יובל לשחרור ירושלים: מדוע התנגד הרבי לראות בהקמת מדינה שום מוטיב גאולי?

לפני 68 שנים קרה הבלתי ייאמן, ומדינת ישראל קמה גם ניצבה. לפני 50 שנה, קרה הבלתי ייאמן מספר 2 – כאשר ישראל שבה לשטחי המולדת ההיסטוריים שלנו, אל המקומות הקדושים ביותר לעמנו, ובראשם: ירושלים, מתוך ניצחון ניסי, "במימדים תנ"כיים" כפי שראו זאת אז עיתוני העולם.

אחת השאלות התאולוגיות העמוקות הקשורות לשתי עובדות מדהימות ומבורכות אלו היא השאלה האם ועד כמה יש קשר ביניהן לבין  המושג "גאולה", גאולת ישראל.

לכאורה מעיון בדברי הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם באמת עולה, כי ימות המשיח הם בעצם משהו שדומה קצת למדינת-ישראל – ומה שחסר במצב הנוכחי הוא רק שחוקי המדינה יתאמו לחוקי ההלכה. לפי תפיסה כזאת חסר במצב הנוכחי משהו כמותי בכדי להגדירו כגאולה שלמה, אך לא משהו מהותי. האמנם כך?

שאלה זו, אם כי בסגנון פחות תורני, שאל את הרבי מליובאוויטש מנחם בגין, שבימים אלה ממש מציינים 40 שנה מאז עלה לשלטון בפעם הראשונה.

 

"מי ככבודו יכול להשפיע על המוני בית ישראל ברחבי תבל לקום ולקיים מצוה זו"

בגין כתב את המכתב מיד אחרי השתתפותו בחגיגת הנחת אבן הפינה למרכז של ישיבת חב"ד בעיר לוד, שהתקיים בליל י"ב תמוז תשכ"ז, ובין היתר הוא כותב לרבי את הדברים הבאים העומדים עדיין תחת הרושם האדיר של הנצחון הפלאי במלחמת "ששת הימים", נצחון שאנו חוגגים לה 50 שנים, חודשים ספורים קודם לכן:

"…  אף אני נקראתי לומר דברי ברכה והריני מרשה לעצמי למסור לכבודו פיסקא מדבריי אלה:

"אנא, מורי ורבותי, הרשו לי להשמיע בקשה מעצרת הודייה וחדוה זו ואל תהיה בקשת הדיוט קלה בעיניכם. תצא מעצרת זו בקשה אל הרבי הגדול אשר זכיתי פעמים מספר לשוחח עמו בין האשמורת השניה לבין השלישית, כי יקרא הוא לבני העם היהודי באשר הם שם, לקום, לעלות למלאות את הארץ ולבנותה. כי אמנם, לאחר הישועה הגדולה שהייתה לנו מעם ה' בזכות גבורת בנינו ומסירות הנפש שלהם, השאלה המכרעת מבחינת עתידו של העם וארצו היא – העליה, שיבת ציון המונית. ומאחר שידוע לנו לכולנו כי הרבי נותן תמיד דוגמא אישית, נבקש שיתיצב הוא בראש העולים ציונה, בראשם של אלפים ורבבות מבית ישראל, שישובו לארץ אבות. שעה גדולה, שעת רצון היא.

"מורנו ורבנו הנעלה, קשה לי כמובן לבטא במילים את כל עוצמת הרגשות שהם מנת חלקנו בימים בהם, בעזרת ה', ניצלנו מסכנה נוראה, גאלנו את עיר דוד ושחררנו את נחלת אבותינו. אם הרשיתי לעצמי לומר את אשר הבאתי לעיל, בקרב קהל חסידים, מסורים ונאמנים, עשיתי כן בתוקף ההכרה העמוקה כי הבטחת פרי נצחוננו – על ידי יישוב הארץ תיעשה… ומי ככבודו יכול להשפיע על המוני בית ישראל ברחבי תבל לקום ולקיים מצוה זו השקולה וגו'…".

