בפסיקה נקבע כי במקרים חריגים ניתן לקבל את תרופת האכיפה גם במקרים של חוסר תום לב.
לכאורה פסיקה זו לא מובנת. הלוא יש לנו סעיף חוק מיוחד לעניין תרופות במקרה של הפרת חובת תום הלב. עוסק בכך סעיף 12ב לחוה"ח (כללי), וזו לשונו:
"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
לשונו של החוק אפוא ברורה: התרופה לחוסר תום לב היא "פיצויים" בלבד ולא אכיפה. נשאלת אפוא השאלה, כיצד בית המשפט קובע שיש מקרים שבהם בעילת חוסר תום לב ניתן לפסוק תרופת אכיפה?
עומדת על כך השופטת בן פורת בשיכון עובדים נגד זפניק. לשיטתה, היות שבסעיף 12 א' ("במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב") – לא כתוב מהי הסנקציה להפרה, הרי שמכאן שניתן לפסוק את כל התרופות שרוצים, וסעיף 12 ב' הוא אפשרות שהמחוקק קובע, אך לא אפשרות היחידה.
וכך כותבת השופטת:
"לפי השקפתי, תרופות הפיצויים, המנויות בסעיף 12(ב) לחוק החוזים (כללי) אינן בגדר רשימה סגורה או ממצה. נהפוך הוא, מעצם ההכרה בדרישת תום הלב כעקרון על או כעיקרון חולש נובע, שאין להצר את תחום התרופות לפיצויים בלבד. לפיכך, משהתגבשה ההצעה הבלתי הדירה על סמך ההנחות דלעיל ונוכח התנהגות המשיבים, המוכיחה בעליל את רצונם העז לקבל את ההצעה, מסכימה אני, שהתוצאה של "אשם בהתקשרות" מצד החברה היא מניעת ביצוען של פעולות ההפקדה והחתימה על הטופס, דרישות הכלולות במודעה. כיוון שכך, המסקנה המשפטית היא, שיש לראות את מצב המשיבות, כאילו שתי הפעולות הללו בוצעו על-ידיהן בעוד מועד."
אכן, יחד עם זאת נקבע כי אי אפשר לבטל חוזה מכוח עקרון תום הלב. כך נקבע בפס"ד גנץ נ' כץ.
הסיבה לכך היא, שאם נאמר שלא כן, הרי נמצא שפ"ב לחוה"ח כללי – הקובע כי בשביל ביטול חוזה צריכים להתקיים 5 תנאים מצטברים – אינו רלוונטי.
תן דעתך: אם סיבה אחת, היא סיבת חוסר תום לב, בכוחה לבטל חוזה – לשם מה קובע המחוקק 5 תנאים מצטברים לביטול חוזה? אין זאת אלא שעילת חוסר תום לבל לעולם לבדה אין בכוחה לבטל חוזה.
ההיגיון שמאחורי הדברים הוא, שביטול חוזה הוא אקט קיצוני. ולכן אין זו תרופה המגיעה בנקל.