האמנם איסור "חלב נכרי" רלוונטי לגבי חלב שמיוצר בתעשיית החלב המודרנית?

בביקורי האחרון בחנות הספרים של "אור החיים" במאה שערים, צד את עיני ספר חדש שיצא לאחרונה המוקדש כולו לסוגיה אחת, עליה כתבתי מחקר לפני כמה שנים.

היות שבדרך מוזרה כלשהי חג השבועות הפך ל"חג החלב" – זאת יכולה להיות הזדמנות טובה גם להעלות את עיקרי מחקרי וגם לסקור את הספר.

ובכן, הסוגיה היא סוגיית "חלב ישראל" בזמננו.

תמצית המקורות הראשוניים

אסכם תחילה את המקורות הראשוניים:

חכמים אסרו באכילה חלב שגוי חלב אותו, אלא אם כן יהודי רואה את החליבה. מדובר בחלב כשר, אולם היות שהגוי חלב אותו בלי השגחה, הוא אסור.

לסיבת האיסור בחקיקת חז"ל יש שני הסברים:

1. ההסבר הראשון: חשש הלכתי כשרותי: עירוב חלב טמא.

מדברי הגמרא עולה[1], כי הבעיה המרכזית עם חלב שנחלב על ידי נכרי היא בכך שאין מקבל החלב יכול להיות בטוח שהוא קיבל חלב שנחלב מבהמה כשרה. השגחת היהודי מוודאת זאת.

2. ההסבר השני: חשש בריאותי: "חלב מגולה".

בתלמוד הירושלמי מובאת הנמקה שונה[2]. לדברי ר' יהושע בן לוי חלב של נכרי אסור "משום גילוי". כלומר, מפני החשש שהחלב הונח בכלי שאינו מכוסה, וזוחל בעל ארס שתה ממנו והטיל בו את ארסו.

סוגיית הגמרא עוסקת במקרים קונקרטיים, נקודתיים, שבהם התקיימו תנאים מסוימים. מדובר בנכרי שיש לו עדר מעורב בבהמות טהורות ולא טהורות, ומדובר בסיטואציה בה קיים חשש (טכני ומנטלי) שיתקיים עירוב בין החלב של בהמות אלו לבין החלב של בהמות אלו.

ההיתר לשימוש בחלב שחלבו נכרי הוא, כפי שמציינת המשנה: ""אלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואה, והדבש"[3]. הגמרא מבארת, כי דברי המשנה לפיהם חלב שחלבו נכרי כאשר ישראל רואהו אינו בכלל האיסור, נובע מן הביטחון שבמצב כזה הנכרי לא יערב חלב טמא בחלב שהוא חולב עבור היהודי.

גבולות אלו לאיסור, והמרת חלב גוי לחלב ישראל באמצעות נוכחות היהודי, נפסקו להלכה.

השאלה היא, האם האיסור מותנה בהימצאותן של נסיבות ריאליות אלו בהן הוא יכול פוטנציאלית לחול, או שמא מאז נגזרה הגזירה האיסור הופך להיות איסור עצמי ובלתי תלוי.

בנושא זה יש שתי דעות:

תוקף האיסור כמותנה בנסיבות ריאליות

1. לפי עמדה אחת, בנסיבות בהן מבחינה פוטנציאלית חשש עירוב הבהמה הטמאה לא יכול לחול, האיסור אינו תקף. כך למשל עיר שאין בהמה טמאה מצויה שם כלל, או שיש נימוק אחר לשלילת החשש של תערובת חלב טמא, לא אסרו במצב כזה חלב שנחלב על ידי גוי.

כך למשל  כותב רבי דוד בן שלמה אבן זמרה[4]:

"הדבר ברור כי הגבינה נאסרה במנין[5]… אבל לא כן בחלב שחלבו נכרי שאסרו אותו משום חשש דבר טמא. תדע, שאם היה יושב בצד העדר במקום שאם היה עומד היה יכול לראותו, אף על פי שיש בעדרו דבר טמא – מותר. ואם גזירה כללית הייתה, לא היו מתירין כהאי גוונא [במקרים כאלו]…".