כשנכנסים מתחת למעטה החיצוני, הבקשה הזו היא בעצם שאלה, שאלה כבדה וחזקה: הנה ה' נותן את כל הסימנים, ואחר החזיון ההיסטורי החד-פעמי המזעזע של שואת היהודים הנוראית, הקים לנו מדינה בארצנו הקדושה, וחזר העם היהודי לביתו אחר אלפיים שנות ריחוק, ואף חיזק את ידינו כנגד כל צרינו שקמו עלינו בהמוניהם – ומדוע אין הרבי מצטרף?

ואם תרצו, השאלה היא הרבה יותר יסודית: איך אי אפשר לראות בזרם האירועים הניסי והפלאי כל כך, הבלתי הגיוני כל כך, בעל המשמעות ההיסטוריות העמוקות כל כך – את ניצני פריחת גאולתם של ישראל?! גם אם אין כאן עדיין גאולה שלימה, כלום כיצד ניתן להתכחש שתחילת גאולה יש כאן?! והרי האותות אינם מעשי בשר ודם כלל, אלא מעשי אלוקים המה!

אם זה לא סימן לתחילת הגאולה – מה כן יכול להיות סימן?!

זאת, לפי עניות דעתי, השאלה ששואל מנחם בגין, שהיה יהודי מסורתי ומאמין ושורשי מאוד, את הרבי – את הרבי, שבגין ראה בו מנהיג יהודי שחבו מאוד. וכאמור, זו אכן שאלה יסודית ביותר וחזקה עד למאוד.

סימן הוא לא הוכחה

תשובתו הארוכה, ואפילו המפתיעה, של הרבי לבקשתו-שאלתו זו של מנחם בגין צריכה לימוד עיוני מקיף ברצינות רבה, כי היא כוללת הרבה יסודות, ויש בה נימות עדינות ועמוקות מאוד, טפח המסתיר טפחיים; לא אנסה להקיף כאן את כולה, אבל אעמוד על נקודה אחת. את המכתב בשלמותו אני מצטט בסוף הדברים.

זו תמצית הדברים:

יהודים מחכים ומצפים למשיח. האמונה בבואו והצפייה להתגשמותה במהרה, הם בין קווי האופי המאפיינים, תכונותיו הייחודיות, של עם ישראל לדורותיו. מטבעה של ציפייה נפשית ואמונתית זו, כך כותב הרבי בתחילת מכתבו, הרי בכל עת אשר מתרחש מאורע שקשור לחלק חשוב מעם ישראל, מאורע בלתי רגיל, היוצא מהכלל – מיד הדבר מתפרש על ידי יהודים כמשהו שקשור לגאולה, מעין הקדמה או "פעמי משיח", משהו שמבשר את קץ הגלות.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במאורעות כה דרמטיים, כה יוצאי דופן, כה אדירים והיסטוריים, לטוב ולרע, מאורעות שלא נחוו כמותם דורות רבים, ושהתהליך ההיסטורי המוכר אינו זוכר דוגמתן, כמו המאורעות שחווה הדורות האחרונים. הדורות שראו את זוועת השואה, ומיד לאחריה ראה את הנס הגדול בהקמת המדינה, עליית המוני יהודים מכל קצווי תבל ארצה, ויכולתו של העם בישראל לשרוד פעמיים מלחמה, בה כאגרוף אחד נקפצו עליה כל צבאות מדינות ערב – מצפון, ממזרח ומדרום.

זה כאילו מתבקש וטבעי לראות במאורעות הללו, ולדרוש את המאורעות הללו, כמשהו שמבשר את קץ הגלות, כמשהו שמעיד על תחילת הגאולה. הגיוני הדבר שההתבוננות במאורעות אלו "חיזקה את הרצון לראות בהם התחלת חיסול הגלות, ומתוך כך גדלה ההשתדלות לפרשם או על כל פנים לדרשם בכיוון [הזה]".

