במאמרי החסידות של חודש תשרי מושם דגש, מפנים שונות ומצדדים שונים, על כך שחודש תשרי הוא למעשה חטיבה אחת, שבו כל המועדים קשורים זה לזה ונמשכים זה מזה: בחודש תשרי מתגלה "הקשר העצמי – הקשר שקיים לנצח"[1] בין ה' לבין ישראל, ובכל מועד בחודש תשרי מתגלה פן אחר של קשר עצמי זה[2].

בשורות הבאות אביא ביאור ממאמר של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע (בספר "אור התורה" דברים, עמד א'תשה) העוסק בשאלת קדושת הסוכה, ומתוך כך מגיע להסביר בצורה עמוקה מדוע חג-הסוכות נקבע בחודש תשרי, ואיך הוא מהווה למעשה המשך הנובע מיום הכיפורים.

כתוספת ביאור וכהשלמה להסבר עמוק זה נביא בסוף דבריו של אדמו"ר הצמח צדק הסבר נפלא מתוך מאמר של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ב"סידור עם דא"ח" (שער הסוכות, ד"ה להבין שורש סוכה), שמשלים ומרחיב עוד את ביאור מהותה של הסוכה כהמשך ישיר ליום הכיפורים. 

כך מתגלה לפנינו היבט נוסף במארג הכולל שאורגת החסידות מחודש החגים, בהדגשת הנקודה התיכונית המשותפת למועדי תשרי – איך שהגילוי של הימים הנוראים שהם בהסתר באים לגילוי בחג-הסוכות. וכדרך הדברים בחסידות, אגב כך נלמדים כמה עניינים עיוניים במחשבת חב"ד בנוגע לנושאים כלליים בתורה ומצוות.  

הסוכה לעומת תשמישי-מצווה אחרים

על הפסוק "חג-הסוכות שבעת ימים לה'" דרשו חז"ל (ביצה ל, ב): כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה ו"עצי סוכה חלה קדושה עלייהו".

ובאליהו רבה (סי' תרל"ח) כתב שהקדושה החלה על עצי הסוכה – זוהי קדושת הגוף.

כאן עולה נקודה שהיא שונה ממצוות אחרות שהן בדוגמת מצות סוכה, דהיינו שהמצווה מתקיימת על ידי אמצעי שמעצמו אינו קדוש.

המשותף למצוות אלו הוא, שגוף הדבר באמצעותו מתקיימת המצווה אינו חלק מן המצווה והוא רק תשמיש שבאמצעותו מתקיימת המצווה. לדוגמה, אין מצווה לצייץ ציצית, אבל אסור ללכת בבגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית. כמו כן אין המצווה לבנות סוכה, אלא שאסור לאכול בשבעת ימי חג-הסוכות מחוץ לסוכה רק בתוך הסוכה.

בסוג זה של מצוות מוצאים אנו שהחפצא באמצעותה המצווה מתקיימת אינה מתקדשת. בציצית, לדוגמה, אין קדושה חלה עליה – ורק אסור להשתמש בה משום ביזוי מצווה, כפי שכותב אדמו"ר הזקן (סי' תרלח, כא): "ציצית תשמישי-מצווה הן. כלומר, שאין בעצמן שום קדושה – רק שמשתמשין בהם לשם מצווה"[3].

הנה כי כן הסוכה מתייחדת בכך שלמרות שהיא בכלל "תשמישי-קדושה", בימי חג-הסוכות חלה עליה קדושה. וגם בפרי עץ חיים (סוף שער הסוכות) כתוב שסוכה קדושתה גדולה, שעצי סוכה אסורים בהנאה.

הדבר צריך ביאור: במה שונה סוכה מציצית ומשאר תשמישי-מצווה, שדווקא בסוכה, עם היותה תשמיש-מצווה, חלה עליה קדושה?

מדוע סוכות חל בחודש תשרי?

את ייחוד הסוכה נוכל להבין, כאשר נעיין בשתי שאלות נוספות:

1. ראשונה היא השאלה: הלוא טעם מצוות הסוכה הוא "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ואם כן, מדוע מצוות סוכה חלה בחודש תשרי, הלוא יציאת מצרים הייתה בחודש ניסן?
2. ושאלה שנייה: על המצוות אנו מברכים בנוסח "אשר קדשנו במצוותיו", שעל ידי עשיית המצווה מושפעת קדושה על האדם המבצע את המצווה. ברם, כאמור לעיל, יש מצוות רבות בהן גוף הדבר באמצעותו המצווה מתקיימת אינו קדוש. אם כן, כיצד דבר שאינו קדוש בעצמו, משפיע קדושה על האדם המבצע את המצווה?

