הרעיון על פיו ניתן להחיל את המושג גנבה גם על שימוש במשהו שאינו פיזי – הוא מודרני ביסודו, ולא הוכרה זכות היוצרים עד לתחילת המאה ה-י"ח (1709) כשהכירה אן, מלכת אנגליה, בפעם הראשונה ברעיון זה[1].
סוגיית הקניין הרוחני היא סוגיה כבדה גם בעולמה של ההלכה – ולא נדון כאן בהיבטיה. ברצוני להלן להציג מקרה מעניין שנידון בבית הדין הרבני בפני בית הדין בירושלים הגיעה תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים. הרב שילה רפאל ז"ל, אב בית הדין, פרסם את הכרעתו בתיק הזה בספרו "משכן שילה" [2].
הנה תמצית הפסיקה:
הספר "אם הבנים שמחה" הוא אינו מן הספרים המפורסמים כל כך, פותח הרב רפאל. על כל פנים לא היה כזה עד לשנים האחרונות.
מחברו, הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד – אב"ד פשיטיאן, גאון, פוסק וראש ישיבה עד לשואה – נודע יותר בספריו שו"ת משנה שכיר ב' חלקים, בהם הוא מתגלה כמחדש ומשיב. שנות השואה מצאו את הרב טייכטל נמלט על נפשו ומסתתר בבונקרים ובמקומות מסתור אחרים עד שנלקח לאושוויץ. בשנים אלה הרהר רבות בגורל עמנו ובייעודו, והגיע למסקנה שאין תקומה לעם ישראל אלא בארצו.
את הגיגיו אלה העלה על הכתב בספרו אם הבנים שמחה (בודאפסט תש"ג). הספר כולו הוא שיר תהילה לארץ ישראל וביסוס הלכתי לכך שיישוב הארץ יבוא בדרך הטבע ולא על ידי נס.
חוגים שונים החלו להכפיש שמו של המחבר – עקב פירסום הספר – ולא חסרו משמיצים ומטילי דופי. משום כך גמלה ההחלטה בלבו של בן המחבר להוציא לאור מהדורה חדשה של אם הבנים שמחה ובה מבוא להסברת שיטתו של אביו הגדול והערות ומקורות לגוף הספר. אכן כך נעשה והספר הופיע במהדורה מתוקנת בהוצאת פרי הארץ (ירושלים תשמ"ד).
אלא ששנה קודם לכן צילם סוחר ספרים זריז את המהדורה הראשונה של הספר ללא נטילת רשות מבן המחבר. זה האחרון הגיש תביעתו לבית הדין בטענה שלמחבר הייתה זכות יוצרים ובנו יורשו.
לא הייתה זו בעיקרה תביעה של ממון, אלא של עצם הופעת הספר ללא מבוא שתוסבר בו שיטת המחבר וחוות דעת גדולי ישראל עליו. הנתבע לא הסכים לשום פשרות בנידון ובית הדין הוצרך לפסוק חד משמעית: האם קיימת זכות יוצרים בהלכה או לא.
זכות הסופר על ספריו
רבי שמעון שקאפ, מגדולי ראשי הישיבות בדור האחרון, כותב כי פשוט לו הדבר שקיימת בהלכה זכות ליוצרים.
כך הוא כותב:
"כמו שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליה לכל דבר זכות"[3].
אין ר' שמעון עוסק בדבריו שם בזכות יוצרים. הדיון שם עוסק בהגדרת מזיק ויוצר תקלה. אלא שדרך אגב שמענו שליוצר – זכות על יצירתו. בהמשך פסיקתו הרב רפאל עוסק באופן תמציתי בסוגיה זו של זכויות יוצרים כפי שזו מופיעה בספרות ההלכה .
עם זאת, הרב רפאל מוסיף דברים מעניינים ובסופם של דברים מגיע גם למסקנה המעשית:
הוא מביא את דעת השואל ומשיב[4], הסבור כי אין צורך בהסכמות על הספר שיאסרו את ההדפסה. האיסור קיים ממילא, ההסכמות באו להתיר שאחר כך וכך שנים אפשר יהיה להדפיס ספר זה ללא רשות המחבר.