אבל, ממשיך וכותב הרבי,

"לצערנו הכי גדול, הנה לאחרי שעבר זמן קצר, נוכחנו לדעת שאף שמאורע גדול הוא וטוב או בהיפוך מזה, עדיין הוא חלק מהגלות. והראיה [היא], אשר כל הסיבות שהביאו לגלות – בתוקפן עומדות. ועוד ועיקר, אשר לא נתעורר העם וגם מנהיגיו לחזון הגאולה, הגאולה האמיתית, זאת אומרת גאולה מהגלות ולא גאולה והצלה מצרה פלונית או מגזרה פלונית או מאויב וצר פלוני…".

כלומר, לא כל מה שמתפרש על ידי יהודים המצפים בכל מאודם לגאולה כסימן לבוא הגאולה, הוא אכן הוכחה שהגאולה באה.

איך ניתן לדעת?  – האינדיקטור הוא, מה שקורה אחרי הופעת הסימן. צריך להבין, אומר הרבי, שלדעת הכול, גם בתוך מסגרת הגלות היינו עדים לניסים עצומים ולמאורעות נפלאים ביותר; (דומני, שעצם קיומו של העם היהודי בכל תפוצות ישראל כנגד כל הצרים והמריעים לו הוא אות ומופת לכך). זה עדיין לא הופך את הגלות לגאולה.

מהו אם כן הסימן? הסימן שה' שולח באותו מאורע על-טבעי, החורג מהמסגרת ההיסטורית הנורמלית, הוא בעצם הזדמנות. אם אכן ינוצל כהלכה בהתעוררות המתאימה, אפשר והמאורע האדיר הזה שנראה כמו סימן, אכן יהיה סימן. (וכפי שחז"ל – בכייון ההפכי – לגבי המבול, ש"בתחילה הורידם [את המים] ברחמים, אם יחזרו [בתשובה] יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול".)

הסימן הוא אפוא קריאה: קריאתו של ה' – שובו בנים ואשובה אליכם.

והנה, אם מתבוננים באופייה של התגובה לשרשרת ה"סימנים" של הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים רואים למרבה הצער, שלא זו בלבד שלא הייתה זו תגובה המתאימה – אלא אדרבה, הדברים גרמו אפילו להתרחקות מדרך היהדות (ועד כדי כך שהמדינה שימשה קטליזטור מחלן לגבי יהודים רבים רבים שבאו שומרי תורה ויהדות, ומשפחותיהם סרו מהר מן הדרך והתבוללו בדרכי האומות). וזה מעיד כי הייתה זו הזדמנות שפוספסה, סימן שאינו מעיד עוד על נס, פלאי ונפלא ככל שיהיה, שחורג ממסגרת הגלות.

תפיסת הגאולה של החסידות: שינוי פונדמנטלי בכל הקיום

כאן מתבקשת השאלה: אבל מדוע הכול מתפרש כשחור או לבן, או גלות או גאולה, האם לא יכול להיות שאנו בעיצומו של תהליך, תחילת גאולה אבל לא גאולה שלימה?

במכתב הנ"ל הרבי כמעט לא מתייחס לסוגיה זו, משום שההנחה שתהליך הגאולה אינו תהליך שמתפתח מתוך התנאים הטבעיים אל תנאים על-טבעיים אלא זה משהו על-טבעי שחודר אל הטבעי, הנחה זו היא הנחת יסוד בסיסית ביותר, והיא מונחת בתשתית המכתב וביסוד הגותו של הרבי בכלל.

כאשר מדברים על המושג "גאולה" נשאלת שאלה פשוטה – מהי בעצם המשמעות של מושג זה? למה מתכוונים כשאומרים את המילה "גאולה"? למה מצפים שיתחולל כשיבוא המשיח, כשתבוא הגאולה?

ובכן, תורת חב"ד תופסת את מושג הגאולה כדלהלן:

עניינו המרכזי של המשיח (כפי שמנסח זאת הרמב"ם בהלכות מלכים יא, ד) – שהוא 'יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'.

