הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) הוא איש מחשבה מיוחד וחסיד מזן אחר ומפתיע (ישלח לו ה' רפואה שלמה בקרוב); הרב שבתי סלבטיצקי הוא שליח של הרבי בבלגיה, והוא מוכר בקרב חסידי חב"ד כבעל חן חב"די מיוחד. לפניכם תמלול ערוך של התוועדות אותנטית שהתקיימה בי"ט כסלו בהשתתפות השניים.

הרב סלבטיצקי:

לחיים, לחיים!

מסופר, שאדמו"ר הזקן אמר בקשר לשמחה של י"ט כסלו, ש"מי שישתתף בשמחתי אוציאנו מן המיצר אל המרחב". מה זאת אומרת 'להשתתף' בשמחה? ברור שההתחלה היא לומר "לחיים". לית מאן דפליג על כך.

 

הרב אבן ישראל (שטיינזלץ):

מדוע בעצם אומרים "לחיים"? הרי ברור שלא שותים את היי"ש כדי להשתכר – אין במעשה כזה לא טעם ולא היגיון. גם לא עושים זאת כדי להיות שמחים: או שהאדם הוא שמח או שהוא לא שמח; אם השמחה שלו נמצאת בבקבוק, אבוי לו.

ליי"ש נועד תפקיד אחד: הוא משמש כתכשיר נוזלי לניקוי אזניים…

בדרך כלל, כאשר בן אדם מן היישוב יושב ושומע דברים נכוחים, שמכוונים אל הלב, מה דברים אלו פועלים עליו? פעמים עוברים הם מעל האזניים, ופעמים מתחת לאזניים, אבל פנימה – שום דבר לא נכנס. מצד טרדות חיי היום-יום ומצד סיבות אחרות, האזניים פקוקות. בשטויות והבלים, באטימות, בטיפשות, באדישות. ולשם כך נועד היי"ש, בשביל לנקות מעט. מעין סוג של גריז שמשמן את המנוע. בפועל מכניסים אותו לפה, אבל הוא פועל היטב על האזניים, שהאדם מסוגל יהיה לשמוע.

אם מישהו משתתף בהתוועדות, שתכליתה לשבת יחד ולטכס עצה כדי לפעול קצת על הלב ולהשתנות קמעה, ואינו אומר "לחיים" – אזניו נותרות באטימותן, הן לא נפתחות.

לכן, בראש ובראשונה, חייבים לפתוח קצת את האזניים. קודם כל, צריכים לשטוף אותן. יש לומר "לחיים", וללגום קצת יי"ש. ואם מישהו חש בעצמו שמשהו בתוכו טרם נפתח, עליו לשתות עוד קצת.

 

 

להכניס אל הלב

הרב סלבטיצקי:

אסביר מה שהרב אמר.

הרבי הרש"ב שאל פעם בהתוועדות: מה יותר קשה: לדבר או לשמוע? ובכן, אמר הרבי, לדבר זו אמנם משימה קשה, אבל אין זו משימה כל כך קשה כמו לשמוע.

המילה "לשמוע" יכולה להיות מתורגמת לאידיש בשני אופנים: "הערן", ו"דערהערן". ב"הערן" – הכוונה היא לשמיעה במובן זה שגלי הקול נכנסים באזניים והופכים לצלילים. האדם האזין לצלילים. ב"דערהערן" המשמעות היא עמוקה יותר – שהאדם חווה וחש את הדברים שהוא שמע, שהם נכנסו פנימה, השפיעו וקנו שביתה. שהוא קלט והפנים את הדברים.

כשאומרים "לחיים", משהו בנו נפתח. בכוחה של לגימה קטנה לרומם את האדם מעט מן הנפיחות של ה"אגו" שלו, מתחושת ה"יישות" שלו, ורק אז דברים שנאמרים יכולים להיכנס פנימה בבחינת "דערהערן". אני אומר "לחיים", כדי שיהא באפשרותי לצאת מהריבוע שלי, מהקיבעון, מהצמצום שבתוכו אני שרוי, ולהיכנס למצב של "דערהערן".

פעמים הרבה אדם שומע באזניים, אבל אין הוא שומע בלב. הלב נמצא במקום אחר. לכן המשקה מכין את האדם לצאת במידת מה מן ההגבלות שלו, ולהתחבר עם הלב ולקחת אל הלב את מה שאומרים.

