מתי יש להדליק נרות חנוכה כאשר יודעים שבזמן ההדלקה כל המשפחה לא תהיה בבית?

תשובה:

התשובה לשאלה זו נשענת על שתי הקדמות: ההקדמה הראשונה היא דיון השאלה מתי הוא הזמן המוקדם ביותר שניתן להדליק בו נרות חנוכה; ההקדמה השנייה היא דיון בשאלה מתי הוא הזמן המאוחר ביותר שבו ניתן להדליק נרות חנוכה.

לאחר דיון בשתי שאלות אלו, יהיה עלינו לדון בשאלה האם יש להקדים לבני המשפחה הנ"ל את הדלקת נרות חנוכה או להדליק מאוחר יותר בשובם הביתה, או אולי בכלל יש אופציה אחרת שעדיפה על פני שתי האופציות הנ"ל[2].

מתי הזמן המוקדם ביותר שניתן להדליק נר חנוכה בשעת הדחק?

כותב הבית יוסף (בסי' תרעב, ס"ק א):

"ואהא דתניא מצותה משתשקע החמה כתב הר"ן (ט. ד"ה מצותה) לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם, אלא עיקר מצותה קאמר, ואם רצה להקדים מקדים".

כלומר, הר"ן קובע כי מה שהגמרא אומרת "מצוותה [של הדלקת נר חנוכה] הוא משתשקע", הכוונה היא שזה עיקר זמנה, אך ניתן לעשות זאת קודם לכן.

"אבל מדברי בעל הלכות גדולות (הל' חנוכה כה ע"ד) נראה דדוקא נקט משתשקע…

ודברי הרמב"ם (פ"ד ה"ה) כדברי בעל הלכות גדולות, שכתב: אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה, משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול".

ומוסיף הבית יוסף ומביא מהארחות חיים:

"מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון, דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה (ברכות כז:) צלי של מוצאי שבת בשבת מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי".

הנה כי כן, יש מחלוקת ראשונים בין הר"ן לבין הבה"ג והרמב"ם האם רשאי להדליק נר חנוכה קודם השקיעה. אכן, גם לפי השיטה שניתן להדליק קודם השקיעה – הרי זה רק מפלג המנחה בלבד[3].

וכך פסק בשולחן ערוך (תערב, א), שתחילה מביא כדעת הרמב"ם והבה"ג, ואז כדעה נוספת, "יש-אומרים", מביא את דעת הר"ן (על פי ההגבלה שמובאת בארחת חיים):

"אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה. לא מאחרים ולא מקדימים.

ויש מי שאומר שאם הוא טרוד [=כלומר, "שלא יהיה לו פנאי אח"כ" – משנה ברורה], יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק".

המשנה ברורה מכריע שההלכה היא כדעת היש אומרים, ולפי שיטתו (שם ס"ק ג), יכול גם לברך כשמדליק מפלג המנחה.

אמנם יש שיטות שלא יברך אז (כן דעת החיד"א בספרו כסא רחמים עמ"ס סופרים פ"כ, דאין לברך בשום אופן מפלג המנחה).

והגר"ש ווזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' סו) כותב כך לגבי אופציה זו של הדלקת נר חנוכה לפני השקיעה:

"ועכ"פ ענין הדלקה אפילו בשעת הדחק מפלג המנחה ולמעלה לא פשוט כל כך. ופשיטא בעיני דמי שיכול להדליק בזמנו ע"י שליח או בעצמו מפלג המנחה [=כלומר, מיש שבידיו אחת משתי הברירות: או להדליק בעצמו בפלג המנחה או להדליק על ידי שליח בזמנו – עליו לדעת בעל שבט הלוי בוודאות להעדיף את אופציית השליח, ובלשונו:] שידליק בזמנו ע"י שליח, שבזה יוצא דרך ודאי".

הרי עולה לכאורה שאופציית הדלקה מפלג המנחה אינה האופציה המועדפת כלל, אם כי לדעת המשנה ברורה אפשר אפילו לברך אז ובוודאי שיוצא ידי חובתו לשיטתו[4].