לפי עמדה זו, כל האיסור של חלב נכרי הוא משום חשש שהגוי יערב בתוכו חלב טמא, ומסיבה זו כאשר ישראל משגיח על החליבה ומוודא שעירוב כזה לא מתבצע – החלב מותר. לפיכך כשאין חשש כזה, החלב יהיה מותר גם אם ישראל לא משגיח על החליבה. זאת בשונה מאיסור גבינת נכרי, שהוא גזירה כללית, ולכן לא יכולה להתבטל ואיננה מסויגת בשום התניה.

נראה כי גם רבי שמעון בן צמח מדוראן, בעל התשב"ץ, סבר כך. הנימוק המרכזי לשיטתם הוא דברי הגמרא עצמה, ממנה עולה כי יסוד האיסור הוא בחשש שמא יערב הגוי חלב טמא בחלב הטהור (ולכן אם הנכרי "מירתת", החלב כשר, גם אם היהודי לא נוכח שם באופן מלא אלא יושב בצד העדר).

וכך כותב נכדו של התשב"ץ:

"לפי סוגיית הלכה זו נראה כי החלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו לא אסרוהו משום גזירה, כמו הגבינה שאסרו אותה במניין משום גזירה… אלא איסור החלב הוא משום תערובות חלב טמאה, ואי בטל טעמא בטל איסורא [אם מתבטל טעם האיסור גם האיסור עצמו מתבטל, כי אין זו 'גזירה']…. ומסוגיא זו נראה בפירוש שלא נאסר החלב שאין ישראל רואהו משום גזירה אלא משום תערובת… ולפי זה התירו מקצת מפרשים לקנות חלב מהביתם והחצרות אשר בעיר אף על פי שאין ישראל רואהו, כל שהדבר ידוע שאין באותה חצר בהמה טמאה"[6].

כך גם סבור ה'פרי חדש', שמעיד כי בעירו, אמסטרדם, זהו המנהג הפשוט וכך הוא בעצמו נוהג. בין היתר כותב הפרי חדש:

"אם חלב טמא אינו נמצא במקום, או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, אין לאסור חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אלא מותר לילך ולקנות מהגוים חלב שלהם"[7].

לפי עמדה זו בנסיבות בהן מבחינה פוטנציאלית חשש עירוב הבהמה הטמאה לא יכול לחול, האיסור אינו תקף. כך למשל עיר שאין בהמה טמאה מצויה שם כלל, או שיש נימוק אחר לשלילת החשש של תערובת חלב טמא, לא אסרו במצב כזה חלב שנחלב על ידי גוי.

איסור חלב נכרי כאיסור עצמי 

לפי דעה אחרת, האיסור על חלב של נכרי, כיתר האיסורים המוזכרים במשנה, נאסרו "במניין". ולמרות שעיקר הטעם של האיסור היה משום חשש תערובת חלב טמא, יחד עם זאת כוונתם הייתה לשמור על קדושת עם ישראל לה', אלא שבחלב הקילו כל זמן שישראל רואה את החליבה.

רבי יצחק בן רבי מאיר הלוי, בעל ה"שערי דורא"[8], כותב "דחלב [שחלבו גוי] – גזירה קדמונית הייתה, קודם שאסרו גבינה, ואז אסרו החלב שאין ישראל רואהו". כך גם המהר"י מברונא מביא בשם רבי יונה שחלב שנחלב על ידי נכרי, גם כשאין חשש עירוב חלב טמא, "כיון דבא לכלל חלב – נאסר במנין משום חלב דחלבו גוי, שוב לא חשיב שום ספק אלא כוודאי איסור ושוב לא נפיק מכלל איסור"[9].