יש ואדם שומע את כל מה שנאמר בהתוועדות, מהנהן בראשו, מתמלא כולו ערגה ולבסוף הוא אף מעניק "חיבוק חם", אך הולך הלאה. בדיוק לשם כך אומרים "לחיים". כדי שכל אחד, אליבא דנפשיה, יחשוב לעצמו: מה אני שומע, כיצד פועל אני בעצמי שאהיה בבחינת "דערהערן", כדי שאקלוט לתוכי משהו מן ההתוועדות; איך אני יוצא קצת ממה שאני, והופך להיות מי שאני באמת.

 

להרגיש שקיבלת בעיטה…

הרב אבן ישראל (שטיינזלץ):

העיקר הוא לא למלא את הבית בשטויות, לא להכניס טיפשות לראש. זאת עבירה גמורה, ולחסיד אסור להיות טיפש.

כשאדם לא מקשיב, הוא לא שומע. לפעמים קורה ש"רעש" חיצוני – מחשבות של הבל, חמדות קטנות וכל מיני מטרדים מכל מיני סוגים – מפריעים לאדם לשמוע. יכול ואדם ישוב בפארבריינגען, מנגן ניגון, שותה, וכל זה לא מעלה אצלו ולא מוריד מאומה.

לא חשוב מתי מסתיימת ההתוועדות, בעוד חמש דקות או בעוד חמש שעות. התמצית צריכה להיות זאת: שכל מי שיושב בהתוועדות יחוש שנתנו לו בעיטה מאחור… ומכוחה של בעיטה זאת הוא מתנשא כלפי מעלה.

צריך שתהיה איזו עליה כלפי מעלה. לפעמים די שאדם שומע דבר אחד, ויוצא מהפארבריינגען ואומר: אני השתניתי בגלל הדבר האחד הזה, וכל השאר אין בו צורך. כן היה ניגון, לא היה ניגון, אין הדבר משנה. מה שמשנה היא התוצאה. הסוף צריך להיות שכל מי שיוצא מפה מרגיש שנכנס בתוכו משהו כזה שלא נותן לו עכשיו מנוחה, ומחר בבוקר, הוא מצליח להוציא את זה החוצה. כל זמן שהוא לא יוצא עם תחושה כזו, "זה לא זה".

אדמו"ר אחד אמר פעם לחסידיו: כל אדם צריך לדמות לעצמו כאילו הוא שוכב על הארץ וגרזן מונח מעל לראשו. ומי מחזיק את הגרזן? הס"מ (השטן). הוא מחזיק את הגרזן וצריך לחשוב שעוד רגע הוא עלול חלילה להוריד לו את הראש. בכזו תודעה אדם צריך לחיות. שאל אחד החסידים: רבי, מה עושים אם אדם לא יכול להעלות כזאת על דעתו? ענה האדמו"ר: הרי זה סימן שהס"מ כבר קצץ לו את הראש…

אדם צריך להיות מוכן בקביעות לפתוח את עצמו, להיות עם לב פועם ותודעה ערה, וזו התמצית של כל הענין.

הגמרא (במסכת ברכות ז, א) אומרת "טובה מרדות אחת של בליבו של אדם יותר מאלף מלקויות". אם יש לו לאדם מין כאב לב, הוא רוצה שהלב יחוש מעט, אז זה מה שהוא אכן עושה. הוא פותח פתח בלב. צריך אפוא להשאיר ראש פתוח ולב פתוח.

 

צעד אחד קדימה

י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות.

מהו חסיד?

מי שחושב שחסיד הוא מי שמגדל זקן, כנראה לא ראה מימיו עדר עיזים… הלוא כל העיזים, זכרים ונקבות, מגדלים זקן… פירוש הדבר הוא, שבכך לא נעשים חסיד.

ומי שחושב שחסיד הוא מי שלובש גרטל, ילך לשוק ויראה כמה חמורים לובשים גרטל (אוכף)… גם בכך אפוא לא נעשים חסיד.

חסיד הוא מי שלבו נמצא בקרבו, דהיינו – שליבו לא נותן לו מנוחה. אדם שחי בתודעה ובדחיפה: ללכת צעד אחד קדימה. צעד אחד למעלה. זו התמצית של החסידות – אנחנו הולכים ומתקדמים הלאה. והשמים הם לא גבול שלנו, והים הגדול הוא לא גבול שלנו. מי שקיים בתוכו עניין זה, החשק הפנימי והתשוקה לנוע צעד אחד קדימה – הרי הוא מה שקוראים חסיד. וזאת הנקודה שבסופו של דבר צריך האדם לומר לעצמו: מה שעשיתי עשיתי, כעת ברצוני להתקדם קצת קדימה.

