המקרה
- חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה. סניפים אלה מופעלים בכל ימות השבוע, ובכלל זאת ביום שבת. בשל כך הוטל על העותרת קנס מינהלי קצוב בסך 15 אלף ₪, זאת, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לאמור בסעיפים 9 ,9א, 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. עם קבלת ההודעה על הטלת הקנס, פנתה החברה בבקשה לקבל היתר להעסקת עובדים יהודים בימי חג ושבת. משרד העבודה דחה את הבקשה. הטעם לכך היה שהחברה אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 12 לחוק, המסדיר מתן היתרים לעבודה ביום המנוחה.
מכאן העתירה, שביסודה לחייב את משרד העבודה לבוא וליתן טעם מדוע הוראות החוק האוסרות על עבודת והעבדת יהודים בשבת לא יבוטלו, ומדוע לא יינתן לעותרת היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה?
העתירה
- לשני מישורים מכוונת טענות העתירה. במישור החוקתי, לטענת העתירה הוראות החוק האוסרות להעסיק יהודים בשבת פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד:חופש העיסוק, והן אינן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה. האיסור על העסקה בשבת פוגע בזכותה לחופש עיסוק וגורר פגיעה כלכלית משמעותית בה ובעובדיה. כמו כן, סניפיה ממוקמים הרחק מאזורי מגורים ואין בפתיחתם בשבת משום הפרעה לאנשים אחרים המבקשים ליהנות משלוות השבת. במישור המינהלי, העותרת תוקפת את שיקול דעתו של משרד העבודה שסירב לבקשתה למתן היתר העסקה בשבת. לטענתה, שיקול דעת זה הוא בלתי סביר ובלתי מידתי באורח קיצוני. חוסר הסבירות נובע מכך, שמשרד העבודה לא שקל את הפגיעה הכלכלית הצפויה לעותרת ולעובדיה, המעוניינים לעבוד בשבת. עוד טוענת העותרת, כי משרד העבודה התעלם מהתחייבותה כי בכל מקרה יזכו עובדיה למנוחה שבועית, בהתאם לחוק.
תשובת המדינה
- המדינה מנגד טוענת: איסור העבודה בשבת משרת שתי תכליות. האחת, תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית, המכירה בזכותו של אדם למנוחה מעבודתו. ביטול האיסור על העסקה בשבת יביא, כך נטען, לפגיעה בעובדים מהשכבות החלשות הזקוקים להגנת המחוקק מפני ניצול אפשרי מצד מעסיקיהם. השנייה, תכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. נטען, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי ליהודים, ולכן אך הגיוני כי המחוקק יקבע יום זה כיום המנוחה בחוק. קביעת יום מנוחה אחיד יש בה כדי לקדם את תכליות יום המנוחה ולתרום לגיבוש "אטמוספירה של מנוחה", העולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת בעולם הרחב. אשר לפגיעה החוקתית הנטענת, המדינה סבורה כי התכלית שעומדת ביסוד איסור ההעסקה בשבת הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא לתכלית ראויה ופגיעתה בחופש העיסוק היא מידתית. היא עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה, ומכאן שהיא חוקתית.
פסיקת בית המשפט
- בסעיפים הבאים סוקר מגדיר הנשיא ברק את זכות חופש העיסוק למן קום המדינה ועד "למהפכה החוקתית". מאז התחוללה ואילך נקבע, כי לא די בכך שחוק קובע באופן מפורש, ברור וחד-משמעי כי מוטלת הגבלה על חופש העיסוק. חוקתיותה של הגבלה זו חייבת לקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). מכאן מתבקשת המסקנה כי "חוקיותו של עיסוק מסויים אינה מהווה אמת-מידה בבחינתו החוקתית של החופש לעסוק באותו עיסוק עצמו. חוקתיותו של איסור פלילי זה תיקבע על-פי התאמתו לתנאים הקבועים בפסקת ההגבלה). רק כאשר דרישות אלה מתקיימות, ניתן לפגוע בחופש העיסוק.
- חופש העיסוק, ככל זכות אדם אחרת, אינו בעל אופי מוחלט. הוא בעל אופי יחסי. "כלל גדול בידינו שכל זכות יסוד אינה אבסולוטית אלא יחסית, וקיומה ושמירתה הם על ידי מציאת האיזון המתאים בין האינטרסים הלגיטימיים השונים של שני יחידים או של היחיד והציבור, אינטרסים שכולם מעוגנים ומוגנים בדין".