כך גם כותב, רבי יוסף קארו בחיבורו "כסף משנה"[10]:

"נראה לי שכשם שנגזרה גזירה על גבינת הגוי, ומשום הכי [ומשום כך] אין לה שום תקנה [גם אם נעשתה בדרך כשרה].. הכא נמי [כך גם] חלב של גוי גזרו עליו ואסרוהו סתם, משום חשש תערובת חלב טמא – בכל גוונא [בכל מקרה] אסרוהו: ללוקחו מהם ולאכלו בשום עניין, אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם, דלא פלוג רבנן [שלא הבדילו חכמים] בגזירתם…".

לדעות אלו, אם כן, איסור חלב של נכרי הוא כאיסור גבינת נכרים, שנאסרה במניין משום גזירה[11], ואף כשבטל טעם האיסור לא בטל האיסור עצמו.

***

עולות אפוא שתי גישות מרכזיות להגדרת מהות איסור חלב של נכרי. לפי גישה אחת מהותו של האיסור נובע מצד חשש עירוב חלב טמא, ולכן בהעדר יסוד לחשש כזה האיסור מתבטל. לפי גישה אחרת, האיסור הוא עצמי: חלב שנחלב על ידי נכרי בלי שישראל רואה את החליבה אסור, ללא תלות בנסיבות, וגם אם אין יותר יסוד לחשש של עירוב חלב טמא או אף חשש בריאותי.

ההקפדה על הימנעות מחלב נכרי כיום בצריכת 'חלב חברות' – מוחלטת או תלוית נסיבות

לדיון זה יש השלכה מעשית עצומה לגבי תעשיית החלב המודרני.

יואב שורק, במאמרו, מתחקה אחר מקורותיו ההיסטוריים של האיסור. הוא מסביר כי המציאות בה עוסקת הגמרא כשהיא עוסקת בדיני חלב שנחלב על ידי נכרי, היא מציאות של חברה חקלאית בה המשקים מעורבים בהתאם לצורכי האיכר המחזיק בהמות מסוגים שונים ולמטרות שונות (לעבודה, רכיבה, חלב, צמר ובשר), ובין חיות המשק יש בהמות טהורות (צאן בוקר) וישנן שאינן טהורות: סוסים וחמורים, גמלים, וכלבים[12].

במרבית התרבויות החלב לשימוש רגיל נחלב מבקר וצאן. אמנם חליבה של סוסות מקובלות מאד מאז העת העתיקה, אך רק במרכז אסיה. לחלב האתון סגולות מקובלות מאוד מאז העת העתיקה, מהודו ואז אירופה, והוא אף שימש תחליף לחלב אם; אך האתון נותנת רק מעט חלב, ואין תרבות בה רגילים לחלוב אותה לשימוש רגיל. גם חליבת כלבות או נקבות בעלי חיים שאינם טהורים אחרים, אינה מצויה בכל תרבות מוכרת[13].

בהמת משק נוספת, המשמשת לחליבה במזרח התיכון, היא הגמל. בתרבויות שבהן לגמל מקום מרכזי במשק, חלב הנאקות משמש כמזון רב ערך, ולעיתים הוא מצוי יותר מחלב צאן ובקר[14].

אם כן, במקומות בהם ישבו ישראל בגלות, חששם של חכמים מעירוב חלב טמא לא עלה אפוא בקנה אחת עם המציאות החקלאית כלכלית. כך עולה מדברי פוסקי ההלכה במשך הדורות. ניצנים לכך ניתן לראות כבר בדברי הגאונים (כך מביא בעל ה"שערי דורא"[15] בשם רב שר שלום גאון, מבבל במאה התשיעית) המציינים ש"במקום שאין דבר טמא בעדר", וברי כי התייחסות זו נבעה מפני שזו הייתה המציאות. כך כותב גם רבי שלמה דוראן (מאלגי'ר במאה הט"ו) שבזמנו ומקומו "לא שכיח לחלוב סוסים וחמורין והוא מילתא דלא שכיחא"[16]. גם הרמ"א, שחי בקרקוב בשלהי המאה הט"ז: "בזמן הזה אין חלב דבר טמא מצוי כלל"[17]. כך גם מציין הפרי חדש (מארץ ישראל, מהמאה השבע עשרה) שכששהה באמסטרדם, במסגרת שליחותו כ"שלוחא דרבנן", לא נמצא שם כלל חלב טמא: "בעיר שלא נמצא שם חלב טמא.. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמסטרדם "[18].

