לפני זמן מה הזדמן לי לשאת דברים בפני סטונדטים עולים־חדשים, רובם נעדרי השכלה יסודית ביהדות ורחוקים מעולם מחשבתה. בתום דבריי, הזמנתי את הקהל לסשן של שאלות־ותשובות בענייני יהדות. אחת השאלות שזכורה לי במיוחד הייתה שאלה ששאלה אותי בחורה שאמהּ אינה יהודיה אך אביה כן, ובכאב גדול שאלה: מדוע? מה מנע
לפי התפישה המקובלת, במדינה דמוקרטית רשות מִנהלית היא נאמן של הציבור, ובהתאם לכך תפקיד הרשות הוא לשרת את הציבור. תפישה זאת מקובלת גם על בית המשפט. כנאמן של הציבור, הרשות המִנהלית כפופה למערכת של כללים כלפי הציבור, בין השאר מוטלת עליה חובה לנהוג בהגינות ובאופן סביר. חובה זאת חלה, לא
למעשה, המשפט המינהלי בעצם קיומו מעורר לנו בעיה גדולה. כאשר אנו מדברים על הוראות חוק שנתקבלו ברשות המחוקקת היא הכנסת, אנו עוסקים בחוק שנתקבל על ידי נציגי העם, כלומר מדובר בהחלטה שמבטאת את רצון העם. אולם כאשר אנו עוסקים בהחלטות מחייבות שנתקבלו במרתפי הרשויות מנהליות – הרי שכאן אנו עוסקים
המשפט המינהלי, שלצד המשפטי החוקתי מהווה חלק מן המשפט הציבורי, עוסק ומסדיר את כללי פעולתן של הרשויות המינהליות. הרשות המינהלית תופסת מקום מרכזי בניהולה של המדינה המודרנית. המשפט המנהלי מסדיר את פעולתה של הרשות המינהלית ובכלל זה את יחסיה עם רשויות השלטון האחרות, יחסיה עם היחיד, יחסיה הפנימיים, גדר סמכויותיה,