סקירה על ספרו של הרב נחום גרינוולד: "הרב" – אסופת המחקרים הכי מרתקת על הביוגרפיה ההגות של אדמו"ר הזקן

לפני פטרבורג ואחרי פטרבורג

בשיחותיו של הרבי הרש"ב נ"ע בין החסידים אנו מוצאים את המושג של "לפני פטרבורג" ו"אחרי פטרבורג". שאחרי המאסר, מתוך שהתבטל הקטרוג וסרה הגזירה הרוחנית השמיימית, הרי החסידות שאמר רבינו הזקן הייתה באופן אחר לגמרי, בלא המגבלות והצמצום שאפיינו את התקופה שלפני המאסר; והתורות שאמר אז התאימו לא רק ליחידי סגולה בעלי מדריגה, אלא גם לקהל רחב יותר.

כמדומני שתמיד הגדרה זו, שרווחה מני אז מאוד, נשאר בה משהו עמום ולא מוגדר: מה מאפיין את ההבדלים בתורותיו של רבינו הזקן בשתי התקופות?

הנטייה הראשונית היא לומר שקודם לכן המאמרים היו קצרים והמאמרים שלאחר מכן היו ארוכים ומפורטים יותר. אבל אמירה זו קשה להולמה בעובדות שבמציאות. כפי שמראה הרב גרינוולד במאמרו המקורי  החשוב והיסודי בסוגיה זו (נדמה לי שזהו המאמר הראשון שמתייחס לסוגיה זו בצורה שלימה ומקיפה, בכלי ניתוח ומחקר השוואתיים ובקפדנות ביקורתית), יש מאמרים מלפני פטרבורג שהם ארוכים בכמותם, ויש מאמרים מאחרי פטרבורג שהם קצרים יחסית. 

אז מהו ההבדל הגדול?

מתוך ניתוח קפדני המודגם בדוגמאות רבות, מראה הרב גרינוולד באצבע שההבדל בין סוגי המאמרים הוא לא בגודל ולא בהיקף, אלא בתוכן, במתודולוגיה ובמהות.

התורה המוקדמת של רבינו מאופיינת בעיקר בהיותם מאמרים המיועדים לעורר לעבודה, לזעזע לב, ולהחדיר במוח ובעצמות את העיקרים של החסידות בעמידה מול הקב"ה.

במידה מסוימת, למרות שכבר אז ניתן למצוא בתוכן את האופי החב"די הנבדל והייחודי, אפשר לראות בצביונן של תורות אלו דמיון לתורות של אבות החסידות האחרים. חריפים, יוקדים, סוערים. מלאים בדברי עצות וחיזוק ותביעות בלתי מתפשרות. מתאפיינים הם במשלים גופניים-מוחשיים – ובהם המשל הידוע על המלך בשדה.

(עוד דוגמה מיוחדת: "ונופל לו מחשבות זרות בעת הפילה מפני שרוצה לעלות לדבקה בה ממילא הם נמשכים אחריו. וכמשל האדם הלובש בגד ארוך ונגרר בטיט וחומר וכשרוצה לעלות תבסולם גם הבגד עם החומר וטיט עולה עמו").

לאידך, ביאור מושגי קבלה עיונית ושימוש בהם כמעט ולא וקיים בדרושים שבתקופה זו. כמו כן בולט העדר הקישור והביאור בין חלקים שונים במאמר.

"מאמרים הללו [של לפני פטרבורג"] נאמרו כאמור כרעיונות מוסריים שאכן תמיד יש לכך מסגרת פרשנית על המקרא ומשמעות החג והמועד, ושלד ביאורי בעניין הגותי, אך נראה בעליל שאין הפירוש והמסגרת אלא כטפל ממש שנבלע לגמרי בתוך התביעות והדרישות לחוות חוויית אין עוד מלבדו" (עמ' תיח).

אפשר לראות בהם אפוא מאמרים שביסודם נועדו לתבוע, לעורר, לסייע ולהדריך את עבודת ה' של שומעיהם.

