צפת באמצע המאה השש-עשרה הייתה מרכז גדול ללימוד תורה ולעבודת ה', והיצירה התורנית-הרוחנית שהתפתחה באותה התקופה באותו מקום עיצבו והשפיעו באופן עמוק מאוד על העולם היהודי בכמה מובנים יסודיים.
בשטח מוגדר, וביחידת-זמן מצומצמת, התרכז מספר רב ומגוון של לומדים, חכמים ויוצרים. מספרם ואיכותם היו רבים וגדולים ביחס לכל קיבוץ יהודי אחר באותה עת, ושהו בה אחדים מגדולי האומה בכל הדורות, ענקי התורה הן בנגלה והן בנסתר, ודי אם נציין את רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן-ערוך", רבי משה קורדבירו וכמובן את האר"י-ז"ל, רבי יצחק לוריא.
ואם בתורת ה'נגלה' הייתה יכולה להתחרות עמה פולין, שחיו בה אז רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) ורבי משה איסרליש (הרמ"א), רבי שמואל אליעזר איידליס (המהרש"א) והמהר"ם מלובלין – מעמודי עולם התורה לדורותיו – הרי שבתורת הנסתר שימשה צפת כמרכז הגדול, שממנו ינקו הגלויות כולן יניקה עצומה לא רק באותו הדור אלא בכל דור שבא אחריו, כולל דורנו זה.
תקופת זוהר של זו קהילת צפת במאה השש-עשרה, היא פרק היסטורי ייחודי ומרתק. כאשר החלה פריחתה, בסוף המאה החמש-עשרה, לא היו בה יתרונות אקלימיים, גיאוגרפיים או כלכליים יוצאי-דופן. גם עברה הרחוק לא היה כרוך במשקע היסטורי או מעמד דתי מיוחד.
ובכל זאת, היא זכתה לתשומת לב מרובה, ונוצר בה מוקד משיכה גדול, ששינה את פניה מכל וכל. רבים מאישי צפת היגרו אליה מכל קצוות תבל, והפגישו בה עולמות רוחניים שונים ומסורות שונות, מספרד ומאשכנז, מאיטליה ומצפון אפריקה, מן האימפריה העות'מאנית ומן המזרח. שיטותיהם, ערכיהם ואורחות חייהם של חסידי אשכנז נפגשו עם אלו של מקובלי ספרד. אמונותיהם, תפישותיהם ודרכי לימודם של יוצאי מזרח אירופה, התמזגו עם אלו של יוצאי חצי האי-האיברי והאימפריה העות'מאנית. מבין קירות בתי המדרשות של צפת צמחה ספרות ענפה של פסקים, שאלות ותשובות, דרשות, פרשנות למקרא ולספרות חז"ל, מוסר, הנהגות ושירה. חיבוריהם של חכמי צפת "כבשו" את מכבשי בתי הדפוס העבריים בזמנם[1].
אולם לא תהא זו הגזמה לומר שמכל היצירה שנוצרה בצפת באותה תקופה, לקבלת האר"י נודעה ההשפעה העמוקה והמשמעותית ביותר. היא כבשה את כל קהילות ישראל, ועיצבה במידה רבה את מנהגיהן, את נוסח תפילותיהן ואת אופיין הרוחני הדתי.
במאמר זה אבקש לעמוד לגעת "בקצה המזלג" בכמה מההיבטים של קבלת האר"י. ראשית, בהקשר הספרותי: להביא בתמצית את סיפור התגבשותה של קבלת האר"י לכדי ספרות כתובה ומודפסת, ספרות שהיא אולי במובן מסוים הספרות החשובה והמשמעותית ביותר של הקבלה; כמו כן, אבקש להדגים מעט מהתוכן הגלום בכתבים אלו, כמה עקרונות חדשים שגילה האר"י.
ברי כי סוגיות אלו, אם רוצים לעמוד על טיבן בצורה מעמיקה ורחבה יותר, דורשות הן הרבה יותר ממאמר אחד. ספרות רבה ביותר נכתבה בעניין והיא מחזיקה חומר גדוש ורב בעומק וברוחב.
בשורות הבאות אפוא אנסה לתת תמצית מהדברים, בבחינת "טעימה" בלבד.
