המקרה:
- בני הזוג פרינץ שכרו דירה בישוב אמירים, ואחר כשנת מגורים פנו לוועדת הקליטה של הישוב בבקשת קליטה ליישוב.
- יישוב אמירים דחה את בקשת הצעה זו לאור העבודה שבני הזוג פרינץ אינם טבעוניים ואינם הורים לילדים, שתי דרישות תקנוניות של היישוב.
- לאחר מספר חודשים הודיעה ועדת הקליטה לבני הזוג, כי הוחלט להמשיך את הליך קליטתם, והם נדרשים לעמוד במבחני התאמה. לאחר כחודש התקבלו תוצאות טובות מהמבחנים, אולם מאחר שלא עמדו בתנאי התקנון, הודיעה ועדת הקליטה לבני הזוג, כי המשך ההליך מותנה בקניית משק.
- בני הזוג פרינץ ניהלו משא ומתן לרכישת נחלה במחיר מציאה ואכן רכשו אותה, זאת מלבי ליידע את ועד המושב (שלמעשה חפץ אף הוא ברכישת הנחלה).
- הדבר נודע לועד הישוב באמצעות הסוכנות היהודית, ומיד הודיע ועד הישוב לבני הזוג פרינץ כי בקשתם לקליטה בישוב נדחית, וזאת ללא הנמקה.
- אולם לבני הזוג נמסר, כי אם יוותרו על הנחלה או יסכימו לצמצום שטחה, תישקל חברותם בחיוב.
- פרינץ הביע את ויתורו על מימוש זכותו בנחלה וביקש למכרה לצד ג' המושב הודיע לפרינץ במכתב, כי לא יתנגד למכירת השטח לצד ג' בכפוף לקבלת המועמד ולתשלום דמי כניסה בסך 25,000 דולר.
- בפועל, שני מועמדים שהציע פרינץ נדחו על ידי ועד המושב.
טענותיו של פרינץ
פרינץ מבקש מבית המשפט שיורה למושב:
- לקבלו כחבר אגודה;
- להכיר בו כבעל הזכויות בנחלה;
- להמליץ בפני מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית להעביר את הזכויות בנחלה על שמו;
- להקצות לו מגרש בהרחבה של היישוב מכוח היותו בעלים של זכויות בנחלה;
- ולחייב את המושב לפצותו על נזקיו.
ההנמקות של פרינץ הן:
- המושב נהג בחוסר תום לב: שכן משנודע למושב שהמערער קנה את השטח החליט שלא לקבלו כחבר אגודה מבלי לנמק את ההחלטה. אי קבלת המערער, כך נקבע, לא נבע מאי התאמתו, אלא כיון שהמושב רצה לשמור את הנחלה לטובת בנים ממשיכים. משכך הפר המושב את הוראת סעיף 12 לחוק החוזים ומנע את השלמת החוזה בינו לבין המערער.
- לאידך, לדבריו, לא היתה מוטלת עליו חובת גילוי על השלמת עסקת קניית הנחלה, ובין כה וכה, כך נטען, ידע ועד המושב כי פרינץ מנהל משא ומתן על הרכישה.
טענות מושב אמירים
- תביעת פרינץ לוקה בשיהוי רב וחוסר תום לב, לאחר שזה הצהיר לפני כתשע שנים (בדיון בבית משפט השלום), כי בכוונתו למכור את זכויותיו בנחלה.
- כן נטען כי פרינץ לא מיצה את ההליכים שעמדו לרשותו, ופנה לבית המשפט טרם עירער בפני האסיפה הכללית של המושב על החלטת הועד.
- המושב הלין גם על התערבותו של בית המשפט בשיקולים הפנימיים בהליך קבלת פרינץ. הוסבר, כי המושב היה רשאי שלא לקבל את המערער לבין שורותיו, ואין כל פגם בהחלטה זו.
- הוסף, כי העדר הנמקה להחלטה נעשה מכוח הוראת התקנון, וגם אם נפל פגם בהעדר הנמקה, אין הוא גורע ממהותה ומכשרותה של ההחלטה, ואף אינו יכול להצמיח פיצויים למערער.