ויש להוסיף שבנידון דידן, מצוי מאוד שאחת מן המשפחות הקרובות לחתן או לכלה דרות בריחוק מן המקום שבו מתקיימת החתונה, וכדי להגיע בזמן וכו' צריכים הם לצאת מביתם לפני פלג המנחה.

מתי הזמן הכי מאוחר שבו ניתן להדליק את נרות החנוכה?

הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) אומרת:

"מצותה [של נר חנוכה] משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק… ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".

מדברי הגמרא עולה כי זמן מצות נר חנוכה הוא מהשקיעה עד שתכלה רגל מן השוק.

שיטת הרמב"ם – ניתן להדליק נר חנוכה רק עד חצי שעה אחרי השקיעה

בפשטות כוונת דברי הגמרא היא, שהזמן שבו יוצאים ידי חובת מצוות נר חנוכה הוא רק בין השקיעה לכלות רגל מן השוק. וכן עולה מסדר רב עמרם גאון ומהרי"ף.

וכתב הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה):

"אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה; לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה אינו מדליק. וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק".

לדעת הרמב"ם, אם כן, אם לא הדליק עד חצי שעה לאחר השקיעה, לא מדליק באותו הלילה.

שיטת התוספות: בזמננו, ניתן להדליק נר חנוכה כל שעות הליל

על כך חולקים בעלי התוספות, וכך כתבו (שבת כא ע"ב ד"ה דאי לא):

"אבל מכאן ואילך עבר הזמן. אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי. ומכל מקום אם איחר ידליק מספק… ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים".

מדברי בעלי התוספות עולות 3 שיטות:

• סתמא דבעלי התוספות הוא "שמכאן ואילך – מחצי שעה אחרי השקיעה דכליא רגלי דתרמודאי – עבר הזמן" של המצווה. כשיטת הרמב"ם.
• שיטת ר"י פורת – שלמרות "שמכאן ואילך עבר הזמן", אבל אם איחר – מדליק מספק.
• שיטת ר"י על פיה בזמננו אין לחוש מתי ידליק נר חנוכה, שכל טעם הגמרא היה שייך בזמנם שאחרי חצי שעה מעת השקיעה היו עוברי דרכים נעלמים מן הרחובות (צריך לזכור שמדובר בזמן שלא הייתה תאורה, והחושך בחוץ עם רדת החשכה היה מוחלט). אולם "בזמננו" – דהיינו בזמן התוספות – שממילא ההדלקה נעשית בין כותלי הבית, שוב אין משמעות לשעה שבה מודלקים הנרות, וניתן לעשות זאת כל הלילה.

וכן כותב הרשב"א לשבת (כא ע"ב):

"והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי, ומיהו אי לא אדליק – מדליק, ולא הפסיד, אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו"[5].

רבינו יעקב בעל הטור (סי' תערב) פוסק כמו השיטה השלישית, וזו לשונו:

"מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא. ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה, ודלא כהרמב"ם ז"ל[6] שכתב שכח או הזיד…אינו מדליק…, וכ"כ ה"ר יצחק ב"ר יהודה. והתוספות כתבו דלדידן א"צ לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שיעור שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ, ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין. אבל אנו שמדליקין בבית, ואין היכירא אלא לבני הבית, אין להקפיד על הזמן. וכתב בס"ה ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין".

גם הרמ"א בדרכי משה (שם ס"ק ד) מעיר:

"כבר כתבתי לעיל (סי' תרעא אות ט) דבזמן הזה אין לחוש. וכן נהגו שלא לדקדק בשקיעת החמה. וכן כתבו במנהגים (ר"א טירנא מנהג חנוכה עמ' קמד) מיהו כתבו דטוב להדליק קודם אכילה ובעוד שבני הבית נעורים עכ"ל".

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (תרעב, ב):

"שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה… ומיהו הני מילי לכתחילה; אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך יאכל הלילה. ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין".

מכאן עולה באופן ברור למדי כי להלכה למעשה, אופציית הדלקת נר חנוכה בתוך הלילה היא אופציה יותר חלקה ויותר טובה מאשר הדלקה לפני השקיעה.

