חסידות עם בייגל – על ספרו של פרופ' פישל שניאורסון: "חיים גראביצר"

"כאשר רבינו הזקן הגיע לרבו המגיד – סוכם שרבינו הזקן ור' אברהם המלאך (בנו של המגיד) ילמדו יחדיו: רבינו הזקן ילמד נגלה עם ר' אברהם המלאך, ור' אברהם המלאך ילמד תורת החסידות עם רבינו הזקן (שזה עתה הגיע מליטה והתחיל להיכנס לעולמה של תורת החסידות).

פעם אחת, לאחר שלמדו עניין עמוד ביותר בתורת החסידות, מצא ר' אברהם המלאך את רבינו הזקן כשהוא אוכל כריך עם חמאה, ולתמיהתו של ר' אברהם המלאך לפשר הדברים (היתכן שלאחרי שלימוד בעניין נעלה כזה מתיישב לאכול דבר גשמי וטעים דווקא?) – השיב רבינו הזקן: שבעת לימודם בתורת החסידות הרגיש שעוד מעט מגיע הוא ל"כלות הנפש"…

ולכן, הוכרח לאכול "בייגל" עם חמאה, כדי שנשמתו לא תפרד מגופו ב"כלות הנפש" ממש… שהרי הכוונה היא – נשמות בגופים דווקא" (לקוטי שיחות, חכ"ז, עמ' 273).

 

התביעה הטוטלית

תורת חב"ד תובעת תביעה עמוקה מאוד מן האדם, שהיא בעצם תביעה טוטלית. מבקשת היא לשעבד את מוחו ואת ליבו ואת מעשיו של האדם שיעבוד מלא, שיעבוד כולל כול, למלכות שמיא. "חב"ד מאנט [=דורשת] פנימיות". ברוח זו, הרבי  מליובאוויטש זצ"ל הדגיש פעמים הרבה, כי החסידות בוחרת את הגרסה שבמשנה בסוף מסכת קידושין: "אני לא נבראתי, אלא לשמש את קוני", ולא את זו האומרת: "אני נבראתי לשמש את קוני". בעוד שבגרסה השנייה "אני נבראתי", אני קיים, אלא שתפקידי הוא – לשמש את קוני, הרי שלפי הגרסה הראשונה: "אני לא נבראתי", אין לי מציאות לעצמי, וכל מה שנבראתי הוא – "אלא לשמש את קוני".

ואכן, אחרי ככלות הכול, המאמץ העיוני הגדול של תורת חב"ד, המשתרעת על אלפי כרכים, מסתובב על ציר אחד: גדלותו ואחדותו ובלעדיותו של ה'. אם בפנותה אל הלב ואם בדברה אל השכל, מבקשת היא לטעת באדם את תודעת אפסותו מול ה', האין-סוף-ברוך-הוא; ולהצית את אש האהבה ורגש התלות באביו של עולם, במי שאמר והיה עולם, אשר הטיל בידיו של האדם את התפקיד לתקן עולם במלכות שדי.

אם עוצרים כאן, התמונה המצטיירת היא תמונה של "כלות הנפש" (וגם אם לא במובן הפיזי, כי אז במובן המטפורי: בחסידות חב"ד מוסבר ש"הנפש הוא הרצון", ו"כלות הנפש" היא על כן – ביטול וכיליון כל רצון עצמאי בלתי לה' לבדו). תמונה כזו, אדם מן היישוב אינו יכול לחיות עמה. כי אדם מן היישוב, אינו מסוגל להאמין כי, כאן בעולם שלנו, ניתן להתמסר לתביעה כזו וליישמה הלכה למעשה.

לאמיתו של דבר, תורת חב"ד אינה עוצרת כאן. רגע לפני "כלות הנפש", היא מציעה בפני לומדה ההולך בדרכיה – "בייגל עם חמאה". מתוך מהלך עיוני עמוק, תורת חב"ד דורשת שהעבודה תעשה בתוך העולם, בתוך גדרי העולם. לא בכדי אדמו"רי חסידי חב"ד לא שללו ואינם שוללים את העבודה ואת המסחר, כי התביעה להפנמת גדולת הא-ל ואינסופיותו, אינה מופנית רק לטרנסצנדנטי כי אם גם לאימננטי. משעה שברא ה' את העולם ונתן את התורה, הדרישה היא – לעבוד בתוך העולם. "לעבוד" גם מלשון עיבוד: לעבד את המציאות הריאלית הנורמטיבית ולהנכיח בתוכה את האלוקי.

 

התבטלות אך גם התבלטות…

יש כאן דרישה שהיא כמעט על סף הבלתי האפשרי, של אחיזת המקל משני קצותיו.

מצד אחד, החסיד, הלומד ומתמסר ללימוד החסידות, מוכוון ונדרש להפנים הפנמה עמוקה של אפסיותו מול האינסופי; אחת התכליות היותר חשובות היא – להיות "בביטול". מי אתה קרוץ חומר בשר ודם, אחד מני ריבוא רבבות רבבות אין קץ, מול הא-ל הגדול והנורא? וכל אריכות תיאור אופן השתלשלות הבריאה מהאינסוף עד לעולם הגשמי באמצעות ה'ספירות' והעולמות הרוחניים, לא נועדו אלא לקרב אל מוחו ואל ליבו את אפסיותו מול ה', את הפער המהותי, "אין ערוך לך".