לעומת זאת, המאמרים שאחרי פטרבורג הם המאמרים שבהם בונה אדמו"ר הזקן מערכת שיטתית שכלתנית, מסגרת תשתיתית שבתוכה מוסברים לא רק באופן נקודתי עניין מסוים בעבודת ה' שרצה לחזק אותה בפני השומעים, אלא גם ובעיקר הנחת משנה סדורה אודות משמעותה של עמידת העולם ותכלית קיומנו מול קוב"ה, של גדולת ורוממות ה', אפסיות החומר מול האינסוף וכו' וכו' עם שימוש רב במושגי הקבלה העמוקים – וכל זאת בתוך מגמה פרשנית שכלתנית מובהקת להציג תמונה שלמה בעומק וברוחב באופן שגם קורא שאיננו בעל מדרגה יוכל להבין ולהתבונן בדברים, ולהגיע לאפס קצהו ושמץ מינהו בהעמקת דעתו בגדלות א"ס ב"ה ובהבנת עניין אחדות ה' בעומקו בצורה אינטלקטואלית.

כנקודה המהפכנית שמסמלת את המעבר מלפני לאחרי פטרבורג מצביע הרב גרינוולד על כתיבת שער היחוד והאמונה (עמ' תלא).

ואגב הדגמת הנקודה האמורה, ותוך הארת דיוק דברי והגדרות הרבי הרש"ב, מרחיב הרב גרינוולד את מצודתו והקורא יוצא נשכר מכך שהוא מקבל תמונה רחבה הרבה יותר של הסוגיה.

כך אנו לומדים על המסורת השונה במקצת בדבר שתי התקופות במסירת התורות של אדמו"ר הזקן כפי שהיא באה בחצר חב"דית אחרת – בנו של אדמו"ר הצ"צ הרה"צ רחש"ז זצ"ל, האדמו"ר מליאדי; ועוד הרבה פנינים קטנות וגדולות אחרות. וכך במאמר יסודי זה אנו מקבלים ציור חדש של אופן אמירת הדרושים בזמן נשיאות רבינו ואופיים וצורתם, ובעצם, את סיפור התגבשותה של תורת חב"ד משורשים וניצנים לאילן מתנשא אל-על מלא פוארות ופירות.

דמויות עלומות

חטיבה אחרת בספר מוקדשת לתלמידי אדמו"ר הזקן, ברובם חסידים בלתי נודעים לנו. כך הוא הגורל. יש מי שדמותו ואישיותו נצרבו ונשמרו בזיכרון החסידי, ויש מי שנעלם ולא נזכר עוד.

כפי שמציין אחד הכותבים, ה"בית-רבי" מונה בספרו רשימה של ארבעים חשובי תלמידי אדמו"ר הזקן, ומתוכם אנו מכירים רק שמונה. אבל כנראה היו יותר תלמידים שהם בעצם מיסדו את חב"ד המקורית בכך שהביאו את אור תורת רבינו (אם כשלוחים ישירים שלו ואם מצד יוזמתם הפרטית) בהרבה מקומות, ולבטח בכך סייעו לתפצותה העצומה של חב"ד.

כאן בספר זה, מתוך פירורי מידע המצוים זעיר פה וזעיר שם, משרטטים לנו כותבי המאמרים שלוש דמויות חסידיות עלומות מראשוני תלמידי רבינו, שידם הייתה גדולה בהפצת מעיינות חב"ד כל אחד בתחומו.

כך אנו מקבלים דמות של החסיד רבי דוד שווארצטומעהר, שהיה מי שהביא את הגאון החסיד המפורסם רבי אייזיק (הלוי עפשטיין) מהומיל אל רבינו הזקן; את דמותו של החסיד רבי מרדכי  ב"ר שמואל שלא היה סתם בעל בית דפוס כפי שהיו שחשבו עד כה, אלא מעין ה"ועד להפצת שיחות" של אדמו"ר הזקן, ועוד דמויות מרתקות. מאמרים אלה, מלבד עצם הערך שלהם לגופם, הרי הם מביאים להם מזווית אחרת קצת מהניחוח של התקופה ההיא, במחיצת קודש הקודשים.

