מה תפקידו של תלמוד תורה?

ובכן, זוהי אולי שאלה בסיסית, אבל מפני כמה סיבות חושבני כי "שיחת הכנה" יסודית, כמו זו שנעשה בע"ה בשורות הבאות לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה – כדאי לה שתיפתח בשאלה זו: מהו תפקידו של תלמוד־תורה?

"לבית־חינוך יש מספר תפקידים, בכמה שכבות. השכבה הגבוהה ביותר, שעוטפת את הכול, היא המטרה והתכלית העיקרית: לגדל ילדים חסידיים, יראי שמים ולומדי ואוהבי תורה. כך ניסח זאת הרבי (אגרות קודש חכ"ה עמ' קח): "עיקר תכלית התלמוד־תורה – לחנך התלמידים ביראת ה' ואהבתו וללמדם תורת ה' ומצוותיו".

"אבל כמובן לבית־חינוך יש תפקידים נוספים, כשהמרכזיים שבהם הם טיפוח הילד בגשמיות וברוחניות. לחנך אותו למידות טובות, לכישורי התנהגות חברתיים, לקדם את היכולות הקוגנטיביות שלו, ובקצרה: להעניק את מיטב התנאים כך שהאילן הצעיר יגדל לאילן בוגר נטוע איתן, נאה למראה ונושא פירות טובים.

"ומעניין, אגב, שזו תפיסה שמחלחלת מאוד בקרב ציבור הולך ומתרחב. לא מעט מוסדות חינוך השייכים לחמ"ד (החינוך הממלכתי דתי) הולכים משנים את שם המוסד מ"בית־ספר" – שם שהוא בעל אוריינטציה פונקציונאלית של למידה – ל"בית־חינוך", שם שהוא בעל משמעות הרבה יותר הוליסטית וכוללת, המתייחס למכלול האישיות השלם של הילד הבא בשעריו של המוסד החינוכי.

"בכל מקרה, חשוב לזכור, כי בימינו לתלמוד־תורה יש משמעות דרמטית לעיצוב חיי הילד. במידה רבה, כפי שהעיר הרבי לא פעם, לא ניתן עוד להסתמך על החינוך הניתן בבית, ולבית־החינוך יש חלק משמעותי ביותר – ההולך וגובר – בחינוכו, בעיצובו ובגידולו של הילד".  

החינוך בימינו למשמעת עצמית ולדרך ארץ

לי – ואינני היחיד – יש תחושה שהאטמוספרה החינוכית משתנית. בעבר, אפילו העבר הקרוב, זה שאני זוכר בעצמי, המשקל הגדול של החינוך הוטל על כתפי "הסמכות". עליה נשענו הרבה מיסודות המשמעת ושיתוף הפעולה של התלמיד, שבמידה שהפר את הסמכות – הוענש בצורה חריפה למדיי, בגיבוי הוֹרִי. המציאות בעבר, ככלל, הייתה שאם הגעת כילד הביתה וסיפרת כי המורה "החטיף" לך סטירה, או־אז בו־במקום קיבלת סטירה שנייה, מן האבא, על־כך שהגעת למצב שבו המורה "החטיף" לך סטירה… היום בכל זה חל שינוי כביר. יותר ויותר מתברר בעובדות שבמציאות כי בשם "הסמכות" לבדה לא ניתן להשפיע שינוי עומק בפנימיותו של הילד, להיפך. ענישה ונקיטה בקו נוקשה של בחינת "גבורה" כדרך מרכזית של חינוך, מתבררת יותר ויותר כצעד שמזיק לילד בנפש וברוח, מרחיק אותו. מוסכם היום כמושכלות ראשונים שנקיטת קו חינוכי כזה הוא בעצם אקט אנטי־חינוכי. השאלה הנשאלת היא, אפוא, איך ניתן, או איך מומלץ, לחנך בימינו למשמעת עצמית, לדרך־ארץ, לבקשת תורה, יראה וחכמה?

