לפי ההלכה מותר לאדם לשאת כמה נשים נוסף על אשתו, כל עוד ביכולתו לתת לכולן שאר כסות ועונה[1]. אולם רבינו גרשום החרים כל מי שנושא אישה נוספת. רבינו גרשום קטע אפוא, בחרם שאינו משתמע לשני פנים בחומרתו, בתחולתו ובהיקפו – את האפשרות הלכתית לשאת כמה נשים.

בנוגע לטעם הדבר נאמרו כמה וכמה סיבות, מהיבטים שונים, כדלהלן.

הסיבה הרוחנית:

לפי טעם זה שרבינו גרשום התקין תקנה זו בכדי לגדור גדר ולהפסיק מהתופעה של אנשים המתנהגים בצורה שתלטנית ואלימה, המתעללים בנשותיהם. תופעה זו יכולה הייתה להתרחש באופן כל כך נפוץ, הרבה משום הנהוג לשאת כמה נשים, כך שמעמדה של כל אישה בפני עצמו היה נחות, וכמו כן היה בכך לעודד את האנשים להתנהגות פרוצה והוללת[2]. 

הסיבה המנטלית:

סיבה נוספת ליוזמתו של רבינו גרשום מאור הגולה למנוע נישואים רב־נשיים, הריהו טעם עמוק היורד לנבכי נפשות בני אדם: ריבוי נשים מוביל לחיי קטטה ומריבה. הקנאה, התחרות, והטמפרמנט של חיים משפחתיים משותפים לכמה נשים – יוצרים חיים בלתי נסבלים, שבראש ובראשונה סובלים מהם הילדים אבל גם ההורים. מצב חולני זה, אמר רבינו גרשום, מחויב להיפסק, ועל כן החרים את מי שיגרום לבואו[3]. כאן מצטרף היבט נוסף, שמשתלשל מההיבט הנפשי, הוא חשש שאנשים יעברו על איסורים כתוצאה ממאבקי הכוחות והגאווה שבין בני הבית הצרים אלה לאלה[4].           

הסיבה הכלכלית:

גם בתקופות של רווחה כלכלית, כלכלת שני בתים או יותר מעמסה קשה היא ביותר. הלוא כל אישה נוספת שאדם מכניס לביתו היא למעשה משפחה חדשה. יש לה ילדים משלה, מגורים משל עצמה, צרכים, רצונות ושאיפות. על אחת כמה וכמה בדורות קודמים, בהם המצוק הכלכלי הנואש היה לחם חוקיו של כלל הציבור בהמוניו. יש להוסיף לכך את כל אותן גזירות ורדיפות, השמדות וגירושים להם חשופים היו היהודים במשך מאות שנים, והתוצאה היא חוסר ביטחון ממוני מוחלט, ויתירה מזו, במקרים רבים עוני מחפיר. אם כן, משעה שאדם מרבה לעצמו נשים, בד בבד שהוא טרוד ועני וכל ממנונו כמונח על קרן הצבי, הוא מביא לעצמו קלקלה גם בהיבט הכלכלי. רבינו גרשום עמד וראה וידע היטב כי סופו של מעשה זה אינם ריבוי מעשים טובים ולימוד תורה ואהבת הבריות, אלא הופכם, ולכן קבע כחוק בל יעבור לאסור ולמנוע בחרם ובשמתא מלשאת יותר מאישה אחת[5].

הסיבה הלאומית:

פרצה בחומות המשפחה יש לה השלכות כלל-לאומיות המשפיעות לא רק על הפרט, אלא גם על שלימות חיי האומה כולה. העדר מגבלה ופיקוח על נישואי כמה נשים, יכול להביא למצב של ממזרות וגילוי עריות חס ושלום. כך יכול להיות שאדם שגר במדינה פלונית, ונוסע לעסקיו למדינה אחרת, ובכל מקום יש לו אישה. זה יכול לגרום לכך שהילדים עלולים להתחתן בבוא היום, מבלי לדעת זה את מוצאו של זה. כמובן, זה יוביל להולדת ממזרים והתוצאה החמורה על קדושתו ושלימות של העם, של האומה היהודית, היא חמורה. כמובן, בעיה זו קיימת תמיד, אחרי גירושין, אולם ככל שביכולתו של רבינו גרשום היה לעדן ולמתן חשש כזה, כן עשה בפועל. מסיבה זו החליט רבינו גרשום למנוע ולאסור בחרם נישואים רב נשיים.                                                                                                                                        

מה הדין אם האישה מסכימה לנישואים עם נשים נוספות?

תקנה זו שתיקן רבינו גרשום, למנוע נישואים של איש ליותר מאישה אחת, עוררו את הדיון האם לשיקול דעתה של האישה הנוכחית של האיש יש מה לומר בנידון. כלומר, בהנחה שהאישה הנוכחית מסכימה מרצון גמור בהסכמה מלאה לכך שבעלה יישא אישה נוספת, האם יש בעובדה כדי להקל או להתיר את החרם ולהסיר את התקנה ולאפשר לבעל לשאת את האישה השנייה.

ניתן לומר, שמאחר שהתקנה נועדה לטובת האישה ולתקנתה, ולכן משעה שהיא אומרת 'אי אפשי בתקנת חכמים' [איני רוצה בתקנת חכמים], יש לדעתה משקל ושומעים לה. לפי סברה זו, במקרה של הסכמת האישה לכך שבעלה יישא אישה נוספת, לא תהא לו שום בעיה לעשות זאת. 