- לאחר מרס 2002 התבטל לגבי חוק יסוד: חופש העיסוק סעיף שמירת דינים, ומכאן שחוק שעות עבודה ומנוחה נתון לביקורת שיפוטית.
שלושת השלבים של ביקורת חוקתית
- הביקורת השיפוטית נעשית בשלושה שלבים:
א. השלב הראשון בוחן אם החוק פוגע בחופש העיסוק, כפי שזה הוגדר בחוק-יסוד: חופש העיסוק. לשם כך יש לפרש כמובן את ההוראה החוקתית בדבר חופש העיסוק (פרשנות חוקתית) ואת ההוראה בחוק שלפי הטענה פוגעת בו (פרשנות החקיקה). בהיעדר פגיעה, מסתיימת הבחינה החוקתית.
ב. בהתקיים פגיעה, עוברת הבחינה החוקתית לשלב הבא. השלב השני בוחן אם הפגיעה בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אם דרישות אלה מתקיימות, מסתיימת הבחינה החוקתית.
ג. אם דרישותיה של פסקת ההגבלה אינן מתקיימות, יש לעבור לשלב הבא. השלב השלישי בוחן את הסעד החוקתי.
האם חוק שעות העבודה והמנוחה עובר את שלוש הבחינות החוקתיות?
- כעת מבצע השופט ברק בחינה החוקתית לחוק האוסר העסקת יהודים בשבת.
שלב ראשון: האם חוק שעות עבודה ומנוחה פוגע בחוק יסוד:חופש העיסוק? התשובה היא כן. "הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על עבודה במנוחה השבועית, פוגעות בחופש העיסוק. "איסור העבודה בשבת פוגע בחוק העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק"".
- שלב שני: האם חוק שעות עבודה ומנוחה מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה?
פסקה זו קובעת כי ניתן לפגוע בחופש העיסוק, והפגיעה תהא חוקתית, אם נתקיימו בפגיעה היסודות הבאים:
(א) הפגיעה היא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בחוק;
(ב) החוק הפוגע בחופש העיסוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל;
(ג) החוק הפוגע הוא לתכלית ראויה;
(ד) פגיעתו של החוק בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. כדי שחוק, הפוגע בחופש העיסוק, יעבור את הבחינה החוקתית שבפסקת ההגבלה עליו לקיים את ארבעת הדרישות.
האם מתקיימות דרישות אלה בחוק שעות עבודה ומנוחה?
- בחינת הדרישה הראשונה: הדרישה הראשונה של פסקת ההגבלה הינה, כי הפגיעה בחופש העיסוק תהא "בחוק". אין לנו צורך לבחון משמעותו של דיבור. אין מחלוקת כי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק. הדרישה הראשונה הקבועה בפסקת ההגבלה קויימה.
- בחינת הדרישה השנייה: הדרישה השניה הקבועה בפסקת ההגבלה היא כי החוק הפוגע "הולם את ערכיה של מדינת ישראל". פסקת ההגבלה אינה מגדירה ערכים אלה. ניתן ללמוד עליהם מפסקת המטרה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק הקובעת: בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית "חוק-יסוד זה מטרתו להגן על חופש העיסוק כדי לעגן ודמוקרטית".
תשובת השופט ברק: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הולמים יפה את האיסור על העבדה ועבודה במנוחה השבועית, שהיא שבת ליהודים, ויום ראשון או ששי למי שאינם יהודים. זאת הן לעניין הנימוק החברתי והן לעניין הנימוק הדתי-לאומי".
- בחינת הדרישה השלישית: הדרישה השלישית המעוגנת בפסקת ההגבלה הינה כי הפגיעה בחופש העיסוק צריכה להיעשות בחוק "שנועד לתכלית ראויה".