"בראש ובראשונה, הדרך לגעת, להשפיע ולעצב את לב התלמיד נפתחת בעבודה עם עצמנו, אנו המחנכים. כדי שיוכל כהגדרתך "לחנך למשמעת עצמית, לדרך־ארץ, לבקשת תורה וחכמה" – על המחנך עצמו להיות חדור ביראת שמיים ובחסידישק'ייט, להיות לומד תורה ואוהב תורה, בעל מידות טובות. זהו תנאי מיקדמי הכרחי, שהדברים להם מחנך יהיו חלק מקניינו האישי, חלק מעולמו הפנימי.

"בועידת המחנכים שהייתה לפני שנה באלמא־אטא, בסמוך לציונו של הרה"ק רבי לוי יצחק זצ"ל, התוועד איתנו המשפיע הנודע הגאון החסיד רבי זלמן גופין שליט"א, שאגב היה המשפיע שלי בישיבה.  בין הדברים, ר' זלמן דיבר מאוד חזק על כך שצריכה להיות לכל מחנך בפרט קביעות זמן ללמוד דברים שלא קשורים דווקא לחומר הלימודי שהוא מלמד. הדוגמא שלו הייתה, כי כשם – שלהבדיל – הפרה שנותנת חלב אוכלת את העשב להנאת עצמה, ולא חושבת על כך שאכילת העשב ירבה את החלב עבור הצרכנים של תנובה – והעובדה שהיא אוכלת להנאת עצמה היא הגורם לתפוקת החלב שלה, כך אנחנו צריכים לחיות בעצמנו את הלימוד כדי שנוכל להעניק לתלמידים.

"אם נחשוב על זה מעט, נגלה כי זוהי נקודה עמוקה מאוד, והיא רלוונטית לכל תחום חינוכי – כך זה בנושא של תפילה ויראת שמיים, וכך זה בעניין מידות טובות והנהגה בדרך ארץ: כדי להיות מסוגל להעניק לשני, ובפרט לתלמידים שיודעים לזהות באינטואיציה מאוד טבעית וחזקה את שעומד מאחורי החזות החיצונית – הערכים להם הוא מחנך צריכים להיות חלק מעולמו הפנימי הפרטי, בלי קשר לכך שהוא עוסק בחינוך. הדברים צריכים להיות חלק מההוויה שלנו עצמנו, כלפי עצמנו, ואז זה משפיע גם לתלמידים.

"הנקודה השניה, שאף היא כקודמתה בבחינת תנאי מקדמי, זוהי הדוגמא האישית שמפגין המחנך, והזהירות שעליו לגזור על עצמו בנוגע – לכל הפחות – להנהגתו בציבור. גם אם מחנך לא הגיע למצב פנימי כזה שהוא באמת חי במלוא הווייתו את הערכים להם הוא מחנך, ועל־אחת־כמה־וכמה אם כן, עליו להפגין בהתנהגותו את האחריות החינוכית תוך מודעות למשמעות של הפומביות של הנהגתו. מחנך לא יכול להרשות לעצמו, למשל, לדבר בשעת התפילה, או להתקוטט חלילה עם רעהו בבית הכנסת וכיו"ב. כי כאשר המלמד – החסיד והלמדן, ושמכל־מקום מחנך ומלמד ומכווין למקום הזה – עומד ומדבר בשעת תפילה, אפילו עוסקים הדיבורים בענייני חסידות, מה יבין התלמיד ומה יאמר אל ליבו?

"אם כן, בקצרה: אי אפשר לחנך למשמעת בלי להיות בעצמך ממושמע…"

ההתמודדות עם "מתיקותו" של העולם שבחוץ

כפי שציינת קודם, אלו הם רק תנאים מקדמיים. אלו הם הנתונים שצריכים להתקיים כדי שנוכל לחנך. אבל – ובזאת אני מזכיר לך את שאלתי ממקודם – מהי הדרך הנכונה לחנך, להשפיע, להטמיע בילד אהבת הערכים הקדושים שלנו, בזמננו אנו. בהקשר זה אבקש ממך לזכור עובדה שבמציאות, שמה מאפיין את ההווה הוא ה"מתיקות" העזה של העולם – הכל כה נגיש וכה צבעוני וכה מסנוור…