בדברים אלה מבהיר הרמב"ם, שתיקון העולם שיהיה בימות המשיח הוא שכל העמים יקראו בשם השם. כלומר, תיקון העולם שיהיה בימות המשיח הוא, כמו שאומרים בתפלת 'עלינו לשבח': 'לתקן עולם במלכות ש-ד-י… ויקבלו כולם עליהם את עול מלכותך', וכאשר מכירים במלכות שמים –  מקבלים את הלכות ועובדים את ה', וכלשון הרמב"ם 'יתקן את העולם לעבוד את ה".

הגאולה היא אפוא שינוי יסודי של הדרך שבה העולם פועל. במהותם של דברים, כפי שלומדים בעומק בשער-היחוד-והאמונה, הלוא המציאות האמיתית של כל נברא היא הכוח האלוקי שמהווה אותו. מצד מהות פנימית זו, מציאותו של האדם אינה בסתירה לאלוקות, להיפך: האלוקות היא אמיתת מציאותו.

אלא שבסדר הגלותי של הקיום בעולם, אמיתת מציאות זו חבויה היא לגמרי. ב"סדר הגלותי", רקמת החיים הגלויה לעין כל היא רקמה עצמאית כביכול לגמרי, שרק מדי פעם מבליחה בתוכה 'השגחה פרטית' אלוקית מופלאה.

מה שיקרה בגאולה הוא שינוי יסודי של כל הסדר וכל המבנה הגלוי. מלכותו של הקב"ה תתגלה, וזהו חידוש עצום במצבו של העולם. כמו הפתגם הידוע ש'גאולה', זה להכניס את האל"ף – אלופו של עולם – לתוך ה'גולה', כלומר לחשוף את המהותי הנסתר, האלוקי, שבתוך הסדר הטבעי.

עניינה של הגאולה הוא אפוא התגלותו של הקב"ה בעולם, מצב בו המימד הפנימי המהותי – שהיה מוסתר עד כה – יהפוך לחשוף. דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הרבי שואל שלכאורה הניסוח בפסוק זה דורש עיון, שכן הרי ברור שאם "נגלה כבוד ה'" – התוצאה המיידית היא שכולם יראו כי פי ה' דיבר, זה הרי הפשט של "ונגלה" – שהדבר הפוך להיות גלוי, שכולם יראו; ולכאורה אפוא זהו כפל לשון בפסוק (1. "ונגלה כבוד ה'" 2. "וראו כל בשר") שאומר את אותו הדבר בדיוק.

אך למעשה, מסביר הרבי, אין כאן שום ייתור. החלק השני של הפסוק בא להסביר את המשמעות האמיתית של החלק הראשון. יכולה להיות התגלות אלוקית ברמה כזו שאמנם הנשמה תחוש את ההתגלות, אבל הגוף לא. בא הפסוק ומדגיש: בזמן הגאולה, היות שהמציאות האמיתית של העולם, השכבה הפנימית הכמוסה, תתגלה כך שלא יהיו עוד שום הסתרים וסודות ("ולא יכנף עוד מוריך") – לכן גם "עיני בשר", גם הגשמיות עצמה, תקלוט את הרוחניות – כי לאמיתו של דבר גם הגשמיות היא חלק מהאחדות האלוקית.

 

הסדר הטבעי ישתנה מיסודו

לפי נקודה זו, השאלות מתבררות היטב.

ביאתה של הגאולה תהיה באופן חדשני ופתאומי מצד התגלותו של הבורא, "ונגלה כבוד ה'", ולא כהמשך התפתחותו של העולם. ולכן ירידת בית המקדש בנוי באש או כל ייעודי הגאולה שבכתובים במדרשים אינם עניין ילדותי ח"ו, אלא יש בהם עומק לפנים מעומק. כשתתגלה מציאותו האמיתית של העולם, כחלק מהאחדות האלוקית, הסדר הטבעי אכן ישתנה מיסודו, ונקודה זו נרמזת היטב בכתובים ובמדרשים המתארים את שינוי ושידוד מערכות הטבע בזמן הגאולה.