"אולם נדמה לי", כותב הרב רפאל, "שכל המעלעל בספרו של ד"ר מאיר בניהו[5] ומעיין בנוסח ההסכמות בתקופות שונות נוכח לדעת כי סגנונן מורה על איסור ולא על היתר.
ניטול למשל את ההסכמה שניתנה על ידי רבני רומא בשנת רע"ט לספרו של ר' אליהו בחור על ספרו בשם בחור שעוסק בדקודוק לשון הקודש:
'ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החיבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה ונמצא זה הר' אליהו והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים. לכן חצנינו נערנו להיות כנגד המשחיתים וכו' וכל המדפיס אותם או הוא או שלוחו יהא בכלל פורץ גדר ושיכנו נח"ש [נידוי, חרם, שמתא] והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו יהא באלה ובשמתא וכל ישראל ברוכים. וזה יהא עד זמן עשר שנים דהיינו עד שנת רפ"ט…'[6]
אין בלשון זה הוראת היתר, אלא כולו איסור וחרם עד עשר שנים".
כמקור אחרון לזכות יוצרים, מסיים הרב רפאל, אפשר להביא את מכתבה של אלמנת החפץ חיים ז"ל בו נלמד דעתו של בעלה הגדול בשאלה זו. בספר אהבת חסד של החפץ חיים, שנדפס על ידי הרבנית פריידע קאגאן עליה השלום, בניו יורק תש"ו, כותבת היא בהקדמה באידיש, שבעלה נתן לה באופן בלעדי לתמיד את זכות הדפסת ספריו ומכירתם ויהיו אלה לה למחייתה. אף אחד לכן – היא מוסיפה – אין לו רשות להדפיס שום ספר של החפץ חיים, כולו או מקצתו בשום שפה שהיא, לא במדינת פולין ולא במדינות אחרות. הרי לנו שלחפץ חיים היה פשוט שיש לו זכות יוצרים על יצירתו ואף אחד איננו יכול ליטול מאיתו זכות זו.
לכאורה, מכתב זה של הרבנית עומד בסתירה למה שכתב החפץ חיים בעצמו[7], שהוא נותן רשות לכל אחד מישראל להדפיס את המשנה ברורה ובתנאי שמכל מאה טפסים יתן ארבעה חינם לבית מדרש או לחבורת לומדים. אמנם יתכן, שכוונת החפץ חיים היא רק לספרו משנה ברורה בלבד, שהוא ספר הלכה לכלל ישראל. בנוגע ליתר הספרים הוא לא כתב כן, ואת זכויות הדפסתם מסר לרבנית.
הכרעתו של הרב רפאל
הרב רפאל הכריע את השאלה (שנידונה בעקבות התביעה על ספרו של הרב טייכטל, כמובא למעלה) לאמור: "רבים מן הפוסקים סוברים שעל פי ההלכה קיימת זכות יוצרים גם בהדפסת חיבורים תורניים, והמחברים רשאים לאסור על אחרים להדפיס ספריהם ללא רשותם. גם לאלה הטוענים שספר תורני אין למנוע הדפסתו ולא קיימות בו שום זכויות על פי ההלכה – 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' – הרי מודים שקיים חוק המדינות של דינא דמלכותא דינא, המחייב גם על פי ההלכה"[8].
הערות:
[1] זכויות היוצרים במקורות היהודיים, עמ' 14.
[2] משכן שילה, עמ' רנז.
[3] חידושי רבי שמעון יהודה הכהן, בבא קמא, סימן א.
[4] שואל ומשיב, מהדורה קמא, סימן מד.
[5] הסכמה ורשות בדפוסי ויניאציה, תשל"א.
[6] שם, עמ' 310.
[7] משכן שילה, עמ' רסג.
[8] שם, שם.