האם עדיף להדליק מאוחר – בעצמו, או בזמן – ועל ידי שליח?

אלא שכעת עולה שאלה אחרת: אולי עדיף שמי שיודע שלא יוכל להיות בביתו בשעת שקיעה אלא מאוחר בלילה, שימנה שליח שידליק עבורו את נר החנוכה בזמנו[7].

הנה בשאלה זו דן בעל שבט הלוי (שם). לדבריו, שאלה זו קשורה  "למה שנסתפק הגאון חתן סופר (בשער הטטפת פי"א) בדין זריזין מקדימין למצות על ידי שליח: אי עדיף ממצוה בו יותר בשלוחו; וגם [בכלל] אם אפשר לעשות מצוה מן המובחר על ידי שליח – [או] אם עדיף ע"י עצמו שלא ע"י שליח"[8].

אכן, נטייתו של החתן סופר היא לומר "דלעשות מצוה ע"י שליח בהדור עדיף מלעשות בעצמו שלא בהדור". אולם דעת בעל שבט הלוי היא: "ובספק הראשון אי זריז ע"י שליח עדיף או מצוה בו – יראה בפשיטות דמצוה בו עדיף". וכך מביא בפסקי תשובות (ח"ו עמ' תעו, וראה גם בספר מצות נר איש וביתו עמ' רל-רלא).

והפסקי תשובות שם מוסיף ומעיר:

"ויש אומרים, שיש בעניין זה לחלק בין אלו הנוהגים להדליק בחוץ – שהם יעדיפו בשעת הדחק להלדיק מפלג המנחה ולא מאוחר בלילה; ובין אלו הנוהגים להדליק בבית בפנים, שהם יעדיפו בשעת הדחק להדליק מאוחר ולא לפני השקיעה".

לכאורה נראה אפוא שידליקו בעצם נרות חנוכה בהגיעם לביתם אחרי סעודת החתונה – אכן זאת בתנאי שמקפידים להיות במצב כזה שיכולים לברך בכוונה כדבעי וכו'[9].

אולם נראה שזו אפשרות פחות טובה.

ראשית, מדובר כאן הלוא שמזידים לאחר לכתחילה את ההדלקה. אכן, היה מי שהעיר שלנוהגים להדליק נרות חנוכה בפנים הבית – הרי היות שזמן ההדלקה הוא כל זמן שבני הבית נעורים, לכן יש מקום להקל כפי מה שרבים אינם מפסיקים ממלאכתם אם התחילו לפני השקיעה[10]. אבל היות שכפי שנראה להלן יש אופציה טובה יותר, מן הדין שראוי לנקוט בה.

שנית, בפשטות, כל ההיתר לאכול סעודה[11] לפני הדלקת נר חנוכה – בשעת צורך גדול – הוא אם מעמידים שומר שידאג להזכיר על ההדלקה[12]. ומובן שכדאי להימנע מלהיכנס בעיה בעניין זה.

ולכן נראה שהטוב ביותר הוא לנקוט כפי העצה שמביא בעל הפסקי תשובות (ח"ו עמ' תצט הערה 37) והיא, שהמחותנים ידליקו באולם האירועים[13]. (ובנוגע לחתן ולכלה עצמה, ראה להלן.)

ואכן, כך עולה ברור מדברי הגאון רבי צבי פסח פראנק (מקראי קודש, חנוכה, עמ' ק), וזו לשונו:

"הנוסע מביתו עם בני ביתו, נראה דבמקום שבו הוא נמצא שם הוא ביתו. ולא דמי להא דכתב הפרי חדש (הובא בביאור הלכה סימן תרעז סעיף א ד"ה במקום), שדוקא על כל ימי חנוכה – דשם אוכל בביתו שבאותה העיר. וחשדא דביתו לא שייך, [במקרה דנן], דהבית סגור ואין יוצא ונכנס.

"וכשחוזר בלילה – נראה דהמקום שהיה בשעת שקיעת החמה, שהוא תחילת החיוב קובע (כמו לעניין פרוז ומוקף, עיין במקראי קודש השלם פורים סימן טו)".