[אגב, במאמר על החסיד ר' דוד שווארצטומעהר יש הארה היסטורית מעניינת (בשולי הגיליון, עמ' תשסו, הערה 3).

ידוע מכתבו של ר' אייזיל:

"ואני הכותב מקיא גיווען [הקאתי] חלב שינקתי ממעי אימי על אמונה זו [שהכול אלקות גם העולם המורגש] שבחי' קטנות הנ"ל נטע בקרבי בתורה ואפו לחמכם בתנור אחד".

תורה זו שנפדסה בלקוטי תורה בחקותי מח, א – נאמרה בשנת תקנ"ה סמוך לחג השבועות. הרי שבחג השבועות שנת תקנ"ה ר' אייזיל "כבר חדר לעומק כבשונה הפנימית של תורת חב"ד ודרישתה", ומכאן ראיה חזקה לאחת המסורות על פיהן הוא הגיע לאדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ד].

יצירתו המופלאה של אדמו"ר הריי"צ

עוד אוצר יקר שמצוי בין דפי "הרב", הוא כמה הארות מעניינות ביותר שאינם שייכים לאדמו"ר הזקן באופן ישר. אציין אחת שנגעה בי במיוחד, והוא מבואו המצוין של הרב גרינוולד בפתח ליקוט אמרות רבינו המשוקעות בכתבי הרבי הריי"צ.

הרב גרינוולד עומד במאמר זה על יצירתו המופלאה של אדמו"ר הריי"צ, בשים לב לכך שעד יציאתו מרוסיה בשנת תרפ"ז לא פירסם הרבי הריי"צ שום דבר ממאגר השמועות המקוריות שעל איסופן עמל במשך כל ימי חייו מפי גדולי בעלי השמועה החב"דיים (ביניהם מוריו הרשב"ץ ור' ניסן סקאבלו, דודו זקנו רבי נחום בן אדמו"ר האמצעי, דודו הרז"א, סבתו הרבנית רבקה ועוד ועוד).

הרב גרינוולד מסביר זאת בכך, שמשעבר אדמו"ר הריי"צ לפולין, הוא פגש באנשים שלא ידעו כלל את הרקע והאופי שבתוכו צמחה וחיה חסידות חב"ד, שלא הכירו דבר ממסורותיה, דרכיה והנהגותיה. וכך הרבי הריי"צ החל, מלבד מסירת התורות ודרושי החסידות, לצייר במעשה יד אמן את נשמתה הפועמת, את דרכיה המיוחדות ואת נופה המפעים של חסידות חב"ד, של גדוליה, אנשיה, מעשיה ותביעותיה.

[לא אתאפק מלציין שמאמר זה ריגש אותי באופן מיוחד. גם לדעתי הענייה, כפי שקובל הרב גרינוולד במאמרו, דמותו של הרבי הריי"צ ויצירתו המופלאה והמקורית לא זכו עדיין למה שהיו אמורים לזכות: לתיאור עמוק וממצה מתוך הערכה עמוקה לגודל המפעל הזה, הלוקחת גם בחשבון באילו תנאים נאלץ אדמו"ר הריי"צ לעבוד מצד אחד ולאיזו הצלחה הגיעה בחמלת ה' מצד שני.

במאמר שעודו שמור עמי וטרם התפרסם (בינתיים פרסמתיו כאן), אני נוגע קצת באותה הירואיות טראגית שמאפיינת את חייו ואת מנהיגותו של אדמו"ר הריי"צ.