"האי מאן דבעי למהוי חסידא", מי שרוצה להיות חסיד, מה עליו לעשות? "לקיים מילי". לפעמים צריך לעשות "מילי דברכות", לפעמים צריך לעשות "מילי דאבות", אבל הוא נדרש לעשות משהו. אכן, יש בעניין כל מיני רמות וכל מיני הגדרות, אך בנקודת היסוד, עיקרו של המושג "חסיד" הוא ההתכוונות ללכת הלאה, למעלה. ודברים אלו רלוונטיים לכל אחד, בהתאם לעניינו ולדרגתו שלו.

תארו לעצמכם שכולנו עומדים במקום אחד, ומקבלים פקודה בבת אחת: לצעוד צעד אחד קדימה. ובכן, אדם אחד שצועד צעד אחד קדימה – זה צעד אחד; אך במידה וחמש מאות אנשים צועדים צעד אחד קדימה – יש כאן כבר חמש מאות צעדים, ואם הדבר התרחש בתוך אולם, הקירות יכולים לרעוד. ואם מיליארד אנשים צועדים צעד אחד קדימה בבת אחת – אז כבר האדמה תרעד… וזה מה שאנו צריכים לעשות, לצעוד צעד אחד קדימה.

צעד אחד קדימה צריך להיות כל אחד לפי עניינו, במה שהוא נדרש לו. יש מי שצריך תיקון בלימוד תורה, יש שצריך תיקון בתפילה, יש מי במחשבות רעות, ואחר צריך תיקון בעניין אחר. צריך להחליט לעשות משהו בפועל ממש. לא להחליט ש"אני מצטער", להתייסר על שעשיתי אתמול כך וכך – אלא לנוע קדימה. פעולה זו של נקיטת צעד אחד קדימה, בכל תחום, זוהי ההתחלה של חסיד.

כמובן, יש בחינת חסיד גם למעלה במדרגה העליונה. דוד המלך ע"ה אומר על עצמו "כי חסיד אני"… אך אדם צריך להחדיר לתודעתו: אמנם איני חסיד כמו דוד המלך, אבל אני רוצה להיות חסיד. מה שעשיתי עד עכשיו היה בסדר או לא היה בסדר, כעת ברצוני רוצה להתקדם לכיוון הזה.

צריך לדעת שיכול להיות מצב בו אדם לומד ספרי חסידות "עד אשר יצא מאפו", הוא נעשה ללמדן חסידי, "הגאון החסיד" – אבל לא זאת התכלית, לא זאת התמצית. חסיד הוא מי שיש לו משהו הצועק מתוך הנשמה ואומר לו: "אוי אוי אוי".

כתוב, שכאשר האדם מגביר את היצר הטוב על היצר הרע, על הסטרא אחרא – הקב"ה משתבח בכולהו עלמין. אדם הולך לישון ומחליט שלא יעבור עבירה, מקהלה שלמה של מלאכים מנגנת משמחה. אחר כך באים מלאכים יותר גבוהים ושרים לו בעולם הבריאה וכך הלאה והלאה. כי הם שרים למישהו שהצליח לנצח את היצר.

לפעמים אדם בא ואומר ליצר הרע: "אולי תזוז קצת?" והיצר הרע אומר, "בסדר – אבל מה תוכנית העבודה שלך? תשב, תכתוב תכנית עבודה, מתי אתה מתחיל לנצח אותי". כך, בסופו של דבר, היצר הרע מצליח להיוותר במקומו שלו, ואילו אני נשאר עם תוכנית עבודה… הדרך היא אפוא לא כך, לא לכתוב תכנית עבודה, אלא לבצע צעד אחד קדימה.

 

מתי תבוא אלי?

אפשר לומר, שהנקודה המרכזית בדמותו ובהגותו של אדמו"ר הזקן היא – הצימאון לקב"ה. "צמאה לך נפשי". כשיושבים ומתוועדים ביומו של אדמו"ר הזקן, צריך לדעת כי הדבר הראשון הנדרש מאיתנו, הוא צעד אחד קדימה אל הקב"ה. לבוא ולומר לקב"ה: "אני רוצה אותך. עד עכשיו לא רציתי אותך, לא רציתי מספיק, עכשיו אני רוצה ומוכן לעשות משהו בשבילך". "מה ה' אלוקיך דורש מעמך", הוא שואל ממך: רק תזוז צעד אחד אלי.