- נטען, כי אין מקום להחיל במקרה דנן את הלכת קל בניין ולזכות את פרינץ בפיצויים חיוביים. הוסבר, כי על פי הלכת קל בניין, פסיקת פיצויים חיוביים צריכה להיעשות במקרים חריגים ויוצאי דופן; נטען, כי המקרה דנן, בו פרינץ בעצמו נהג בחוסר תום לב ובכחש, אינו מסוג המקרים בהם צודק לראות את ההסכם כאילו נכרת ולפצות בהתאם.
- הסתרת רכישת הנחלה על ידי פרינץ, לדברי מושב אמירים, נעשתה בכוונת מכוון, ולמושב לא נודע על כך עד מכתב הסוכנות. ביחס למניע להסתרה במועדים שונים על ציר הזמן, הרי שבכל אחד מהם היתה לה מטרה שונה.
הכרעת השופט רובינשטיין: פיצויים במקרה של "אשם תורם"
- בהתנהלות המושב היתה הפרה כפולה של חובת תום הלב; האחת מששקל שיקולים פסולים בהליך קבלתו למושב, והשנייה משהסתיר את השיקול באמתלות שונות.
- וזאת כי:
- הליך קבלתו של מועמד לחברות במושב, הוא שלב טרום חוזי של משא ומתן לקראת כריתת חוזה, וחלים עליו עקרונות חוזיים.
- סעיף 12 לחוק החוזים דן בחובת תום הלב בשלב הטרום חוזי. משמעותה של חובת תום הלב של הצדדים בשלב הטרום חוזי, בו הצדדים מנהלים משא ומתן לקראת כריתתו ומתדיינים על תנאיו, היא "לפעול בנאמנות כלפי הצד האחר למשא ומתן, בנאמנות לרוח העסקה ולמטרתה".
- הרציונל שעומד מאחורי ההוראה הוא ההבנה, כי בין הצדדים למשא ומתן חלה קרבה המחייבת יחסי אמון וציפייה הראוייה להגנה שההליך יתנהל ביושר, בהגינות ובשקיפות מירבית.
- הנה כי כן, אכן בידי המושב הזכות להחליט אם לקבל מועמד לשורותיו ואם לאו, אולם מחובתו להפעיל זכות זו בתום לב.
- יתרה מזו, מלבד החובה הפסיבית לנהוג בתום לב, על צדדים למשא ומתן מוטלת חובה אקטיבית לגילוין של עובדות חשובות ועקרוניות המשפיעות על הליך כריתת החוזה.
- בין החובות המוטלות על צדדים למשא-ומתן בולטת חובת הגילוי. התנהגות בתום-לב בעת משא-ומתן לצורך כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות, היינו חובה שלא להטעות את הצד האחר על-ידי אי-גילוי מידע חשוב לשיקוליו. מהו מידע חשוב אינו ניתן להגדרה כוללנית וקביעתו במקרה המסויים תיעשה לפי נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה.
- המושב יצר ציפייה אצל פרינץ, כי יוכל להתקבל למושב ולממש את זכויותיו, למרות שידע כי פרינץ מנהל משא ומתן לרכישת הנחלה, דבר שיהוה מכשול לקבלתו. לאורך הליך הקבלה נהג המושב בעמימות כלפי פרינץ, ולא העלה בפניו את הסיבה האמיתית שבעטיה לא יתקבל כחבר. גם שעה שהודיע המושב לפרינץ כי לא יתקבל, לא נימק את החלטתו (שהיתה קשורה ברכישת הנחלה).
- הסתמכות המושב על נימוק זה והסתרתו מפני פרינץ עולה כדי חוסר תום לב והפרת סעיף 12 לחוק החוזים. הפרה זו פגעה במערער, ולכן היא מצמיחה לו פיצויים, למרות שבסופו של יום לא נכרת חוזה בין הצדדים.
- אולם, לא רק המושב חטא. אף התנהלות פרינץ לקתה בחוסר תום לב. הוא הרי הסתיר במכוון את דבר רכישת הנחלה כדי להעמיד את המושב בפני עובדה מוגמרת כשיתקבל כחבר. התנהגות זו, קבע בית המשפט, גרמה "למשבר אמון עמוק ביחסים עם אמירים" וכי "שום גוף סביר לא היה מקבל לבין שורותיו אדם שנהג כפי שנהג התובע [=פרינץ]".
- לעובדה זו משמעות גדולה.
