נושא הפוסט הנוכחי הוא הספר החדש "הגדולים – אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל" (בעריכת בני בראון ונסים לאון ובהוצאת מאגנס), והוא עומד להתחלק לשני חלקים:
- סקירה על הספר על עצמו (על בסיס התרשמותי הכללית ועל בסיס החומר שכן קראתי בעיון).
- סקירת "קבלת הפנים" שקיבל הספר בפורומים החרדיים.
באורח אירוני כלשהו, יש הלימה גבוהה למדיי בין שתי התופעות – זו שמתועדת, למעשה, בידי אסופת המאמרים שבספר; וזו שבאה לידי ביטוי באותן תגובות ובאותה קבלת פנים אותה הזכרתי לפני כמה שורות.
1. הסקירה על הספר עצמו
נתחיל אפוא בסקירת הספר.
"הגדולים" הוא ספר שמרכז מאמרי סקירה תמציתית יחסית (אורך המאמרים נע פחות או יותר בין עשרים לארבעים עמ') על גדולי ישראל, כלומר על הרבנים החשובים והמשפיעים בעולם היהודי (ולמצער: יהודי-תורני) החל מאמצע המאה ה-19 ועד לימינו. (כאן ניתן להציץ בתוכן עניינים ובמבוא).
המאמרים נכתבו בידי חוקרים אקדמאיים המתמחים בחקר החברה החרדית (מכל מיני דיסציפלינות של מחקר) במיוחד עבור ספר זה, ובכפיפות לקריטריונים נתונים מראש. כך מצהירים העורכים בהקדמתם וכך גם עושה הרושם.
כלומר, זוהי לא סתם קולקציה אקראית של מאמרים שהיו מונחים במגירותיהם של כותבי המאמרים ונקבצו לספר אחד, אלא מאמרים שנכתבו במיוחד לצורך הספר, כדי להשיג את ייעודו של הספר, וכולם נכתבו בסך הכול על פי קריטריונים אחידים.
יש לכך חשיבות. כי המטרה של הספר, ככל שאני מבין, היא לא לפרוס חידושים מהפכניים בחקר האישים שעליהם נכתבו המאמרים – אלא להביא בפני הקוראים תיאור ממצה, נגיש אקדמי וביקורתי אודות קולקציית דמויות מפתח של הנהגת החברה החרדית.
אם כך, ככל שמדובר במי שמכיר היטב לעומק את כל הדמויות המנהיגותיות הדתיות החרדיות במאה וחמישים השנים האחרונות (הן מבחינה ביוגרפית והן מבחינה הגותית – הספר הזה כנראה מיותר עבורו. אולם ביחס לכל האחרים, אלו שמכירים את הדמויות הללו ברמות היכרות משתנות: את חלקן טוב מאוד, את חלקן טוב, את חלקן אך מעט, ואת חלקן כמעט ולא – הספר הזה יתרום להם ככל הנראה תרומה די משמעותית.
כך למשל, אני באופן אישי, הייתה לי היכרות מסוימת עם דמותו של רבי ישראל אלתר זצ"ל, ה"בית ישראל" מגור, אחת הדמויות האדמוריו"ת האגדיות שאחרי השואה. אולם המאמר המשותף של בני בראון ושל חיים שלם לא רק שהיה מרתק עבורי, הוא גם גילה לי המון דברים שאני לא ידעתי.
אין זה אומר שלא התאכזבתי מכמה מאמרים בספר. למשל, מאמרו של שי עקביא ווזנר, שאני באמצע לקרוא את ספרו המרתק ומאיר העיניים על רבי שמעון שקאפ (גם הוא בהוצאת מאגנס), על רבי חיים מבריסק היה צפוי עבורי ולא חידש לי שום דבר.
אבל האכזבות שלי – יכולות להיות תגליות רבות משמעות עבור אחרים. ככלות הכול, בעיניי התמהיל של הספר גורם לו בהחלט להיות ספר חשוב מאוד בארון הספרים שלי.