האר"י וצפת
האר"י (ר"ת: אלוקי רבי יצחק; או אשכנזי רבי יצחק) נולד בירושלים בשנת ה'רצ"ד (1534), ועבר לאחר מכן למצרים, שם למד תורה מפי רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) ורבי בצלאל אשכנזי, מחבר הספר "שיטה מקובצת". בשנת ה'ש"ל (1570), כשנתיים ומחצה טרם פטירתו, עלה האר"י להתגורר בצפת. שם נפטר בה' מנחם-אב ה'של"ב (1572).
כשהגיע האר"י לצפת, היא כבר הייתה מרכז גדול של הלכה ושל קבלה. בראש חבורת המקובלים בצפת עמדו חשובי המקובלים: רבי שלמה אלקבץ בעל הפיוט המפורסם המושר בקהילות ישראל בעת קבלת שבת: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה"; וגיסו רבי משה קורדובירו (או: הרמ"ק) מחבר ספרי יסוד בקבלה דוגמת: "פרדס רימונים", "אור יקר" על הזוהר וספרים חשובים אחרים בקבלה.
הרמ"ק, שהיה תחילה תלמידו של רבי שלמה אלקבץ ולבסוף היה כוחו יפה מכוחו של רבו, שימש בשעתו רבן של כל המקובלים. אלמלא בא האר"י לצפת, ייתכן שכל תקופת הקבלה בצפת הייתה נקשרת בשמו של הרמ"ק בלבד. כאשר הגיע האר"י לצפת, בשנת ה'ש"ל, הרמ"ק כבר השלים את כל חיבוריו הגדולים והוא נפטר באותה שנה, בכ"ג בתמוז. במשך כמה חודשים היה האר"י מתלמידיו של הרמ"ק.
אחרי פטירת הרמ"ק, כפפו הכל את קומתם לפני שיעור קומתו של האר"י, וכעבור שנתיים נסתלק לבית עולמו. מעצמנו אנו יכולים ללמוד מה גדול היה אותו אדם, אם תוך זמן קצר של שנתיים ומחצה לערך הצליח להשפיע השפעה ענקית שכזאת ולחולל מהפכה עמוקה שכזאת במחשבה המקובלת!
סיפור מעניין שמקפל בתוכו כמה מן המאפינים המיוחדים של צפת באותה תקופה ושל דמותו של האר"י, מופיע בספר תולדות האר"י (במהדורת מאיר בניהו, עמ' 218), וכך מסופר שם:
רבי יוסף קארו "היה מתפלל עם האר"י ז"ל בבית הכנסת יחד בכל יום, והרב [האר"י] ז"ל היה מתפלל תפילת י"ח עם כוונות ומתעכב הרבה, ומרן [רבי יוסף קארו] ז"ל היה מתפלל על דרך הפשט [ותפילתו קצרה יותר]. ופעם אחת התפלל הרב ז"ל כמנהגו והשלים, ומרן ז"ל לא השלים. והרבנים אשר היו עמו בבית הכנסת המה ראו כן ותמהו מהו העניין. ואחר כך קרא הרב ז"ל לשמש בית הכנסת ואמר לו: לך למרן ז"ל ואמור ליה באזניו שזה משנה ערוכה במסכת כלאיים… ושמע מרן ז"ל ואמר: האמת כך ולא חדשתי שום דבר בתפילתו… אלא כשעמדתי בתפלתי עלה בדעתי… ונתעלמה ממני שהיא משנה ערוכה, ולפיכך הייתי מחשב בדינה ולא התפללתי".
כתבי האר"י
אנו מכירים היום את תורת האר"י מתוך אוסף ספרים שבאופן כללי מכונים "כתבי האריז"ל".
ספרי היסוד של אוסף זה הם: אוצרות חיים, דרך עץ חיים, פרי עץ חיים, שמונה שערים, עמק המלך, מעין החכמה ועוד. ספרים אלה מרצים את מהלך האצילות וכוונות תהפילה על פי שיטת האר"י, ומפרשים פסוקים ומאמרי חז"ל וזוהר על פי דבריו.