"ולכן, כל עוד לא הפציע אורה של הגאולה, הרי גם אם יקרה מצב שחוקי המדינה יהפכו להיות חוקי התורה – אין לזה שום קשר עם ביאת הגאולה, שעניינה הוא הרבה יותר עמוק".

[נקודה זו אגב באה לידי ביטוי במדרש תהילים שעל הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. וכך אומר המדרש: 'אמר רבי יוחנן: עובדה הוה בחד בר נש היה מדליק את הנר בלילה והיה כבה ומדליקו, כבה ומדליקו, אמר: עד מתי אהיה מתייגע והולך? ממתין אני עד שתזרח השמש ואני הולך לאור החמה. כך ישראל: נשתעבדו במצרים, עמדו משה ואהרון וגאלום; חזרו ונשתעבדו בבבל, וחוזרין ונגאלין על ידי חנניה מישאל ועזריה; חזרו ונשתעבדו ליוון, ונגאלו על ידי מתתיהו חשמונאי ובניו; וחזרו ונשתעבדו באדום – אמרו ישראל: הרי נתייגענו, נגאלין ומשתעבדין, אין אנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: אל ה' ויאר לנו…'.

ההבדל בין הגאולה השלמה לבין גאולות ישראל שעד כה, הוא שהגאולות הקודמות היו על ידי התגלות אלוקית שקשורה עם העולם, בחינת ממלא כל עלמין, ומכיוון שהעולם תופס מקום בגילוי אלוקי כזה, הייתה זו גאולה שיש אחריה שיעבוד. אבל הגאולה העתידה מהותה ועניינה – התגלות כבודו של ה' בעצמו, גילוי אלוקי שלמעלה מעלה מגדרי העולם, בחינת סובב כל עלמין, ומאחר שמדובר בהתגלות אלוקית שלגביה אין תפיסת מקום לגדרי הטבע כלל, לכן לא תהיה לה הפסק].

 

מכתבו של הרבי למר מנחם בגין:

 

ב"ה, בין המצרים, יהפכו לששון ולשמחה, ה'תשכ"ז
ברוקלין, נ.י.

מר מנחם שי' בגין

שלום וברכה!

נוסף על פ"ש אישית שקבלתי מאחדים מאנ"ש שהיו באה"ק ת"ו ונוכחו בחגיגת הנחת אבן הפינה למרכז חב"ד בלוד ושמעו נאומו באותו מעמד,

הנה בקורת רוח מיוחדת ובהפתעה נעימה קבלתי מכתבו מי"ב בתמוז, בו מעתיק גם פסקא מנאומו. והרי גם ממכתבו ניכר כי כנים היו הדברים שנמסרו לי איך שדבר בהתרגשות ובדברים היוצאים מן הלב.

ואשר לתוכן סיום מכתבו, אף על פי שבכלל משתמט אני לכתוב בענין הבא להלן, אבל עכ"פ בקיצור אגלה לו מה שבלבבי, והוא:

בתקופתנו רבת המאורעות, רבה בכמות ואולי עוד יותר באיכות, וכמנהג בני ישראל מדורי דורות המתפללים ומבקשים כמה פעמים בכל יום ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, לראות בכל מאורע יוצא מן הכלל המקיף חלק חשוב מעמנו בני ישראל – הקדמה, עכ"פ, לפעמי המשיח, מאורע המבשר שמתקרב קץ הגלות –

מובן אשר גדלה ביותר ההתבוננות במאורעות האי-טבעיים של דורנו, הטובים וגם היפך הטוב גם יחד, שחיזקה את הרצון לראות בהם התחלת חיסול הגלות, ומתוך כך גדלה ההשתדלות לפרשם או עכ"פ לדרשם בכיוון האמור.