מצד שני, המשימה המוטלת לפתחו של החסיד היא: להיות שחקן פעיל שממלא תפקיד נורמטיבי לגמרי בתוך העולם הריאלי. לא באופן של "בדיעבד", אלא באופן של "לכתחילה". אתה "יש" ו"מציאות", ויש לך תפקיד. עליך ללכת לעבוד, ולהתעסק "במילי דעלמא", ובתוך כך ומתוך כך לדעת שלית אתר פנויה מיניה, שכל מעשיך – לשם שמים.

התביעה היא, אפוא, להתבטל אך בה בעת להיות קיים. להתרומם עד רום כל המעלות, ואז לקום בבוקר ולנסוע לעבודה.

 

בין היסחפות לנפילה

כטבעם של דרישות שהן על סף הבלתי אפשריות מולידות הן סערות "ומשא-ומתן" פנימי לא פשוטים. כשם שהגבהת עוף ונשיאת העיניים וחידוד החושים וכיוון הלב, יכולים לרומם אדם מעלה מעלה, הם יכולים להשפילו מטה מטה. תביעה טוטלית שמבקשת את האדם כולו, אפשר שתסחף את האדם כולו ואפשר שתדחה את האדם כולו.

סיפורו של חיים גראביצר, הכתוב ביד אמן בידי פרופ' פישל שניאורסון, הוא בדיוק כזה סיפור. רומן רוחני עמוק על חסיד ש"נגע בקצה השמיים", שעה שהיה חדור מוחו וליבו וכרעיו בתודעת ה"אין עוד מלבדו", אך דווקא משום כך כמו גם בגלל התביעה הכולית, בשעה שהחלו פקפוקי היצר, הרגיש כאילו נדחה מהכול, כאילו אינו שייך לכלום.

 

טרגיות ממותנת

הטרגיות של החסיד החב"די, כפי שעולה מסיפורו של הנופל חיים גראביצר, שם מגיעה היא לביטוי קיצוני, מרתיע כמעט – ממותנת כיום באמצעות שני גורמים: האחד "חיצוני" לחסידות, והשני מתוך החסידות.

הגורם הממתן הראשון הוא השינוי העמוק ביותר שהתחולל בצורת הכלכלה והפרנסה. בזמננו, כמעט בלתי אפשרי לו לאדם "לעלות השמיימה" מתוך התעוררות רוחנית כבירה. בסוף החודש החשבונות ממתינים… העוני הרוחבי והשליטה המסוימת, שהייתה קיימת בדורות עברו, על מקור הפרנסה המועטה וממילא על הזמן החופשי – כמעט ואינה קיימת היום. צורת החיים המודרנית כופה את עצמה על האדם, ורק מי שהוא לא נורמטיבי בעליל, יכול לקרוע מעל עצמו את החוקים הבסיסים שצורת חיים זו כופה עלינו. ההכרח לקום בבוקר לעבוד, ודרכי התקשורת המהירים, מונעים למעשה מהאדם הסביר את האפשרות להתנתק לכמה ימים, או לכמה שבועות, סתם כך מתוך סער ההתעוררות הרוחני. המחסום הזה כופה "סף נורמטיביות", שהרגש וההתעוררות הדתיים-הרוחניים חייבים להיות כפופים לו.

הגורם הממתן השני הוא פנימי. נקודת ההתחלה, לדעתי, היא הקמת "ישיבת תומכי תמימים" על ידי הרבי החמישי, הרבי הרש"ב זצ"ל, אשר הכניסה את הלהט והספונטניות – הן של ה"עבודה" והן של ה"השכלה" החב"דיים – לתוך מסגרות ולתוך חוקיות מסוימת. כמובן, בדור האחרון, הרבי השביעי חולל מפנה מחשבתי אדיר כשלאורך כל השנים הדגיש בשיחותיו, באגרותיו ובמאמריו את ההכרח ה"תיאולוגי" לשלב בין ההתעלות הרוחנית לבין חיי המעשה הסדירים הרגילים. גם מפעל השליחות (שנובע מאותה נקודה תאולוגית – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"), הינו גורם ממתן משמעותי שמנתב חלק מן ההתלהבות והלהט של החסידות לאפיקים אחרים. הפנייה לציבור הרחב והעבודה עם קהלים מגוונים בכל קצוות תבל, מחייבים קיום שיח פנימי עם מושגי העכשיו.

גורמים ממתנים אלו, ממתנים גם את מצבי הסער והנפילה האפשריים. "חיים גראביצר", על כן, מתאר סוג של לבטים ומערכת מושגית של חב"ד "המוקדמת". אלו מלווים גם את חב"ד "המאוחרת", אולם בעוצמות מתונות בהרבה מכפי שהן מתוארות על ידי פרופ' שניאורסון.