"אכן האמור לעיל מהווה רק "הקדמה" לחינוך בפועל. שכדי לחנך, על המחנך צריך להיות במצב מסוים. אך לפני שאני משיב על שאלתך, אני מוכרח להוסיף ולציין: אין בכוונתי חלילה להטיף מוסר לאיש, מי אני ומה אני, בפרט שגם אף אחד מאיתנו  איננו מושלם – בהגדרה, ואני מכוון את דבריי אלו בראש ובראשונה כתזכורת לעצמי…

"ועכשיו בנוגע לשאלתך. ישנה התייחסות מעניינת ביותר של הרבי בנוגע לדרך החינוך בזמננו, שהוא מתבטא לגביה כי היא בבחינת "נשתנו הטבעיים". נקודת הדברים היא, שדווקא בזמננו נפתח "צינור חדש" בנוגע לחינוך – שניתן לחנך אפילו ילדים רכים כך שהרוחניות והאלוקות יהיו חלק מחייהם, מרכיב בהוייתם שלהם, באישיותם הם (ראה ליקוטי שיחות, ח"כ, עמ' 66־67).

"אנסה להרחיב מעט במה דברים אמורים, ולעניות דעתי הדברים מתקשרים לשיטה הכללית של הרבי. יש לשים לב לכך שלפנינו היום מצב נתון. החינוך בדרך שמתמקדת בכפייה ובהטלת עול נוקשה – לא רק שאינה עובדת, היא גם לא חוקית ולא ישימה, כך שגם אם יש מישהו שחושב שהיא טובה, אין הוא יכול לנקוט בה. בין היתר, השינוי המהפכני הזה, הוא נביעה טבעית מתזוזתו של העולם אל מרחב תודעה דמוקרטי ואל "שיח זכויות".

"והנה, על שינוי זה – שהוא כמובן שינוי טקטוני בכל תפיסות היסוד של החברה – יכולים להסתכל בשני מבטים. יש מבט שלילי, שרואה את המגרעות, את ההפקרות, את פריצת הגבולות וכו'; ויש מבט שמתמקד דווקא בהיבטים החיוביים – ההזדמנויות החדשות שנפתחות, היכולת להגיע גם למוח וללב, להזדהות פנימית מקום חופיש ונינוח, ולא רק לפעול ולהשפיע על כוחות הביצוע וכו'.

"כמו תמיד, הרבי מתמקד במבט החיובי. כידוע, בשיחות על "מלכות של חסד" של ארצות־הברית הרבי מתמקד בצדדים החיוביים ובהזדמנויות הרוחניות הכבירות הטמונות בסדר העולמי החדש.

"וזה מה שהרבי בעצם אומר בשיחה שציטטתי לעיל, בנוגע לחינוך. על הירידה במעמד הסמכות החינוכית, אפשר אולי להסתכל במבט שלילי מלא נהי. אולם הרבי רואה בה דווקא הזדמנות מופלאה. כי דווקא בתוך מקום כזה, שמעצים כל כך את הילד, ששם אותו במרכז, נפתח צינור רוחני חדש שמאפשר לחנך את הילד לרמות גבוהות הרבה יותר ברוחניות, שבעבר לא חלמו כי ילד בכלל שייך אליהם.

"וכאן אני מגיע לקווי המתאר העקרוניים הנחוצים בדור של ימינו. בתמצית, החינוך של היום צריך להתרכז במסע אל ליבו ואל מוחו של הילד. לגעת בו ולטעת בתוכו. בעיניי, הדגש המרכזי בחינוך צריך להיות שהילד יאהב, יזדהה, ירגיש רוצה וקשור לערכים להם אנו מחנכים. והחידוש הוא, כפי שאמר הרבי, שזה אפשרי – ובאמת רואים זאת בשטח".

אהבה. ימין מקרבת.

אתה יכול בבקשה להבהיר את הדברים?