אם כן, המציאות במשקי החלב השתנתה, ובמקומות בהם דרו ישראל בגלות היו למצער מקומות רבים בהם החשש של עירוב חלב טמא בחלב טהור לא היה רלוונטי כל עיקר.

הנה כי כן בין עולמם של חז"ל וכן של הראשונים והאחרונים, לבין העולם המודרני, מפרידה המהפכה התעשייתית, ומאוחר יותר גם שינוי יסודי בדפוסי הצריכה והשיווק. מקור החלב כבר אינו המשק הקטן והמעורב של הגוי, אלא רפתות גדולות ומקצועיות. בנוסף לכך, חלב נכרי בו מדובר כעת אינו נקנה על ידי הצרכן ישירות מן המשק  אלא מחברת שיווק גדולה.

עובדה זו מצמצמת כמובן עוד יותר את חשש עירוב החלב הטמא מכמה סיבות:

1. מבחינת המניע –במצב המודרני אין שום סיבה נראית לעין שמישהו בשרשרת זו יחפוץ להכניס חומרי גלם אחרים לתוך החלב.
2. מבחינת הכדאיות והזמינות – אם בעבר חלב טמא היה נדיר ויקר, היום הוא נדיר ויקר פי כמה.
3. הדבר אסור על פי החוק. חקלאי המצהיר על מוצר שהוא מתכולה מסוימת, והתברר שהטעה את הציבור – חשוף לתביעות אזרחיות ופליליות כאחד.

יציאה מנקודת ההנחה שהאיסור הוא תלוי נסיבות – כגורם להחשבת 'חלב חברות' כחלב שנחלב בנוכחות ישראל

הדרך לבחון את שאלת כשרות חלב חברות בעידן התעשייה המודרני קשורה לנקודת המוצא באשר למהות האיסור.

לפי החזון איש, נקודת המוצא היא מידת ההסתברות הריאלית לרלוונטיות נימוקי האיסור. דהיינו, מידת ההסתברות ריאלית לעירוב חלב טמא. לדעתו, ההסתברות היא אפסית בגלל הפיקוח הממשלתי, והוא  מחיל על 'חלב חברות' את המעמד הכשרותי של 'חלב ישראל':

החזון איש מצטט את דברי החתם סופר על פיהם  דין חלב של נכרי הוא כדין גבינת נכרי, כלומר שהאיסור הוא מצד גזירה ולפיכך איסור עצמי שאינו מותנה בנסיבות כאלו או אחרות. החזון איש חולק על כך בכל תוקף:

"ומה שכתב החתם סופר לפרש דברי רש"י, דגזרו על הגבינה אף שברור לנו שלא עירב חלב טמא… הם דברים תמוהים מאוד. וברש"י מבואר דהחשש של צחצוחי חלב הוא משום חלב טמא, אבל משום חלב טהור ודאי אין לגזור. ואף חלב עצמו כשמתברר שאין בו עירוב חלב טמא – מותר…"[19].

לאחר מכן ממשיך החזון איש וכותב:

"וכן מה שכתב החתם סופר מדברי השערי דורא בשם רש"י – לאסור חלב המבורר שאין בו תערובות חלב טמא, תמוה. שהרי כבר פירשו הפרי חדש דהוא דווקא ביש בעיר חלב טמא, והרי הופקד ביד עכו"ם החלב וחיישינן שמא עירב חלב טמא; אבל אם אין בכל העיר לא חמורה ולא גמלה ולא חזירה ולא סוסה – לא שמענו לאסור"[20].