חשיבותם הגדולה של כתבי האריז"ל נובעת מכך שהם שופכים אור חדש, מקורי ומעמיק על ספר הזוהר. הזוהר, שנכתב בסגנון פיוטי הקשה לפענוח ללא הדרכה קפדנית וידע מוקדם רחב, 'נפתח' למצער במידה מסוימת ללימוד ולהבנה מעמיקה וחדשה בעקבות פרסום כתבי האר"י. בכתבים אלו מצוי ניסוח חדש ומקורי של הקבלה וגיבושה לתוך מערכת מקיפה בשיטה סלולה.
אולם, לאמיתו של דבר הספרים המכנסים את כתבי האר"י כולם סודרו ונערכו רק בשנות הת' הראשונות (בשנת 1650 בערך), כשבעים שנה לאחרי שלימד האר"י בצפת את שיטתו בקבלה. ספרים אלו לא יצאו מתחת ידיהם של תלמידי האר"י, שישבו לפניו ושמעו ממנו את דרושיו – אלא מתחת ידיהם של תלמידי התלמידים. הם סידרו, ערכו והעניקו לספרים את שמותיהם.
כיצד אפוא נתגבשה קבלת האר"י לספרות כתובה?
בשאלה זו עסקו כמה וכמה, אולם לפני שנים אחדות התפרסם הספר "קבלת האר"י" – מחקרו המקיף והמרתק של הרב יוסף אביב"י, מחשובי חוקרי כתבי האר"י, שמשתרע על פני שלושה כרכים גדולים ואלף שש מאות עמודים בקירוב. המחקר מתייחס בהרחבה לשאלה זו, ולהלן תמצית מהדברים.
ראשיתם של כתבי האר"י בפירושים ובמאמרים שהאר"י כתב בעצמו – בעיקר פירושים על הזוהר (הגדול והחשוב בהם הוא הפירוש ל"ספרא דצניעותא"). הכתבים המקוריים לא נשמרו אלא העתקותיהם של התלמידים.
את חידושיו ושיטתו בקבלה החל האר"י להעלות על הכתב עוד בהיותו במצרים, ועיקרי החידושים העומדים בלב שיטתו כבר מצוים בכתבים שנכתבו שם. בצפת המשיך לדרוש את שיטתו בפני התלמידים, לשכלל ולהורות אותה.
האר"י היה מוסר את שיעוריו בפני ארבע קבוצות של תלמידים שהיו נכנסים בזמנים שונים במהלך היממה, כשלכל קבוצה דרש האר"י ברמה אחרת (רבי חיים ויטאל מתאר את הקבוצות ואת רמת תוכן השיעורים בפני כל קבוצה ב"ספר החזיונות", עמ' רי).
במהלך מסירת שיעורים אלו היו התלמידים נושאים ונותנים עם רבם, מקשים והוא משיב, מעלים הצעות של פירוש משלהם וכיוצא, ובתום השיעור היו התלמידים חוזרים על הדברים בפני האר"י. אופיים של השיעור היה ככל הנראה הרצאה אסוציאטיבית ("מעניין לעניין באותו עניין"), כשהאר"י מלמד את התלמידים מאמר בזוהר או נקודה מסוימת במהלך ההאצלה האלוקי אך לא מתמקד בנושא אחד בלבד אלא עובר מנושא לנושא באותו ההקשר.
היה גם פן אינדיבידאולי בהדרכתו את תלמידיו, והם "תיקונים" ו"כוונות" שמסר האר"י לכל תלמיד לפני עניינו. "כוונה אחת נתן לנו מורנו ז"ל", כותב רבי חיים ויטאל, "לכל החבירים… ואמנם הנקודות של השמות שנכתוב עתה לכוין אותם כל אחד לפי שורש נשמתו. יש מי שצריך שיכוין כל השמות בנקודת צירי, ויש מי שצריך לכוון בהם בחולם" (שמונה שערים, ח:ב).
התלמידים כתבו את כל אשר שמעו מהאר"י, כל אחד בסגנונו שלו. הם העלו על הכתב – הן את הדרושים הכלליים בענייני האצילות, ביאורי זוהר וסדרי כוונות השייכים לכלל; כמו גם את העניינים הפרטיים שנמסרו באופן אינדיבידואלי לכל אחד לפי עניינו, הייחודים ותיקוני העוונות.