שלוש פעמים הוא, נ"ע, היה צריך "להמציא מחדש" את דרכה של חב"ד, מתוך הכורח של נסיבות חיצונית דרמטיות: בפעם הראשונה מיד כשקיבל את הנשיאות, אחרי המהפכה הקומוניסטית ששינתה את כל התמונה מן הקצה אל הקצה. בפעם השנייה, בפולין, בלי כמעט אף אחד מהחסידים המקוריים של חב"ד; ובפעם השלישית באמריקה, אחרי הזעזוע של מלחמת העולם השנייה, בתרבות נכר זרה ומוזרה לגמרי, כשהוא – זכותו יגן עלינו – חולה במחלה קשה שהפריע מאוד לכושר התנועה והדיבור.

האם כל אלה הרתיעוהו? האם כל אלה גרמו לאיזושהיא חלישות בעוצמת פעילותו, במקוריותה ובהצלחתה? כלל וכלל לא!

בכל אחת מן הדרכים החדשות שנקרו לפניו השפיע הרבי הריי"צ השפעה עצומה וכבירה שאין לה אח וריע. רשת הישיבות, תלמודי התורה ופעילות חינוכית ודתית המחתרתיות שהנהיג ברוסיה היא עד היום סמל לעיקשות היהודית ולמסירות הנפש הקדושה הנאצלת ביותר. החסידים שיצר בפולין הלוא הם סמל מופתי לחסידים שעברו את כל המהפך מחסידות פולנית לחסידות חב"דית מקורית, ומהם שניצלו מן חורבן יהדות אירופה – גדולי חסידי חב"ד ומקימי עולה של תורה ויראה בקהילות אנ"ש. ושיקומה של חב"ד בארה"ב, תוך הנחת יסודות חדשים שאפשרו לחב"ד לצמוח בארה"ב, אחר כך, עד שבהנהגת חתנו הגדול, הוד כבוד רבינו אבינו רועינו זי"ע הגיעה להיות לתנועה היהודית הדומיננטית והמשפיעה ביותר בארה"ב. אבל כבר חרגנו מן המסגרת יותר מדי.

במובן מסוים הרב גרינוולד נוגע בכל אלו, ובכתיבתו מלאת הברק הוא מאיר נקודות נפלאות, ואני ממליץ לכל קורא לעיין היטב בטקסט זה, הגם שאינו אלא תוספת אגבית בספר שמוקדש בעיקר לרבינו הזקן].

מילה אחת על מה שאין בספר

נקודה אחת נוספת שמן ההכרח לציין. לאורך כל הקריאה בספר בולטים בהעדרם – עורך מקצועי ומגיה מקצועי. טעויות דפוס מכל המינים ומכל הגוונים מופיעים בו לרוב. הדבר השני חשוב יותר. בספר ברמה כזאת, סיטואציה בה במאמר אחד ("על החסיד ר' דוד שווארץ-טומאה מחסידי אדמו"ר הזקן") מופיע ההסבר למה עיר מסוימת הקטנה (חלק של אוקראינה) נקראת "שדה לבן" או "שווארצע טומאה" יותר מחמש פעם – הוא מצב מעיק. כפילויות דומות מצאתי בעוד מספר מקומות, ועדיין לא עברתי על כל הספר…

גם שמו של המאמר זה סובל מהעדר שיקול הדעת של עורך מקצועי, כי אם עיקם הכתוב שמונה אותיות כדי לא לכתוב על בהמה שהיא טמאה שלא לצורך, על אחת וכמה שאין להצמיד לשמו של חסיד כשם משפחה את התואר "טומאה". בכתבים החסידים המצוטטים בתוך המאמר יש והוא מופיע כ"ר' דוד שווארץטומעהר", ואין לי שום יכולת להבין מדוע תואר זה לא היה בו די. ולכל הפחות, היה לכתוב "ר' דוד מהעיר שווארץ-טומאה".

כמו כן ניתן למצוא הרבה חוסר עקביות וחוסר שיטתיות בצורת ההפניות, בציון שמו של מעיר ההערה, וכהנה וכהנה דוגמאות רבות.

אבל אחרי הכול, לדעתי תקלות אלו אינן מעיבות על חשיבותו, על מקוריותו ועל איכותו של "הרב".