הנימוק הוא פשוט: כל האיסור הוא מצד חשש עירוב חלב טמא, כשהחשש אינו קיים – גם האיסור אינו קיים.

מכך מסיק החזון איש להלכה, שכאשר "יש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפוים לעונש על הזיוף – יש מקום לומר דהוי… כיושב בצד העדר וכשהוא עומד ורואה"[21].

הרב משה פיינשטיין מתיר אף הוא חלב נכרי שהופק בתעשיית החלב המודרנית. אולם הוא מדגיש בדבריו, כי היתרו אינו מבוסס על ההיתר של הפרי חדש, אלא לדבריו התנאים החדשים של ייצור החלב גורם לכך שיש וודאות כזו שהחלב איננו מעורב בחלב טמא, כאילו הייתה כאן ראיית ישראל.

לדעת הרב פיינשטיין, המצב החדש של תעשיית החלב גורם לכך שגם חליבה שבעצם נעשתה ללא נוכחות יהודי כלל תיחשב כאילו מדובר בחלב שיראל היה נוכח בו. כפי שכותב נכדו, הרב שבתי רפפורט, "לדעתו [של הרב פיינשטיין] גם חלב החברות הוא חלב ישראל לדינא"[22].

הטענה היא, שהיות שיש ידיעה ודאית שלא עירבבו חלב (בעיקר בגלל פיקוח הממשלה), הרי זה נחשב כאילו ישראל היה נוכח בחליבה. לכן, לדעתו, ההיתר של חלב החברות תקף גם לשיטות הסבורות שהאיסור הוא משום "גזירה" – משום שהגזירה הייתה על חלב נכרי, ואילו לפי דעת הרב פיינשטיין – בגלל השינוי בנסיבות – יש להחשיב את החלב כחלב ישראל.

הרב פיינשטיין מביא לביסוס טיעונו[23] שורה של מושגים הלכתיים בהם מוכח כי יש מצבים שוודאות מסוימת הנובעת מחשבון פשוט וממסקנה מתבקשת ומוכרחת, נחשבת כראייה:

1. הגמרא[24] קובעת שידיעה נסיבתית (כזו שאין בה ראייה), יכולה לשמש גם לעדות ממון, וזאת כאשר דיני ממונות חמורים בכללי הראיות שלהם מדיני איסורים (כמו כשרות), הנידונים כאן. כלומר, לפי ההלכה דיני ממונות נגזרים על פי שני עדים, ואין ביכולת אדם להוציא ממון רעהו על בסיס הסתמכות על עד אחד. למרות זאת, הגמרא קובעת כי ידיעה נסיבתית המתבססת על הסתברות גבוהה ביותר – למרות שאינה באה דרך שני עדים שראו את הדברים – יש בכוחה להוציא ממון. אם כן, בדיני איסורים שתוקף הראיות הנדרשות נמוך יותר, שלכן "עד אחד נאמן באיסורין"[25] – ברור שידיעה נסיבתית על בסיס הסתברות גבוהה ביותר יש לה תוקף כשל עדות.
2. יש מצבים שמכונים בהלכה "אנן סהדי", כלומר "אנו מעידים", למרות שלא ראו בפועל, אלא מכוח המסקנה המתבקשת המוכרחת. כך למשל התוספות[26] מביא דעה המסבירה את העובדה שמאשרים גיורה של של אישה על סמך העובדה שטבלה, וזאת אף שהעדים אינם רואים את טבילתה ממש, "דכיוון דידוע לכל שהיא טבלה, כאילו עומדים שם דמי" (הרי רואים את העניין כאילו העדים עמדו וראו את טבילתה).