"נקודת המוצא של החינוך בימינו צריכה להיות אהבה, ימין מקרבת. כשהילד מרגיש שהמחנך אוהב אותו ומסור אליו, הוא יהיה קשוב יותר ויהיה מוכן לקבל ממנו. במילים אחרות, גם היום ניתן בהחלט להגיע למשמעת ולקבלת העול, אבל הדרך לשם עוברת בכבישי האהבה, ההתמסרות, האיכפתיות שמפגין המחנך לתלמידיו. כל אלו יוצרים אמון וקרבת נפש, והתלמיד מרגיש באמון הזה ונוהג בהתאם.

"תראה, היום זה הוכח באופן סטטיסטי – אומנם בנוגע לעולם התעסוקה, אבל סדנא דארעא חד הוא. בעבר המעסיקים חשבו, שכדי להפיק תפוקה מרובה יותר מעובדיהם עליהם לרדות בהם ולשעבד אותם באופן קפדני יותר ויותר, לוודא שהם באמת עושים, ולהעניש על כל סטייה מן התקן. כך, חשבו, הם יעבדו טוב יותר, לא "יגנבו זמן", ויפיקו את המיטב עבור העסק. לא הייתה טעות חמורה מזו. המודל התעסוקתי החדש אכן הוכיח שהמעסיקים מהדור הישן הרסו לעצמם במו ידיהם. מתברר, שככל שהמעסיק מפגין אמון, משבח, מפרגן לעובדיו – כך תפוקותיהם הולכות וגדלות. ומה שאנחנו צריכים להבין הוא, שכך זה גם בנוגע לתלמידים – אחד לאחד. הפגנת אמון, פרגון, רוח חיובית – תורמת תרומה גדולה להתמסרות הנגדית של התלמיד להנחיות ולמטלות המחנך.

"כך בנוגע ליחס הכללי שבין המחנך לתלמידים, ואותו עקרון נוהג גם בנוגע לגוף השיעורים: השיעורים צריכים להיות מעניינים ומושכים את הלב. המלמד צריך להשקיע את כל עשתונותיו וחוכמתו, כדי להכין את השיעור כך שיעניין את התלמידים, ולנצל לשם כל אמצעי אפשרי כדי לגרום לתלמידים ללמוד ולהבין.

"וגם נקודה זו מתחברת עם דברי הרבי שהובאו למעלה. יש שני סוגי מוטיבציה שמניעים לפעולה: יש מוטיבציה חיצונית של פרסים, תעודות הצטיינות, או מכתבי שבח להורים – שזה כמובן חשוב ומעודד ומועיל, אבל כמובן נוגע ברובד מסוים ושטחי בנפשו של הילד. הוא אכן עושה, לבטח יש בכך משום השפעה עליו, אבל ככלות הכול הוא נהנה מן הפרס, הוא השקיע בשביל התעודה והכבוד. מעל לכל, המשפיעה ביותר, היא המוטיבציה הפנימית, שהילד יהנה מהסברות עצמן, מהלימוד עצמו, יתחבר ויזדהה בעצמו עם הערכים אליהם מכוונים אותו. או אז הוא מתעצם עם הלימוד, הוא אוהב אותו, וכך הם –  יהפכו להיות רעין דלא מתפרשין גם בעתיד. מי לא אוהב להמשיך לעשות דברים שמהנים אותו?

"בעניין זה אחת השיטות היא, לבנות את השיעור כך שתיווצרנה בקרב הילדים שאלות, ולעודד שיח ודיון. כך, למשל, קורה הרבה פעמים שילדים, אפילו בגיל צעיר, מכוונים לשאלות מפרשים וכדומה – וחשוב מאוד לתת קרדיט ופרגון: "שים לב, שאלת את שאלת התוספות!", "הרבי שואל את השאלה הזאת בדיוק!". יש לכך כוח משמעותי מאוד על הילד, וכך מעוררים תשוקתו בלימוד.