ברם לצערנו הכי גדול, הנה לאחרי שעבר זמן קצר, נוכחנו לדעת שאף שמאורע גדול הוא וטוב או בהיפך מזה, עדין הוא חלק מהגלות. והראי' אשר כל הסיבות שהביאו לגלות בתקפן עומדות. ועוד ועיקר אשר לא נתעורר העם וגם לא מנהיגיו לחזון הגאולה, הגאולה האמתית, זאת אומרת גאולה מהגלות ולא גאולה והצלה מצרה פלונית או מגזירה פלונית או מאוייב וצר פלוני.

ואף שלכאורה ממדי הגזירות וההשמדות בתקופתנו (ל"ע ולא עלינו) בודאי אינן בגדר גזירה פלונית או שבאה מצד פלוני, שהרי הם ממדים החובקים עולם, רשעת הגויים שעמדו עוה"פ ועוה"פ לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, הצלת כל עמנו כולו, עם כל זה היתה ההצלה בתוך מסגרת הגלות, וכמו ההצלה מגזירת נושאי הצלב וכיו"ב. אלא שהכמי' לגאולה וחזונה היא שעוררה בכל תוקף את המתבונן לראות בהשואה וכיו"ב חבלי הגאולה.

והביאור ודוגמא נפלאה בזה במאמר חכמינו ז"ל  – אף כי בכיוון הפכי – אשר בהתחלת המבול הורידם (המים) ברחמים, אם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול. ובדומה לזה מאורעות תקופתנו שהיו על מנת התעוררות העם, שאם יתעורר יתפתחו בכיוון חיסול הגלות והתחלת הגאולה, וכיון שלא זכינו נשארנו בגלות, והלך ונשתנה תהליך זה כמה פעמים בדורנו זה, ועד למאורע האחרון בסגנון שקוראים לו עתה "מלחמת ששת הימים", שאף אמנם היתה התעוררות יוצאת מן הכלל לפני המאורע ולאחריו ובשעתו, ונתעוררה עוה"פ התקוה החזקה והפנימית אולי בסגנון הכתוב  קול דודי דופק פתחי לי אחותי תמתי – דפיקה שתיענה בפתיחת הלב לבם של ראשיכם שבטיכם ועד לחוטב עציך ושואב מימיך , הנה תיכף למחרת אסרו-חג חזרו פירוד הדעות וחילוקי הלבבות והמחלוקות הקטנטנות לתקפם ולמצבם בראש כל הענינים.

וכמו בכמה מאורעות בתקופתנו זו, הנה דוקא חוטב עציך ושואב מימיך, עמך בכלל, עמדו במבחן משא"כ המנהיגים, וכוונתי בזה המנהיגים מכל הסוגים, מקצה הימין ועד קצה השמאל, על כל פנים ברובם הידוע לי, לא עמדו במבחן ולא יכלו להחלץ מכבלי דקדוקי עניות המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו , ועוד הפעם הולך המאורע ונהפך לאחד האפיזודים מגלותנו, אלא שהוא אפיזוד שהוד מלכות נסוך עליו, אשר גילה רוחות העצומים הנשגבים והנפלאים אשר בתוך עמנו בנ"י ובתוך כל אחד ואחת ממנו, אף שלעת עתה לא נמצאו עדין אלה שיוכלו להפעיל כוחות אלו בכיוון האמתי.

לאחר הקדמה ארוכה זו, מובנת גם תגובתי לכתבו ע"ד העלי' וכולי. מובן שלאחרי כל האמור עדין נשאר ענין העלי', ככתבו, כענין נחוץ ותריס נגד כמות הערבים שגדלה בבת אחת. אבל גם בזה הרי נכשל הנסיון של קליטת המתנדבים בתקופת ששת ימים האמורה, שבודאי ידוע לכ' עוד יותר ממני ע"ד האכזבה שלהם, חזרת כמה מהם לארצם ואכזבה בפיהם, ומה שכואב עוד יותר אכזבה בלבם, וכולי וכולי.