הרב פיינשטיין מנתח בתשובתו סוגיות הלכתיות נוספות בנושא זה, ומתוכן הוא מעלה את המסקנה שכאשר יש הסכמה וידיעה כללית ("הרוב יודעין") שהמציאות היא מסוימת, ניתן להסיק מכך מסקנה הלכתית כאילו שני עדים העידו זאת. את דיונו זה הוא מסיים בקביעת הלכה למעשה:

"ולכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה, דהוי כראייה. וזה [הידיעה הברורה גלומה בעובדה] שאם יערבו [חומר גלם אחר] ייענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם, שהוא הרווחה של כמה אלפים [ואין זה סביר שאדם יסתכן בהפסד כזה בשביל לערב חלב אחר], והממשלה משגחת עליהם – הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראייה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכולי עלמא דאין טעם לחלוק בזה.

ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי… וחס ושלום לומר שעושין שלא כדין".

על פי דברי הרב פיינשטיין, הפיקוח[27] המתקיים במשק המודרני על יצרני החלב, מביא לידיעה ודאית שלא מתבצע עירוב של חלב טמא בטהור. לכן, אף שחז"ל לא חילקו בין מציאות בה חלב טמא שכיח למציאות בה הוא נדיר אלא אסרו באופן כולל את החלב שנחלב על ידי נכרי ללא פיקוח – בוודאי שאין גזירתן מתייחס למצב בו קיימת ידיעה ברורה על החלב שאין בו תערובת

יציאה מנקודת הנחה שאיסור חלב נכרי הוא בעל ערך עצמי  – כגורם לאסור גם 'חלב חברות'

לעומת זאת, הגישה הסבורה שהאיסור הוא מצד גזירה ובלתי מותנה, גם חלב חברות אסור, כל עוד אין משגיחים יהודים שנוכחים בחליבה. הדעות הרואות באיסור חלב נכרי "איסור עצמי" מנתקות לגמרי את האיסור מן ההיבט הריאלי. כך ייתכן שלכולם ברור שהחלב הוא חלב בהמה טהורה במאת האחוזים, ואף אם אומד הדעת ייתכן מבחינה מציאותית, אם לא נכח יהודי בחליבה – החלב אסור.

כאן אנו מגיעים להיבט נוסף ולספר החדש שעליו סיפרתי בתחילת הפוסט, שאותו חיבר הרב חנוך בלייר. הספר הוא בן 520 עמודים, והוא מסכם את הסוגיה ביסודיות – אמנם מנקודת מבט מאוד מסוימת שאפשר לקרוא לה נקודת המבט "החסידית", שאותה אתמצת להלן – אבל בהחלט ניתן לומר שהספר מקיף את כל ההיבטים הכשרותיים הקשורים בתעשיית החלב, ולפיכך הספר הוא לא רק ספר שעוסק בדיני חלב ישראל, אלא בדיני הכשרות של חלב בכלל. הספר כתוב בצורה ברורה, מסודרת ואיכותית מאוד (יחסית לז'אנר), מקיפה ועמוקה, ולמי שמתעניין בתחום אני בהחלט ממליץ לרכוש את הספר.

כפי שציינתי, הספר מדגיש עמדה נוספת – שניתן לקרוא לה הגישה החסידית.

לפי גישה זו, הרי בנוסף להיבט ההלכתי והבריאותי – האיסור על חלב נכרי הוא גם מהיבט "סגולי".

בעולם החסידות נודעת הקפדה יתירה וחומרה גדולה בנושא חלב של נכרי. בשם האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל "דברי חיים" מובא כי:

"חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אין הטעם האמיתי לאיסורו שמא יערבו בו חלב טמא, אלא שטעם זה הוא הטעם שגילו לנו חכמים, אך יש טעם כמוס אחר מדוע חלב שחלבו גוי אסור"[28].