"בהקשר אני יכול לספר, לשם דוגמא, משהו "טרי" מהשנה. יצא שכחלק מהסבבים שאני עורך בכיתות הלימוד  נכנסתי לכיתה ד', אותה מחנך הרב אביעד דישראלי, ושאלתי מה לומדים. הרב דישראלי סיפר לי על שאלה טובה ששאלו התלמידים. החלטתי שאני מעיין בשאלה, ובדקתי וחיפשתי, ואז חזרתי לכיתה עם הממצאים שחיפושיי ולימודיי העלו, ופרשתי בפניהם את התוצאות. סיפרתי להם שהשאלה שנשאלה, היא שאלה שהרבי אכן עוסק בה, וכי הוא מביא עליה כמה פירושים. קשה לתאר את נחת הרוח שפשטה בכיתה. ממקרה זה התפתח מעין נוהג להיכנס לכיתה כל שבוע, להעלות שאלה שנשאלה על ידי התלמידים, ולהראות להם לאחר מכן כיצד הדברים בעצם נידונים על ידי רבותינו. המחנך פיתח נוהג זה אפילו הוא יותר. הוא מיתג את החלק הזה בשבוע בשם "שיחת התלמידים", הוא מעלה תמצית מהדיונים על הכתב, ושולח להורים בדף־קשר…

"יחד עם זאת, חשוב מאוד להדגיש. מידה מסוימת של שמאל דוחה, באופן מדוד ושקול, ועם הרבה אינטואיציה לעשות את הפעולות הנכונות – היא חלק בלתי נפרד מעולם החינוך.

"הצבת גבולות היא מרכיב חיוני בבנית נפשו של ילד, הן במתחם הביתי והן בין כתלי המוסד החינוכי. לעיתים זה זוקק שימוש באמצעים לא נעימים, אותם ניתן לקטלג לשתי קטגורית: 1. יצירת מערכת כללים ידועים וברורים, ומה טוב שמערכת כזאת תיבנה בשיתוף התלמידים או ההורים, כדי שהיא תתקיים מתוך הכרתם והשתתפותם. 2. במקרים הרלוונטיים, אין מנוס משימוש בענישה שעיקרה נשיאה באחריות תוצאות של המעשה. למשל, אם אִחרת, אם נעדרת  מן השיעור – עליך האחריות להשלים את החומר. חלילה הִכית חבר, עליך החובה לפייס אותו. יש ונוצר צורך גם לזמן את ההורים כדי לשוחח על מצב הילד, או במקרי קיצון אף להשעות מלימודים כשמדובר בדברים חמורים ובעיקר חוצפה חריגה ואלימות.

"אבל הדגש הוא שהשימוש בכלים הוא מדוד, הוא משני, ונעשה מתוך כורח בלבד. חשובה לא פחות היא ההדגשה כי שימוש בכלים אלה חייב להגיע "מן הראש" ולא "מן הבטן". הצבת גבול וענישה ביחס לילדים הן פעולות שעליהן להתבצע בשיקול דעת, במתינות, בהתייעצות, ומתוך מוטיבציה חינוכית כשטובתו של הילד עומדת לנגד העיניים".

כמי שמצוי בעולם החינוך כל כך הרבה שנים – תוכל לנסח כלל אצבע בחינוך, יסוד בחינוך?

"יש משל ידוע – אני שמעתיו בשמו של הצדיק רבי ישראל מסלנט זצ"ל – "משל הציפור". כשאדם אוחז ציפור הוא מצוי בדילמה. אם יחזיק את הציפור חזק מדי, היא תחנק ותמות. אם ישחרר מדי, הציפור תעוף. המיומנות הנדרשת אפוא היא לדעת לא לחנוק, אך גם להישאר עם הציפור ביד…

