מבטו המחקרית, לוריא משער כי מצבו הבריאותו של הרש"ב הוא שמנע ממנו מלקבל את התפקיד.

 "הרבי הרש"ב, מבחינה גופנית, סבל מחולשה והיה צריך להיות תחת השגחה וטיפול רפואיים. אנו יודעים שגם אחרי קבלת הנשיאות היה נוסע לרופאים במקומות מרוחקים ולמקומות מרפא. אני מאמין שבשלבים הראשונים גרם הדבר להסתייגותו מקבלת התפקיד. אולי שיפור במצבו ואולי גם תחושת האחריות לחצר החסידית – גרמו לו בסופו של דבר להבין שאין ברירה ועליו לקבל את התפקיד".

הפיכת ליובאוויטש לאימפריה

ואדמו"ר הרש"ב, אפשר לומר, הופך את חצר חב"ד-ליובאוויטש לאימפריה (היום "חב"ד" ו"ליובאוויטש" הם שתי מילים נרדפות) רוחנית וחסידית. כיצד הוא עושה זאת?

"על זה בדיוק עוסק הספר שלי "מלחמות ליובאוויץ'"…"

ובשתי מילים?

"כמובן שהרעיון והביצוע – והצלחתם! – של הקמת הישיבה הוא מן הגורמים החשובים ביותר. זהו רעיון נועז, והוא נתקל גם בהתסייגות מבית בבואו לממש את הרעיון הזה, אבל עדיין הוא הלך קדימה".

בישיבה הוא השקיע את עיקר זמן הפעילות שלו?

"לא מיד, אבל דומני שבחשבון הכולל התשובה היא כן. תראה, היום יותר קל לנסות לשער את הדברים – כי לפנינו אוסף האגרות והמכתבים שכתב, שזהו אוצר בלום בפני עצמו, וניתן לזהות מה המשקל שניתן לכל מיני דברים. וכשעורכים בדקיה בדרך זו, בהחלט בולט הדבר כי נושא הישיבה תופס מקום מרכזי ביותר. אבל לא רק".

"לא רק" אתה אומר. ובכן, מה עוד?

"אתה יכול לזהות בהחלט עיסוק אינטנסיבי בפעילות ציבורית רבת היקף ורבת אנפין. חלק מהסיבה להירתמות שלו לפעילות ציבורית, לדעתי, הייתה העובדה שהוא לא סמך במאת האחוזים על העסקונה האורתודוכסית שפעלה באותם ימים בחברה היהודית באימפריה הצארית – והימים היו ימי מאבק משמעותי בתוך הקהילה היהודית ברוסיה. הרש"ב הציע אלטרנטיבה, שלדעתי הושפעה במידה רבה מהתהליכים שהתחוללו בחברה היהודית הליטאית, וניתן לזהות הקבלה מעניינת בין תהליכים שהתקיימו בישיבות של שיטות המוסר ברוסיה למה שהרש"ב למעשה יוצר בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש".

אז אם כבר יש ישיבות דומות בליטא, מה המהפכה הגדולה ביוזמה להקים את הישיבה?

"שהדבר נעשה בתוככי העולם החסידי, וכחלק אינטגרלי מהחצר החסידית. זהו דבר שלא ארע קודם לכן, לא הייתה לו שום מקבילה. זו מהפכה של ממש.

"אבל נחזור רגע לעשיותיו הציבוריות. זה פשוט מדהים עד כמה היה הרבי הרש"ב בעל יוזמה, דמיון ומעוף, כושר הימצאות בכל נפתולי ורבדי החברה היהדוית והלא היהודית, עד כמה הוא היה מסוגל לממש את הרעיונות שלו בעולם המעשה; וביחד עם זה, עד כמה היה הגורל כזה, שכל מפעליו, בהגיעם לשלב שיא מדהים, נגדעו בגלל סיבות שלגמרי אינן תלויות בו".

במה עוד, בעיניך ובמחקריך, מתבטאת פעולתו הציבורית של אדמו"ר הרש"ב?

"קודם כל, כפי שהדגשתי לך בחלק הלא רשמי בשיחתנו, בכל מה שקשור לתורת חב"ד – שאדמו"ר הרש"ב כפי שאתה בוודאי יודע טוב ממני, חולל מהפכה כבירה והתנופה והנביעה היצירתית שלו היא פלאי פלאים. אני, כהיסטוריון, מתרכז כמובן בעיקר בצד ההיסטורי.