האופציה הזאת (להדליק באולם האירועים) היא אפוא האופציה העדיפה.

 והיכן ידליקו החתן והכלה את נרות החנוכה?

שאלה:

חתן וכלה שמוכרחים לצאת מבית הורים להכנות לחתונה וכיו"ב עוד לפני זמן ההדלקה, היכן ידליקו את נרות החנוכה?

תשובה:

ראשית דבר יש להקדים שקיימת מחלוקת יסודית בהלכה בקשר למקום הדלקת הנרות. לפי דעה אחת, המקום נקבע לפי מקום השינה ולפי דעה אחרת לפי מקום האכילה.

הטור (סימן תרעז) כותב:

"כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו, איכא חשדא אם אינו מדליק, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר.

ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר, אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק ע"כ".

לדברי הרא"ש, המובאים בטור, עיקר קביעת מיקום הדלקת נרות חנוכה נקבע לפי מקום האוכל. אמנם מי שאוכל במקום מסוים ובידוע שישן במקום אחר, צריך להדליק במקום השינה, כי יש חשש שהציבור – שרואה אותו נכנס ויוצא לבית זה אך לא מדליק נר חנוכה, ולאידך אינו מודע לעובדה שהלה אוכל במקום אחר – יחשוב שאין הוא מדליק נראות חנוכה.

על כך מעיר הרמ"א (בדרכי משה הקצר תרעז, א):

"ובתשובת הרשב"א (ח"א) סימן תקמ"ב כתב, דבזמן הזה ידליק במקום שאוכל ולא במקום ששוכב. וכבר כתבתי למעלה סימן תרע"א (אות ט) דבזמן הזה דאנו מדליקין בפנים לגמרי ליכא למיחש כלל לעוברים ושבים, אם כן אפשר דגם הרא"ש מודה דמדליק במקום שאוכל ולא במקום ששוכב".

מחלוקת זו הועתקה לשולחן ערוך. השולחן ערוך כותב:

"אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה; ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו".

ואילו הרמ"א מתמצת את עמדתו כפי שהביעה כבר בדרכי משה:

"וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו".

המשנה ברורה מעיר (ס"ק יא): "ועיין באחרונים שכתבו דגם הדעה ראשונה מודה בזה הזמן דכיון שמדליקין בפנים ליכא חשדא מעוברים ושבים, אלא מבני הבית, והם יודעים שמדליק במקום שאוכל".

כלומר, שהמחלוקת בין השו"ע והרמ"א אינה אלא בדין חשד: לדעת השו"ע משום החשד צריך להדליק בפתח של מקום השינה; ועל זה כתב הרמ"א, שהיות שנהגו בזמננו להדליק בפנים הבית, ומשום כך לא תקף עוד הטעם של חשד, אינו מדליק אלא במקום אכילתו. ומזה יוצא, שלכל הדעות מקום האכילה עיקר.

אמנם הט"ז (שם סק"ב) הביא משו"ת מהרש"ל ושארית יוסף שלשיטתם מקום שינה עיקר, אך הט"ז דחה דבריהם וקבע מסמרות דעת השו"ע והרמ"א. כדברי הט"ז כותב גם המגן אברהם. וכך נוקטים הפוסקים (ראה בפסקי תשובות, ח"ו, עמ' תצז).

מכאן עולה בנוגע לעניינו (פסקי תשובות ח"ו עמ' תצט ובהערות שם):

1. אם החופה היא לפני השקיעה ושייך מצד תנאי המקום שהחתן והכלה ילכו לביתם (החדש, כזוג נשוי) בזמן ההדלקה – יעשו כן.
2. אם החופה אחרי זמן הדלקת הנרות, ובזמן הדלקת הנרות נמצאים החתן והכלה בבית הוריהם – ידליקו עם הוריהם.
3. אם לא יכולים להגיע לביתם בזמן ההדלקה (כאופציה 1) ולא נמצאים בבית הוריהם בעת זמן ההדלקה (כאופציה 2) – יכולים להדליק באולם האירועים. ולנוהגים – כמו בחב"ד – שמדליקים בתוך הבית, החתן והכלה ידליקו בחדר יחוד.