"וזה מזכיר לי אנקדוטה מעניינת. כמדומני היה זה בכינוס המחנכים הראשון, לפני שלושים שנה. אחד המרצים היה איש חינוך דגול, לא מאנ"ש, שאמר בנאומו: "דעו, כי הכלל החשוב בחינוך הוא – שאין כללים!" לשמע דבריו פרצה סערת רוחות. היו שטענו נגדו כי זה לא ייתכן, והלוא אדמו"ר הריי"צ כתב את "כללי החינוך וההדרכה", וכו', ובוודאי שבחינוך יש כללים. ומעניין, שלפני כמה חודשים קראתי בגיליון "התקשרות", את הציטטה הבאה מהספר 'שערי חינוך' (הוצאת היכל מנחם, תשס"ז, עמ' רלא), מפי הרה"ח ר' אברהם מייזליש (ז"ל): "ר' אלכסנדר בן נון ע"ה, ששימש כמפקח ארצי בבתי הספר של 'רשת אהלי יוסף יצחק', היה ביחידות אצל הרבי, וכתב לרבי עשרה כללים בחינוך, לפי מיטב ידיעתו בתחום. הרבי עבר על הכללים, ואמר: "חסר כאן כלל נוסף!! –  חסר כאן הכלל שבחינוך אין כללים".

"מה שחשוב הוא להשקיע מחשבה, להבין שיש דיפרנציאציה בין הילדים, ולכן חייבת להיות התייחסות שלוקחת בחשבון כי לכל ילד אופי והיסטוריה רגשית משלו, ולפעול מתוך חתירה להיטיב עם הילד בגשמיות וברוחניות".

היום עולה הרבה לדיון הנושא של היוקרה שבמקצוע, השכר הלא גבוה, העובדה שהמקצוע לא נתפס כמשאת נפש של האברכים. אני מספר לרב איזנברג שלא אחת, בשיחות עם חברים, עולה העובדה שתפקיד המחנך לא זוכה לכבוד הראוי וגם לא לתגמול הראוי, ויש לכך השפעה בהיבטים שונים.

הרב איזנברג מסכים איתי חלקית. "אני בהחלט רואה היום שינוי שמתחולל בשטח הזה. ראשית כל צריך לזכור שבתלמודי־התורה שמקבלים תקצוב באמצעות תכנית "אופק חדש", שכר המורים השתפר בצורה משמעותית מאוד. מעבר לכך אני בהחלט רואה – זה דבר שמאוד בולט, גם ב"כינוס המחנכים" ובעוד פורומים – שככל שעובר הזמן, מגיעים למקצוע החינוך יותר ויותר אנשים ממיטב האברכים, לא כעדיפות שנייה אלא מתוך תודעת שליחות. צריך גם לזכור שלא כל אדם מוכשר ראוי להיות מחנך. לחינוך נדרשים סט של כישורים שחורגים רק מחסידישק'ייט ומיכולת ללמוד. המחנך נדרש לכישורי הנהגה, ליכולת להוביל ולסחוף".

עוד דבר מוסיף הרב אייזנברג, בהמשך לדבריו במשפט הקודם, אם כבר מדברים על המחנכים. "אולי ציבור ההורים לא מפנים מספיק את חשיבות תפקידו של המחנך, אבל מדובר בתפקיד שנודעת לו חשיבות שהיא לא פחות – לדוגמא – מזה של הרופא, והייתי מוסיף ואומר לא פחות מרופא־מנתח. ברוך ה', היום, במערכת החינוך החב"דית, ניכרת הפנמה משמעותית של החשיבות האקוטית שנודעת לתפקיד זה. מחנך הוא מעצב נפשות, וזה לא פשוט בכלל. ולכן ניתן לראות היום הדגשה חשובה על הכשרות, למידה והתמקצעות – במגוון התחומים: פדגוגים, מנטליים, פסיכולוגיים. השנה – בזכותו של הרב אליהו קריצ'בסקי מנכ"ל "רשת אהלי־יוסף־יצחק" שבאמת מגביה את הרשת לגבהים חדשים – המלמדים המתחילים בבתי החינוך של חב"ד יעברו הכשרה מעשית בטרם ייכנסו לכיתה בפעם הראשונה, וזאת כמובן לצד ליווי המחנכים הוותיקים.