אבל תלמידי האר"י, בכוונת מכוון, לא נתנו פומבי לכתביהם וגזרו עליהם שתיקה. ואכן, כתבים אלו לא נדפסו לא בחייהם שלהם ולא במשך שנים רבות אחריהם. הדפוס היה קיים, וספריהם של חכמי צפת באו בשערי הדפוס, כולל ספריו של רבי משה קורדובירו ("פרדס רימונים" בקראקא, ו"אור הנערב" ו"ספר גירושין" בוונציה) – אך את כתבי האר"י נמנעו המקובלים מלפרסם. רק מעט מן המעט מקבלת האר"י הגיע אל הדפוס בשנים אלו, ובכל אלו אין אחד מן החיבורים הגדולים והחשובים שכתבו האר"י ותלמידיו.
יתירה מזו. היו מתלמידי האר"י שגנזו את כתביהם, ואחרים החביאום בביתם. כך עשה למשל הגדול והחשוב מבין כותבי קבלת האר"י – רבי חיים ויטאל. את הקונטרסים הראשונים שכתב גנז ולא איפשר את העתקם, ורבי שלמה מדרניזץ העיד שרח"ו נטל מחבריו את כתביהם וגנזם אף הם.
את הספר "עץ חיים" שבו כתב רבי חיים ויטאל את כל אשר העתיק מן האר"י ואשר שמע ממנו – גנז בביתו ולא הראה לאיש. הוא ציווה את בנו רבי שמואל שלא יעתיקו ולא ידפיסו את הספר, וכל הרוצה לעיין בו יהיה חייב לבוא לביתו ורק שם יוכל למלא את בקשותיהם. וכך אכן ארע. היו מקובלים שנסעו וראו את הספר וסיפרו על כך בהתרגשות, ואחרים שלא הצליחו להגיע לדמשק הביעו את תקוותם לראות את הספר בעתיד. השל"ה, רבי ישעיהו הורביץ, מעיד כי במסעו לארץ ישראל עבר דרך סוריה כדי להיכנס לביתו של רבי שמואל ויטאל וללמוד זמן מה בכתבי "עץ חיים". עובדות אלו, אגב, מבטאות את מעמדו המיוחד של ספר "עץ חיים" בעיני המקובלים.
אולם הרצון הגדול לדעת וללמוד את אשר חידש האר"י בצד הידיעה כי תורה זו מצויה עלי-כתב אלא שהיא גנוזה וחבויה – יצרו תנועה עזה של מקובלים לדרוש ולתור אחר החיבורים החבויים ולהתאמץ להשיגם בכל דרך. מאמצים אלו נשאו פרי, ובסופו של דברים נתגלו החיבורים הללו וניתן להם פומבי. המקובלים במסעם לגלות את כתבו האר"י נטלו, ברשות ושלא ברשות, את החיבורים שחיבור תלמידי האר"י והעתיקום. כך התפשטה תורת האר"י ברחבי תבל.
מהר מאוד התפרסמו הכתבים הללו בכל תפוצות ישראל והשפיעו השפעה עמוקה מאוד על ריקמת החיים היהודיים בכל אתר ואתר. בארץ ישראל נפוצו עד מהרה העתקות של קונטרסי כתבי האר"י (אחד מן המפיצים הגדולים שלהם היה רבי יהושע ן' נון), וגם בחוץ לארץ.
כך דרושים שכתבו ר"ח ויטאל, ר"ח טבול, ר"מ יונה ותלמידים נוספים של האר"י הגיעו לאיטליה והתפשטו בה. המקובל רבי מנחם עזריה מפאנו מספר (בהקדמה לספרו פלח הרימון): "ומעיד אני עלי… שזכיתי לטעום מעט מזער בקצה המטה שירי שירים מרדיית האר"י מפיהם ומפי כתבם של גורי האר"י זצ"ל, מקונדרסים רבים ונכבדים ששגרו לי מגדוליהם וחשוביהם אשר בארץ הקדושה מהרה תרווחם".
גם לאשכנז הגיעו קונטרסים שכתבו תלמידי האר"י. בשנת שנ"ה נדפס בוונציה ספר "מרפא לנפש" שבו מופיעים גם תיקוני תשובה של האר"י, ואלו נתפשטו בקרב "חסידי אשכנז" (כפי שהעיד הרמ"ע מפאנו). אישור להתפשטותם של תיקוני התשובה באשכנז יש למצוא בדברי רבי יוסף יוזפא האן, רבה של פרנקפורט, שהוא ותלמידיו קיבלו על עצמם בשנת שע"ב לקיים תיקון אחד מתיקוני האר"י במשך שנה וחצי.