והרי היסוד לעלי' אפילו בתור תרופה למצב ההווה וכולי הוא לכל לראש האימון בהבטחות הניתנות בנוגע להסתדרות ובנוגע לתנאי חיים וכולי, אשר גם זה נתערער במדה חשובה דוקא לאחרי ששת ימים אלו.

מובן שאין כוונתי בהאמור להאשים את מישהו וכולי, כי לא בזה דן מכתבי ארוך זה, כי אם בתיאור המצב כמו שנראה הוא לי, נראה מתוך כאב גדול ביותר, כיון שבא לאחרי תקוה גדולה ביותר אשר אולי סוף סוף באה השעה.

מובן שידועה לי הטענה שאדרבה מהו הענין להיות בחו"ל ולכאוב ולהתאנח, והרי טוב יותר לבא בארץ הקודש ולשפר המצב, עכ"פ להשתדל בשיפור המצב. ומוכרחני לומר שאף שבטבעי אי[נ]ני פסימיסט ויותר קרוב לאופטימיסט, מבוסס על תורת החסידות ועניני', הרי בנידון זה לדעתי הסיכויים קלושים הם ביותר שעל ידי עלי' בממדים שיש לצפות להם יהי' ביכלתה לשנות משהו בעיקר בהמשטר וסדר הכללי באה"ק ת"ו.

פשוט ג"כ שאיני שולל כלל שמאמין אני בביאת המשיח בכל יום שיבוא, משיח כפשוטו בסגנון המורה לנבוכים הוא הרמב"ם בסוף ספרו יד החזקה, הל' מלכים  – איש שהוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, ויכוף כל ישראל לילך בה (מבלי התחשב עם כל הפרינציפים הדמוקראטיים והצבעות באיזה מוסד שיהי') והוא ילחם מלחמת ה' ויבנה המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל. וכאמור מצפה הנני בכל יום שיבוא. אבל הרי המדובר במכתב כ' ובמכתבי זה הוא בנוגע לתהליך טבעי, אשר החישוב בו ג"כ מתאים לעניני הטבע. ואף שנתבלבלו סדרי הטבע, ולעתים תכופות, בדורנו זה ע"י מאורעות האמורים, הרי לאחרי הבלבול חזרו הענינים לקדמותם ועדין נמצאים בגלות הרוחני וכמסובב מזה גם בגלות כפשוטו גלות הגשמי כל עמנו בנ"י בכל מקום שהם.

כאמור לעיל משתמט אני להביע מחשבות אלו לא רק בפומבי אלא בכלל ברבים, שהרי זקוק כל אחד, על אחת כמה וכמה הצבור, לעידוד ולהתעוררות על ידי חיזוק בטחונו וכולי ולא להיפך, אלא שמכתב כ' ועוד יותר מה שמסרו לי ע"ד הנאום שלו הביאוני לגלות עכ"פ במקצת את אשר במחשבתי בבעי' הכי כאובה, בעי' כללית, האמורה. ונתגלגל הדבר שאף שמכתב כ' נכתב ביום י"ב תמוז, הוא יום גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו בתור נציג ונשיא כל אחב"י אשר ברוסי' בתקופה ההיא, שהי' רוב מנין ורוב בנין של כל עם ישראל, שלכן גם גאולתו היא גאולת הכלל – הנה נתקבל מכתבו בתחילת תקופת בין המצרים שאז נכתב גם המענה. ויהי רצון אשר בסגנון אנשי כנסת הגדולה כיון שגלינו מארצנו מפני חטאינו, הרי תביא התעוררות האמורה שנשנית כמה פעמים בתקופתנו, תקופה קצרה בכמות ובלי-גבולית באיכות, לחיסול החטאים שיביא לחיסול הגלות ולגאולה הרוחנית וגאולה כפשוטה גם יחד.

בכבוד ובברכה.