"כאן גם נכנס, לדעתי, תפקידו של המנהל – שצריך להיות קשוב ופתוח ונתון להעניק למחנכים במוסד החינוך שבהנהלתו את כל הכלים שהם צריכים. אם זה נדיבות בהענקת ציוד טכני שישדרג את הלמידה, אם זה בשיתוף פעולה במבצעים וכו'. לתת מרחב פעולה ויוזמה למלמדים".

כיצד יוצרים סינרגיה בין הורים ומורים?

לקראת השנה החדשה, מה המסר שלך להורים. כיצד יוצרים סינרגיה בין התלמוד תורה להורה שבבית?

"זו שאלה חשובה ביותר, ואני מבקש לענות עליה בתשומת לב, ואם יורשה לי גם לבקש מקהל ההורים הקורא את הדברים – לקרוא אותם בשימת לב. הם נאמרים מדם ליבי ומתוך ניסיון "על בשרי" במשך שלושים שנות חינוך.

"כמו שאמרתי בתחילת שיחתנו, היום המושג "חינוך ילדים" הוא מושג רחב שמתחולל בכמה מרחבים. שני מרחבים בולטים הם המרחב הביתי והמרחב המוסדי. ברור שכל הורה חפץ בכל לב שהילד שלו יגדל באופן המיטבי, וברור שזוהי גם מטרתו של המוסד החינוכי. שיתחנכו בו ילדים מאושרים שגדלים להצלחה ולשגשוג בגשמיות וברוחניות. למעשה, המציאות היא שיש יחס של שותפות בין הבית, ההורים, לבין המוסד החינוכי – באשר לגידולו של הילד.

"מובן מאליו שלאיכות הקשר בין השותפים יש השפעה משמעותית על הצלחתה של השותפות, ובמקרה שלנו – ההצלחה של השותפות היא טובת נפש הילד, אושרו והעצמתו.

"זה טבעי ולגיטימי שיהיו לשותף אחד השגות על התנהלותו של שותפו השני. אולם אם היחס יהיה לעומתי, עוין, חשדן, ביקורתי ונרגני – דינה של השותפות הזאת לכישלון, חלילה. כדי שהעסק יצליח, השותפים צריכים להאמין אחד בשני, לפרגן אחד לשני, ולבוא ממקום של חיוביות.

"תנו בבקשה את דעתכם: מי מאיתנו אוהב ביקורת? מי מאיתנו אוהב להיות מואשם? זה נכון, אגב, גם לגבי הילדים – הקרנת ביקורתיות ושליליות כל העת, תביא להרעלה של נפשו חלילה, ולא לשיפור דרכיו. דווקא יצירת אמון, פירגון, הבנה שניתן להיכשל, תוך הצבת הגבולות הברורים היא זו שתביא את הילד למקום בריא ומאושר.

"כך זה גם לגבי מחנכים. כן, הם גם בני אדם. הם עובדים קשה לא רק בשעות הלימודים, אלא מסביב לשעון. בעיות של ילדים מלוות אותם גם אחרי שעות הלימודים, שלא לדבר על שיחות הטלפון – עם ההורים, היועצים החינוכיים, צוות הנהלה והעמיתים לעבודה בכיתה. כל מחנך עושה בעיקר דברים טובים ונפלאים, וכבן־אדם בהגדרה, בל ימלט שמחנך גם נכשל וטועה לפעמים.

"הורה צריך לחשוב לעצמו לפני שהוא מתנפל על המחנך של הילד שלו: רגע, הטחת ביקורת, תלונתיות, האשמה – למה היא תגרום? היא תועיל? היא תהפוך את המחנך לשמח ומאושר יותר? ההורה גם צריך לשאול את עצמו: מתי בפעם האחרונה החמאת לו על הצלחות ועל השקעות ועל הדברים הטובים שיגע ועמל ויזם לבצעם?

"שיהיה ברור, הורה חייב להיות מעורב בחינוך הילד, ואם יש בעיות שצפות, עליו להסב את תשומת הלב, ולהעיר, ולבקש תשובות (כמובן אינני עוסק במקרים חריגים וקיצוניים, שאם קורים בוודאי שצריך לטפל בהם כהלכה) – אבל על ההורים לחשוב על היחס שבינם לבין מחנכי ילדיהם בעולם מונחים של שותפות. אמר לי פעם חבר טוב: בשנה שבני נמצא אצל מחנך מסוים, באותה השנה אני החבר הכי טוב של המחנך ההוא! הלוא ילדי מצוי בידיו!