כך החלה העתקה רבה ורצופה של "כתבי האר"י", המלמדת על העוצמה הגלומה בהן וההוד שעם ישראל רחש לתורה הכתובה בהן. ההעתקות הקדומות נעשו בכתיבה מזרחית, כלומר בארץ ישראל ובשכנותיה. אחר כך החלו העתקות בכתיבה איטלקית, שנעשו בצפון איטליה. אחריהן נעשו העתקות בכתיבה אשכנזית – באשכנז ובפולין כאחד. מאוחר יותר החלה גם ההעתקה בכתיבה מערבית, במרוקו, בתוניסיה ושאר ארצות המגרב, וישנן גם העתקות – אם כי לא רבות – בכתיבה תימנית.
צמצום, קלקול ותיקון
נעמוד בקצרה על שלוש מהנקודות החשובות שחידש האר"י, גילויים שהשפיעו באופן חסר תקדים, בכיוונים שונים ובאופנים מגוונים ידועים יותר ויודעים פחות, על עולם המחשבה היהודי מאז התפרסמו בעולם: הצמצום, הקלקול והתיקון.
אחד היסודות החשובים ביותר ביהדות בכלל ובפרט בתורת הקבלה הוא שהקב"ה הוא "אין סוף", בלי גבול. כיצד אפוא התרחש תהליך הבריאה, שבסופו של דבר נבראו עולמות מוגבלים ועד כדי כך שנברא עולם חומרי וגשמי? איך אפשר שיתקיים עולם בכלל, כאשר לפי טבע מהותו של אין סוף, המלא הכול, אין שם אלא הוא?
מצד אחר שלה, שאלה זו היא אחת השאלות הגדולות במחשבה היהודית. כיצד ניתן ליישב את הסתירה שבין התפיסה היסודית שאלוקים הוא אינסופי, טרנסצדנטי, לא בר תפיסה ולא בר היגד; לבין התפיסה הדתית היסודית האחרת המתארת קשר רצוי ומצוי בין אדם ובין הקב"ה, "קרוב ה' לכל קוראיו", א-ל המתגלה לאדם כפרט ולעם ככלל, ושבין האדם אליו יש קשר של "אני-אתה".
תהליך "הצמצום" – זוהי תשובתו של האריז"ל. בכללות, הרעיון של תהליך הצמצום הוא שהקב"ה "צמצם" כביכול את האור העליון, אור אין סוף, ולאחר מכן האיר בתהליך הדרגתי, שלב אחר שלב אור מצומצם שמאפשר את עמידת העולמות. כך נוצרו עולמות, זה מתחת לזה, כשבהתאם לירידה בכל פעם, הגילוי האלוקי בכל עולם פוחת. בסופו של תהליך הצמצום בתוך העולם הזה הגשמי הקב"ה נסתר לגמרי – וכך, כאילו באופן טבעי, לא רואים את הנוכחות והאדנות האלוקית.
וכך מתאר זאת רבי חיים ויטאל (עץ חיים שער א' ענף ב'):
"דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף ב"ה. ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס. וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת, הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים… והנה כאשר צמצם עצמו, אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר, דק, כעין צנור אור א', הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו".
האריז"ל גילה אפוא, כי בראשית ההתגלות של ה', היה אור אין סוף ממלא את כל הריק. אולם, כדי שתהיה אפשרות לקיום העולמות, היה צורך להסתיר את אותו אור נעלה. תהליך הסתרה זה נקרא בשם צמצום. כך נוצר חלל ריק שלתוכו הבורא הכניס אור גבולי.
האריז"ל מכנה את צמצום האור האין סופי בשם "הצמצום הראשון". הצמצום ה"ראשון" חולל את התפנית החדה ביותר בסדרי העולמות, והוא יצר מציאות חדשה. סילוקו הראשוני של האור הצידה, כלומר הסתרתו והעלמתו, הוא שפרץ את הדרך לכניסת המימד הגבולי. הצמצום אינו יוצר חלל פנוי וריק לחלוטין, אלא מותיר אחריו "רשימו". כלומר, נשאר רושם כלשהו ממציאות אור האין סוף שהיה ממלא את החלל לפני הצמצום. רושם זה נקרא "כוח הגבול שבאין סוף", והוא אבן היסוד לקיום המציאות כולה.