בין טהרה לקדושה

אדמו"ר הצמח צדק מסביר זאת באמצעות ההקדמה הבאה:

בברכות השחר אנו אומרים: "נשמה שנתת בי טהורה היא". נשאלת השאלה, אם הנשמה שנתת בי טהורה היא, לשם מה ניתנה בי? מדוע יורדת הנשמה אל העולם הזה?

מוסבר על כך בתורת החסידות, שמדריגת טהרה היא למטה ממדרגת הקדושה. ההגדרה של טהרה היא על דרך השלילה – המושג "טהור" בא לשלול את היפך הטהרה, את הטומאה. וזאת אומרים אנו בתפילה "נשמה שנתת בי טהורה היא": הנשמה לפני ירידתה לעולם הזה היא בבחינת "טהורה".

אכן, על ידי ירידת הנשמה בעולם הזה, שהיא ירידה לצורך עלייה (כלומר לצורך תוספת על מה שהיה קודם שירדה לעולם הזה), מתעלת הנשמה למדרגת הקדושה.

הגעה זו אל בחינת הקדושה נעשית על ידי המצוות – "אשר קדשנו במצוותיו" – שעל ידן ממשיכים אור מבחינת קודש-העליון.

כלומר, על ידי קיום המצוות נמשך על הנשמה קדושה שהיא למעלה מטהרה. והצמח צדק מעיר, שלפי החשבון יוצא, שתרי"ג מצוות דאורייתא יחד עם ז' מצוות דרבנן הן תר"ך עמודי אור – בחינת כתר, שהוא לשון כותרת ומקיף, ועל ידי קיום המצוות ממשיכים על הנשמה תר"ך עמודי אור, "אור-מקיף"[4], וכך הנשמה מתקדשת בקדושת הקודש-העליון.

אם כן, לפני שהנשמה ירדה לעולם היא אכן הייתה בעולמות הרוחניים. אולם בסופו של דבר הנשמה היא נברא. ומעצם הווייתו, ככל שתהיה גבוהה מעלתו, הנברא אינו מסוגל לפרוץ את מסגרת הבריאה. הוא יכול להיות טהור, ללא כל טומאה. אבל להגיע ל"קדושה" – שהמשמעות של קדושה היא ההיבדלות, הרוממות של האין סופי, מה שמעל לבריאה (גם הבריאה הרוחנית) – ניתן דווקא דרך הערוץ של המצוות, שזה הערוץ שה' עצמו יצר באמצעותו יכול האדם להתחבר עם הקדוש ברוך הוא, "מצוות מלשון צוותא וחיבור".

לכן דווקא על ידי ירידת הנשמה לעולם הזה, בו ניתנו התורה והמצוות, יכולה הנשמה להגיע להתחברות עם הקדושה.

"נעוץ תחילת בסופן"

אלא שכאן עולה שאלה:

המצוות נקראות "מצוות המלך", משום שהמצוות מהוות הוראות ופקודות של המלך איך להתנהג בחיים. הפקודות של המלך הם הוראות לאנשים, דבר שהוא מחוץ למלך, ואינן דבר ששייך לעצמיות של המלך. הן רק מבטאות לאדם את החוקות והדרכים על פיהן, לפי המלך, צריך האדם להתנהג.

בלשון של קבלה, זוהי בחינת "מלכות-דאצילות", שהיא הספירה התחתונה בעולם-האצילות, הספירה ששייכת לעולמות הנמוכים יותר שמתחתיה וממנה מגיע האור לעולמות הנמוכים יותר[5].

ואם כן, איך על ידי קיום פקודות של המלך נעשים קשורים עם המלך עד שמושפעים מקדושת המלך?

כיצד באמצעות האור של "ספירת-המלכות", שהיא בחינה תחתונה שבספירות, מושפעת על האדם קדושה מבחינת "קודש-העליון", בחינת הכתר, שהיא המשכת קדושה ממדרגה נעלית ביותר?

והעניין הוא, שאדרבה, "נעוץ תחילתן בסופן". כאשר מתבוננים בצורה עמוקה יותר רואים, שהדרגה העליונה – "תחילה" – נעוצה ומשורשת בדרגה התחתונה, "סוף".

אכן, המצוות הן בבחינת פקודות של המלך, בבחינת "מלכות-דאצילות", ומסיבה זו באמת יש וגופי מצווה הם "תשמיש-מצווה" (כמו בציצית) שאין חלה בהם קדושה, ולא תשמיש-קדושה.