גם החתם סופר התבטא בדרך דומה. באחד מדרושיו אמר, ש"לבסוף יתפתו בני ישראל ויבלו זמנם בחכמת חיצונים, עד שסוף סוף יתערבו אומות העולם בזה עמנו, ויתחילו לדרוש באגדות של דופי לאמר… טפשות היא לאסור חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, וכיוצא באלו בכל המצוות. [אבל באמת] ולו חכמו ישכילו, כי יש בכל אלו טעמים אחרים גבוהים מעל גבוהים, ועל כל דבר ממונים מלאכים מטיבים ומריעים, ואז יבינו וישכילו כי כל גדרי חז"ל וגזרתם – יש להם שורש למעלה, אז ישימו מחסום לפיהם"[29].

לצד זאת, גדולי ישראל עמדו על ההשפעה השלילית הניכרת של צריכת חלב גוי. האדמו"ר הריי"צ סיפר:

"שאחד הגיע עם חתנו, למדן גדול, לרבי לליאזנא, והתלונן שהחתן שתמיד התנהג בהנהגה טובה, החלו פתאום להציק לו ספיקות באמונה, והוא עצמו יש לו צער גדול מזה. אמר לו הרבי שהוא [החתן] נכשל בלא יודעים בחלב עכו"ם, ונתן לו תיקון לכך והוא הבריא ברוחניות"[30].

הרבי מליובאויטש ראה את הדברים בחומרה רבה, והדגיש כי יש להקפיד על כך כבר מגיל ינקות ממש[31]. באחד המכתבים הרבי אף מעודד בחור לעבור לישיבה שמקפידה על חלב נכרי[32].

 

בעמ' יא מצטט הרב בלייר בין היתר דברי החתם סופר, וכך הוא כותב:

"כתב החתם סופר (דרשות חלק א דרוש לז' טבת תקע"ג, עמ' פא) וז"ל, כי לבסוף יתפתו בני ישראל ויבלו זמנם בחכמת חיצונים, עד שסוף סוף יתערבו אומות העולם בזה עמנו, ויתחילו לדרוש באגדת של דופי לאמר מאי טעמא נאסר חלב בהמה טמאה, משום שמוליד חולי וטמטום כך וכך על פי חכמת הטבע וחכם גדול היה משה רבנו ע"ה.

אך אם כן טיפשות הוא לאסור חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, וכיוצא באלו בכל המצות.

ולו חכמו ישכילו – כי יש בכל אלו טעמים אחרים גבוהים מעל גבוהים, ועל כל דבר ממונים מלאכים מטיבים ומריעים, ואז יבינו וישכילו כי כל גדרי חז"ל וגזרתם יש להם שורש למעלה – אז ישימו מחסום בפיהם, עכ"ל…

וכן הדברי חיים זצוק"ל היה אומר בזה הלשון (מובא ספר דרכי חיים אות נ, שו"ת דברי יציב או"ח סימן כז…): שלשה דברים קבלתי מחותני הרה"ג מלייפציק ז"ל איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ואחת מהם הוא שחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אין הטעם שמא עירב בו חלב טמא, כי זה הטעם גילו החכמים רק לפני העולם, רק שיש טעם כמוס בדבר".

ולדבריהם, אף אם יש לך אלף הוכחות שלא עירב חלב טמא, וכגון שסגר את הנכרי בחדר סגור מכל צד, אין שום דבר בחדר חוץ מהעכ"ום והפרה, עדיין החלב נאסר, מאחר שלא היה ישראל רואהו, ואין הטעם משום עירוב חלב טמא.

ושמעתי מהג"ר משה שטרנבוך שליט"א שמהאי טעמא אף בימינו דאין כל כך חשש לעירוב חלב טמא, עדיין מחמירים כל כך באיסור חלב עכו"ם".

 

הערות:

[1] עבודה זרה לה, א.

[2] שם

[3] עבודה זרה, פרק ב, משנה ז

[4] שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן אלף קמז.