מקובלים וחשובי ההוגים היהודיים בדורות שאחרי האר"י דנו באורך וברוחב במושג הצמצום, ופירשוהו בדרכים שונות, קוטביות ממש, שכל אחת מהן מציגה תמונה עמוקה של הקיום ושל ההתהוות לפי דרכה, אך לא כאן המקום.
האר"י עמד בדרושי האצילות שלו על נקודה חשובה נוספת, והוא נושא "הקלקול" ו"התיקון".
האר"י לימד, שהעולם הראשון שנוצר לאחר הצמצום, הוא "עולם התוהו". כדי להבין את האפיון של "עולם" התוהו (עולם במשמעות של שלב, כלומר: בחינה מסוימת של קיום) – צריך להקדים ולומר שסדר ההשתלשלות, שתהליך הבריאה מורכב בכל חלק שבו מ"אור" ו"כלי". האור הוא ההתגלות האלקית הנמשכת מעצמות אור אין סוף להאיר ולפעול את פעולתה בספירות, והכלי ענינו להגדיר ולהגביל את האור בפעולתו ובצורתו. מה שמאפיין את עולם התוהו הוא, שהאירו בו אורות נעלים ביותר בעוצמה גבוהה מאוד, אך מצד שני ה"כלים" שלו היו מוגבלים מאוד.
הניגוד הזה גרם, כך לימד האר"י, ל"תאונה", ל"קלקול", המכונה גם "שבירת הכלים" – היות שכליו של עולם התוהו היו מועטים ("כלים מועטים"), הם לא יכלו להכיל את האור האלוקי העצום ("אורות מרובים") שאמור היה להיות מוכל בהם, וכתוצאה מכך "נשברו" (ואין צורך לומר שהדימוי של שבירה הוא מטאפורי). האורות שהיו בכלים של עולם התוהו הסתלקו – חלקם עלו חזרה למעלה לשורשם האלוקי, וחלקם "נפלו" יחד עם שברי הכלים לעולם הקליפות.
האר"י מדבר על נפילת מאתיים שמונים ושמונה (רפ"ח) "ניצוצות" של קדושה ממדרגתם העליונה אל הדיוטה התחתונה של הבריאה, ובמהלך "נפילתם" הם הוסיפו להתחלק לחלקיקים קטנים. בכל אחד משלבי סדר השתלשלות שנמצאים מתחת לעולם התוהו – נטמעו ניצוצות אלו, והם הרובד ה'רע' בכל שלב.
מכאן ואילך מתחיל תהליך התיקון, שמימושו מופקד בידי האדם. תהליך זה מתרחש קורה בשלב נוסף של הבריאה, הנקרא "עולם התיקון". בעולם זה ישנם כלים רבים, וכמו כן האור האלוקי מגיע בהתאמה למידת ומספר הכלים. מציאות חדשה זו, שמשלבת כלים רבים ו"רחבים" ועוצמה פחותה של אורות מועטים, יצרה עולם שמסוגל להתקיים.
תהליך ה"תיקון" מתבצע באמצעות "העלאת" האור האלוקי השרוי בקליפה לקדושה: "בירור הניצוצות". כך, למשל, כאשר מקיימים או משתמשים לשם מצוה בחפץ גשמי, גורמים לניצוצות הקדושה שנמצאים בחפץ ההוא לעלות לקדושה. המסע שלנו בעולם הוא "לברור" – באמצעות קיום תורה ומצוות – את ניצוצות הקדושה ועל ידי כך להנכיח את האלוקים בתוך העולם הגשמי. מסע זה יגיע לתומו בביאת המשיח, שאז רוח הטומאה תעבור מן הארץ, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
___
[1] ראה: הצעת מחקר לעבודה: חכמי צפת בין השנים 1540-1615, ומעמדם הדתי והחברתי. איל דודסון. בהנחיית: פרופ' יוסף הקר, האוניברסיטה העברית בירושלים.
מקור התמונה הראשית של הפוסט: מאת פארוק – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=45420000