- מה היא תכלית ראויה? חוק שנועד לממש זכויות אדם, מגשים תכלית ראויה. חוק שמבקש לקדם תשתית של חיים משותפים ברוח זכויות אדם, מגשים תכלית ראויה. חוק שמבקש לאזן בין האינטרסים של הציבור לאינטרסים של הפרט, מגשים תכלית ראויה. תכלית היא ראויה אם היא מהווה מטרה חברתית הרגישה לזכויות האדם, או אם היא נועדה להשיג תכליות חברתיות, כגון מדיניות רווחה או שמירה על אינטרס הציבור
איסור העסקת יהודים בשבת נועד הן לתכלית סוציאלית – לייצר יום חופש אחיד עבור כלל החברה (חברת הרוב), ולהגשים את יום המנוחה ביום הדתי הלאומי של העם היהודי. האם שתי התכליות המשולבות – החברתית והדתית – מגבשות "תכלית ראויה"? עונה השופט ברק: "תשובתי על כך היא בחיוב. הבטחת יום מנוחה לעובד ולמעביד, קביעת יום מנוחה אחיד בכל המשק, באופן המבטיח את רווחת המשפחה, וקביעת יום מנוחה זה על בסיס דתי-לאומי (ליהודי – יום השבת; למי שאינו יהודי – יום ששי או שבת או ראשון, לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו), מהווה "תכלית ראויה" כמשמעות דיבור זה בפסקת ההגבלה".
- לדעת ביהמ"ש אין לקבל את התביעה כי שעות המנוחה יהיו "ניידות". כלומר שכל מעביד או עובד יוכל להחליט על שעות המנוחה השבועית הנוחות להם. שכן, קביעת שעות מנוחה אחידות לכל המשק הוא אינטרס חברתי- לאומי. הוא מאפשר מיצוי המנוחה, ושילובה ברווחת העותר ומשפחתו
בחינת התנאי הרביעי של פיסקת ההגבלה: המידתיות
- בחינת הדרישה הרביעית – דרישת המידתיות ("במידה שאינה עולה על הנדרש").
- על פי התפיסה המקובלת, קיומה של המידתיות מותנה בקיומם של שלושה מבחני משנה:
- מבחן משנה ראשון: מבחן ההתאמה. מבחן זה דורש כי יהא קשר של התאמה בין התכלית הראויה (המטרה) לבין ההסדרים שנקבעו בחוק להגשמתה (באמצעים). האמצעי שנבחר צריך להוביל באופן ראציונלי להגשמתה של המטרה.
בעניינו, קובע ביהמ"ש, חוק שעות העבודה והמנוחה עומד במבחן ההתאמה: קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק שעות עבודה ומנוחה לבין קביעת האיסור על העבדת עובד ביום המנוחה השבועית.
- מבחן המשנה השני למידתיות הוא: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה או מבחן הצורך. על פיו האמצעי שנבחר על ידי החוק צריך לפגוע בזכות האדם, במידה הקטנה ביותר.
בענייננו, קובע ביהמ"ש, חוק שעות העבודה והמנוחה עומד במבחן המשנה השני: בחירה בשעות מנוחה ניידות לא היתה מגשימה את תכלית החוק. נדרשות שעות מנוחה קבועות. הבחירה של המחוקק ביום שבת (ליהודים) וביום ראשון וששי (למי שאינם יהודים) תואמת את דרישות המידתיות. ב
- מבחן המשנה השלישי קובע כי האמצעי שהחוק נוקט, והפוגע בזכות האדם, חייב לקיים יחס ראוי בין האמצעי למטרה. זהו מבחן האיזון. במסגרת מבחן משנה זה "נשקלת התועלת שתצמח לציבור מן החקיקה הנדונה לעומת הפגיעה בזכותו החוקתית של הפרט כתוצאה מהפעלת האמצעי שנבחר".
בענייננו, קובע ביהמ"ש, חוק שעות העבודה והמנוחה עומד גם במבחן המשנה השלישי, הוא מבחן האיזון: החוק מגשים אינטרס חברתי חשוב, תוך שהפגיעה בחופש העיסוק היא מוגבלת. פגיעה זו – שעיקרה איסור עבודה בשבת – חלה בנקודת המוצא באופן שוויוני על כל בעלי העסקים, וממילא אין בה על פניו כדי להקנות יתרון תחרותי בלתי הוגן למתחרה זה או אחר. גם בנתון זה יש כדי להשליך על מידתיות החוק
סיכומו של דבר, אכן חוק שעות עבודה ומנוחה, בכל הנוגע לשעות המנוחה השבועית, פוגע בחופש העיסוק של המעביד והעובדים. אולם אין בפגיעה זו כדי להביא לאי-חוקתיותו של החוק. זאת משום שהוא עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה. הוא הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא נחקק לתכלית ראויה – תכלית חברתית-סוציאלית המוגשמת בדרך המגשימה שיקול דתי-לאומי. הפגיעה בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. נמצא, כי דין טענתם החוקתית של העותרים להידחות.
- ברוח דומה נדחתה גם העתירה המנהלית.