מצד שני ניתן לטעון, שהתקנה לא נועדה רק לטובת האישה, אלא גם לטובתו של האיש, ושל בני הבית. טענתה הסובייקטיבית של האישה כרגע כי היא מסכימה, אין בה כדי לערער על עוצמתם ההרסנית של חיי אישות כפולים, על הארס ועל החולניות שהם מכניסים לתוך מבצרו של האדם הוא ביתו[6].       

יתירה מזו: יש גישות הסוברות כי גם אם ביסודו של דבר תקנה זו נתקנה לטובתה של האישה בלבד, עדיין יש מקום לומר שגם במצב בו היא מוותרת על הזכות שהתקנה מעניקה לה וויתורה לא יתקבל. וזאת מתוך החשש כי אם "הסכמת" האישה הראשונה תתיר לבעל נשיאת אישה שנייה, יגרום הדבר תמריץ לבל "לשכנע" את אשתו שתסכים לכך שיישא אישה נוספת. בכדי למנוע מצב כזה, רבינו גרשום מנע מראש אפשרות של נשיאת שתי נשים, בתואנה שהאישה המקורית מסכימה[7].

ואכן, מרבית פוסקי ההלכה אסרו למעשה לשאת אישה נוספת, גם במקרה בו האישה הראשונה "מסכימה" לכך, ומחילתה של האישה אינה מועילה כל עיקר. אחרת, אין עוד שום משמעות לתקנת רבינו גרשום: רבינו גרשום ביקש למנוע ריבוי נשים. כאשר בוקעים סדקים בחומת האיסור הזו, עלולה החומה כולה להתמוטט[8].

אומנם לדעת פוסקים אחדים מחילת האישה תועיל לאפשר לבעל לשאת כמה נשים, אולם גם לפי שיטה זו הדברים אמורים בהסתייגות: כל עוד הבעל לא נשא אישה נוספת, יכולה האישה לחזור בה מהסכמתה[9].

על מי חל החרם?

יש לדון בשאלה על מי חלה תקנה זו של רבינו גרשום האוסרת על פוליגמיה. ניתן לומר שזהו דין החל על הגבר: אסור לאיש לשאת יותר מאישה אחת, אבל לאישה מצד עצמה מותר להינשא לגבר נשוי. ניתן אבל לומר שהתקנה אוסרת מצב של נישואים עם יותר מאישה אחת, ואם כן גם האיסור חל גם על האישה, שגם לאישה אסור להינשא לגבר נשוי.

יכולה להיות לשאלה זו נפקות הלכתית:

יש דעות שמצדדות בכך שתקנת רבינו גרשום חלה על הגבר בלבד, ולכן שתי נשים אשכנזיות יכולות להינשא לגבר ספרדי (מכיון שהספרדים ברובם לא קיבלו עליהם תקנת רבינו גרשום, ולכן מאחר שגם האיש הספרדי אינו מחויב בתקנה וגם האישה האשכנזייה– מעצם זה שהתקנה חלה על הגבר בלבד – אינה מחויבת בתקנה, ולכן מותר להם להינשא זה לאלו)[10].

ההנמקה לגישה זו היא, שהתקנה לא נאמרה לאישה מפני שאין האישה זקוקה לתקנה הזו. כל הגיונה של תקנת רבינו גרשום הוא למנוע מצב בו האישה מוכנסת בעל כורחה לצלע במשולש נישואין בין גבר לשתי נשים. אין צורך כלל לתקן כזו תקנה שהאישה לא תיכנס למצב מעוות זה, שהרי ביכולתה תמיד לבחור לאיזו בית להיכנס, ותמיד יימצאו גברים פנויים להינשא להם.

לעומת זאת יש פוסקים הסבורים כי האיסור נאמר גם לאיש וגם לאישה. לפי גישה זו, התקנה לא נועדה רק בשביל האישה, אלא למנוע באופן כללי מצב מחליא ומסוכן של נישואים מרובה נשים, ולשם כך האיסור חל הן על האיש והן על האישה.

בכל מקרה, יש דעות הסבורות, שגם לפי הגישה שאין החרם חל על האישה, מכל מקום על בית הדין חלה החובה להזהיר את הנשים על כך, כדרך שמזהירים שלא לקנות דבר שיש בו ספק הפסד[11].

הערות לפרק א' – תקנה 1 :

[1] יבמות סה, א. שו"ע, אהע"ז, א, ט.

[2] הרשב"א, מובא במהרי"ק, שורש קא.

[3] מרדכי כתובות, סי' רצא.

[4] שו"ת מהר"ם שיק, אהע"ז, סי' ד.

[5] שו"ת מהר"ם פאדווה, סי' יד.

[6] בית יוסף, יו"ד, סי' רכח.

[7] שו"ת הר"ן סו"ס י.

[8] אנציקלופדיה תלמודית, ערך: חרם דרבינו גרשום, חי"ז, עמ' שפ.

[9] אנציקלופדיה תלמודית, שם.

[10] הלכות קטנות ח"ב, סי' לה. מבוא באנציקלופדיה שם, הערה 29.

[11] שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק, ח"א סי' קיד.