"מהיבט זה, הרש"ב חולל לדעתי מהפכה גם במובן הכלכלי־פוליטי, והייתה לו שם עשייה נמרצת. הוא פנה לאליטה הכלכלית של החברה היהודית ועירב אותה בפועל במפעליה של החצר החסידית, נעזר בה לא רק מבחינה כספית אלא גם מבחינה רעיונית, כלומר שהוא שיתף אותם ברעיונות וקיבל מהם משוב. צריך לזכור שאנשים הללו היו פעמים רבות 'מתקדמים' מבחינה כלכלית וגם מבחינה דתית וחסידית. אמנם ברובם היו אלו חסידים, אבל גם אנשי 'העולם הגדול', ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם מעורבים עמוקות בענייני החצר.

"לדעתי, הדבר גם שחרר אותו מן התלות – שהייתה קיימת במשך דורות רבים – בעסקונה של מתווכים מול העולם הכלכלי והשלטוני. הרש"ב למעשה יצר קבוצה של אליטה שהיא חב"דית, לא חיצונית שלהם צריכים להתחנן ולבוא כדלים וריקים, שמעורבת באופן עצמי ונפשי בעשייה ציבורית, אנשים שהיה להם יד ורגל הן בעולם הלכלי והן בעולם הפוליטי, אם אפשר לומר כך, ועשו זאת מתוך קרבה רגשית ורעיונית".

מעניין מאוד.

באוטוביוגרפיה: "בעולם ששקע", של בנציון דינור, מי שהיה שר החינוך בזמנו והרבה לפני כן למד בתומכי תמימים ליובאוויטש תקופה מסוימת עד שנזרק מפני חשש שהוא משתייך לחוג המשכילי, יש תיאור מלגלג במידה רבה על האופן שבו הרבי הרש"ב ובנו הרבי הריי"צ מעניקים יחס של קרבה לעשירים בעלי מעמד. הוא, על הרקע הסוציאליסטי שלו, ניסה לזהות את זה ככפיפות קומה בפני העשיר – אבל מה שאתה מתאר פה הוא נקודה עמוקה ואחרת לגמרי, של רתימת בעלי כוחות למען החסידות ולמען בשורתה, ליצירת יסוד כלכלי ופוליטי שיאפשר קיום מבוסס ואיתן של החסידות.

"התיאור שלך מדויק.

"עתה אעבור כיוון שלישי של הפעילות הציבורית שלו – שייך לפועלו בארץ ישראל. זה מעניין מאוד. אנו יודעים שבדורות הראשונים של החסידות, ליישוב היהודי בארץ ישראל הייתה חשיבות כבירה. הן ה'אלטע רעבע' והן הרבי האמצעי פעלו רבות להזרמת תרומות, לשליחת שלוחים וכדו' ליישוב שבארץ. גם בתקופתו של אדמו"ר הצמח־צדק ננקטו צעדים גדולים לפיתוח מערכת של תמיכות בבני היישוב בארץ. וגם אדמו"ר הרש"ב פעל בכיוון הזה בנמרצות.

"הרש"ב גם פועל במרץ בענייני היהדות ברוסיה בענייני השעה – לפעול לייצוגם מול השלטונות בנושאים כגון הפיקוח הממשלתי על החינוך, ענייני חקיקה, או איסורים שונים על יהודים. גם מלחמתו בתנועת מפיצי ההשכלה, ובכלל זה הניסיון לגבש שדולה של רבנים שתילחם ותהדוף רוחות רעות המאיימות לנשב אל תוך הקהילה המסורתית.

"אפשר לציין גם את הפעולות והניסיון שלו לפרוץ את גבולות החצר לעבר מרכזים יהודיים ברחבי האימפריה הרוסית – אבל אומר בכנות שלא מצאתי מספיק חומר בנושא וממילא לא התעמקתי בזה יותר מן המידה. אבל בהחלט אפשר לראות את זה, למשל ברוסטוב, בה נודעה מעורבות של הרש"ב למען הקהילה היהודית שם. ואני מדבר על תקופה שהיא קודמת בהרבה להתיישבותו של הרש"ב עם פרוץ המלחמה ברוסטוב – הרי לא סתם הוא גלה לרוסטוב

"כל המכלול של הפעילות הזאת היה רווי חדשנות, מעוף ותעוזה – ובלי ספק הייתה לכך תרומה גדולה לחיזוק מעמדה של ליובאוויטש כתנועה מובילה ביהדות בת הזמן, ועד כדי כך הדברים מגיעים שכאשר הממשלה מקיימת אסיפה כלל יהודית – שבה השתתפו אנשים לא דתיים – אתה רואה עדויות מדהימות על כך שהנציגים מודים למעשה כי ליובאוויטש היא השולטת בכיפה בדיונים.

"וזה אגב מתחבר לפועלו – עליו שוחחנו לעיל – של הרש"ב לגבש את האליטה הכלכלית הפוליטית היהודית תחת השפעתו, ואפשר לומר שהוא מצליח בכך בהצלחה בלתי מבוטלת. כמובן, כאשר אני אומר "הצלחה" אני מתכוון בעיקר במובן הפנים יהודי, כי באמת ההשפעה על השלטון היה אפסי. השלטון לא רצה לשמוע, לא תיכנן לשמוע ולא פעל לשמוע מה באמת היהודים מעוניינים, ומלכתחילה כל ניסיון השפעה עליהם לא משנה על ידי מי נידון לכישלון".

ומה קורה באותו הזמן בחצר המתחרה, בקופוסט?

"זה מעניין מאוד. בעוד שאתה רואה בחב"ד פעלתנות, איכפתיות, ויוזמה רבתית ביחס לסוגיות חשובות של הקהילה היהודית ברוסיה וענייני השעה – בקופוסט אתה תזהה דווקא אדישות. גם המתינות שלה, המתינות היחסית לקנאות של חב"ד באותה תקופה נגד הציונות ובכלל, לא בהכרח נובעת מהסכמה לרעיון הציוני אלא יותר מאיזו מין אדישות בכל העניינים הציבוריים הפוליטיים. שם, בקופוסט, היתה התעקשות להתרכז בתחומים המסורתיים של החסידות – עבודת ה' פר אקסלנס. אבל הרש"ב לא חשש להיכנס גם לעולם הפוליטי, ולקדם גם בשדה הזה את החזון שלו ואת הרעיונות שלו".

הגשמת חזונו של הרבי הרש"ב בימינו

לסיום, האם אתה, כחוקר, רואה כיצד חב"ד של היום (תחת הנהגתו של הרבי שלנו) צומחת מתוך חב"ד של אז?

"אינני מומחה כמובן להיסטוריה של חב"ד של היום, אבל ההרגשה שלי שבהחלט ניכרת המשכיות וקווי דמיון גדולים מאוד בשורש ובאופן הפעולה, וזאת מן הבחינה הפנים־רוסית. הדוגמה אולי הכי בולטת לכך, היא התמונה של הרב לאזאר עם נשיא רוסיה פוטין. זהו הניסיון המוצלח של חב"ד של היום לסגור מעגל עם פעולות ומאמצים של הרש"ב אז – יצירת ערוץ של פעולה פרודקטיבית עם השלטון הרוסי. ואני רואה בזה ממש מימוש של חזון הרבי הרש"ב, למענו חתר והשקיע מאמצים רבים.

"מבחינה כוללת, כלל עולמית, אומר בכנות שקשה להעריך ולומר בזה דברים. הלוא הרבי הרש"ב נפטר בתחילת המאה העשרים. מאז היו לחב"ד שני מנהיגים ענקיים ודגולים, וכל אחד מהם השקיע כל כך הרבה בדמותה של חב"ד ותרם לעיצובה בצביונה הנוכחי – שקשה לי מאוד לומר בזה דברים.

"אבל אם אתה שואל אותי על התפיסה השורשית של אופייה של התנועה בימינו, המורשת, לדעתי השורשים הללו בהחלט נעוצים ברש"ב ובחזונו, ואינני היחיד שחושב כי מה שמאפיין את הבולטות החב"דית בעולם היהודי, כתנועה כה דומיננטית וכה משפיע – שורשיה בפועלו ובחזונו של הרבי הרש"ב ולא ברביים שקדמו לו.

"אכן, הראשון שעיצב את אופיו של המפגש בין הנהגת חב"ד לבין העולם המודרני היה הרש"ב, והוא בהחלט סלל את מסילות הרכבת על גביהן התקדמה התנועה ומשגשת בהצלחה עצומה כמו שכולם יודעים, בבחינת ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. הפעלתנות, הנכונות להפעיל מנגוננים חדשים להתחבר עם העולם המודרני, והפתיחות – לא פתיחות מנטלית – אלא פתיחות חברתית פוליטית, שורשיה בהחלט בפועלו של הרש"ב.

"וחייבים לומר זאת: חב"ד בהחלט יכולה להתפאר ברצף של הנהגה מוכשרת ביותר. לא רק חסידויות אלא תנועות פוליטיות ושושלת מעטות יכולות להתפאר בכזה רצף מעורר השראה וכבוד".