- הלכת קל בניין קובעת כי למרות שברוב המקרים יש מקום לפסיקת פיצויים שליליים בלבד, יתכנו מקרים בהם נכון לפסוק פיצויים חיוביים בגין חוסר תום הלב במשא ומתן, מקום שהדבר יגשים באופן ראוי את תכליתו של הסעיף – השבת המצב לקדמותו.
- כפי שכתב השופט ברק בהלכת קל בניין, "מצויים מצבים, בהם המשא והמתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם אותו מבקשים הצדדים לכרות הוא ידוע. תנאיו גובשו. עם זאת, אך בשל חוסר תום הלב נמנע השכלול הסופי של המשא והמתן לכדי חוזה. במצב דברים זה, החזרת המצב לקדמותו – כלומר, העמדת הצדדים במצב בו ההתנהגות בחוסר תום לב לא התרחשה – תביא אותם לידי ראיית המצב כאילו שוכלל החוזה".
- דעת לנבון נקל, כי פסיקת פיצויים חיוביים מצריכה זהירות רבה.
- הן ברמה התיאורטית, כדברי ג' שליו: "הענקת פיצויים חיוביים בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן שקולה כנגד שכלול משא ומתן ואכיפת חוזה שהצדדים לא הסכימו לכרות. בכך יש פגיעה כפולה ומשולשת בחופש החוזים: שלילת החופש של הצדדים להימנע מהתקשרות חוזית, סיום משא ומתן שהצדדים לא סיימו בעצמם וכפיית חוזה שהצדדים לא רצו בו".
- הן ברמה הפרקטית, הלוא פסיקת פיצויים חיוביים אינה פשוטה. הערכתם מתבססת על השערות ספקולטיביות ואומדנות בנוגע להשתכללות החוזה, ומחייבת הכרעה ביחס לנסיבות עובדתיות עמומות.
- הנה כי כן ייתכנו איפוא מקרים בהם ייפסקו פיצויים חיוביים, אולם אלה יהיו חריגים, ויינתנו במשורה ובמידה.
- משכך, קובע השופט רובינשטיין, למרות שאין ספק בדבר שהמושב נהג בחוסר תום לב – אין לחייבו במתן פיצויים חיוביים לפרינץ.
- וזאת משני טעמים:
- ראשית, המשא והמתן שנוהל בין הצדדים לא הגיע לשלב בו תוכנו ותנאיו ידועים לצדדים במלואם או בקרבה לכך(פרינץ לא מילאו אחר מספר תנאים אוביקטיביים לקבלתם למושב, כגון העובדה שלבני הזוג לא היו ילדים, והם לא ניהלו אורח חיים צמחוני כשאר חברי המושב. אמנם המושב החליט להמשיך בהליך קליטת בני הזוג ואף דן בעניינם פעמים מספר בישיבות הועד, אולם אין בכך כדי לקבוע שההליך התקדם לשלבו הסופי). כך שאי אפשר לקבוע שהמשא ומתן הגיע לשלב כזה שרק בשל העדר תום הלב לא נכרת החוזה, כך שהפרת חובת תום הלב בהליך מצדיקה מתן פיצוי כאילו נכרת חוזה בפועל.
- שנית, כל מהותה של פיצויי הקיום היא רק כאשר צד אחד נוהג בחוסר תום לב. שכן, מטרת הפיצויים החיוביים היא לפצות באופן הראוי והצודק ביותר את הצד שנפגע מחוסר תום ליבו של הצד השני למשא ומתן לקראת כריתת חוזה. בית-המשפט אינו כורת חוזה בעבור הצדדים, "כל שבית-המשפט עושה הוא בהסרת המחסום שאחד הצדדים הטיל שלא בתום לב על שכלול החוזה".
- ברור למדיי כי מצב בו גם הצד השני נוהג בחוסר תום לב, איננו נופל לגדרו של שלב "הסרת המחסום" בפני כריתת החוזה.
- לפיכך קובע רובינשטיין כי הפיצויים שיש לפסוק למערער הם פיצויי הסתמכות בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מחוסר תום ליבו של המושב בהליך המשא והמתן.
- גם באשר לפיצויי ההסתמכות קובע רובינשטיין, כי היות שלפרינץ יש "אשם תורם" בכך שלא נכרת חוזה – יש להעמיד את האשם התורם על 20% מן הפיצויים.