[5] 'כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו' הוא כלל הלכתי האומר כי כל דבר שנאסר בהחלטה של כוח מסוים, כמו מניין בית דין או נבואה, צריך החלטה בהרכב בעל כוח הלכתי שווה, כדי להתירו. המקור לכך מצוי בדברי הגמרא (ביצה ה, א). הגמרא מביאה ברייתא הקובעת כי כל פרי בכרם שנחשב לכרם רבעי שיש להעלותו בשנה הרביעית לאוכלו בירושלים או לפדותו, לא יפדוהו, אלא יעלוהו לירושלים. זאת בשונה מפירות המרוחקים מירושלים שמותר לפדותם. טעם התקנה הוא, כפי שמסר רבי יוחנן: "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" – כבוד העיר הקדושה ירושלים. בברייתא מובא כי לרבי אליעזר היה כרם במזרח לוד לצד כפר טבי ולא היה יכול להעלות את פירותיו לירושלים ולכן ביקש להפקירו לעניים, עד שאמרו לו תלמידיו "רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו", ומכאן שלמרות שטעם התקנה התבטל, שהרי לאחר החורבן, כשבית המקדש לא שכן בירושלים ולא הייתה סיבה לעטר את ירושלים בפירות, הוצרך רבי אליעזר שבית דין יתיר את התקנה שקבעו להעלות את פירות כרם רבעי לירושלים.

[6] תשב"ץ, חוט המשולש, הטור הראשון, סימן לב.

[7] פרי חדש, יורה דעה, סימן קטו, סעיף ו.

[8] שעיר דורא, חלק ב, סימן פב. הספר נקרא על ידי המחבר בשם "פתחי שערים" ולאחר מכן נקרא "שערי דורא" על שם עירו של המחבר – העיר דורא שבגרמניה.

[9] שו"ת הר"י ברונא, סימן עח.

[10] כסף משנה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ג הלכה טו.

[11] ראה גם אנציקלפודיה תלמודית, ערך גבינת גויים, חלק ה, עמ' פה.

[12] ראה יואב שורק: חלב נכרי האיסור ותולדותיו, עמ' 58.

[13] שם, שם.

[14] שם, שם.

[15] שערי דורא, סימן פב.

[16] חוט המשולש, ח"ד, טור הראשון, סימן לב.

[17] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטו.

[18] פרי חדש, יורה דעה, סימן קטו, סעיף ו.

[19] חזון איש, יורה דעה, סימן מא, ד.

[20] חזון איש, שם. נו, ב.

[21] חזון איש, שם, דף נו, א.

[22] אגרות משה, חלק ח, עמ' קסא [באותיות המופיעות בפונט קטן יותר].

[23] אגרות משה, יורה דעה, חלק א סימן מז.

[24] שבועות לד.

[25] גיטין ב, ב.

[26] יבמות מה, ב ד"ה מי.

[27] בתשובה נוספת (אגרות משה שם, סימן מח) משיב הרב פיינשטיין לשאלה שהופנתה אליו בעקבות דבריו. השאלה הייתה, שהקנס הנמוך שהממשלה מטילה על עבירה כזו של עירוב חלב טמא בחלב טהור לכאורה אינו מרתיע. הרב פיינשטיין משיב על כך, שמכל מקום לא התבטלה  ה"ידיעה הברורה" שמהווה כראייה, משום שאין לחברה שום תועלת בעירוב חלב טמא בחלבם, ואין שום היגיון שהם ישקיעו איזה שהוא מאמץ כדי לעשות זאת. "ובפרט שאם יעבור איזה פעמים ודאי יקחו ממנו הלאייסענס [הרשיון] שיהיה מוכרח לסגור העסק…".

[28] דרכי חיים, אות נ.

[29] דרשות החתם סופר, עמ' פא.

[30] ספר המאמרים אידיש התש"א-התש"ה, עמ' 57.

[31] היכל מנחם, חלק א, עמ' רכד.

[32] אגרות קודש, חלק טז, עמוד רמג. ראו נספח.