דוד המלך אומר בספר תהלים לקב"ה – "מתי תבוא אלי". אולי זה לא מנומס לומר כך לקב"ה בצורה ישירה: אני מתגעגע. אבל כאשר אדם חי שלושים שנה, ולא רואה ולא שומע, אז אין לו אלא לפנות לקב"ה: מתי תבוא אלי. וכשמגיעים למצב שמבקשים ממנו: "מתי אתה בא קרוב אלי", המצוקות האחרות נפתרות. כל ההיכלות נפתחים, ושירה חדשה מתרוננת לאיש הזה שאומר: רבונו של עולם, מתי תבוא אלי.

הכרתי יהודי מבוגר, שהיה "פרא-אדם" גדול, אמיץ וחזק בענינו, וביום מן הימים שב אל הקב"ה, "חזר בתשובה" כמו שאומרים. שאלתי אותו: "מה גרם לך לחזור"? הוא הסביר לי כך: "קראתי פסוק בספר איוב על הקב"ה שכתוב בו: 'למעשה ידיך תכסוף'. התבוננתי קצת במשמעות הפסוק הזה: הקב"ה מתגעגע למעשה ידיו. חשבתי אפוא לעצמי: אם הקב"ה מתגעגע אלי, איך אני יכול להגיד לו לא?". מתוך ההרגשה הזאת הוא עשה תשובה ושינה את כל החיים שלו, את כל ההוויה שלו. הוא קלט שהקב"ה רוצה אותו.

זה מה שעושים חסידים. אפשר הרי לערוך חשבון: האם אלו דברים שראוים לגבי דידי, לחפוץ את קרבת ה'? צמאון לאלקות? האם אין אלו עניינים שבכלל לא שייכים לאנשים כערכנו? אבל מי שהוא חסיד הריהו הולך מלמעלה, "לכתחילה אריבער", הולך לקב"ה בלי חשבונות. וכשהולכים לקב"ה, הוא פותח פתח. "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". תפתחו פתח קטן, חור קטן, אבל מצד לצד. וכל אחד יכול לפתוח אותו. לא צריך להמתין שיעניקו לו את התואר "הרב הגאון", "הרב הקדוש".

"אבינו מלכנו". הלוא הקב"ה הוא אבא, אז אני הולך לאבא. אפשר לחשוב: זה לא יפה, זה לא מכובד, אולי אבא עסוק. עבורי אבא לא עסוק, זהו אבא שלי. ואני זוחל על ארבע, ועושה צעד אחד קדימה. כשאני עושה צעד אחד קדימה, הקב"ה נענה אלי. הוא פשוט מחייך אלי.

זה מה שעושים בהתוועדות, זאת ההחלטה שמחליטים ליישם בפועל: צעד אחד. לא אלף מילין או אלף פרסאות. איך אמר פעם חכם אחד? החומה הסינית התחילה מאבן אחת; המסע הכי גדול מתחיל מפסיעה אחת. זה העניין. אם רוצים אתם להגיע להיכן-שהוא? אם יש בנפשכם להגיע להיות בבחינת חסידים? לכו צעד אחד קדימה. כל השערים נפתחים, המלאכים הרעים שותקים, והמלאכים הטובים מחייכים ואומרים לך: במשך שנים אנו יושבים איתך ואף פעם לא שמענו אותך מדבר דיבור אחד ברצינות. הפעם, ב"ה, אתה אומר שאתה רוצה משהו ברצינות, נעזור לך בכל דבר.

 

הרב סלבטיצקי:

כתוב במשנה (יומא ח, ט): "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל: לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ואומר: מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

באחת השיחות שואל הרבי שאלה עצומה:

מה הפשט של המשנה? מהי ההתחלה של הדברים? האמנם צריכים אנו לרבי עקיבא שיחדש שקיים מושג של תשובה? הלוא אלו פסוקים מפורשים במקרא: "ושבת עד ה' אלקיך", והנביא יחזקאל במילים העצומות הללו, שאנו אומרים אותם ברגעי השיא של יום הכיפורים, אומר: "חי אני נאם ה' אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל".