אבל יחד עם זאת, המצווה היא כמו זריעת הזרע, "זורע צדקות ומצמיח ישועה": הפירות צומחים על ידי זריעת הגרעין שטומנים אותו באדמה.

לכאורה, לגרעין אין לו טעם ואין לו ריח, והוא נרקב ונפסד בתוך האדמה – הגרעין מהווה אפוא הדבר הנחות ביותר בפרי, וכשאינו משמש לזריעה הריהו פסולת; אך למרות זאת באמצעותו נוצר אילן עם פירות טובים.

כך הוא הדבר גם במצוות: על ידי קיום המצווה, שהיא בעצמה פקודה של המלך בלבד, ממשיכים קדושה נעלה ביותר, בחינת קודש-העליון, כי המצווה בשורשה נובעת מהרצון של המלך.

כתר – "אריך" ו"עתיק"

להבנה טובה יותר של המוסבר לעיל בדבר קדושת המצוות הנמשכת על האדם, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", וכהקדמה להמשך ביאורו של אדמו"ר הצמח צדק העוסק בהבדל בין קיום המצוות בכל השנה לבין עשרת ימי תשובה, נקדים הסבר קצר.

כאן יש להדגיש, שהעניין המוסבר להלן הוא עולם שלם בפני עצמו, מיסודות החסידות ממש, והנושא קובע ברכה לעצמו. אכן, כדי להבין את הסברו של הצמח צדק, יש להביאו ולו בקצירת האומר[6]:

אדמו"ר הצמח צדק מבאר, שהמצוות ממשיכות אור אלוקי מבחינת הכתר (הובא גם פרט מעניין שתרי"ג מצוות ועוד שבע מצוות דרבנן – עולה בגימטרייה מניין כתר).

הכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, וכל ממוצע כלול משתי דרגות – מהדרגה התחתונה של העליון ומהדרגה העליונה של התחתון. אם כן, בכתר, שהוא הממוצע בין אור-אין-סוף המאציל לבין הנאצלים, יש בו מבחינה תחתונה שבמאציל, הבורא; ויש בו גם כן מה שהוא ראש ומקור לנאצלים, הבריאה (כפי שמסביר הרבי הריי"צ בספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 186).

שתי המדרגות המרכיבות את ה"כתר" הן:

• "עתיק-יומין" (בחסידות פעמים רבות מוזכר בקיצור: "עתיק"), המדרגה התחתונה של המאציל, היא "פנימיות-הכתר".

בחינה זו נקראת "עתיק" מלשון העתקה והבדלה, או מלשון "עתיק" במובן של ישן נושן, כי זוהי מדרגה התחתונה של המאציל, שהוא עצמות האור אין סוף, שהוא קודם ומעלה מעלה מן העולמות ומכל דבר שהוא בשייכות לנברא.

• "אריך-אנפין" (בחסידות פעמים רבות מוזכר בקיצור: "אריך"), שהוא ראש ומקור לנאצלים, "חיצוניות-הכתר", ועניינו הוא הגילוי וההתפשטות של הכתר אל הדרגות הנמוכות יותר. "גילוי" זה הוא לא הגילוי בפועל, אלא שבו ניתנים המקום והיכולת למציאות של גילוי האור האלוקי.

בחינה זו נקראת "אריך-אנפין" משום שמצד אחד היא "אריך" – ארוך, גבוהה מעל ההגבלות של הספירות, אך מצד שני היא כבר "אנפין" יש בה עניין של פנים, עניין של גילוי (וכפי שבפניו של אדם ניכרות רגשותיו ותחושותיו, כלומר שבפנים יש משהו שמגלה מתוכיות האדם).

אם כן, למרות שהמצוות עצמן הן רק פקודות וציווים של המלך, הבחינה התחתונה שבעולם-האצילות – אבל בעומק העניין הן רצונו של הקב"ה, ומצד זה שייכות הן לבחינת "אריך-אנפין", שהוא עניין הרצון[7].

ואם כן, על ידי קיום המצוות, נוסף על כך שבזה מקיים האדם את פקודת המלך, הוא גם ממשיך על עצמו מן הקדושה העליונה, מבחינת ה"רצון" של המלך ("אריך-אנפין").

כעת מובנת היטב המשמעות של הלשון שאומרים בכל ברכה בעת קיום מצווה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".

"אור עליון יותר" – הגילוי של יום כיפור

כעת נוכל גם להבין את שאלה נוספת שהעלנו למעלה: מדוע משנים בעשרת ימי תשובה את נוסת תפילת העמידה ובמקום "הא-ל הקדוש" אומרים "המלך הקדוש"?