"אם לתמצת זאת במילים אחרות: ההורים צריכים להיות מעורבים בחינוך הילדים. להיות מודעים לנעשה בין כותלי המוסד החינוכי, להיות בקשר רציף עם המחנך, לדעת לפרגן לו על ההשקעה, על החיובי, וכשעולה צורך לדון כבין שותפים על היכולת לצלוח את האתגרים.

"כמובן שהדרישה הזאת היא הדדית והיא מופנית גם למחנך, שצריך להפנים כי הורי התלמידים אינם לעומתיים אלא שותפים שלו שמאמינים ובוטחים בו. עליו להעניק את מלוא היחס ההוגן והמכבד לכל הורה, ובעיקר לדעת להקשיב להורים בתמים ובאמת.

"זוהי נקודה אחת שלדעתי חשוב מאוד להפנים ולהבין. נקודה נוספת, חשובה לא פחות, היא זו: הורים! שימו לב לכך שלאווירה בבית יש השפעה דרמטית על ההנהגה של הילד בכיתה.

"נתחיל בבוקר. כשילד מגיע כשהבוקר שלו בבית היה מאיר, מחויך, שליו, מרווח – כשהוא אכל מעט, ובבית שררה אווירה טובה – זהו גם הרוח שעִמה הוא בא לכיתה, והיא תסייע לו מאוד. לעומת זאת, אם הבוקר היה מלא בנרגנות, בביקורת, בכעס, בריבים, בהאשמות – אפשר לדמיין בנקל באיזו תחושה ייכנס הילד לכיתה, ועד כמה נפשו תהיה מלאת רננה וחשקה ללמוד… חִשבו בבקשה גם על סיטואציה כה טריוויאלית בה הילד מאחר, בלי סיבה. כולנו מסכימים שהמחנך צריך להעיר לו – אחרת הציפור עלולה לברוח… – אבל כמה זה נעים לפתוח את הבוקר עם נזיפה, מעודנת ככל שתהיה? – ילד צריך להגיע מהבית לכיתה מחייך, עם כל התנאים שיאפשרו לו ללמוד בשמחה; ומכאן ואילך התפקיד של המחנך זה להעצים את השמחה הזאת ולא לקלקלה.

"ויש לזכור שהבוקר מתחיל מהלילה. ילד ששהה בערב אווירה לא נעימה בבית, והלך לישון מאוחר אחרי מרדנות ואחרי רצף של ביקורות ונזיפות – ובכן, מי שהולך לישון עם חתולים מתעורר עם פשפשים… ההשלכות של התנהלות כזאת ברורות.

"לסיום, כמובן, כל הנאמר לעיל בעניין הדוגמא האישית של המחנך, רלוונטי גם להורה. חלק חשוב מאוד מהחינוך החסידי היא האווירה בבית, והדוגמא האישית של ההורים. ההתעניינות בלימודי הילדים, להגיע איתם לאבות ובנים וכיוצא בזה, ולפרגן, לומר מילות טובות אמיתיות שיחזקו את הטוב שבילד ויצרו אמון.

"ומכאן אבקש לאחל לכל ההורים והתלמידים שילדיהם פותחים את שנת הלימוד – בשנת לימודים פורייה ומוצלחת; הצלחה הן בלימודים, הן ברכישת מידות טובות והנהגות חסידיות; העצמה של שיתוף הפעולה בין הבית למוסד החינוכי מתוך אמון, חיבה וכבוד הדדי, ושהקב"ה יעניק לנו – הורים ומחנכים – את הכוח והתבונה לגדל ילדים מאושרים, שמחים, חסידיים, אוהבי תורה ושומרי מצווה שיקבלו את פני משיח צדקנו בקרוב ממש".