מה חידוש אפוא יש בדבריו של רבי עקיבא ומה הוא בא לומר לנו, שכשם שמקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל?

ושאלה נוספת, בגוף דברי רבי עקיבא, שמביא שני פסוקים כראיה לדבריו. תחילה הוא מביא את הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים", ולא מסתפק בפסוק זה אלא מוסיף ומביא פסוק נוסף: "ואומר מקוה ישראל ה'".

וכאן נשאלת השאלה בשתיים: ראשית נמצא, שגם רבי עקיבא עצמו לומד את חידושו מן הפסוקים, ודבר זה מעצים את השאלה – מה בעצם מביע רבי עקיבא בדבריו יתיר על מה שנאמר לפניו? לחזור ולשנות דברים המפורשים וללמוד זאת מפסוקים אחרים? נקודה שנייה: מה תוספת יש בפסוק השני שאינה כלולה בפסוק הראשון? משום איזה צורך רבי עקיבא נדרש להביא גם את הפסוק של "מקוה ישראל ה'", ולא הסתפק בפסוק של "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"?

הרבי גם מדייק בלשונו של רבי עקיבא האומר: "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". לכאורה המילים "את הטמאים" מיותרות הן לגמרי. כלום לא היה די לו לומר: "מה המקווה מטהר", ומעצמנו אנו מבינים שהמקווה מטהר את הטמאים? אלא את מי המקווה מטהר אם לא את הטמאים?

בעקבות שאלות אלו מסביר הרבי דבר מופלא ביותר, נקודה עמוקה מאוד ששייכת לכל אחד מאיתנו בלי יוצא מן הכלל. והנקודה הזאת מתקשרת היטב לדברי הרב אבן ישראל.

בטומאה ישנן מדרגות הרבה. ראש לכולן היא "אבי אבות הטומאה" – גופו של יהודי שנפטר, ומתחתיו עוד מדרגות טומאה שונות. כך למשל, הדין הוא שאם נגע מישהו במת הוא טמא שבעת ימים, וכדי להיטהר מטומאתו עליו לטבול במקווה וגם שיוזה עליו אפר הפרה האדומה. זאת היא "טומאה חמורה". ודוגמה אחרת, של "טומאה קלה": מי שנגע בשרץ טמא הוא יום אחד, וכדי להיטהר מטומאתו דיו בטבילת המקווה ואינו זקוק גם להזאת אפר הפרה האדומה.

מה תהיה הההלכה, שואל הרבי, במקרה בו אדם נטמא בשתי הטומאות גם יחד, טומאה חמורה וטומאה קלה. יהודי זה לא המתין שבעת ימים כדי לטבול במקווה ולקבל הזאת אפר הפרה, אלא כבר למחרת הלך למקווה וטבל. זאת אומרת, שהוא נקט בפעולה שתכליתה להסיר את הטומאה הקלה בלבד ולא את הטומאה החמורה. האם אכן טבילתו מועילה לו להסיר את הטומאה הקלה?

מן ההיגיון הפשוט לכאורה, התשובה המסתברת היא שבוודאי לא הועילה לו טבילתו. הלוא טומאת מת, הטומאה החמורה, עודה שרויה עליו כמקודם, ומה משמעות יש להסרת הטומאה הקלה במקרה כזה?

אבל למרות זאת, בפועל המשנה קובעת שמי שנטמא בשתי טומאות ונקט בפעולה המטהרת מן הטומאה הקלה בלבד, הטומאה הקלה אכן ירדה ממנו, למרות שהטומאה החמורה נותרה עליו.

וכעת נחזור לרבי עקיבא:

בדבריו, אומר הרבי, רבי עקיבא מחדש חידוש עצום: יכול אדם לומר כי המושג "תשובה" הוא עניין טוטלי, הוא בבחינת "או הכל או כלום". לא יתכן שאני עושה תשובה, ועדיין נותר בי מטומאתי החמורה הישנה, זהו הרי שקר עצמי.

על כך אומר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל"! גם אם אתה עושה תשובה על דבר אחד, ומאחוריך נותרת תלויה קופה של שרצים, תדע לך שהתשובה שעשית באותו עניין, היא תשובה לכל דבר.

זה הפירוש בלשונו של רבי עקיבא: "מה מקווה מטהר את הטמאים". אפשר שיהודי זה עודו נשאר טמא, הוא לא נטהר, יש עליו עדיין טומאת מת. אך הקב"ה אומר לו – אני אוהב אותך. אני מתגעגע אליך. ואם חזרת מן הטומאה הקלה, אני מוחק לך את הטומאה הקלה, ומקבל אותך כמו שאתה.

זאת המשמעות בדברי אדמו"ר הזקן, שגם כשיהודי עושה את הדבר הכי קל, הכי פשוט, צעד אחד – ולמרות שבעניינים אחרים, רחמנא ליצלן, הוא עדיין עושה עבירות – הקב"ה מתקשר איתו כשם שמתקשר עם הצדיק הכי גדול.

לפעמים נדמה שהאדם הוא אבי אבות הטומאה, ח"ו, אבל האמת היא שהצעד הקטן שעשית הוא צעד מאוד גדול. זאת כמובן לא התשובה המלאה ולא התשובה הדרושה (הטמואה החמורה עודנה נשארת), אבל גם צעד זה הוא דבר גדול מאוד.

 

שימו לב אל הנשמה

הרב שטיינזלץ:

פגשתי פעם גביר גדול. ליהודי זה היה סיפור חיים מרתק, וכשנפגשנו הוא אכן האריך לספר לי על מעשה ידיו וכו' וכו'. בשלב כלשהו פנה אלי ושאל: "מה אתה רוצה ממני?" חשבתי לעצמי: " אדם רוצה לתת לי משהו!" אמרתי אפוא: "אני רוצה את הנשמה שלך". האיש נאלם דום. שתיקה השתררה לכמה רגעים. בסופה של הפגישה, הוא נפרד ממני באהבה וחיבה. אבל, למרות שהוא כבר הכין עבורי צ'ק על סך 300,000 דולר, נטל את הצ'ק וקרעו לפיסות קטנות, וכך היה הסוף של הדבר. "היהודי הזה לא רוצה כסף, הוא רוצה את הנשמה שלי", אמר.

תראו, אני לא מבקש מכם לא צ'ק של 300,000 דולר, ולא של 300 דולר, ולא של 30 דולר, אלא דבר אחד פשוט: "שימו לב אל הנשמה". בבוקר היא באה, ימצאוה מלוכלכת, ימצאוה מטונפת. על זה אני מדבר. עזבו את השטויות, הוציאו אותן מן הראש. שימו לב אל הנשמה: מה אני עושה עם הנשמה שלי.

תפילת דוב

אילו רק היה מתכוון לומר "מודה אני" כפי שראוי היה לאומרו, כל אותו היום היה עובר עליו אחרת לגמרי. אבל פעמים רבות האדם לא אומר מודה אני בכוונה, הוא אומר את זה "בשביל לצאת ידי חובה". מי שהביט פעם בסידור, יראה הרבה דברים כל כך נפלאים, אם הוא רק יתכוון לכך.

שמעתי פעם מיהודי משל שממחיש את העניין: בפולין של אז, היו שני אצילים שמעודף כסף בילו את רוב זמנם מתוך שיעמום בשיחה בטלה אחד עם השני. יום אחד התפאר פריץ אל"ף בפני פריץ בי"ת ש"היהודי שלו", היינו: היהודי שעובד אצלו, הוא חכם מופלג, ביכולתו לעשות כל דבר. פריץ בי"ת דחה את הדברים בבוז, וטען בתוקף שאילו דברי הבל. כל אחד עמד איתן בדעתו. פריץ בי"ת אמר לרעהו: "הבה נתערב… תן ליהודי הזה דוב קטן, בן שלושה חדשים, והוא יצטרך ללמד אותו להתפלל. אם הוא יצליח ללמד את הדוב להתפלל, אסכים איתך שהוא חכם ומסוגל לעשות כל דבר, ואשלם לך את הסכום שננקוב. אך אם יכשל, תאלץ להודות בטעותך ולשלם לי את הסכום הנקוב". נמנו וגמרו.

למחרת הביא פריץ אל"ף ליהודי את הדוב הקטן, וגם נתן לו "שיחת מוטיבציה" המסבירה לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: אסור לך לגרום לי בושות ולהפסיד בהתערבות, כי רק צרות יבואו עליך בשל כך.

הלך היהודי לביתו אבל וחפוי ראש. מה עושים? איך מלמדים דוב להתפלל?! חשב, חשב. בסוף עלה במוחו רעיון: הוא בנה מלוחות עץ ומדיקטים תיבה שנדמית במראה החיצוני לספר, כשהדיקטים משמשים כדפים. על העטיפה של כל דיקט הוא מרח דבש, והשאיר את הדיקט כשהוא פתוח. הדוב הקטן הריח דבש, והתחיל ללקק את הדבש, וכמו שהדובים עושים, אחרי כמה ליקוקים השמיע קול נהמה ושב ללקק.

ראה היהודי כי טוב, והמשיך לשלב הבא. כעבור יומיים מרח דבש בין ה"דפים", ולאחר מכן "סגר" את ה"ספר". הדוב הקטן הריח את הדבש, התקרב ל"ספר" והתחיל ללקק את הכריכה, אך לא טעם שום טעם. הוא לא הבין מדוע אינו מרגיש את הטעם. חשב וחשב ולבסוף פתח את הדף הזה בו נמרח הדבש, מצא את הדבש, וליקק אותו.

כך לימד היהודי את הדוב לעבור על כל אחד מהדפים של הספר, כשהוא נוהם ומלקק. לאחרי כמה פעמים, ידע הדוב לעשות זאת אף ללא דבש. וכך היה הדוב עושה. הופך דף ועוד דף, ומדי פעם משמיע קול נהמה.

חשב היהודי לעצמו, עמדתי במשימה. נטל את ה"ספר" תחת בית שחיו, משך את הדוב הקטן ברצועה, והביא אותו לשני הפריצים. אמר להם: ראו, עמדתי במשימה, לימדתי את הדוב להתפלל.

אמרו הפריצים: הבה ניווכח. ואכן, מעמידים הם את הדוב מול הספר, והנה הדוב הקטן הופך את הדפים ונוהם.

"אתה רואה", אומר פריץ אל"ף לרעהו, "היהודי שלי עמד במשימה. ניצחתי בהתערבות, ועליך לתת את הכסף". אבל פריץ בי"ת לא נכנע כל כך מהר. "רגע", טען, "זאת נקראת תפילה? הדוב כלל לא התפלל. האמנם רוצה אתה לומר שהדוב מתפלל? מה שהוא עושה זה רק להפוך דפים ולנהום. זאת לא ניתן לכנות בשם 'תפילה'!"

השיב לו פריץ אל"ף: "ההגדרה מה זאת תפילה, זה כבר לא התחום שלך. לך בעצמך ותראה מה היהודים עושים בתפילתם: הופכים את הדפים וממלמלים 'ממ…'….".

זהו סיפור לא כל כך נעים, אבל הוא ממחיש קצת את המצב העגום. מה אנו עושים כאשר אנו מתפללים? הופכים את הדפים?

יט כסלו היום! פתח סידור באיזה מקום שנפתח לך, ותאמר: השיבנו אבינו לתורתך. הגד זאת באמת, לא בשביל "לצאת ידי חובה".

סיפרו פעם על צדיק אחד שבא מבית הכנסת אחרי שלוש שעות. שאלו אותו: "מה קרה?", והוא ענה: "נתקעתי במודה אני". "מה?!" תמהו כל הנוכחים. והצדיק הסביר: "התחלתי מודה אני, לחשוב מי זה 'אני', ומי זה 'לפניך'. ארך  לי שלוש שעות להתחיל לחשוב על זה". כך זה הולך עם מודה אני.

אינני אומר שיש לשבת שלוש שעות עם "מודה אני", אבל כן צריך לשבת עם התפילה שתי דקות. לא "לצאת ידי חובה", לדפדף עם הדפים ולהסתכל מה שכתוב.

אני יודע שאלו דברים קשים, אך זאת האמת. לא אחת עוברת מחשבה בראשנו: "מה שכתוב בסידור ומה שכתוב בחומש ובתלמוד, ממש לא אכפת לי. ומה שכתוב בשלחן ערוך, אני עושה מפני שאני מוכרח לעשות". לא כך חיים, לא כך חי יהודי. עיקר העניין הוא שנהיה יהודים שאכפת לנו.

אני ואתם, כולנו, צריכים לעשות תשובה. והיום זה יום מצוין לעשות תשובה. בי"ט כסלו.

 

 

 

ההתוועדות התקיימה ביט כסלו תשע"ה בבנייני האומה בירושלים. 
נערכה על ידי ונדפסה בגיליון "הילולא גאולה והחיים שלנו" בהוצאת מעיינותיך.