וההסבר הוא, שביום הכיפורים (מתחיל מעשרת ימי תשובה) מאיר אור עליון יותר גם מבחינת קודש-העליון.

וכפי שמצינו בדברי חז"ל על הפסוק "קדושים תהיו": "יכול כמוני? תלמוד לומר, כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם". כלומר, שיכולה להיות קדושה עליונה עוד יותר מהקדושה שעל ידי המצוות – והיא ההתגלות של ה' בעצמו.

אחרי ככלות הכל, למרות שהמצוות הן רצונו של המלך, בסופו של דבר הן מגלמות את ההתייחסות של המלך אל דברים שהם חוץ ממנו.

במילים אחרות, על ידי קיום המצוות נוצר קשר שבין שני דברים: הקב"ה והיהודי. על ידי שהיהודי מקיים מצוות הוא מקיים רצון המלך ומתקשר עם המלך וממשיך על עצמו מקדושת המלך.

אבל ביום הכיפורים (מתחיל מעשרת ימי תשובה) מתגלה הקשר העצמי בין היהודי לקב"ה, וזוהי הארת עתיק, פנימיות-הכתר.

וזהו העניין שכהן גדול נכנס ביום הכיפורים בבית קודשי הקודשים, שהוא עניין ייחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה, כי בחינת קודש הקודשים הוא הכלי שבו מאיר מבחינת "קדושתי שלמעלה מקדושתכם".

ועל ידי הארה זו הוא מתמלאים כל הפגמים מהעוונות של כל השנה, "לפי שעל ידי עבודתו, מתגלה ההתקשרות דעצם הנשמה עם העצמות, דבעצמות אור אין סוף אין שום נתינת מקום למלאכים, ישראל ומלכא בלחודוהי" (ממאמר הרבי זצ"ל, ספר המאמרים מלוקט ח"ה, עמ' כב).

והביאור:

האפשרות של פגם וכתם בנשמה יכולה להתקיים כל עוד האדם הוא מציאות לעצמו, והתקשרותו לה' היא על ידי קיום רצונו. במצב כזה, אם הוא פועל נגד רצונו של ה' – נפגמת ההתקשרות ונוצר כתם. [אלא שעם יעורר ויגלה שלמרות הכל, גם במצב זה, רצונו הפנימי הוא להתקשר עם הקב"ה, יחזור להיות קשור והלכלוך יתנקה, וזוהי הכפרה שעל ידי תשובה].

אבל כאשר מתגלה ה' בעצמו, למעלה מכל דרגין ("רישא דלא אתיידע"), אז מתברר ש"ישראל ומלכא בלחודואי", כי אז מתגלה גם העצם של היהודי, שמציאותו האמיתית היא אלוקות, ומתברר שמלכתחילה לא היה כל פגם, כי מצד העצם יהודי הוא מלכתחילה דבר אחד עם הקב"ה.

על ידי גילוי בחינת "פנימיות-עתיק" ביום הכיפורים, אם כן, מתגלה הקשר העצמותי של הקב"ה עם בני ישראל, ומצד זה לא שייך כל עניין של פגם ונתק[8].

כעת מובן היטב מדוע משנים בנוסח התפילת של עשרת ימי תשובה לומר "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש" – כי בעשרת ימי תשובה מתחילה ההתגלות העצמית שמגיעה לשיאה בנעילה דיום הכיפורים[9]; ועל כך נקרא "המלך הקדוש", "קדושתי שלמעלה מכל קדושה".

ובלשונו של הרבי הצמח צדק:

"וזהו עניין המלך הקדוש שאומרים בעשרת ימי תשובה על שאז מתחיל עליית המלכות שעולה בעתיק בנעילה דיום הכיפורים, ועל כן נקרא המלך [בחינת מלכות] הקדוש [שעולה לבחינת עתיק]".

"בצילו חמדתי וישבתי"

אמנם, התגלות זו שמגיעה כאמור אל שיאה בתפילת נעילה של יום הכיפורים, היא עדיין "בכסה", בכיסוי והעלם, כי היא על ידי העלייה מלמטה למעלה (שזהו גם עניין התשובה, לשוב מן המקום הנמוך אליו ירד האדם בחטאיו, ולהתרומם מעלה – אל הקב"ה).

אחר עשרת ימי תשובה, נמשך האור מלמעלה למטה – והוא עניין חג-הסוכות, "בצילו חמדתי וישבתי", שהסוכה מקבלת את קדושתה ואורה מפנימיות-הכתר.