בהיסוס ממש-ממש קל, וכהקדמה לחלק השני של הפוסט (שעוד כמה משפטים יבוא נגד עיניכם), אומר כי קבלת הפנים המאוד ערה בפורומים וברשתות החברתיות, נובעת לדעתי הן מההערכה לעורכי הספר (ובלי לפגוע חלילה בנסים לאון הנכבד, הכוונה להערכתי בעיקר לבני בראון המוכר והמוערך – גם אם בסתר לב – על ידי מרבית "מקבלי הפנים") והן מההערכה שיש לספר בפני כחיבור כולל ומושקע כמו שהוא.
"הגדולים" – לא חף בעיות קטנות וגדולות
זה לא אומר גם שאין לי ביקורת אמיתית על לא מעט מהטקסטים. אדגים זאת בדוגמה אחת, על נושא שלגביו אמנם אינני כל כך אובייקטיבי (ושכנראה בחרתי לכתוב דווקא עליו בשל קרבתי לנושא זה) – אבל בכל זאת סבורני כי במקרה זה באמת העניין עבר את הטעם הטוב.
כוונתי היא למאמרו של פרופ' שמואל היילמן על הרבי מליובאוויטש.
אין לי טענה על הכותרת הראשית של המאמר, "הרבי שהוכרז למלך המשיח". נכון, אני הייתי כותב כותרת אחרת, כי אני רואה בדמותו של הרבי סיפור אחר (בעיני גם הרבה יותר חשוב) – אבל בהחלט ניתן להבין את הבחירה דל הילמן. אכן הסיפור המשיחי בחב"ד הוא סיפור גדול וחשוב מנקודת מבט מחקרית (גם סוציולוגית, גם תיאולוגית וגם פסיכולוגית).
אבל בכל זאת, אני מצפה שחוקר אקדמי (ועורכים אקדמיים) יהיו הגונים ולמצער ישקפו הגינות כלפי מושא מחקרם. לטעמי, במקרה זה אי ההגינות עברה לא פעם את גבול הטעם הטוב וחבל.
כך למשל לא ברור מדוע נשמטה מרשימתו עובדה בעלת חשיבות ביוגרפית מכרעת. המשמעות של הפרט הביוגרפי הזה היא גדולה במיוחד מפני שהיא שומטת לא מעט מהתזה של היילמן ופרידמן בספרם המקורי, תזה שחייבים להודות עודנה מעט במאמר זה לאור גילוי מקורות חדשים. המדובר הוא על מחברת עבת הכרס ומלאת כתב יד צפוף של "הרשימות": חידושי תורה בתלמוד, הלכה, אגדה וקבלה – שכתב הרבי בהיותו בברלין, ונתגלתה רק אחרי פטירתו.
אין לי מושג גם למה מתוך 21 העמודים יותר משלושה ממתארים את הסיפור היחסית בנאלי של עליית הרבי לאדמ"ורות והמתח עם גיסו הרש"ג (מתח שהוא טבעי מאוד, ונוהל, כך לפי התיאור בספרם של פרידמן והיילמן, בצורה מאד מכובדת ומאופקת).
מתח מסוג זה שרר, כמו שלמדתי ממאמרם של בראון ושלם, גם בין ה"בית ישראל" לאחיו ה"לב שמחה", ולמרות זאת בצדק כותבי המאמר על הרבי מגור ראו לנכון להזכירו בכמה משפטים, אבל בוודאי לא להקדיש לנושא כה הרבה מלל (וכפי שנראה להלן, מלל שגם מזויף מתוכו). מדובר בסך הכול בשיקול הגיוני: בהקשר הכולל של חייו ופועלו בהחלט לא כדאי להתעלם לחלוטין מכך שהיה מתח מסוים סביב מינוי האדמו"ר השביעי לחב"ד, אבל אין שום הצדקה מחקרית אובייקטיבית להעצים את המתח הזה ולנפח אותו הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות שלו. גם אם אתה היית חבר של צד בסיפור (במקרה זה, נכדו של הרבי הריי"צ בערי גורארי ), וגם אם משום מה נודעת לך איבה מסוימת לתנועת חב"ד ולעומד בראשה.
כפי שכתבתי, המלל היחסית מרובה לסוגיה מאוד פעוטה בהקשר הכולל של "דמות שעיצבה את החברה החרדית" (שזו התמה המרכזית של מאמרי הספר), הוא גם מזויף מתוכו.
כעת אראה בקצרה מדוע, ואעזוב את הנושא הזה (לא לפני שאשתף אתם באנקדוטה מסוימת שעל פניי לפחות העלתה חיוך).
בעמ' 464 מביא היילמן שמועה (ללא מקור) על פיה "היו שמועות בלתי מבוססות שטענו כי הייתה צוואה, שבה מונה כביכול בארי גורארי נכד האדמו"ר, והגבר היחיד שהיה בעל קרבת דם אליו – ליורשו, אך זו נעלמה או הושמדה במכוון. מכל מקום, היו מי שתהו מדוע לא הותיר הרבי המנוח הנחיות בנושא זה".
הקורא התמים מונחה לחשוד כאילו הרבי או מי מבכירי חסידיו גרם להשמדת צוואה של חותנו, הריי"צ, וכי הייתה על כך תרעומת בקרב חלק מן החסידים. שוב, אינני יודע מי המקור לכך, וגם אם יתברר שזהו מקור רציני, עדיין לא ברור מה הייתה מידת הנפח של התרעמות וחרושת שמועות זו.
אבל המעניין במיוחד הוא שבפסקה הבאה (עמ' 465) כותב היילמן: "אף בארי עצמו הודה לימים שהוא לא היה מעוניין להעשות לאדמו"ר…"; ולהלן בסמוך: "משעה שהובהר כי בארי, הצאצא הזכר היחיד של הרבי, שוב איננו מועמד ריאלי וכו'".
ותן דעתך: זה שברור היה לכל כי בערי אינו מועמד ריאלי להנהגה, אינו דבר חידוש שארע באמצע השבעה. הדבר היה ברור לכל מי שחי בחצר בעשר השנים האחרונות לחיי הרבי הריי"צ.
(יצוין כי בערי העיד על עצמו ברבות הימים שהוא סובל מדיסלקציה, ועל פי השמועות הוא סבל מליקויי למידה כאלה ואחרים בנערותו. סביר מאוד אפוא להסיק, גם לנוכח בחירותיו הדתיות וגם לנוכח בעיותיו הנ"ל, שהדבר היה ברור לכל מי שהיה קרוב לחצר הרבי הריי"צ, כי בערי מעולם לא היה מועמד לאדמו"רות).
מדוע אפוא בחר היילמן להקדיש כמעט עמוד שלם (ברוטו) לספקולציות השונות הללו, תוך רמיזה כאילו ייתכן שהצד של הרבי השביעי נקט בצעדים לא הגונים כדי "לזכות בשררה"?
אגב, בתחילה תמהתי על העורכים. מדוע הם בחרו דמות כזאת שנויה במחלוקת מבחינת טיב מחקרו על הרבי, לכתוב את המאמר. אבל מהר מאוד נפל לי האסימון, שריכך מעט את תמיהתי. הספר יוצא לכבודו של פרופ' מנחם פרידמן, שותפו של היילמן לכתיבת הביוגרפיה על הרבי (שיצאה לאור בהוצאת מרכז זלמן שז"ר). לא נראה לי שהייתה להם אופציה אחרת בספר לכבודו של פרדימן, מלבד להציע את המלאכה לשותפו היילמן.
הטרול שניסה להפחיד…
לסיום קטע זה, הבטחתי לכם אנקדוטה מעלה חיוך. ובכן, ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, שהשתתף בספר במאמרו על הרב שלמה יוסף כהנמן, העלה פוסט בחשבון הפייסבוק שלו שבו הוא מספר על הספר. הגבתי, וראו בעצמכם את האמבוש שביצע בי טרול חב"דניק קנאי (אני כמובן כותב זאת בחיוך…):
2. סקירת קבלת הפנים "החרדית" לספר
עכשיו לחלק השני של הפוסט, סקירה קצרה על "קבלת הפנים" החרדית לספר, שאפשר לחלק אותה לשני טיעונים (אתייחס לשניהם).
- הטיעון הראשון: הם כופרים, מחללי שבת, ומדוע בכלל שהגיגיהם מעניינים מישהו; מה פשרו של המרדף הזה אחרי ספריהם.
- הטיעון השני: מרבית המחקר האקדמי על החרדים הוא זבל.
- הטיעונים מהסוג השלישי היו בעיקר למה נשמט שמו של רבי זה או אחר.
אתייחס (בתמצית דתמצית) בעיקר לטענה השנייה, כי הראשונה לא ממש זקוקה ליחס. זה עניין של גישה… רק אציע בפניכם כמה ציטוטים לתפארת (הם לקוחים בעיקר מכאן).
התגובה התוקפנית, הקטגורית
הנה תגובה אחת:
כיון שאת ההקדמה כבר קראנו, אנחנו כבר יכולים להביע את שאט נפשינו מפרופ' מנחם פרידמן לו הוקדש הספר ולדברי העורכים נכתב בהשראתו, הוא המכונה ע"י עורכיו "כגדול", של המחקר על "החברה החרדית", האנתרופולוג הגדול הזה, נראה שמונע מאג'נדה שהיה ראוי לקדם את החברה החרדית אל האור ע"י בעיטה ב"גדוליה". בשעה שכל ילד יבין שאין לחברה החרדית מה למכור באמת חוץ מאותם דמויות הוד בודדות שהאירו בשמי העולם בדורות המאוחרים והאפלים הללו. בושו והיכלמו לכם כל מעודדיו ומעריציו.
והנה אחרת:
עברתי קצת על הספר, והנה כדרכן של כל ספרי האקדמייה, הרי בעקבות ה"הצגה" שהם מנסים להציג צורה של אובייקטיביות, הם צריכים להבליט אחרי כל סיפור שהם לא מאמינים בזה, ולהוסיף אחריה "על סמך שזה נכון". גם המקורות שלהם על מה הם מבססים הם ממש לא מקורי, בדר"כ מאנשים ידועים שהיה להם סיפורים כיד ה' הטובה עליהם, לפי נטיית לבם כן ראו ושמעו… אבל בכל זאת זה ספר די מעניין. רק חבל שבאמת לא יצאה ספר כזה מתחת ידי אנשים החרדים לדבר ה', אנשים שמסתכלים על הגדולים מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, אנשים אש יודעים את גודל ערכם של הגדולים אשר שתל הקב"ה בכל דור ודור, דור דור ודורשיו ומנהגיו
ועוד תגובה:
אין ספק שיש אנשים שניכר עליהם מצעירותם כי לגדולות נוצרו, יש אנשים שרק עמלם הביאם למה שהשיגו, ויש אנשים שבנוסף לעמלם גם התברכו בכשרונות או בהנהגות יוצאות דופן.
אך ביד כולם היתה הבחירה, בדיוק כמו לכל אדם. למי אין התמודדויות? רק הם בחרו במסלול 'עדיף'. סבורני שספרי ביוגרפיה או מאמרים טובים על גדולי ישראל בהחלט עוסקים בנקודה זו של הצמיחה והעמל. אמת שיש ספרי ביוגרפיה העוסקים בחייהם של אנשים גדולים, בתקופה שכבר עוצבה אישיותם והיו ברום קומתם, אך לא משום שהם לא גדלו כדרך כל הארץ, אלא שאת בני הדור עניינו מעשיהם ודרכיהם בתקופה זו.
המבט ה'אקדמי', ואולי נדבר בגובה העיניים – 'המשכילי', כן ה'משכילי', הוא מבעד לראיה זויתית, מעוותת מתחילתה, כפי שהגיבו כבר לפני. שום תועלת אין מקריאת ספרים אלו, מלבד סקרנות ורכילות, ושאני מינות דמשכי. וגם אם מדובר בסופרים 'חרדים' לשעבר, או 'חרדים למחצה' שחצו את רף החרדיות אל עבר 'קסמי' האקדמיה . (כולנו שואפים להיות 'גדולים'. האם נתאר לעצמינו אדם גדול באמת, שדרך צמיחתו היתה דרך קריאת ספרים מזה המין?)
ובמקום אחר שדנו בספר, הגיב מאן-דהו:
לדעתי חבל לבזבז זמן ולו דקה כדי לקרוא את הספר, כפשוטו חבל על האנרגיה לקרוא ולו חלק קטן מהספר.
באותו ברגע שראיתי שפרופ' עמנואל אטקס כתב פרק בספר, הרי שאותו ספר אינו שווה ולו אגורה. הוא איש סמול קיצוני, שאינו מסתיר את השקפתו הסמולנית, ובנו דרור אטקס איש סמול שרודף יהודים בצורה נוראית. יש הרבה יהודים שעצם הזכרת שמו של בנו דרור אטקס מעלה בהם חלחלה. דרור אטקס פעיל "שלום עכשיו" מפורסם, ובארגון "יש דין" והוא אף הקים את עמותת "כרם נבות" שכמו ארגון "בצלם" לקח שם מהתורה, שם שהוא כאילו יהודי אבל על מנת לרדוף יהודים,שרוצים לחיות בארץ ישראל ביהודה ושומרון, הרעיון של השם, הוא, למי שמכיר את הסיפור של "כרם נבות" עם אחאב שחמד את כרמו של נבות היזראעלי. כך המתנחלים חומדים את אדמותיהם של הפלשתינים, והוא כמובן מסייע לפלשתינים נגד המתנחלים. ומכאן שספר שכתב על החרדים, הרי הוא נגדם, גם אם במבט ראשון לא רואים את זה. לכן חבל להתייחס לספר שאינו שווה ולו התייחסות רגעית
אז מה היו לנו פה? בדיוק אנטיתזה למתודה המחקרית:
- ראשית, הנחת המבוקש. המבקרים הנ"ל ובני אומנותם הם בעלי תפיסה מאוד ספציפית של מושג "גדולי התורה", ובקצרה שמדובר באנשים שהם מלאכיים וכל צורת התייחסות "מאנישה" לגביהם היא חילול הקודש (אותה תפיסה שגרמה להחרמת הספר "התהוותו של גדול", שיצא לאור על ידי הרב נתן קמינצקי אודות אביו רבי יעקב קמינצקי, ומומלץ בהקשר זה לקרוא גם את הקישור הזה).
- טיעון אד הומינם ופסילה קטגורית (בטרם איש מהכותבים ראה את המדובר).
- העדר טיעונים עניינים.
התגובה העניינית הרפלקטיבית
והנה סוג אחר של תגובה, התגובה העניינית הרפלקטיבית:
אחד הכותבים באחד הפורומים כתב בלשון זו:
אי-קבלה של עצם ההתעסקות והמחקר מצד מישהו מבחוץ", בהחלט קלעת בול. זה בדיוק מה שאני חושב. אנשים מבחוץ לא מבינים את הניואנסים, לא חיים את זה. איך חוקרים קופים באפריקה, החוקר נוסע לשם וחי שם שנתיים שלוש עם הקופים, כותב כל ערב התרשמות ואח"כ כותב את מחקרו בהתבסס על מה שחווה בעצמו ורשם.
גדולי ישראל אינם קצת יותר מורכבים מהקופים?
בתגובה לכך כתב בעל הניק 'אתנחתא', תלמיד חכם מבריק ואחד מחשובי החוקרים החרדים-החסידיים, כדלהלן:
אז על זה המחלוקת. החוקרים חולקים על גישה שלך שהם קוראים הגיוגרפיה, ואלו אנשים שמחפשים מחקרים כאלו רוצים להבין את הגדול בעיניים פשוטות ללא ערפול ה"מיתוס". אתה טוען כמאמין שהגדול הוא אלוקי, אבל ברור שהחוקר לא מקבל את זה. פשוט שזו אמת המדה המחקרית: לשפוט אותו לפי מדדים אנושיים. (באמת ניתן לשאול והאם בנימים נתניהו כן מבינים? הוא לא מורכב מקוף? וקוף כן מבינים? או שמא קוף גם מאד מורכב)
אבל יש כאן שאלה אחרת, כמה מבחינה מחקרית טהורה, אלו שבאים מבחוץ אכן מכירים את העובדות הפשוטות היטב, ועל כך אני טוען מנסיון שנדיר מאד מאד שחוקרים מבחוץ פשוט מבינים את המצב והניונסים היטב. נכון שאדם מבפנים אין לו את המתודות לחקור כלל ולכן לא מסוגל ולא שייך להביע את עצמו בצורה עיונית תבונית על מהלכים של אישים ודמויות. גם כמו אפילו לא בסגנון הרב זוין למשל (שהיה הראשון בעולם החרדי ששירטט קווים לאישים ושיטות, ביקורת ספרים וסופרים).
כמה אנשים מסוגלים בעולם החרדי לנתח אישים ושיטות? פשוט הדבר שלא לומדים סגנון זה בישיבות. אבל אלו באקדמיה זה לימוד עקרי אצלם, מחקר האישים והשיטות, רק דא עקא שמרבית החוקרים לא מכירים את העובדות לאישורן. או שהם חוקרים חלשים ורדודים או פשוט לא מסוגלים להביןן שהעולם החרדי לא עובד כמו העולם המערבי, בעולם המערבי הכל שקוף (כביכול) אבל בעולם החרדי החסידי הכל זה ברמזים ותחת השלחן, בכדי להבין מה באמת קורה אתה צריך להיות קשוב להרבה בעבועיים תת קרקעיים ורחשי בטן, או שהםפשוט מסלפים בעליל.
הנה מבשרי אחזה, אפילו אני שאני חרדי מבטן ומלידה כמה קשה לי לפצח את גור, ויש לי קצת חוש בהבנת התרבות החסידית החרדית, בכל זאת איני מתיימר לקבוע משהו בבטחון כי ברור שזו חצרת סגורה הרמטית סודית שבכדי להכירה הייתי צריך להיות גוראי לכמה שנים, זו תהיה יהירות ושיבוש באם אקבע משהו. מכל שכן אלו שלגמרי באים בחוץ. וחוקרים כאלו שעשו דוקטרט אחד כבר מומחים כאילו.
הנה מרבית מחקרים דוקוטרטים (ספרים אקדמיים) על חבד הם פשוט זבל זבל מכל בחינה, לא יודעים מה עיקר ומה טפל, לא מבינים איך לקרוא טכסטים כלל.
פעם היתה בעיה אחרת, אלו שיסדו מדעי היהדות דוקא באו מבפנים והכירו היטב את העובדות, אבל דא עקא מכיון שנטשו בזעם, הרי נהפכו לשונאים ולא כתבו ללא מגמתיות כלל, אדרבא ואדרבא. לקבל איזון בין הכרה את המצב ממש עם יכולת ניתוח מעולה, זה ממש דבר נדיר על גבול הפלא. יש כאלו אבל מעטים הם מאד ואינם מייצרים כאלו באקדמיה כלל.
אכן האקדמיה מיוסדת על אשליה זו שהם במתודות מדעיים מסוגלים לפצח תרבות אחרת. זו אשליה לרוב.
אני זוכר שלפני הרבה שנים התווכחתי עם פרופ' אביעזר ראוויצקי שפגשתי בבוסטון, הוא היה מחלוצי החוקרים החרדים, הוא הדפיס אז ספר על ארבע הדעות כלפי הציונות אצל החרדים. לשבחו יאמר הוא היה קשוב מאד ואיש ללא שחצנות מנסה להגיע להאמת, התווכחתי אתו אודות נקודה זו.
באותו זמן הוציא את ספרו, אם תעיין בספר, שיחסית הוא מהספרים הטובים (התפאר לפניי שישראל אייכלר אמר שמעולם לא חשב בחשיבה כזאת מגובשת על כל הנושאים), ואם תעיין בזה, כבר עבר עשרים שנה מאז, תראה שהפרק על הרב קוק ובנו זה הפרק הארוך ביותר ושם יורד לדקיות בהבדלים בין הרב קוק ובנו, ניכר בעליל שפרק זה היות שמגיע משם מכיר טוב ביותר. זכור לי עוד שגיאה אופיינית שאצלי סמלית ביותר שזיהה את מחבר ויואל משה, ר' יואל משה טייטלבוים ואחרי שפרק מרכזי בספר הוא כמובן שיטת סאטמאר בספר ויואל משה.
***
זו כבר באמת סוגיה נפרדת שעוסקת (ודנה ברותחין) בטיב החוקרים וגם מפקפקת בטיב המחקר, ולא כאן המקום לדון בה. אני אישית סבור שהגם שיש מן הצדק בדבריו של 'אתנחתא' בנוגע לפרטים מסוימים, אבל האמת היא שככלות הכול רק חוקרים מבחוץ יכולים לתת מבט אנושי אמיתי. והאמת היא שיש לא מעט פעמים שאפילו חוקרים בינוניים מגלים באמת דפוסים על צד האמת למרות שטועים בפרטים או בלי תובנות "מעמיקות".
ניתן לראות זאת אם נרחיק מעט בשרשרת הדורות עם מושאי המחקר. מושאי המחקר של מאות השנים האחרונות עדיין קרובים רגשית אל רבים מהקוראים, ובצדק האוזן הרבה יותר רגישה. אבל באשר לפירות עבדותם של חוקרים מן האקדמיה המתמקדים בשלבים מוקדמים יותר בתולדות ההלכה והמחשבה וההיסטוריה היהודיים – הרי שלדעת הכול יש מהם לא מעטים כלל שהביאו לפתחנו מחקרים נפלאים ביותר, ויש מהם שהביאו מחקרים בינוניים אך ראויים ותורמים תרומה.
אז נכון שכתבים אקדמיים צריכים להילקח בערבון מוגבל ומתוך מודעות לבעיות שיתכנו וקיימות; ובוודאי שאדם מאמין צריך לנטרל לפעמים צורות ביקורת בוטות מדי וכיו"ב – אבל יחד עם זאת אמירה כוללנית מהסוג ש"הרוב הוא זבל" היא לטעמי פופוליסטית ולא משקפת נכון את המציאות.
ישנו טיעון שלישי שמורכב בו עוד גורם, שמכיון שנשמטו גדול זה או אחר, זוהי הוכחה ניצחת שהמחקר הלז וחוקריו רחוקים מלהבין לאמיתו של עניין את השיג והשיח ואת התופעה ולא כל שכן את ההשפעה והעיצוב [ללא קשר לתרבותם, אורחם ורבעם של הכותבים החשובים, כל עוד אינם באים מאותו הציבור שעל מנהיגו כתבו].
ודי לחכימא בכך.
זוהי הוכחה ניצחת?
עצם העובדה שפרידמן לא נזרק מכל המדרגות האקדמיות אחרי סקנדל ספרו על הרבי, ולא עוד אלא שהוא זוכה לספרים לכבודו ובהשראתו, היא תעודת עניות לאקדמיה בכללותה.
אינני חושב כך. יש ביקורת רבה על הספר, והרבה ממנה מוצדק, אבל מנקודת מבט אקדמית הספר מאתגר את העיון בדמותו של הרבי ונותן נקודת מבט ביקורתית חשובה.
ואני אגב יודע שלא מעט שלוחי חב"ד בארה"ב דווקא ראו בספרו ספר חשוב שיכול לעזור להם מול האנשים שעומדים איתם בקשר ואף חילקו את הספר כמתנה יותר מפעם אחת. וזה סימן שלמרות הכל, ככל הנראה לא באמת מדובר בספר שנועד "להכפיש" את הרבי, אלא שברור שאוזן חסידית בהחלט רגישה מאוד ונרתעת מאוד מהפרשנות (ומן הטעויות) שקיימות בספר.
קראת את הספר של רפופורט?
יש עשרות דוגמאות בספרו של פרידמן שאינן יכולות להתפרש בשום אופן כטעויות אלא רק כשקרים וסילופים מכוונים.
לא קראתי.
אשמח אם תשלח לי את הספר
כמה דוגמאות הובאו באשכול שממנו אתה מצטט כאן.
יש ברשותי תרגום לעברית של רפופורט. אוכל לשלוח לך אם תרצה.
בכל אופן, הספר אינו "מאתגר את העיון בדמותו של הרבי", אלא יוצר דמות פיקטיבית שלא היתה קיימת מעולם, ומלביש אותה על הרבי.
כשפרידמן כותב, למשל, שבתרצ"ט רלוי"צ היה צריך לכתוב מכתב לרבי בערב יוהכ"פ כדי להזכיר לו לקיים את הלכות ומנהגי היום, איך אתה מגדיר זאת? "נקודת מבט ביקורתית חשובה" על הרבי?