כאמור, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות מהווים שלשלת אחת: את אשר ראש השנה ויום הכיפורים פועלים בדרך העלאה, ממשיכים בחג-הסוכות בדרך ירידה. "תקעו בחודש שופר" – בשביל שמ"בכסה", מהכיסוי וההסתר של ראש השנה ("איזהו חג שהחודש מתכסה בו"), יימשך ויתגלה "ליום חגנו" של סוכות.

בכך מתייחדת הסוכה משאר "תשמישי-מצווה". הסיבה לכך שדווקא בעצי סוכה חלה קדושה ממש, ולא בשאר תשמישי מצווה, היא משום שבסוכה מאיר אורו של "המלך הקדוש", ההתגלות של פנימיות-הכתר, שלמעלה מעלה מספירת מלכות-דאצילות (ובשאר תשמישי קדושה מאיר האור של בחינת המצוות, שהיא ספירת מלכות דאצילות כנ"ל).

"שורש עניין הסוכות עם יום כיפור – אחד הוא"

כדי להבין בצורה מפורטת ורחבה יותר את הביאור של אדמו"ר הצמח צדק המופיע לעיל בנוגע לקדושת הסוכה, נפנה לקטע ממאמרו של אדמו"ר הזקן. (ומעניין, שאדמו"ר הזקן במאמרו זה מדבר בכפל פנים, מפני שהוא מסביר את העניין הן מהבחינה הפרטית האישית, והן מהבחינה הכללית האוניברסלית). 

אדמו"ר הזקן מסביר, שעד יום הכיפורים הייתה עליית המלכות, שספירת המלכות מתעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות, עלייה מלמטה למעלה.

אך מיום הכיפורים ואילך, ובעיקר בחג-הסוכות, מתחיל "בניין המלכות", שספירת-המלכות "נבנית" בבחינת חסדים מקיפים ופנימיים, בירידה מלמטה למעלה.

כלומר, בסוכות המלכות מושפעת ומקבלת ונבנית מן ההשפעה העצומה של העלייה שהתעלתה בה ביום כיפור, שהאור שישנו במדריגות העליונות למעלה ממנה, ואליהם היא התעלתה בעילוי אחר עילוי ביום הכיפורים, יורד אליה ומאיר בה בבחינת המלכות כמות שהיא, במקומה היא, ו"בונה" אותה.

וביאור הדבר:

מבחינת ההיבט הפרטי האישי, מבחינת הנשמה הפרטית של כל אדם, הנה עיקרו של יום הכיפורים הוא "תשובה עילאה ברעותא דליבא דווקא". עניינה של "תשובה עילאה" הוא עליית הנשמה להיכלל ולהידבק במקור חוצבה, כלומר, התרוממות הנשמה ממקומה העכשווי אליה הגיעה על ידי חטאי האדם כדי להגיע אל מקור חוצבה – בה' אלוקים חיים. ומיום כיפור ואילך יורד לה לנשמה השפע מאותו המקום שאליו עלתה לפי ערך העלייה שלה.

וכך כותב אדמו"ר הזקן במאמרו:

"וכל עיקר אופן מדידת ירידת השפעתם, תלויה באופן העלייה למעלה. אם עלו בתשובה יותר עמוקה מנקודת הלב, תהיה הירידה ממקום הנעלה ביותר, ויוכל להימשך למטה בתוספות ברכה, כידוע שכל יותר נעלה יוכל לירד יותר מטה".

ועל דרך זה הוא גם בהיבט הכללי האוניברסלי, ב"נשמה הכללית" של הבריאה: על ידי עלייתה ביום כיפור – חוזרת ויורדת לה השפעה כללית עבור כל העולמות שמקבלים את חיותם האלוקית ממנה. וזוהי המשמעות של ה"חתימה" שבתפילת נעילה על כל השנה – שהיא ירידת השפע לכל אחד לפי ערכו.

"ונמצא מובן ששורש עניין הסוכות עם יום כיפור אחד הוא, אלא שזה בעלייה וזה בירידה. ומכל מקום סוכות גבוה במדריגה יותר, מאחר שיכולים החסדים המקיפים [האור האלוקי של יום כיפור] להתלבש בסכך. ומזה נראה ששורשם יותר נעלה, מהטעם שכל היותר נעלה יורד למטה יותר". מכך שדווקא בסוכות האור הנעלה הזה יכול להתלבש בתוך הסכך משמע שהוא גבוה יותר, כי "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר".